כוונה במצוות - הרב גרשון אבצן שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 מדברים על נושא של אם מישהו אכל מצה, כפו אותו לאכול מצה, אם הוא יצא ולמה הוא יוצא ידי חובתו. ונביא את הרמב"ם, המקור של הגמרא, הראשונים, השאלות, ואחר כך נ-נראה איך שיחת הרבי מסבירה את זה בצורה פשוטה, ואחר כך אם יש זמן נלך ל-לעניין הנקודה של הרבי. בהלכות חמץ ומצה פרק ו' הלכה ג', הרמב"ם אומר ככה, וזה לשונו: "אכל מצה בלי כוונה, אם מי שאוכל מצה בלי כוונה, כגון שאנסוהו גויים או ליסטים לאכול, יוצא ידי חובתו. מי שאוכל מצה בלי כוונה, כמו שמי שאנסו אותו גויים או ליסטים, והוא יצא ידי חובתו. אבל אכל כזית מצה והוא נכפה בעת שטותו ואחר כך נתרפא, חייב לאכול אחר שנתרפא, לפי שאותה אכילה הייתה בשעה שהיה פטור מן המצווה." אז הרמב"ם, וזה מבוסס על הגמרא. עוד מעט, עוד מעט נראה את הגמרא בראש השנה, שאם אדם אוכל בלי כוונה ואנסו אותו, שזה לא רק בלי כוונה, כאילו יש לו כוונה שהוא לא רוצה לצאת, אבל אף על פי כן יצא. אבל אם הוא אכל בזמן שהוא היה שוטה, עתים חלים עתים שוטה, אז אחר כך, כשהוא אכל בזמן שהוא היה שוטה, אז הוא צריך עוד הפעם לאכול, וזה משום שבאותו זמן הוא היה פטור. ואם קודם שנשאל את השאלות והמקורות והכול, נ-- קודם נגיע לגמרא. הגמרא אומרת ככה. הגמרא בלשון דף כ"ח עמוד א' אומר ככה: "שלחו ליה לאבוה דשמואל. שלחו ליה לאבוה דשמואל." כ"ח עמוד א' יותר למטה. אז הוא אומר ככה: "כפאו ואכל מצה, יצא." כפאו מאן? מי כפה אותו? מה זה כפו? אי לימא כפאו שד, זאת אומרת שהוא לא בריא. אז אמר-- אומר, אז הגמרא שואלת: "והתניא

02:57 דובר 2 עתים חלים ועתים שוטה, כשהוא חלים הרי הוא כפיקח לכל דבריו, וכשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו. אמר רב אשי: שכפאוהו פרסיים. אמר רבא: זאת אומרת התוקע לשיר יצא." והגמרא הולכת ל-- ורוצה להשוות את הדין הזה. מי שתוקע לשיר, זאת אומרת כמו שרש"י ומפרשים אומרים שזה מתעסק, מתעסק, הוא יצא. הגמרא, פשיטא, היינו הך. הגמרא אומרת: "מהו דתימא, התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל. אבל הכא זכרון תרועה כתיב, והאי מתעסק בעלמא הוא, קמשמע לן." שיש פה טעם להגיד שזה יצא. אז הוא אומר: "קמשמע לן." אלמא, הגמרא תסיים, "קסבר רבא מצוות אין צריכות כוונה." ואחר כך הגמרא שואלת כל מיני שאלות. על הגמרא הזו יש, קודם כול נראה את הראשונים, אבל צריכים קודם להבין את זה. אנחנו לא ניכנס לכל הפרטים למה כפאוהו פרסיים וכל הדברים האלו, שיש דיוקים מהרוגצ'ובר ואחרים. אבל הגמרא רוצה להגיד אם מישהו אוכל מצה הוא יוצא. מי שכמו זה, מי שעושה מצווה הוא יוצא בלי כוונה. והגמרא אומרת פשיטא, אז זאת אומרת כאילו שזה אותו דבר. לכאורה זה בכלל לא אותו דבר. זה לא אותו דבר בגלל שאנחנו יודעים שקודם מי שאוכל מצה, למה הוא, אחד מהטעמים שהוא יוצא? משום שיש לו הנאה מזה. זאת אומרת, יש דבר, המתעסק בחלבים ובעריות זה חייב משום שהוא נהנה. אז כיוון שפה יש הנאה מהמצווה, שהוא אוכל את זה, אז יש לו משהו מזה. אז לכן פה הוא יוצא ידי חובה. אז מה הגמרא משווה את זה בצורה שפשיטא זה אותו אותו דבר? ורש"י אומר יותר מזה: מהו דתימא

05:52 דובר 2 התם אכול מצה קאמר רחמנא, והא אכל ונהנה באכילתו. הלכך לאו מתעסק הוא, שהרי אף לעניין חיוב חטאת אמרינן המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה. אז לכן מה הוא אומר? קמשמע לן, אף על גב דמתעסק הוא יצא, דקסבר מצוות אין צריכות כוונה. אם כן, לפי רש"י זה לא כל כך פשוט עדיין. אז לכן הוא מחדש לנו והוא מסביר לנו שמתעסק גם בסדר. הוא יוצא ידי חובה משום מצוות אין צריכות כוונה. אבל להגיד פשיטא, זאת אומרת שמהו דתימא, מה כאילו פשיטא היינו הך, זה אותו דבר. לכאורה זה לא אותו דבר, וכמו שרש"י אומר, זה נהנה ופה הוא לא נהנה. הוא אומר אף שהוא לא נהנה הוא עדיין יצא. חוץ מזה אנחנו צריכים לדעת מה זה התוקע לשיר, אם זה לשורר או משהו אחר. גם אנחנו צריכים לדעת שמתעסק בעלמא. עכשיו בואו נלך לרמב"ם. הרמב"ם אומר פה יצא. מה הוא פוסק בהלכות? בהלכות שופר של ראש השנה. אז קודם נראה את המגיד משנה פה. המגיד משנה אומר, אז הוא אומר ככה: שלחו ליה לאבוה דשמואל, ופוסק רבנו כן. וראיתי מי שכתב שכיוון שהוא יודע שהלילה הוא פסח והוא חייב באכילת מצה, יצא אף על פי שלא נתכוון לצאת ונהנה מאכילתו, אבל אם הוא סבור שהוא חול ואכלה, או שהוא סבור שאין זו מצה ואכלה, לא יצא, וזה לא הזכירו בגמרא. זאת אומרת עוד חידוש פה, שזה דווקא בצורה כזו שהוא ידע שהיום, אה, פסח והוא אכל את זה בלי רצון. אבל כמו שעוד מעט נראה בר"ן והמפרשים. אבל אם האדם חשב שזה לא פסח או משהו אחר, או שחשב שזה לא מצה, הוא לא

08:40 דובר 2 יצא. זאת אומרת, צריך לדעת שזה עניין של שהיום זה פסח. עכשיו רבינו מנוח על הרמב"ם, הוא אומר, הוא אומר ש"רבותינו שפסקו ככה דמצוות לא בעו כוונה לצאת", כמו שכתוב בגמרא. מביא את בעל המאור שהוא פסק ככה, והראב"ד אומר שלא כדברי הרי"ף שפסק כרבי יוסי, דהיינו שצריך שיתכוון. שמע מינה דמצוות צריכות כוונה. זאת אומרת שיש, אנחנו פוסקים שמצוות צריכים כוונה. והקשה לו: היאך פסק בהלכות שופר פרק ב' הלכה ד', ומגילה, דבעינן כוונה לצאת, וכאן פסק דלא בעי כוונה? אז לכאורה זו קושיה לרמב"ם דידן. אז הוא אומר, תירץ: כיוון דקיימא לן דכל העושה עבירה מתעסק פטור, חוץ ממתעסק בחלב ועריות שהוא חייב, שכן נהנה. אז הכי נמי הכא, כיוון שנהנה באכילת מצה, אף על פי שלא התכוון, יצא. את הדבר הזה הוא מביא מהראב"ד. זאת אומרת שבאמת הגמרא אומרת, פשיטא, היינו הך, כאילו זה בדיוק אותו דבר. והגמרא אומרת, היא באה לחדש לנו שזה לא, שגם ששם יוצא גם כן. אבל זה לא רק לא פשיטא, הרמב"ם באמת פוסק פה שיצא באכילת מצה, ושם הוא אומר שלא יצא. זה לא רק לא פשיטא, אבל אנחנו לא פוסקים ככה. יש המון מפרשים על זה, אבל לא ניכנס לכל המפרשים. אבל נגיע לדבר אחד ואחר כך נעבור לר"ן. אז פה יש לנו, הוא אומר ככה, הרב המגיד מביא. זה הוא אומר, ובסוף: אם כן אין מוכח מדבריו גם כן שמצוות אין צריכות כוונה. לא יודעים אם הוא פוסק מצוות אין צריכות כוונה או לא, משום שפה יכול להיות בדרך כלל מצוות צריכות כוונה, אבל פה זה אחרת. לכן הוא אומר: ויפה כתב הטור בסימן תע"ה, אין ידוע מהרמב"ם

11:49 דובר 2 אם הוא פוסק מצוות צריכות כוונה. אם הלכה מישלי מתקשה בדבר הזה. זאת אומרת, הגמרא רוצה להגיד מפה אנחנו לומדים מצוות אין צריכות כוונה, אבל בזה שהרמב"ם ממקום אחד פוסק, בהלכות פסח, הלכות חמץ ומצה, פוסק שיוצא, ושם הוא פוסק שלא יוצא, אז לא יודעים אם מצוות צריכות כוונה או לא. עכשיו אנחנו הולכים לר"ן. הר"ן גם בחידושי הר"ן וגם בהר"ן על הרי"ף. זה הר"ן מדבר על הגמרא וההלכות. הוא מביא את הרמב"ן ובעל המאור ומביא כמה דברים, אבל לא ניכנס להכל. דבר אחד הוא מביא, הוא... וכתב הר"ן, בעמודים של הר"ן הישן זה ז"ב, ודברי мастер[?] גרסינן כל סברות. דווקא כהאי גוונא יוצא, שיודע שהוא ליל פסח וזו מצה, אבל אינו מתכוון לצאת. אבל כסבור חול ואכל מצה, כסבור לאכול בשר ואכל מצה, לא יצא, דאי לא תימא הכי, משום שאם תגיד שהוא יצא גם כן, למה לי למינקט כסבור לאכול בשר, לנקוט חד מהני? אלא ודאי כדאמרינן. זה מה שהיה ברב המגיד, זה הר"ן מביא את זה יותר חזק, שאם כן הוא יצטרך להגיד את זה. וגרסינן להו מרבה. זאת אומרת, התוקע שיצא, פשיטא, היינו הך. אז הוא אומר, אבל הוא אומר הכא, כלומר תוקע שאין מתעסק בהו, כמו שמוכן ש... וזה אומר ככה ש... על הכיוון שלומדים מצוות אין צריכות כוונה. ואחר כך יש דיון שלם בנוגע ליום השמיני של סוכות, ישן חוץ לסוכה או לא, כל הדברים האלו. אחר כך הוא מביא שהרי"ף לא... לגבי זה כל סברא דאורייתא וש"ס קרא בה, ואומר לצאת לא בעי כוונה. ואחר כך הוא אומר, מביא בעל המאור והרמב"ן, שהרמב"ן אומר דאין הכי נמי, זה יצא במצוות צריכות כוונה גמורה

14:51 דובר 2 כלומר לצאת. ואחר כך הוא מדבר על האיכות הזה. אבל דעת הרבה מן הגאונים, קיימא לן מצוות אין צריכות כוונה, וזה כן דעת הרשב"א. בכל מקום כתבנו שמודה דווקא דמצוות אין צריכות כוונה, הני מילי בסתם, אבל במתכוון שלא לצאת אינו יוצא. זאת אומרת, אפילו אם אנחנו אומרים מצוות אין צריכות כוונה, אם לאדם יש כוונה הפכית, הכוונה לא לצאת, הוא לא יוצא. אז יש פה כמה דברים שאנחנו צריכים לבאר בסוגיה קודם. אם אנחנו פוסקים מצוות צריכות כוונה או לא צריכות כוונה, דבר אחד. ולפי הרמב"ם לכאורה יש סתירה. אמרנו שפה יש הנאה, כי חוץ מזה שהגמרא שאלה פשיטא, אנחנו רואים שזה לא כל כך פשיטא, כל הדבר הזה. ואחר... ואנחנו צריכים לדעת אם באמת אנחנו פוסקים מצוות צריכות כוונה או לא. אם אנחנו פוסקים מצוות צריכות כוונה, אז למה? פה אנחנו צריכים להסביר: אף שמצוות צריכות כוונה, אבל פה, כיוון שנהנה, כמו שמתעסק בעבירות, זה... אבל אם אדם נהנה הוא חייב. אותו דבר במצווה. ואם באמת, מה העניין של מתעסק? אנחנו יודעים, יש תשובה מפורסמת של רבי עקיבא איגר, תשובה אחת שהוא אומר: מתעסק זה לא הפירוש שזה לא עושה מצווה, עבירה. מתעסק, הוא עשה עבירה ויש פטור. לא, הוא לא מתייחס אליו. כל אלה דברי אופנים, איך להסביר את זה? אבל מלאכת מחשבת, הוא אומר, בשבת זה לא, זה לא מתייחס אליו בכלל. אבל מתעסק, זה המעשה שלו אבל פטור, ואם... וזאת כן אנחנו... אם כן, אנחנו יכולים להבין בכלל למה יש עניין שהגמרא חשבה שזה אותו דבר. סתם מתעסק זה לא שזה לא שום דבר. אבל פה אנחנו צריכים להבין.

17:28 דובר 2 עוד משהו. אפילו אם אנחנו אומרים מצוות אין צריכות כוונה, אבל פה יש כוונה הפכית. זה לכאורה, אנחנו לפי זה צריכים להסביר שאפילו אם יש כוונה הפכית, זה יכול להיות שמצוות אין צריכות כוונה. אבל אם יש כוונה הפכית בדרך כלל לא יוצאים, אבל בפסח יוצאים משום שכמו שיש הנאה. בקיצור, יש בטורי אבן מבעל השאגת אריה, שהוא מסביר והוא מאריך על הר"ן הזה. הוא מביא כפו פרסיים, מביא הר"ן. אומר דווקא חייב נצא שיודע שזה עכשיו פסח והכול. הוא אומר משום זה דמי לכפו פרסיים. הוא יכול להגיד אחד מהדברים. אז הוא אומר, לוודאי כי דעמ"ן בשביל בצורה אחרת זה לא יוצא. אז הוא אומר, ולי אין ראיה. דוודאי הנה לשולחן עבוד השמול הם לא נכנסו לזה, ואם הוא אומר שזה לא ראיה, שאפילו בצורה כזו יכול להיות שאדם יוצא ידי חובתו. אך יש עוד נקודה שהוא אומר, שהוא אומר שמתעסק, כמו שדיברנו קודם מהנקודה של מתעסק. אז הוא אומר, בדרך כלל אנחנו יודעים שלפי אלו שאומרים מצוות אין צריכות כוונה, יש חידוש נפלא בטורי אבן, שאם אנחנו אומרים מצוות אין צריכות כוונה, אפילו אם למישהו יש כוונה להפך הוא יוצא. לי עוד מה... כן, ראיתי לר"ן בשם הר"ן, למה לא, במצוות אין צריכות כוונה, אפילו עמד וצווח שאינו רוצה לצאת, אפילו יוצא בעל כרחו. אבל מילא לפי מה היא תיפגש לאיל? כסבור שאין מצה ואוכלו לא יצא לכולי עלמא, לא קא שמי דסברא דחמרא הוא, ונמצא שיכר תא דמי לסבור שאין מצה. ואחר כך הוא אומר, ותימא על הר"ן שכתב כדי ורש מסקנה שלא לצאת לא יצא לכולי עלמא. יש שיטות שכאילו שאפילו מי שיש כוונה

20:25 דובר 2 לא לצאת ידי חובה, אף על פי כן, עם מצוות אין צריכות כוונה, לא משנה אם הוא התכוון לא לצאת או הוא התכוון לעניין של הוא התכוון סתם. שניהם זה אותו דבר והוא יוצא. זה חידוש נפלא. לפי זה, אז אנחנו מבינים ממש מה ההמשך בגמרא. הגמרא חשבה פה זה דבר שמתעסק ופה זה דבר שמישהו מתכוון לא לצאת. אז הוא אומר אותו. שניהם אפשר להגיד שהם דומים, שלא. שאם אנחנו אומרים מצוות צריכות כוונה, אז אנחנו צריכים לצאת. אז אנחנו יוצאים מהמצווה, או תקיעת שופר או מצה או משהו אחר. אבל אם אנחנו אומרים מצוות אין צריכות כוונה, שניהם יוצאים ידי חובתן. ואז הגמרא חשבה, פשיטא, זה אותו דבר, משום שהחידוש בעיקר פה זה להגיד לנו מצוות צריכות כוונה, ושניהם כאילו מסייעים לי. יש, הם שניהם סוברים מצוות אין צריכות כוונה, אבל הוא אומר פה זה אחרת, משום שאיננה. בואו נראה את שולחן ערוך הרב. שולחן ערוך בסימן תע"ה סעיף כ"ח: אכל מצה בלא כוונה, שלא נתכוון לצאת ידי חובתו באכילה זו, יצא. ולא אמרו שכל מצוות שעשה שלא מתכוון, דהיינו שלא נתכוון לצאת ידי חובתו בעשייה זו, לא יצא, אלא במצוות שאין בהם הנאת הגוף, כגון קריאת שמע, תקיעת שופר, נטילת לולב וכיוצא בהם, כשלא נתכוון בעשייתה לשם מצווה לא קיים מצווה כלל. זה הרדב"ז אומר שזה בכלל לא קיים מצווה, שאין אלא מתעסק בלבד ואין עשייתו נקראת עשיית מצווה. זה לא נקרא עשיית מצווה. זה לא בדיוק כמו שאנחנו אמרנו מהרבי, כי וייגל הוא אומר שזה במתעסק. אנחנו אמרנו שזה נקרא עבירה. זאת אומרת, פה היה צריך להיות שזה נקרא

23:22 דובר 2 מצווה, משום שאנחנו מדמים כל פעם מצווה לעבירה. אבל הרדב"ז אומר שאין אומר שמה, אין עשייתו נקראת עשיית מצווה. זה לא נקרא עשיית מצווה. קודם הוא אומר שלא נתכוון לא קיים מצווה כלל, ופה זה לא עשיית מצווה, ולא ניכנס לפרטים. אבל מצוות התלויות באכילה, כגון פסח, מצה, מרור וכיוצא בהם, כיוון שיש בהם הנאה לגוף, אף שלא נתכוון לצאת באכילה זו יצא ידי חובתו, שהרי על כורחו נהנה הגוף מהאכילה. זה, הוא נהנה מזה ולכן הוא יצא, והרי זה נקרא אכילה ונמצא שקיים מצוות אכילה. זה הוא, הוא קיים המצווה אכילה. יש אומרים שהמצווה זה הנאה, אבל האדמו"ר לא אומר את זה. לפיכך, אפילו לא רצה לאכול מצה וכפו גוי נוכרי או ליסטים לאוכלה, יצא ידי חובתו באכילה זו, כיוון שבעל כורחו נהנה ממנה גופו. אז כיוון שיש הנאה מזה, אז אי אפשר להגיד שהוא לא, כי זה מצווה, זה אכילה. אה, אבל כל זה כשהוא יודע שלילה זה פסח ושזו היא מצה, אלא שאכל שלא מתכוון או שלא ברצונו. אז זה, פה הוא כבר משווה שלא מתכוון ושלא מרצונו. ולמה? משום שפה אפילו שלא מרצונו, הוא גם, יש הנאה מזה. אבל שלא מרצונו בדברים אחרים שאין הנאה מזה, זה אז יש חילוק. אבל אם לא ידע שליל פסח ואכל מצה אפילו ברצונו, וכן אפילו ידע שליל פסח אלא שסבור לאכול בשר ונזדמן לו מצה ואכל, חשב שזה מצה, שזה בשר, לא יצא באכילה זו. משום שהנה נהנה, והוא חשב שהוא, יש הנאה מבשר. אבל פה זה אחרת. אז זה לכן לפי זה האדמו"ר אומר, נותן לנו כמה דברים. קודם הוא מסביר למה אין סתירה ברמב"ם. משום שהרמב"ם

26:03 דובר 2 הוא כמו שמביא פה תקיעת שופר, נטילת לולב, כל הדברים האלו. בדברים האלו, שכיוון שאין להם הנאת הגוף בכלל, לכן לא קיים מצווה כלל ובכלל לא קיים את המצווה, ולכן הרמב"ם פוסק שם שלא יצא, שאין זה אלא מתעסק בעלמא. זה, זה רק מתעסק בעלמא. זאת אומרת זה, ופה הוא אומר שאף שלא נתכוון יצא, אבל האדמו"ר לא נכנס לדבר הזה עם מצוות צריכות כוונה או לא. זאת אומרת גם אם מצוות צריכות כוונה, גם אם מצוות לא צריכות כוונה. אפילו אם אנחנו במצוות לא צריכות כוונה, אבל לפי, לפי האדמו"ר אפילו מצה זה היפך כוונה. הכוונה לא לצאת ידי חובה, אף על פי כן הוא יצא. יש שרוצים להשוות את זה לעניין של כפו. כשאנחנו, מי שלא רוצה לתת גט וכפו אותו לתת גט, זה הוא עושה את זה ואחר כך רוצים להגיד למה הוא יוצא? יש הולכים שאומרים למה הוא יוצא? בגלל שכיוון שאחר כך הוא הסכים, זה הוא כשהוא הסכים. זאת אומרת על ידי זה הרוגצ'ובר רוצה להגיד, כיוון שיש הסבה, הוא אוכל את זה בהסבה, ולכן כיוון שהוא אוכל את זה בהסבה, ולכן אין ראיה אף למאן דאמר מצוות צריכות כוונה, מכל מקום במצה יצא משום הסבה. זאת אומרת הוא רוצה להגיד חידוש חדש שזה בגלל הסבה, כיוון שהוא אוכל את זה בגלל שהוא עושה את זה בהסבה. זאת אומרת אי אפשר להגיד שהוא לא רוצה משום שהוא אוכל את זה בהסבה. אם הוא אוכל את זה בהסבה, זאת אומרת שבעצם הוא רוצה, כמו שאחרי שכפו אותו לתת גט אז הוא מסכים לתת גט. אותו דבר, כיוון שהוא עושה את זה, שמחשבתו ניכרת מתוך

28:35 דובר 2 מעשיו שנתכוון לזה לשם מצווה. אבל הרבי לא אומר את זה. לפי הרוגצ'ובר, זה מי שיש כוונה, אה, ל-ל-לא לצאת, אפילו הוא נהנה, לא, לא יוצא ידי חובה. דווקא פה, כיוון שיש גם הסבה, הסבה, לכן הוא י-יוצא. אבל הרבי לא אומר את זה. עכשיו אנחנו יודעים, הרבי בלקוטי שיחות חלק ד'. בלקוטי שיחות חלק ד' הרבי מדבר על החילוק של מצוות ועבירות. שאנחנו אומרים, לכאורה אנחנו צריכים להגיד לעשות עבירה אתה צריך ממש להתכוון ללכת נגד. והרבי, הרבי מדבר על זה והוא אומר, מחדש כמה דברים נפלאים. אבל אחר כך הוא אומר, ובסוף הוא... אני רק לוקח את הנקודה האחרונה שהוא אומר: בנוגע למצוות יש מחלוקת. יש מחלוקת אם מצווה צריכה כוונה או אין צריכה כוונה. בהלכה נפסק אצל כמה פוסקים שבכמה סוגי מצוות אינן צריכות כוונה. כלומר, שאם עושה אותן בדרך ממילא בלי להתכוון לקיים מצווה, ויתירה מזו, יש בכמה מצוות אפילו כופים אדם לקיים מצווה, הרי יוצא. והוא מביא את הסוגיה הזו. היינו שבנוגע לכוונה ישנו הבדל במצווה ועבירה. בעבירות אם אינו מתכוון אפילו לא על הפעולה, אינו עובר על האיסור, ובמצוות גם כשעושה אותן ללא כוונה הוא יוצא ידי מצווה. זה הרבי מסביר מה החילוק ביניהם. אז הוא אומר לכאורה צריך להיות היפך, ההפך שמצוות שאנחנו, זה צו וכיבוד, וצריכים להיות שאדם עושה את זה בכוונה ורוצה להתקיים. ואחר כך הוא אומר הביאור בזה. זה קודם ו-ב-בעבירה אתה צריך כאילו לעשות נגד. זה היה צריך להיות בדיוק להיפך. אז הוא אומר כיוון שאנחנו בהשכמה אנחנו מתקרבים, אומרים מודה אני. אז הוא מתקרב, הוא קשור לקדוש ברוך הוא. הרי יש מפעולתו עתה התחברות עם האלוקות, שמתחילה

31:26 דובר 2 היום. כשם שהוא לגבי קידושין, שעסוקים באותו עניין ונתן לאישה פרוטה ואין אומר שנותנה לשם קידושין, הרי היא מקודשת לו. זה מצוות. אבל בעבירה צריך להיות ממש כוונה נגד. זאת אומרת, ואחר כך הוא אומר ויותר מזה, כיוון שהוא אומר בהתחלה מודה אני אז יש לו כל היום ב-העלם עניין כוונה הפוך מן העניין של עבירה, ולכן הוא צריך ממש, אה, מצווה צריכה כוונה. הלכה הוא אומר אבל עדיין יש להבין הלכה של מצוות אין צריכות כוונה וכל זה, והוא נכנס לזה. אבל הרבי מוסיף כמה דברים בהערות ארבעים ושלוש וארבעים וארבע. ארבעים ושלוש: שמזה מובן שגם סוגי מצוות שצריכים כוונה, אין זה הצורך מפני אותה מצווה, שבזה כל המצוות שווים, כי אם מפני עניין מיוחד להם שאין המצווה סתם. זאת אומרת, אם אנחנו אומרים מצוות צריכות כוונה, בעיקר במצוות. יש מצוות שצריכים ויש מצוות שלא צריכים. אז כיוון שיש מצוות שלא צריכים, זאת אומרת בעצם לא צריכים כוונה, ואם מצוות שצריכים כוונה זה כוונה דבר נוסף על המצווה הזו. והוא אומר בארבעים ושלוש עם כוכב: "ראה שולחן ערוך אדמו"ר הזקן: אין צריכות כוונה כלל, ולא כיוון לצאת ידי חובתו אלא כמתעסק בעלמא או לכוונה אחרת ולא לשם אותה מצווה." זאת מדבר עמם. שאפילו אם עושה אדם בדרך ממילא בלי להתכוון לקיים מצווה, זה הוא לא צריך, אין שום כוונה, אלא מתעסק בעלמא או כוונה אחרת ולא לשם אותה מצווה, הוא עדיין יוצא. זאת אומרת, ולפי זה הרבי אומר שבאמת כמה מצוות לא צריכים כוונה. ואם אז אם כן באמת למה? אם אדם יוצא בדברים אלו כמו נטילת לולב, כל הדברים האלו, ואם הוא לא, אם הוא מתכוון לא לצאת

34:17 דובר 2 ידי חובה, מובן משום שפה הוא נהנה, אפילו הוא עושה בלי כוונה. אבל אם אדם עושה את זה עם כוונה או הוא מתעסק ומתעסק, השאלה מה זה מתעסק? אבל לא כוונה אלא כמתעסק בעלמא או לכוונה אחרת. אז מה, מה היה צריך להיות פה? שצריך להיות שבמקומות אחרים היו צריכים לצאת ידי חובה. זה שאומרים שיש רק אם אנחנו אומרים שיש שם דין מיוחד של כוונה, כמו שאנחנו יודעים בעניין של קריאת שמע יש כוונה מיוחדת שצריכים לקבל על עצמנו עול הקדוש ברוך הוא. אז יש אומרים זיכרון תרועה, אולי שבתקיעת שופר ולולב. אז יכול להיות שבגלל אף על שאנחנו אומרים מצוות לא צריכות כוונה, אבל לפי מה שהוא אומר כאן היה צריך להיות מתעסק, היה יכול להיות גם בסדר, אבל אבל שם יש דין מיוחד, או שבאמת הרבי לא נכנס לדין עם מתעסק בדברים אחרים, ובסדר, אבל רק פה בפסח אין קושיה לרמב"ם בכלל. ואנחנו, והרבי לא לומד לא כמו רבי עקיבא איגר, שמתעסק זה שום, זה משהו, ולא לומד כמו, אה, כמו, אה, איך קוראים את זה? הטורי אבן. לומד בפשטות שהגמרא פוסקת, והרמב"ם פוסק שפה, כיוון שיש כוונה, אפילו כוונה הפכית, אבל כיוון שהוא נהנה, זאת אומרת זה הכוונה, אי אפשר להגיד שהוא לא נהנה, כיוון שהוא נהנה וידע שזה מצה. זאת אומרת הוא נהנה מהמצה, ולא כמו שהרוגצ'ובר, שהוא עשה איזה גדר הסבה, ולכן כיוון שיש הסבה לכן הוא כאילו יש כוונה למצווה. פה הוא לא רוצה לצאת ידי חובה, אבל אף על פי כן הוא יוצא בגלל שיש לו הנאה מהמצווה. שיהיה לנו חג שמח! ושאנחנו נאכל ונקבל את שנת החירות בלבנו.

37:02 דובר 2 היינו ממש.