השתלשלות תקיעות השופר - הרב איסר שפרינגר שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:10 דובר 2 שלום, שנה טובה ומתוקה, שנת גאולה וישועה בעזרת השם. בשיעור שלפנינו נלמד על תקיעת שופר שקשור בקשר הדוק לגאולה, "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים" וכולי, אז השופר מסמל את הגאולה. ובשיעור שלנו לא נתמקד בחלק ההלכתי כיצד צריך לתקוע, מה עושים בדיעבד, מה צריך לכוון, איך צריך לברך וכן הלאה, אלא בחלק ההיסטורי־הלכתי. כידוע, אנחנו, מנהג חב"ד, תוקעים בראש השנה מאה שלושים קולות. חוץ מכל הקולות שאנחנו תוקעים במבצעים, ברוך השם, אנחנו תוקעים מאה שלושים קולות כחלק מהתפילה. נראה כעת בשיעור שלפנינו מהי ההתפתחות, כמה תקיעות היו תוקעים בהתחלה, כמה הוסיפו, למה הוסיפו, מה היה סדר האירועים של התוספות הללו? אז נתחיל. דבר ראשון, בתורה כתוב בנוגע לראש השנה תרועה. זה כתוב פעמיים, פעם אחת בפרשת אמור, פעם אחת בפרשת פנחס. זה שזה כתוב פעמיים זה עדיין לא אומר שאמורים להריע יותר מפעם אחת. זה כתוב פעמיים. פעם נוספת כתוב בתורה תרועה, וזה כתוב בנוגע ליום הכיפורים של שנת היובל. התורה אומרת, "והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש. ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם". אם כן, אנחנו לומדים מהפסוק הזה כבר שיש שופר, שהתרועה היא על ידי שופר. דבר נוסף למדו חז"ל מהפסוק הזה, שחוץ מהתרועה שמריעים בשופר יש "והעברת" כתוב לפני התרועה, כתוב "והעברת שופר תרועה", וגם אחרי זה כתוב "ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם". לפני התרועה כתוב העברה ואחרי התרועה כתוב לשון של העברה, תעבירו. מה זה אומר? אומרים לנו חז"ל: צריך לתקוע תרועה, שזה בכי. לומדים את זה, אה, מהתרגום יבבה, יבבה. נראה בהמשך שזה קשור גם לאם סיסרא שכתוב שם, "ואם סיסרא בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא בעד

02:57 דובר 2 האשנב". בכתה, למה סיסרא לא מגיע? ליבה נבהלה שהוא כנראה מת, שהוא כבר לא יחזור. אז למדו שצריך להיות תרועה, ולפני התרועה ואחריה צריך להיות קול פשוט, תקיעה פשוטה, לא תקיעה מסובכת, לא, לא תקיעה דומה לבכי. עוד למדו חז"ל בגזירה שווה מראש השנה ליום הכיפורים של יובל שכל פעם צריך להיות שלוש תרועות. זה פעם יחידה בתורה שדבר שהוא כתוב לומדים פרטים ממנו, לומדים גם שצריך להוסיף, שלא מספיק פעם אחת. לא מספיק תרועה אחת, אלא צריך שלוש פעמים תרועה. אבל בכל מקרה ככה למדו חז"ל ולא ניכנס לפרטים. ויוצא אם כן שיש לנו, חז"ל לומדים שכוונת התורה שבראש השנה צריך לתקוע תשע קולות. תשע קולות. למה תשע קולות? יש לנו שלוש תרועות, לפני כל תרועה ולאחרי כל תרועה יש לנו תקיעה פשוטה בלי שינויים ולכן זה יוצא תשע. זה דין תורה, דין תורה תשע בראש השנה. דין תורה מתי תוקעים? כל אחד מתי שנוח לו. בדיוק כמו התפילה. יש מצווה מהתורה לעבוד את השם בתפילה. מתי מתפללים מהתורה? כל אחד מתי שהוא מרגיש את הצורך, מתי שהוא יכול, מתי... כל אחד נותנים תורת כל אחד בידו. אותו דבר מעיקר הדין וכך היה בתחילה: תקיעת שופר הייתה, כל אחד מתי שהוא רוצה היה הולך ושומע תקיעת שופר. ואנחנו יודעים שיש אנשים, אנחנו יכולים לנחש שיש אנשים שעשו את זה בשש בבוקר ויש אנשים בשש בערב, יש אנשים שראו את השמש נוטה מערבה אז הם נזכרו שהם עוד לא תקעו. כל אחד היה בזמן שלו עד שהגיעה תחילת בית שני. בתחילת בית שני היה סדר כמו התפילה. הזכרנו מקודם את התפילה, אז בתחילת בית שני יש את הנוסח

05:10 דובר 2 המיוחד של התפילה, וכשקבעו את הנוסח המיוחד של התפילה קבעו גם את המסגרת: כיצד עושים את תקיעת שופר? אנשי הכנסת הגדולה קבעו שבכל חג אומרים שבע ברכות בתפילת העמידה, שלוש ברכות ראשונות כביום חול, שלוש ברכות אחרונות כביום חול וברכה אמצעית מעניינו של היום. בראש השנה אמרו: יש פעם אחת ויחידה בכל השנה שאנחנו מתפללים בתפילת העמידה תשע ברכות. שאר השנה יש לנו עוד שבע עשרה ביום חול רגיל או שבע בתפילות מוסף ובתפילות של חגים. התפילה היחידה שהיא תשע ברכות זה בראש השנה. אמרו אנשי הכנסת הגדולה: מלכויות, זכרונות ושופרות, ואת שלושת הקבוצות של התקיעות, ראינו מקודם שיש שלוש תרועות, וכל תרועה יש לפניה תקיעה ואחריה תקיעה, את שלושת הקבוצות הללו תוקעים אחת למלכויות, אחת לזכרונות, אחת לשופרות. באיזה תפילה תיקנו חז"ל לעשות מלכויות, זכרונות ושופרות? חז"ל תיקנו לעשות את זה בתפילת שחרית. אנחנו היום כל כך רגילים שזה קיים בתפילת מוסף שאנחנו לא מאמינים, אבל אם נחשוב זה הרבה יותר סביר. בתפילה הראשונה של היום, תפילת שחרית, עושים מלכויות וזכרונות ושופרות ותוקעים, זריזים מקדימים למצוות, וככה היה בפועל. אנשי הכנסת הגדולה תיקנו לתקוע בתפילת שחרית ולעשות אז מלכויות, זכרונות ושופרות. אבל ברבות השנים התקיעות עברו לתפילת מוסף. למה עברו התקיעות לתפילת מוסף? אז הייתה גזירה, גזירה שגזרו לא לתקוע, לא לתקוע בשופר, ובגלל שגזרו לא לתקוע בשופר אנחנו... אגב, לא הזכרתי מקודם, נתמקד בחלק מהדעות, בדעה אחת פשוטה, כי בהרבה דברים יש מחלוקות ראשונים. נסביר לפי אחת הדעות. עקב גזירה שנוצרה בעקבות התקיעות העבירו את התקיעות למוסף. מה עוזר לי שהתקיעות במוסף? איך זה פותר את הגזירה לא לתקוע? אז או בגלל שבמוסף זה

07:23 דובר 2 כבר שעה יותר חמה, כבר השומרים הולכים הביתה. לא נעים לעמוד בחוץ ולפטרל ברחובות היהודים בזמן שחם מאוד, כבר הולכים הביתה. או בגלל שכבר לא חוששים שהגויים יבינו שזה הכרזת מרד אחרי שראו שיש את התפילה ואת קריאת התורה, ואז מגיעים לתקיעת שופר. כבר רואים שהיהודים בתפילה. אם התקיעה בשופר תהיה מוקדמת יותר, בשחרית, עלולים לחשוב כמו שחשבו שזה מרד, ואם זה מרד אז הם באים לדכא אותו בכל השטורעם. בכל מקרה, זה הגזירה, והגזירה הזאת מעבירה את התקיעות למוסף. מתי בדיוק הגזירה הזאת הייתה? יש בזה כמה דעות. האם זה היה היוונים או שזה היה רומאים? זה היה בזמן הבית השני או שזה היה אחרי החורבן. אבל בכל מקרה הייתה גזירה, והגזירה הזאת מעבירה אותנו למוסף. עד כאן אנחנו אוחזים בתשע תקיעות, אותן תשע תקיעות שתקעו בני ישראל במדבר. אותן תשע תקיעות תקעו בתפילת מוסף אחרי הגזירה. עדיין אין שינוי בתקיעות. איזה שינוי כן קיים? כיצד עושים זאת? בהתחלה עשו את זה כל אחד בזמן שנוח לו. אחרי זה בתפילת שחרית של ראש השנה, ואחרי זה בתפילת מוסף של ראש השנה. אגב, הכל בחזרת התפילה. עוד לא מדברים על תפילת הלחש. זה התקופות הראשונות של תקיעת שופר של תשע קולות. וכאן הגיע שינוי. נתבטלה הגזירה. אם הגיע שינוי והתבטלה הגזירה, אנחנו יודעים שהיום אין גזירה. היום אנחנו יכולים לתקוע בשחרית. אם התבטלה הגזירה, למה בכל זאת אנחנו לא תוקעים בשחרית? הרי מלכתחילה התקנה הייתה על שחרית. נאמרו בזה ברבותינו הראשונים כמה הסברים: למה היום לא תוקעים בשחרית? למה היום לא אומרים מלכויות, זכרונות ושופרות בתפילת שחרית ובמוסף נסתפק בשבע ברכות, כשרק הברכה האמצעית מעניינו של יום? אומרים רבותינו

09:23 דובר 2 הראשונים, יש כמה עניינים: או בגלל שבזמן מוסף אנחנו יודעים שהנוכחות פחות דלילה. בשחרית עדיין לא כולם הצליחו להשתחרר מהכרית. תפילת מוסף כבר הנוכחות יותר מעובה, ולכן ברוב עם הדרת מלך עושים את זה דווקא במוסף. או אפשרות נוספת, שיהיה לנו יותר מצוות ביד כשמגיעים לתקיעת שופר. תקיעת שופר, שזה העניין המרכזי, רוצים שזה יהיה אחרי קריאת התורה, אחרי שסיימנו תפילת שחרית, שיהיה לנו יותר מצוות. יש אומרים הסבר טכני פשוט: אי אפשר לבטל תקנה. דבר שתוקן על ידי בית דין, אין בית דין אחר יכול לבטל את זה, אלא אם כן יהיה גדול ממנו בחוכמה ובמניין. לא משנה אם התבטלה הסיבה או לא התבטלה הסיבה, התקנה נשארת. ובכל מקרה, למרות השינוי שאין גזירה, עדיין אנחנו נשארים עם התקיעות במוסף, ובזה סיימנו לדבר על השינויים שהיו כל עוד תקעו תשע תקיעות בשופר בראש השנה. בימי האמוראים רבי אבהו, שהיה תלמיד של רבי יוחנן, נוצר שינוי, ומתשע קולות תיקנו לתקוע שלושים קולות. תשר"ת, תשר"ת, תשר"ת, שלוש פעמים תש"ת ושלוש פעמים תר"ת. מה פתאום תיקנו לעבור מתשע קולות, שזה דין תורה, לשלושים קולות? זה בגלל שרבי אבהו ראה שבכל בית כנסת את התרועה תוקעים בסגנון אחר. יש כאלה שעושים את התרועה בסגנון מה ששברים תרועה: כמה קולות קצת ארוכים ואז קולות קצרים, טו טו טו טו טו, או שעושים רק את הקולות הארוכים קצת, מה שאנחנו קוראים שברים, או רק את הקולות שאנחנו קוראים תרועה. היה כמה מנהגים. אמר רבי אבהו: נוצר ספק לעם ישראל מהי הדרך הנכונה. נוצר ספק בעם ישראל מה תיקנה, מה ציוותה עלינו התורה. יש קהילות בעם ישראל, אמר רבי אבהו, שלא מקיימים את המצווה כתיקונה, אבל אין בידינו

11:31 דובר 2 להכריע מהי הדרך הנכונה לקיים את מצוות תקיעת שופר. אין לנו הקלטות ממשה רבינו, אין לנו הסרטות מיהושע בן נון. אין. לכן עמד רבי אבהו ומפני הספק תיקן: כל בית כנסת יתקע את שלושת האפשרויות. ברגע שכל בית כנסת תוקע שופר, תוקע תרועה בשלושת האפשרויות, יוצא אם כן שבטוח כולם קיימו את המצווה. זה הסבר, ההסבר המרכזי הפשוט למה רבי אבהו תיקן לעבור לשלושים קולות ולתקוע את התרועה בשלושה אופנים: או שברים תרועה ביחד, או רק שברים או רק תרועה, אבל מגיעים בסך הכל לשלושים קולות. הסבר נוסף כותב רב האי גאון. רב האי גאון, שעליו נאמר שהיה אחרון לגאונים בזמן, האחרון מתקופת הגאונים, גאוני יהדות בבל, ראשי הישיבות בבבל, אחרון לגאונים בזמן וראשון להם במעלה. רב האי גאון היה עצום, מנהיג עצום לעם ישראל, גדול עצום בתורה וכן הלאה. רב האי גאון כותב: צריך להבין קצת אחרת. לא היה ספק מהי התקיעה הנכונה. רבי אבהו אומר: הכל נכון. התורה אמרה תרועה. התורה אמרה תיקח קול של בכי. איזה קול של בכי לקחת? איזה שאתה רוצה. לא משנה, זה לא הנקודה. איזה קול של בכי לקחת? העיקר לקחת קול של בכי. ולכן אומר רב האי, רבי אבהו אמר: כולם יוצאים ידי חובה. מה שעושים בבית כנסת שם למטה של התוניסאים ומה שעושים שם למעלה של הפולנים ושם מאחורה של התימנים, הכל טוב, הכל טוב, העיקר שזה בכי. אבל אומר רבי-- אומר רב האי, רבי אבהו לא רצה שהתורה תיראה כשתי תורות. אנשים עלולים לחשוב שזה שתי תורות. אנשים עלולים לחשוב שלדעתם הם לא יוצאים ידי חובה ולדעתם הם לא יוצאים ידי חובה. לכן הגיע רבי אבהו ואמר: כולם יתקעו הכל, בכל

13:32 דובר 2 אחד יוצאים ידי חובה, אין בעיה, אבל בכל זאת שיהיה יותר טוב שלא ייראה כשתי תורות, לכן צריך לתקוע שלושים קולות. אם כן, זה השלב הראשון של ההרחבה. שלושים קולות, אנחנו מתקדמים למאה שלושים, אבל עוד לא הגענו, אפילו לא לרבע הדרך. כעת הייתה תוספת נוספת בערך באותה תקופה, לרוב הדעות, בערך באותה תקופה של רבי אבהו הייתה תוספת נוספת. הוסיפו עוד שלושים קולות לפני תפילת מוסף, מה שנקרא בהלכה תקיעות דמיושב. בפועל אנחנו עומדים בהם בחרדת קודש, אבל מעיקר הדין ניתן גם לשבת בהם. תקיעות דמיושב. בתקיעות הללו, תקיעות דמיושב, יש דיון למה הם נוספו? הרי חז"ל תיקנו לתקוע את התקיעות, לשלב אותם בתפילה. משלבים אותם במוסף. למה הוסיפו עוד קולות לפני מוסף? בשביל זה אנחנו צריכים לראות את דברי הגמרא. אומרת הגמרא: למה תוקעים כשהם יושבים וחוזרים ותוקעים כשהם עומדים? כדי לערבב את השטן. כדי לערבב את השטן. ונחלקו רבותינו הראשונים איזה תקיעות נועדו לערבוב השטן ואיזה תקיעות זה התקיעות המרכזיות, התקיעות האמיתיות, התקיעות שבהם יוצאים בעיקר ידי חובת המצווה. יש אומרים: ברור, התקיעות שחז"ל תיקנו זה משולב בתפילה. החליטו להוסיף עוד תקיעות לפני זה כדי לערבב את השטן. התקיעות שלפני תפילת מוסף זה התקיעות המערבבות את השטן. דעה נוספת אומרת: לא. התקיעות שלפני תפילת מוסף זה התקיעות שבהם בעיקר יוצאים ידי חובת המצווה, והתקיעות שבתוך התפילה, מלכויות שתוקעים, מלכויות, זכרונות ושופרות, זה התקיעות שנועדו לערבב את השטן. למה? למה עד עכשיו ידענו שחז"ל תיקנו לתקוע בתפילה? למה כעת אנחנו אומרים שהתקיעות של תוך התפילה זה רק תוספת על מנת לערבב את השטן? אומרים: לא. בהתחלה חז"ל ידעו מה התקיעות, ידעו מהי התרועה האמיתית. ברגע שידעו מהי התרועה

15:58 דובר 2 האמיתית, תיקנו שהתרועה האמיתית תהיה צמודה לברכות. אבל כעת נוצר מצב שאנחנו לא יודעים מהי התרועה האמיתית, ואם אנחנו לא יודעים מהי התרועה האמיתית, אז כבר אנחנו לא יכולים לקיים את תקנת חז"ל שהתרועה תהיה צמודה לברכות. ואם אנחנו כבר לא יכולים לקיים את תקנת חז"ל, אז כבר עדיף לתקוע את הכל ברצף לפני מוסף. למה בכל זאת תוקעים בתוך המוסף? זה נועד—זה כוונת הגמרא שהתקיעות נועדו לערבב את השטן. על איזה תקיעות מדובר? על התקיעות השניות, על התקיעות של תוך התפילה. ונשאלת השאלה: מה פירוש לערבב את השטן? מה זה לערבב את השטן? מילא אנחנו יודעים איך מערבבים סלט, אבל שטן איך מערבבים אותו? מה עושים? נאמרו בזה כמה דעות. יש אומרים שההידור במצוות גורם לשטן להתבלבל ולאבד את הביטחון. מוסיפים עוד תקיעת שופר, השטן בא להשטין, כשמו כן הוא, שטן משטין. השטן בא לקטרג, אבל ברגע שהוא רואה ש—מה הוא בא לקטרג? להגיד שהיהודים לא רציניים. ברגע שהוא רואה שמהדרים במצוות, ממש הרגע אונליין מהדרים במצוות, קשה לו לקטרג, הוא מאבד קצת את הביטחון, בולע את הלשון, מגמגם קצת. זה הכוונה לערבב את השטן, זו דעה אחת. יש אומרים הסבר שאנחנו נרצה מאוד להתחבר אליו. יש אומרים השטן יודע שביום מן הימים אמור להיות שופר גדול, שברגע שיהיה שופר גדול, ״ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ״, משיח ישחט את השטן. הוא שומע את השופר, שומע אותו פעם שנייה, כבר מתגבר אצלו הספק: אולי זה השופר שמשיח תוקע בו? השופר יתקע מעצמו, ״והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול״. אולי בדיוק כעת המשיח עוזב את השופר, עוד שנייה והוא רץ אליו, השטן, עם הסכין ביד. השטן קצת מאבד

18:00 דובר 2 את שיווי המשקל, וזה נקרא לערבב את השטן בגלל שהשטן חושש מימות המשיח. יש אומרים כיוון אחר: אין הכוונה בכלל לשטן המקטרג אלא לשטן שבתוכנו, לא לשטן המלאך שעומד למעלה ואומר שעם ישראל עוברים הרבה עבירות, אלא לשטן שמחטיא אותנו וגורם לנו, וברגע שיש את השופר ואנחנו מהדרים אז יש לו פחות מוטיבציה, פחות ביטחון לבוא להחטיא אותנו. הוא יודע שאנחנו לא כל כך בקטע של לעשות דברים שהם לא רצון השם. יש שיחה של הרבי גם בנושא, חלק כ"ד, שיחה לראש השנה על ערבוב השטן, כיצד ניתן לערבב אותו כל שנה מחדש, אבל אנחנו נמשיך, אה, בסדר הזה, וניתן ללמוד את השיחה, כמובן מומלץ, אבל זה לא במסגרת שיעורינו. הגענו עד עכשיו לשישים קולות, שלושים מפני הספק, עוד שלושים בגלל הערבוב. שתי דעות מהו הערבוב בדיוק, התקיעות של מוסף או שלפניו, אבל בכל מקרה הגענו לשישים. אנחנו מתקרבים למחצית הדרך, אבל אנחנו צריכים להתקדם ולהגיע עד מאה שלושים קולות. איך הגענו למאה שלושים קולות? ברבות השנים התפשט המנהג לתקוע גם בתפילת הלחש. עד כה דיברנו על תפילת הש"ץ, תפילת השליח ציבור, התפילה שנאמרת בקול, שעל זה תיקנו חז"ל לתקוע את התקיעות מקביל למלכויות, זכרונות ושופרות. התקבל לתקוע גם בתפילת הלחש. יש ראשונים שמציינים שיש לזה מקור בירושלמי. מה הטעם שתוקעים גם בלחש? יש אומרים שזה תקנת חז"ל גם ב—אם מקיימים אותה יותר בשלמות, שתוקעים גם בתפילת הלחש. על פי קבלה כתוב דבר מעניין. כתוב שהתקיעות בתפילת הלחש דווקא הם אלה שנגד יצר הרע של גילוי עריות. בכל מקרה, באמת על ידי המקובלים מתפשט יותר ויותר המנהג לתקוע גם בתפילת הלחש ולא לתקוע רק בתפילת השליח ציבור. ואם כן

20:04 דובר 2 הגענו כבר לתשעים קולות. על השלושים שהיו לנו בהתחלה נוספו שלושים לערבוב השטן, ועוד שלושים שעל פי קבלה עניינם נגד יצר הרע של גילוי עריות. השלושים האלה של תפילת הלחש, שהינם לכל הדעות. בשו"ת אבני נזר, שהיה אדמו"ר חסידי שבדרך כלל הוא מאוד מקבל את שיטת אדמו"ר הזקן, הרבי התבטא שהוא קאכט זיך בדברי אדמו"ר הזקן, ובכל זאת הוא פה כותב: עדיף לא לתקוע בתפילת הלחש. הוא מביא מרבותיו, האדמו"ר מקוצק, שהיה גם חמיו, והחידושי הרי"ם מגור. הוא אומר, הם אמרו לי שהם מתפללים בלחש בראש השנה והחזן גומר לפניהם, ואז תוקעים בשופר כשהם עדיין באמצע התפילה. אז זה האבני נזר ציין כסיבה להימנע מהתקיעות בתפילת הלחש. בספר כנסת הגדולה לפניו מסופר שהיה, היה מנהג בימיהם שאיך החזן היה מודיע שהוא סיים את הברכה ואפשר-- והבעל תוקע יכול לתקוע. היום נהוג שהחזן מודיע שהוא סיים על ידי הכאה מסוימת של החזן, של הגבאי, אבל אז היה נהוג בימיהם שהחזן מודיע, או היה מסיים בקול את הברכה, אומר שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים או זוכר הברית, מסיים את הברכה בקול, וכשהוא היה מסיים-- ופעם אחת היה מישהו שהיה באמצע שמונה עשרה, באמצע תפילת הלחש, והוא שמע את החזן מסיים בקול, אז הוא ענה אמן במקום שאסור לו לענות אמן כי זה תפילת הלחש. אז לכן זה גם סיבה למה לא לתקוע בתפילת הלחש. אבל בכל מקרה, אנחנו תוקעים גם את תפילת הלחש, ואם כן יש לנו ביד כבר תשעים קולות. אנחנו כבר מתקרבים לסיום. עברנו את המחצית, תשעים כבר די קרוב למאה שלושים. איך אנחנו משלימים את הקולות למאה שלושים? אז יש לנו עוד עשר קולות, עוד עשר תקיעות שתוקעים

21:58 דובר 2 באמצע הקדיש שאחרי שמונה עשרה, באמצע קדיש תתקבל. למה צריך לתקוע עוד עשר קולות? מה קרה? מה התחדש? אז כתוב בראשונים שצריך לתקוע מאה קולות. סך הכל צריך לתקוע מאה קולות כנגד מאה פעיות שפעתה אמו של סיסרא. הזכרנו מקודם את הבכייה של אמו של סיסרא, בעד החלון השקיפה ותיבב, ועל פי פשט בגלל שסיסרא, אם סיסרא זה המקור לכך שתרועה זה יבבה. אז כמו שהיא יבבה מאה קולות, ויש בראשונים גם בפרט הזה קצת דיון מאיפה יודעים שהיא יבבה מאה קולות, אבל בכל מקרה כך כתוב. היא יבבה מאה קולות, ומהמאה קולות האלה אנחנו לומדים שגם השופר שלנו צריך להיות מאה קולות. תוקעים עוד עשר קולות באמצע קדיש תתקבל להשלים למאה, ואם כן השלמנו מאה קולות. אגב, הרבה הקשו: מה, אז למדנו מאמו של סיסרא את הפרט הפשוט הזה שתרועה זה יבבה. בסדר, אבל ללמוד ממנה גם את הפרטים, מאה? סתם אישה אחת שבכתה על דבר שאמורים לשמוח עליו בכלל, על זה שהבן שלה סיסרא הרשע הוא מת. מה, מה? ונאמרו בזה ביאורים על פי פנימיות. ויש בזה עוד דיונים ולא ניכנס במסגרת השיעור הקצר הזה לנקודה הזאת. מאה קולות בידינו ואנחנו צריכים להגיע לישורת האחרונה, לשלושים האחרונים שמשלימים מאה שלושים. בסידור אדמו"ר הזקן מסתפקים במאה. השלושים הנוספים זה מנהג חב"ד שכתוב בספר המנהגים. הוא לא מופיע בסידור אדמו"ר הזקן. למה אנחנו תוקעים עוד שלושים קולות? בזה יש קצת הבדל בין דברי אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך לבין מה שכתוב במחזורים הנפוצים, מה שנקרא מחזור השלם. בדברי אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך סימן תקצ"ו, אם אני לא טועה, כתוב שלושה מנהגים מה תוקעים אחרי התפילה. אפשרות אחת זה לתקוע תקיעה גדולה

24:13 דובר 2 לערבוב השטן. עוד איזה ערבוב לשטן, אם הוא לא לגמרי מעורבב ממקודם, עוד ערבוב. זה אפשרות אחת, תקיעה גדולה. אפשרות שנייה, עוד מנהג לאחר התפילה להשלים למאה קולות. אם יש כאלה שלא תוקעים בתפילת הלחש או כל מיני דברים, או שתוקעים במלכויות זכרונות ושופרות רק תשר"ת ולא כמנהגנו תשר"ת תש"ת תר"ת כל ברכה, אז להשלים למאה קולות זה אפשרות שנייה. אפשרות שלישית לתקוע שלושים קולות עבור מי? עבור מי שאולי לא יצא ידי חובה מתי שהיה צריך לצאת ידי חובה, מי שאיחר, לא התרכז, לא יודע מה, לתקוע שלושים קולות עבור מי שלא יצא ידי חובה עד עכשיו. זה האפשרות השלישית. בפשטות מה אנחנו נוהגים? מנהג חב"ד. מנהג חב"ד זה לתקוע שלושים קולות אחרי התפילה, וכנראה שהסיבה היא למנהג שאדמו"ר הזקן מדבר, להוציא ידי חובה את מי שלא יצא ידי חובה עד עכשיו. במחזור השלם כתוב שזה נועד, שלושים קולות נועדו כדי לערבב את השטן, וזה באמת דעת הלבוש. אחד הפוסקים שקדמו לאדמו"ר הזקן, אחד מגדולי הפוסקים, היה המכונה בעל הלבוש, רבי מרדכי יפה בעל הלבושים, והוא כותב אחרי התפילה יש מנהג לתקוע ל' קולות לערבב את השטן. במחזור השלם כתבו את דעתו, אבל בפשטות זה לא דעת אדמו"ר הזקן. לדעת אדמו"ר הזקן תוקעים שלושים קולות אחרי התפילה לא לצורך ערבוב השטן, אלא לצורך הוצאה ידי חובה את מי שלא יצא ידי חובה עד עכשיו, ואם כן הצלחנו להגיע למאה שלושים קולות. ראינו שמתחילים עם די-- פרשנות איך שחז"ל הסבירו את מה שכתוב בתורה מדובר על תשע קולות. מצד הספק או מצד איחוד המנהגים שלא ייראה כשתי תורות הגענו לשלושים. לצורך ערבוב השטן הוסיפו שלושים נוספים ואנחנו אוחזים בשישים.

26:06 דובר 2 הוסיפו גם את תפילת הלחש מסיבות שהזכרנו מקודם ואנחנו אוחזים בתשעים. עוד עשר בקדיש תתקבל להשלים מאה כנגד מאה פעיות שפעתה אמו של סיסרא. לאחר התפילה מוסיפים עוד שלושים עבור מי שלא יצא ידי חובה עד עכשיו. זה בעצם הרקע למספר, הרקע ההיסטורי ההלכתי למספר המיוחד של מאה שלושים קולות שאנחנו תוקעים בראש השנה. בעזרת השם שיהיה שנה טובה ומתוקה לכל בית ישראל, שיהיה שטן מעורבב ושופר גדול לקיבוץ האובדים והנידחים תכף ומיד ממש. שנה טובה ומתוקה.