מלאכת החורש - הרב דרור כהן שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 אנחנו בסייעת דשמיא מתחילים היום, אה, מלאכת חורש. ל"ט אבות המלאכה, המלאכה הראשונה ש-, אה, אנחנו נדון בה היא מלאכת חורש. למרות שבסדר המלאכות, הסדר הטבעי של המלאכות, אז מלאכת חרישה קודמת למלאכת זריעה. למרות זאת, במשנה מוזכרת מלאכת חרישה אחרי זריעה. קודם מופיע הזורע ואחר כך מופיע החורש. למה? כי גם החרישה השנייה, המשנה רצתה ללמד שגם החרישה השנייה, שהיא נועדה לכיסוי הזרעים, גם היא אב מלאכה ולכן הקדימה. אבל אף על פי כן, בסדר הדברים מלאכת החרישה היא ראשונה בתצורה המעשית שלה. עכשיו מה זה מלאכת החרישה? אדם שתיקן את הקרקע והכשיר אותה לזריעה או לנטיעה, כן? והוא הרפה, בלשון חכמינו, הוא הרפה את הקרקע, הוא גרם לאדמה להיות רגבים רגבים, להיות מתוחחת, כן? זה נקרא, אה, אה, מלאכת חרישה. במשכן, אז חרשו את הקרקע כדי לזרוע את הסממנים, את הזרעים שמהם הפיקו את הצבע ליריעות, כן? עשו-- אה, ועל ידי שעשו חריץ בקרקע, כן? אתה מתחייב על ידי-- בזה על מלאכת חורש. האב מלאכה, כן? שכל חפירה, כן? כדי לחרוש או חריץ בקרקע, אה, שזה שחריץ באופן כזה שהחריץ יהיה ראוי לזריעה, דגש, הוא יהיה ראוי לזריעה. כל אדם שעבר על אחת ממלאכות הללו הוא עבר על מלאכת חורש. השיעור של החרישה להתחייב מן התורה הוא כלשהו. זאת אומרת, כל אפילו חרישה קטנטונת שאדם עשה, הוא מתחייב, כפי שהרמב"ם, כן, בפרק ח' בהלכות שבת הלכה ראשונה כותב שבחרישה האדם מתחייב בכלשהו. כמו שהסברתי קודם, לכל מלאכה ומלאכה ישנה, ישנו, ישנן הגדרות תואמות לו. מה היא-- מהו השיעור האסור בו? מה התולדות? כל מלאכה שאני אעשה שתשביח את הקרקע זה בכלל מלאכת חורש. כל-- היא, היא תשנה את

02:33 דובר 2 גוף הקרקע עצמו. אני אדשן את האדמה. האדמה הפכה להיות אדמה יעילה יותר עכשיו ל-ל-לזריעה, ולכן זאת תהיה תולדה של מלאכת חורש. בואו נעבור על פעולות שאסורות מהתורה בשבת, אה, משום מלאכת חורש. יש לנו חרישה, שכמו שאמרנו זה עשיית חריץ. יש לנו זיבול, שזה כשאני, כמו שהגדרתי, דשן, זבל אני מפזר על גבי האדמה. יש לנו סיקול, שזה סיקול אבנים או כל דבר שיפריע עכשיו לגדילת הצמח. יישור פני הקרקע, מה שמוכר בהלכה כהגדרה משווה גומות. הוא מסדר את הקרקע בצורה ישרה כדי שיהיה נוח לזרוע בה. הזריעה תהיה טובה יותר בקרקע מאשר שהיא במהמורות. ניכוש, שזה הסרת עשבים, אה, אה, שוטים על מנת שהקרקע תהיה יותר כשירה לקליטת הזרע. והשקיה. השקיה, כפי שנלמד בה גם כן שיש בה שתי שיטות. מה זה השקיה? האם היא זריעה או האם היא, אה, איסור של חורש? זה תלוי האם אנחנו מתייחסים להשקיה כפעולה שגורמת לקרקע להיות רפה יותר, רכה יותר וקל יותר לזרוע, או האם ההשקיה היא פעולה שגורמת אחר כך לצמח לגדול ו-, אה, אה, לשגשג. אוקיי, עכשיו, עכשיו נדון לגבי דינים שיוצאים לנו להלכה למעשה בסוגיות של-- בסוגיה הזאת של חורש. אז הגמרא אומרת גורר אדם מיטה, כיסא וספסל, ובלבד שלא יתכוון לעשות חריץ. ככה גם השולחן ערוך פסק להלכה. כן, אבל בואו נדבר על תנאים, תנאים במתי אדם לא יהיה חייב גם מדאורייתא אני מדבר עכשיו. קרקע רכה תהיה אסורה, כי קרקע רכה באופן ודאי מה יקרה? בוודאי שאתה תעשה כאן חריץ כי הקרקע היא רכה. אדם שמתכוון לעשות חריץ למרות שהוא עכשיו רק גרר כיסא ושולחן אבל הוא מתכוון, גם אז הדבר יהיה אסור. מתי כן יהיה

04:40 דובר 2 מותר? אם עשיית החריץ היא-- האדם לא מתכוון בעשיית החריץ והוא גם לא, אה, בוודאות יקרה שיהיה כאן חריץ ואז אין לנו פסיק רישא כמו שלמדנו את המושג פסיק רישא. זה לא באופן ודאי, אלא ייתכן ויהיה חריץ ולא ייתכן ו-- ייתכן ולא יהיה חריץ. לכן אם למשל הספסל או השולחן הם כבדים מאוד, אז הסבירות שיהיה חריץ היא גדולה יותר. אם הקרקע רכה, הסבירות שיהיה חריץ היא גדולה יותר, ולכן במקרה כזה אדם ירים את החפץ מ-בשני-- בשתי ידיו או כמה אנשים ירימו את זה על מנת לא לעשות חריץ. לעומת זאת, אם הקרקע קשה בימות הקיץ והוא גם לא מתכוון, אז הוא יכול להקל ולגרור את הספסל. זה מותר לו. פרט נוסף למעשה, אדם רוצה ללכת עם עגלה של תינוק בשבת על גבי קרקע, זה יהיה מותר לו למרות שכתוצאה מכך ייווצר חריץ בקרקע. למה? אז הגמרא בביצה אומרת מפני שהיא כובשת. מה פירוש מפני שהיא כובשת? העגלה, יש עוד, עוד פרט חשוב שגורם לנו להקל בעגלה. העגלה מוחצת את האדמה כלפי מטה. היא לא מתחחת את הקרקע. חרישה זה הרפיית הקרקע. פה אני הפוך. אני מהדק למרות שהיא יוצרת איזשהו חריץ, אבל החריץ הזה לא כשיר על מנת לזרוע בו, ולכן אני אבוא ואגיד שנסיעה עם עגלה תהיה מותרת. הפוסקים העלו שאלה האם הליכה בזיגזג, שאז יש פה גם קצת תיחוח תהיה מותרת. העיקר להלכה שגם, אה, אה, זה מותר, כיוון שגם זה בסופו של דבר יותר מהדק מאשר מתחח, וגם הוא אינו מתכוון בכלל, אה, אה, על-- הוא לא מתכוון בכך לחרוש. לכתחילה יהיה מותר לנו, אה, אה, גם ל-ל-ל-גם ללכת עם עגלה על גבי עפר

06:40 דובר 2 תחוח, כן, ואפילו עגלת תאומים שהיא כבדה או נושאת משקל יותר כבד, גם אז יהיה מותר לנו, אה, ללכת על גביה. הליכה עם נעליים, כן, הליכה עם נעליים. הליכה עם נעליים היא הרבה יותר קלה, וגם על גבי עפר בוצי, תחוח וכולי, תהיה מותרת, כי אין פה שום חרישה, אלא יש פה הידוק וכבישת, אה, הקרקע. אנחנו עוברים לדוגמה הבאה למלאכת חורש שהיא מאוד, מאוד מפורסמת. מלא-- טיטוי הבית. עכשיו ההלכה מחלקת, והגמרא דנה לרוב על מה קורה כשאני מטאטא בית. בזמנם הרבה בתים היו עם עפר, עם חול, וכשאני מטאטא במקום שאינו מרוצף אני משווה גומות, אני מכין את הקרקע לחרישה, וחששו חכמים שאדם יבוא ויסדר את זה ויתכוון בזה, בטיטוי הזה הוא לא יתכוון רק לטאטא את הבית, אלא הוא יתכוון להשוות גומות, ויוצא שהוא עבר איסור דאורייתא. לכן החכמים אסרו באיסור גורף לכבד את הבית. לכבד זה לטאטא אותו. עכשיו, כיוון שחלק מהמקומות היו מרוצפים וחלקם לא היו מרוצפים, גזרו בגזירת חכמים שבגלל המקומות שאינם מרוצפים גם המקומות המרוצפים לא יבואו, לא יטאטאו שמה. למה? כדי שבני אדם לא יבלבלו ויערבבו ויגידו, יראו מישהו שמטאטא במקום מרוצף ויגידו, "הנה אני רואה שמותר לטאטא בשבת", ויטאטאו במקום שאינו מרוצף. אז כדי שלא יהיה בלבול בדבר, עשו גזירה קולקטיבית שבכל מקום יהיה, אה, בכל מקום יהיה אסור, אה, לטאטא. עכשיו, יש לנו באופן כללי שלוש שיטות: של בעל הלכות גדולות, הר"י, כפי שמופיע בתוספות, והרמב"ם. אה, יש מצדדים להקל ויש כאלה שהם מחמירים, אבל בעל הלכות גדולות מקל בזה, והר"י והרמב"ם מחמירים בזה. להלכה השולחן ערוך פסק כהרמב"ם שאנחנו אוסרים לכבד את הבית, ויש כאלה שהוא כתב שמה, יש מתירים,

09:05 דובר 2 שזה כדעת בעל הלכות גדולות. אנחנו משתמשים בהיתר הזה, תכף נראה, לכמה סיבות להקל במקומות, אה, אה, שונים. ההלכה בכלל כיבוד. ב-ב-בגמרא מופיע ריבוץ הבית. ריבוץ זה התזת מים, השפרצת מים על מנת שירד האבק כדי שאנשים ילכו ולא יהיה אבק בבית ואנשים ינשמו אבק. אז ההלכה מחלקת בין כיבוד לריבוץ, כיוון שבריבוץ אין חשש שהוא ישווה גומות. לעומת זאת, כשהוא מכבד יש הרבה יותר חשש שהוא ישווה גומות והוא יהיה הרבה יותר דומה למלאכת חורש, ולכן לגבי ריבוץ יש שם מקלים. לגבי כיבוד אז לא מקלים בדבר. עכשיו, באופן כללי, אה, אה, הרמ"א מחמיר בזה יותר, והוא מחמיר יותר והוא סובר שרק על ידי גוי זה יהיה מותר. אבל כבר כתב המשנה ברורה, וכך נפסק גם כן להלכה, שכל האיסור לטאטא את הבית הוא רק בימיהם, שהיו הרבה בתים שהיה בהם עפר. בימינו, שתשעים ותשע נקודה תשע אחוז, אם לא כולם, הם בתים שיש בהם מרצפות והחשש הזה לא שכיח כלל, אז גם לדעת הרמ"א, זאת אומרת גם לדעת האשכנזים, יהיה מותר לטאטא את הבית. למה? כיוון שטיטוי הבית הוא צורך גדול. הבית נוטה להתלכלך, יש בו אורחים, ולכן יהיה מותר לטאטא את הבית. לעומת זאת, שטיפת הרצפה, שזה הנושא הבא שאנחנו נלמד, כשאני רוצה לשטוף את הבית, הדבר יהיה אסור. למה? הסיבה המרכזית שההלכה עומדת עליה: כיוון ששטיפה אינה נצרכת כמו טיטוי. כשאני מטאטא את הבית אז יש בזה צורך. יש המון פיזור של לכלוך, של מאכלים, של דברים יבשים שהתפזרו על הרצפה, וזו אסתטיקה פשוטה שמאוד מצערת את האדם ללכת בתוך לכלוך. לעומת זאת, שטיפה אינה נצרכת כל כך, ולכן יהיה אסור לשטוף את הבית בשבת.

11:18 דובר 2 מתי כן יהיה מותר? רק נקודתית. חז"ל התירו. זאת אומרת, אני מדבר על שטיפת הבית כרגע, בוודאי ובוודאי שאני לא מדבר על שטיפת הבית עם סמרטוט לח שיש בזה חשש של סחיטה, או עם מגב ש-ש-שזה לא פלסטיק קשיח, אלא זה פלסטיק סופג. ודאי וודאי שזה אסור. אני מדבר, אפילו אם הוא משתמש במגב שהוא קשיח. אף על פי כן, ההלכה לא התירה לו לעשות זאת, כיוון שאין בזה צורך גדול, וזה נכלל בגזירת חכמים, שהחכמים גזרו שמא הוא ישווה גומות, לכן הם אסרו את הריבוץ, את שטיפת הרצפה. הטיטוי אמרנו שיש לזה בסיס. למה להקל? כי זה צורך גדול. ילד הקיא נקודתית. מה אדם יעשה? אדם יכול לקחת, לשפוך מים נקודתית באותו מקום. הפעולה הנכונה שאדם צריך לעשות על מנת להתמודד עם לכלוך נקודתי של לכלוך גדול, של קיא או של דבר מאוס, זה מוגדר בהגדרה ההלכתית כגרף של רעי. גרף של רעי זה דבר מטונף שאין הנפש סובלתו, ולכן חכמים ציוו על השבת שהשבת תהיה לעונג, ולכן אדם לא צריך לסבול עכשיו שיהיה, אה, טינוף בביתו, ולכן מותר לו להרים את זה. הוא צריך לקחת יעה, להרים נקודתית את הלכלוך הגס לתוך היעה, לשפוך מים נקודתית על גבי מקום הלכלוך, לגרוף את המים גם כן לתוך היעה, ואה, בכך הוא יכול, אה, בכך הוא יכול לנקות את המקום. אגב, עוד מושג שאולי אני אגע בו כדרך אגב, יש מושג כזה שנקרא בשם הערמה, מלשון ערמומיות. מה זה הערמה? אז דוגמה, אם עכשיו יש לי לכלוך מונח פה על גבי הרצפה ואני עכשיו מחליט לעשות, לשטוף את הידיים שלי עם כוס על גבי הלכלוך ואז עם המים האלה לנגב ולנקות

13:25 דובר 2 את הלכלוך. זה יהיה מותר. למה? כי-כי חז"ל באו ואמרו שההערמה אסורה אם אתה עושה כן על מנת להתחכם ואתה לא בא בתום לב ולא עושה כדרך החכמים. אבל אם אתה רוצה, למשל, במקום לשפוך מים ישירות, אתה חושש לאיסור של שטיפת הרצפה ואתה רוצה עכשיו כרגע לעשות זאת בצורה יותר טובה. אז אתה עכשיו שוטף, שופך מים כאילו עכשיו אתה רק מנקה את ידיך, אבל אתה בוחר לשפוך את המים דווקא על גבי הלכלוך הזה. זו הערמה מותרת, ואנחנו נלמד בהמשך שישנם מקומות שחכמים התירו לנו להערים, ולכן זה לא ערמומיות שלילית, אלא זו הערמה חיובית. ויש מקומות שחכמים אסרו עלינו הערמה וקוראים לזה בלשון קשה לפעמים גם נבל ברשות התורה. אז עד כאן סיכמנו בכלל את כל הנושא של טאטוא הבית. סיכמנו שלטאטא, לרוב רוב רוב הדעות מותר היום לטאטא, וכך גם נוהגים בפועל לטאטא את הבית, אה, ושטיפה תהיה אסורה ותהיה מותרת נקודתית, כן, במקום שבו יש טינוף שהוא מעבר לסביר, מעבר לרגיל. פרט נוסף במלאכת חורש זה משחק בגולות. אדם רוצה לשחק בגולות, ועכשיו בגולות משחקים על ידי שחופרים בורות. אסור לשחק בגולות. למה? כי אדם משווה גומות בזה. קרקע מרוצפת, כן, יהיה מותר כמו כיבוד הבית, כמו שהקלתי בכיבוד הבית ואמרתי שרוב הקרקעות היום מרוצפות ואכן לא גוזרים, מבטלים לכאורה את הגזירה. הגזירה לא קיימת, נכון? לכן בקרקע מרוצפת ילדים יוכלו לשחק בהשוואת גומות, או לחלופין אם הם שמו שטיח על גבי הקרקע, על גבי האדמה בגינה, או מחצלת או כל דבר כזה, אז יהיה גם כן מותר לשחק על גבי הקרקע הזה. אלה תינוקות שמתחת לגיל החינוך. גיל החינוך עצמו הוא נע בין

15:37 דובר 2 גיל שש לתשע, כשזה תלוי בדעת הילד. אם הילד בוגר אז זה כבר שש, ואם הוא פחות בוגר אז זה בגיל תשע. אז מגיל החינוך כבר אוסרים על הילד, אבל מתחת לגיל החינוך יש כאלה שמקלים בדבר. שפשוף הרגליים בקרקע. אז יש רוק. אדם רקק על גבי הקרקע או שהיה רוק שמה, אסור לשפשף ברוק, את, את, אה, לשפשף את הרגליים ברוק. למה? גזירה משום השוואת גומות. כן, מותר לדרוס אותו לפי תומו, לדרוך עליו דרך הילוכו זה כן יהיה מותר. אבל לכן כשאנחנו נוהגים כמנהג הט"ז, כפי שהוא הביא בהלכות עבודת כוכבים, שם מובא שמי שרוקק במילים "והבל וריק" בעלינו לשבח, אז מנהג יפה הוא על מנת לא ליהנות אפילו מרוק שמזכירים בו עבודת גילולים. אז כפי שהוא כתב שם בשבח המנהג הזה, אבל בשבת אנחנו לא מורחים את הרוק. למה? גזירה, אפילו שזה בקרקע מרוצפת, גזירה שמא ישווה גומות. תגיד מה זה רחוק? זה לא משנה, זו גזירה. בגזירה אתה לא מחפש סברה שכלית, אלא זו גזירת חכמים, ורק בכיבוד וטאטוא הבית הקל-הקלנו בדבר. אבל פה אני רק מניח את רגליי דרך דריסה, אבל לא משפשף את הרגל, וזה המקור לאיסור. למרות, דרך אגב, שגם ממילא הרוק יתמרח. אף על פי כן, אני בכל זאת לא מורח אותו. אדם שרוצה לקנח את רגליו, את הנעליים מהטיט, מבוץ, מלכלוך שהיה לו, הוא יכול לקנח בכותל, באבן, אבל לא לקנח בקרקע. למה? גם זה גזירה שמא ישווה גומות, כמו שהשולחן ערוך האריך להביא הלכה הזו בסימן ש"ב סעיף ו'. אסור לקנח את הקרקע, את הרגליים, את הסוליה בקרקע, באדמה, אלא רק באבנים. ההלכה האחרונה לפני שנעשה סיכום של מלאכת חורש,

17:54 דובר 2 ההלכה האחרונה היא ההלכה דנה לגבי פינוי מחסן, אוצר. זה נקרא אוצר בהלכה. אוצר זה מחסן שבו מאחסנים ציוד, אוכלים וכדומה. אדם שיש לו בית אוצר גדול, מקום לאחסן ארגזים כבדים, קופות של תבואה בלשון ההלכה, חביות של יין, כן, והוא רוצה להסתפק מהם, לקחת מהם בשבת, מהאוכלים הללו, כן? רבי שמעון סובר, הגמרא שם דנה, אין המקום כאן להאריך, שרבי שמעון מקל בזה שמותר לקחת מהאוצר בשבת, וקיימא לן, אנחנו פוסקים הלכה כמותו, אבל עצם פינוי האוצר בשבת יכול להוות בעיה. אני לא יכול לפנות אותו לדברי רשות, כן, אבל רק לדבר מצווה. זאת אומרת, אם אני צריך את המקום לצורך אורחים מרובים שבאו לי, אם אני צריך את האוכלים עצמם לצורך האורחים, אז יהיה מותר לי, וגם אז ההלכה סייגה לנו והגדירה לנו שאנחנו יכולים רק כמות מצומצמת. לא יכולים להוציא את כל האוצר החוצה, את כולו בוודאי ובוודאי שאסור. ההלכה מחלקת בין אוצר גדול, שזה ט"ו סאה, אז אפשר לקחת חמש קופות. זאת אומרת מאה עשרים וארבעה קילו, ואם יש לו רק חמש קופות אז הוא יכול לפנות ארבע קופות. זאת אומרת ארבעה רבעים. זאת אומרת שזה תשעים ותשע וחצי קילו. אבל בקיצור, בהבנה קצת יותר פשוטה, הוא לא יכול לפנות את כל האוצר. הוא תמיד צריך להשאיר איזה חלק מסוים בתוך האוצר. למה? ההלכה אומרת שמא ישווה גומות. זאת אומרת, תמיד הוא צריך להשאיר על הקרקע ארגזים כדי שלא יבוא והארגזים עצמם בגרירתם הוא ישווה גומות. נוסף לזה איסור של טורח גדול בשבת, ולכן נמצא להלכה אדם רוצה לפנות את האוצר בשבת, הוא צריך לחשוש לשני איסורים. א', איסור טרחה. ב', השוואת גומות. ולכן גם אדם

19:57 דובר 2 בימינו שרוב האוצרות הם על גבי קרקע מרוצפת, אז אמנם השוואת גומות אין פה חשש, אבל יש פה חשש של טרחה מרובה, ולכן אף פעם אדם לא יכול להוציא מהמחסן את כל האוצר, אלא תמיד הוא צריך להשאיר בזה כמה ארגזים. לזה, לא רק שהוא צריך להשאיר כמה ארגזים, הוא יכול לעשות זאת רק אם זה לצורך מצווה. רק אם יש בזה צורך הכנסת אורחים או האכלת האורחים. עד כאן דיברנו בפרוטרוט על מלאכת חורש. היום אנחנו נדבר, נס-, אה, נסכם ונשנן את ההלכות של מלאכת חורש. דיברנו על גרירת חפץ ואמרנו שזה רק אם ה-, אה, אה, יהיה אסור רק אם הקרקע רכה ויהיה מוכרח שייווצר חריץ, אז זה אסור. אבל אם האדמה קשה ולא מוכרח בכלל והחפץ אינו כבד כל כך, אז יהיה-- והוא לא מתכוון לחרוש, אז הדבר יהיה מותר. אמרנו שעגלת ילדים מותר ללכת איתה בין אם הייתה קלה בין אם הייתה כבדה ואפילו בזיגזג, בסללום, יהיה מותר ללכת. אה, דיברנו על כך שהלכה, אה, הליכה עם נעליים על גבי קרקע תחוחה גם כן תהיה מותרת, כיוון שאין זה דרך של חרישה. טאטוא הקרקע במקום שאינו מרוצף. אני לא יכול לטאטא עם המטאטא בדירת גן שיש אדמה בחוץ, זה יהיה אסור. דיברנו על טאטוא במקום מרוצף שהוא יהיה מותר. לבני האשכנז הסברנו דעת הרמ"א, שבמק-- רק במקום שרוב בתי העיר מרוצפים, כבימינו, זה אקטואלי לימינו, לכן הזכרתי את ההליכ-- את ההלכה הזאתי, אז זה יהיה מותר. ואם האדם גר בהודו או במקום כזה שלא רוב הקרקעות מרוצפים, אז הדין יהיה שונה לגביו ואז הוא יהיה בבעיה והוא לא יוכל לטאטא את הבית. שטיפת הבית ב-ב-במים

21:54 דובר 2 הזכרנו שהיא, אה, אה, אסורה, כן? ודאי ודאי שלא לשים עליה שמן או וקס או דברים כאלה שדינם כמים. רק בצורך נקודתי אנחנו יכולים לשטוף את ה-- לשטוף את המקום הנקודתי על ידי שפיכת מים נקודתית. הזכרנו שגם הגריפה תהיה מותרת במקרה הזה. אה, ייבוש אגב, יהיה מותר על ידי מטלית, בתנאי שאני רק מניח את המטלית ולא סוחט. נותן למים להיספג מעליהם ומרים אותה בזהירות לתוך הדלי. אה, כל פעולה שאני עושה בקרקע שיש לי חשש שמא הוא ישווה גומות, כן, או יישר את הקרקע כמו משחק בגולות, אגוזים או כל דבר כזה יהיה אסור. לילד קטן מתחת לגיל חינוך אמרנו שניתן להקל לדעות מסוימות. שפשוף רוק אפילו על גבי קרקע מרוצפת הזכרנו שיהיה אסור, אבל מותר לדרוס אותו לתומו. טיט מותר לנגב אותו רק על ידי אבנים אבל לא על ידי עפר. וההלכה האחרונה שהזכרנו לגבי אוצר. אז מי שיש לו אוצר אסור לפנות אותו לדבר הרשות. מותר לפנות אותו לדבר מצווה לצורך אורחים או לצורך האכלתם, כן, או לצורך ישיבה במקום, אבל אסור לו לפנות את כולו. ועוד פרט שלא הזכרתי קודם: אסור שהוא יפנה את כל האוצר כי זה טרחה מרובה, אלא צריך שהוא יפנה קצת. אורח אחריו יפנה עוד קצת, עוד אורח יפנה עוד קצת וכך האוצר, המחסן יתרוקן בלי, אה, אה, איסור של טרחה מרובה. עד כאן הסיכום של מלאכת חורש. ברוכים תהיו להשם.