מהות ימי הספירה ול"ג בעומר - הרב איסר שפרינגר שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 אנחנו נלמד היום בעזרת השם על האבלות בימי ספירת העומר. בדרך כלל אנחנו יודעים על האבלות בימי ספירת העומר שמתאבלים בגלל שהסתלקו תלמידי רבי עקיבא. שמחים בל"ג בעומר מכיוון שתלמידי רבי עקיבא פסקו מלמות, ובגלל שרשב"י, רבי שמעון בר יוחאי, הסתלק ביום הזה. זה באופן כללי, הדברים שאותם אני ידעתי תמיד עד שניגשתי ללמוד, ונשתדל בעזרת השם בשיעור הזה לראות את שורשי הדברים ועוד כמה פרטים על האבלות בספירת העומר ועל השמחה בל"ג בעומר. כמה דברים חדשים בעזרת השם. אז נתחיל מהגמרא. הגמרא, מסכת יבמות ס"ב עמוד ב', מביאה דיון: מי שכבר לימד תלמידים בצעירותו צריך להמשיך וללמד תלמידים כשהוא גדול יותר. גם מי שיש לו ילדים צריך שיהיו לו ילדים נוספים, ובהקשר לזה מביאה הגמרא סיפור על רבי עקיבא. אומרת הגמרא: שנים עשר אלף זוגים תלמידים, שנים עשר אלף חברותות היו לו לרבי עקיבא. סך הכול זה יוצא כ"ד, עשרים וארבעה אלף. מגבת עד אנטיפרס היו פזורים, וכולם מתו בפרק אחד. בתקופה אחת כולם מתו מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, שמם מתורה. עשרים וארבעה אלף תלמידים גדולי תורה בבת אחת, בפרק זמן קצר נפטרו, לא היה מי שימשיך ויעביר את המסורת. עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם. הלך רבי עקיבא לרבותינו שבדרום ולימד אותם. מי הם רבותינו שבדרום? אז זה גדולי תלמידיו של רבי עקיבא שאנחנו מכירים אותם, רבי מאיר ורבי יהודה בר אילעאי ורבי יוסי ורבי שמעון, זה בר יוחאי, ורבי אלעזר בן שמוע, והם, הם העמידו תורה אותה שעה. אותם חמישה תלמידים, אותם רבותינו שבדרום, הם העמידו תורה באותו זמן קשה אחרי פטירת עשרים וארבעה אלף תלמידים.

02:25 דובר 2 אומרת הגמרא: תנא, כולם מתו מפסח ועד עצרת. התקופה שבה הם מתו הייתה מפסח ועד עצרת. אז דבר ראשון נדבר קצת על ה"לא נהגו כבוד זה לזה". הרבי אומר בסיבת המיתה, הרבי אומר שזה שלא נהגו כבוד זה לזה לבד זה לא לגמרי מספיק, ובמיוחד שכנראה כל אחד הוגדשה סאתו. החוסר בהנהגה שלו בכבוד היה בזמן אחר. לא מסתבר שבבת אחת שכולם החריפו את ההתנהגות שלהם ביחד. הרבי אומר שכנראה שאז הושלם מספר תלמידי רבי עקיבא לעשרים וארבעה אלף, ואז פגע בהם עין הרע, והמספר עשרים וארבע זה מספר שקשור למידת הדין, או ה-- אדמו"ר הזקן כותב שימי ספירת העומר זה ימי דין מצד עצמם, אבל בכל מקרה, אה, הרבי אומר שזה לבד לא מספיק. בהמשך הדברים בעזרת השם אנחנו נראה עוד את ההסבר של הרבי מה פירוש שלא נהגו כבוד זה לזה. למה דווקא תלמידי רבי עקיבא, אותו אחד שגם אמר כידוע לנו, "ואהבת לרעך כמוך" זה כלל גדול בתורה, זה מתוך הפסוקים אפילו, ובכל זאת דווקא התלמידים שלו הם אלה שלא הצליחו ליישם את הכלל הזה של לנהוג כבוד זה לזה. אבל דבר ראשון נראה, נחלקו מתי בדיוק היו התאריכים בהם מתו תלמידי רבי עקיבא. פשט הגמרא שהם מתו במשך כל הזמן, מפסח עד עצרת. זה הפשט. אבל יש דעות שאומרות שיש חילוק בתוך ימי ספירת העומר. המקור הראשון זה ספר המנהיג. ספר המנהיג, הראב"ד הירחי, יש ראב"ד ויש ראב"ד הירחי מ-מ-מהעיר לוניל שבפרובנס, העיר לוניל שבפרובנס נקראת ירח בתרגום לעברית אז חכמים שבאו משם מכונים לעיתים הירחי. הראב"ד הירחי מביא מרבי זרחיה הלוי בעל המאור. רבי זרחיה הלוי היה מגדולי הראשונים בדור של הרמב"ם, הוא היה בר

04:38 דובר 2 הפלוגתא החריף של הראב"ד, אותו ראב"ד שאנחנו פוגשים אותו בהשגות על הרמב"ם, תוקף בחריפות, שמה זה החלק העדין שלו, החלק שבו הוא באמת חריף זה הוויכוחים שלו עם הרז"ה, רבי זרחיה הלוי בעל המאור. המנהיג מביא רבי-- לענייננו המנהיג מביא מרבי זרחיה הלוי בעל המאור שהוא מצא גרסה בספר ישן בספרד. מה כתוב בגרסה הישנה? שהם מתו מפסח ועד פרוס העצרת. לא כמו שכתוב בגמרא שלנו, לא כמו הגרסה המקובלת שהייתה מקובלת גם בימי הראשונים, אלא גרסה מיוחדת. ספר הבא מספרד. מה כתוב בספר הבא מספרד? עד פרוס העצרת. מה זה עד פרוס העצרת? אז פרוס זה לשון פרוסה, לשון פרוסה, לשון חצי. מה פירוש חצי? אז מוסבר שמה ב-ב-מנהיג ששלושים יום קודם החג דורשים בהלכות החג, אז חצי זה חמש עשרה, אז הם מתו עד פרוס העצרת, עד חצי מהזמן שלפני העצרת, עד חמש עשרה יום לפני העצרת, ואם כן הם הפסיקו למות בל"ג, לא בל"ד לעומר. למנהג הספרדים הם לוקחים את זה, הם אומרים הם מתו עד ל"ד לעומר, מל"ד מותר להתחיל להתגלח, יש אומרים ל"ג, יש בזה כמה פרטים. תלמיד הרשב"א יש רבי יהושע אבן שועיב, לא ידוע, תלמיד של הרשב"א הוא כן ידוע, הוא כותב בשם המדרש, הוא מביא את הרעיון הזה שהם מתו עד פרוס העצרת בשם המדרש. המאירי מחכמי פרובנס, גם כן כמו המנהיג, הוא כותב קבלה מהגאונים. מה אמרו הגאונים לפי קבלת המאירי? שפסקו מלמות ביום ל"ג בעומר. אז בכל מקרה יש לנו כמה אפשרויות לזה-- מקורות לזה שהם פסקו מלמות באזור ל"ג בעומר או בגלל הקבלה מהגאונים או בגלל הגרסה בגמרא עד פרוס העצרת, זה דעה אחת ויש דעה אחרת שמובאת

06:43 דובר 2 בספר מהרי"ל. דעה אחרת שמובאת בספר מהרי"ל. מהרי"ל זה רבי יעקב הלוי מולין. יש גם מהרי"ל בחב"ד, אח של אדמו"ר הזקן היה מהרי"ל, מי שחיבר שו"ת שארית יהודה. הבן של הצמח צדק, המהרי"ל, היה אדמו"ר מקופוסט, הוא היה הממשיך עם הכי הרבה חסידים אחרי הצמח צדק, הוא היה אדמו"ר עוד בחיי הצמח צדק. אבל אנחנו מדברים כעת על מהרי"ל קדום, על מהרי"ל אבי מנהגי אשכנז. מי שידוע בכינוי אבי מנהגי אשכנז זה המהרי"ל הזה. מי שזוכר במחזור, כאן הגביה מהרי"ל קולו, לא אכל אגוז, לא-- יש כל מיני מנהגים שזה המהרי"ל, המהרי"ל נהג. ובספר מהרי"ל מובא הסבר מאוד מעניין איך אנחנו מחלקים בתוך ימי ספירת העומר. אומר המהרי"ל, העניין הוא כזה: בידי הראשונים האשכנזים הייתה קבלה שהם מתו, תלמידי רבי עקיבא, רק בימים שאומרים בהם תחנון. כל יום שלא אומרים תחנון הם לא מתו. כמה ימים יש בתוך ימי ספירת העומר שהם בלי תחנון? אומר המהרי"ל: יש לנו שבתות, יש לנו שבע שבתות, יש לנו את הימים של חול המועד פסח ויום טוב אחרון של פסח, יש לנו ראש חודש, ראש חודש אייר זה שני ימים, ראש חודש סיוון זה יום אחד. סך הכול אנחנו יוצאים בערך שש עשרה-- באזור השש עשרה ימים, יש בזה פרטים אבל לא ניכנס, באזור השש עשרה ימים שהם לא מתו. במילים אחרות, הפטירה שלהם הייתה מפסח ועד עצרת, אבל לא בכל הימים ברצף. לא שצריך לחלק עשרים וארבעה אלף תלמידים לארבעים ותשעה ימים ולהגיד שכל יום נפטרו בערך חמש מאות. לא, לא נפטרו בכל יום בערך חמש מאות, כי בכל יום שבו לא אומרים תחנון הם לא נפטרו, לא היה צער. בכל

08:44 דובר 2 יום שכן אומרים תחנון נפטרו בערך שבע מאות, ככה הקבלה שמופיעה במהרי"ל. ולאור הקבלה הזאת, מתוך הקבלה הזאת השתלשלו שני מנהגים. המכנה המשותף לשני המנהגים זה להתאבל אך ורק שלושים ושלושה ימים, מכיוון ששלושים ושלושה ימים הם מתו. אמנם אנחנו לא מתאבלים את אותם ימים שבהם הם מתו. שימו לב, יש פה חידוש גדול בדברי המהרי"ל. אנחנו לא מתאבלים באותם הימים שהם מתו, כי הם מתו גם בד' סיוון, אם באותה שנה לא היה שבת. הם מתו גם בד' סיוון, אבל אנחנו מתאבלים שלושים ושלושה ימים עד ל"ג בעומר, ולמה? כנגד זה שהם מתו שלושים ושלושה ימים. לא אותם ימים, בסדר, לא בדיוק אותם ימים, אבל העיקרון. זה דעה אחת. דעה שנייה אומרת, מופיע במהרי"ל, בספר מהרי"ל מופיע מנהג שני. הוא היה עושה את השלושים ושלושה ימים מראש חודש אייר עד ערב שבועות. בכ"ז ניסן, על אף שאז הם מתו בכ"ז ניסן, כי בכ"ז ניסן אומרים תחנון. אמנם למנהגנו לא אומרים, אבל זה לא מוזכר במהרי"ל, אה, כ"ז ניסן מוגדר כיום שיש בו תחנון. בכ"ז ניסן הם מתו ובכל זאת, אה, המנהג הזה אומר עדיין לא מתחילה האבלות, האבלות היא שלושים ושלושה ימים עד שבועות. לא-- אז יש לנו שתי אפשרויות. מסכימים שתי האפשרויות הללו שמתאבלים כנגד מספר הימים שהם מתו ולא כנגד הימים שהם מתו בפועל, כנגד המספר, אלא או שעושים את זה בהתחלה, מתחילת ספירת העומר ועד ל"ג בעומר, או שעושים את זה מקצת אחרי ההתחלה אבל עד הסוף, עד שבועות. יש בזה עוד פרטים, אבל אנחנו לא ניכנס לכל הפרטים והפרטי פרטים, אלא זה, זה הדעות שקיימות על קיצוץ בימי האבלות. פשט הגמרא, פשט הגמרא תלמידי

11:01 דובר 2 רבי עקיבא מתו מההתחלה עד הסוף, ממוצע של חמש מאות ליום לערך. יש דעות בראשונים שמצמצמים ויש שתי אפשרויות כלליות איך לצמצם. או בעקבות קבלה שהם הפסיקו למות, קבלה או גרסה שהפסיקו למות בל"ג-ל"ד, או בעקבות קבלה שהם מתו רק בימים ללא, אה, רק בימים שאומרים בהם תחנון, אבל מתאבלים כנגד מספר הימים שלא אומרים-- שאומרים בהם תחנון. זה הדעות. בתוך זה, בתוך הדעה השנייה יש שתי אפשרויות, יש התפצלות. או מההתחלה עד ל"ג בעומר או מראש חודש אייר עד שבועות. זה מופיע במהרי"ל. אז אם כן, מתי נפטרו תלמידי רבי עקיבא? יש לנו שתי דעות. עכשיו, בגמרא לא מוזכר שמתאבלים. לא כתוב בגמרא שמתו תלמידי רבי עקיבא ולכן אנחנו מתאבלים. בגמרא כתוב, "מתו תלמידי רבי עקיבא מפסח עד עצרת". המקורות הראשונים שמוזכרת אבלות זה בימי הגאונים. רב נטרונאי גאון, רב שרירא גאון, רב האי גאון, כמה גאונים, ואחרי זה בראשונים כתוב שמתאבלים. אז אם כן, בנוגע למיתת תלמידי רבי עקיבא, יש לנו שתי דעות שמצמצמות את הימים. דעת הספרדים, קבלה שמתו עד ל"ג בעומר. דעת האשכנזים מצמצמת לימים שאומרים בהם תחנון. זה מחלוקת בהיסטוריה. כעת המחלוקת הבאה היא במנהג: מה עושים תכלס עם זה? אז זה דעת הספרדים. אבלות היא עד ל"ד בעומר. לדעת האשכנזים ישנן שתי דעות שאותן מביא אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך שלו בסימן תצ"ג סעיפים ה', ו'. יש שתי דעות. מה הדיון בשתי הדעות? האם מתאבלים לפי הדעה הראשונה מההתחלה עד ל"ג בעומר או מראש חודש אייר ועד שבועות? שאלו בספרים שאלה כואבת. המקור הראשון זה שו"ת מהר"ש הלוי. לכאורה מהר"ש הלוי הוא חבר של בעל משנה למלך. הספר הודפס לפני בערך שלוש מאות שבעים

13:08 דובר 2 שנה, והוא שואל על מה השמחה ביום ל"ג בעומר. מה כתוב? ל"ג בעומר פסקו מלמות. מה זה ל"ג בעומר פסקו מלמות? למה הם פסקו מלמות, הוא שואל, מכיוון שכולם מתו. אם כולם מתו אז הם פסקו מלמות כי זה נגמר. אם זה היום שבו נגמרו כל תלמידי רבי עקיבא, שואל שו"ת מהר"ש הלוי, אין לנו מה לשמוח ביום הזה. אם היו מתים, אם היה לרבי עקיבא חמישים אלף תלמידים והיו מתים עשרים וארבעה אלף ונשארים עשרים ושש אלף, היינו שמחים שנשארו. אבל אם לא נשארו תלמידים, על מה לנו לשמוח? זו שאלה ששואל שו"ת מהר"ש הלוי, ומשמע ממנו שהוא לא שלם עם השמחה הזאת של ל"ג בעומר. אבל בספרים מאוחרים יותר ישנן תשובות. יש ספר פרי חדש, פרי חדש, הפרי חדש הוא מגדולי מפרשי השולחן ערוך, רבי חזקיה די סילוה, חי קצת אחרי שו"ת מהר"ש הלוי, לפני שלוש מאות שנה, קצת יותר, והוא כותב על מה שמחים בל"ג בעומר. הוא כותב: "אפשר שהשמחה היא על אותם תלמידים שהוסיף אחר כך רבי עקיבא שלא מתו", כאילו היו על התלמידים החדשים. הלך אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם, אומר הפרי חדש, למה שמחים? בגלל רבותינו שבדרום, בגלל חמשת התלמידים החדשים ששנאה להם. בכף החיים, ספר הלכה חשוב. המחבר רבי יעקב חיים סופר נפטר בשנת תרצ"ט. הזקנים המובהקים ייתכן וזוכרים אותו. ספר חשוב הלכה לאורח חיים, יורה דעה, ויש לו ישיבה על שמו. יש נכדים שנושאים את שמו וממשיכים להפיץ תורה. כותב כף החיים בשם שער הכוונות, אז הוא שמח את התלמידים החדשים. ביום ל"ג בעומר הוא שמח את התלמידים החדשים, ובזה בעצם הוא יצר את ההמשכיות של התורה לדור הבא. אוקיי, אז אם

15:07 דובר 2 כן, למה שמחים בל"ג בעומר? לדעת מהר"ש הלוי זו בעיה. לדעת פרי חדש, כף החיים, זה בגלל ההמשכיות. הרבי מביא הסבר חדש. הרבי אומר בשבת פרשת אמור תשמ"ב כיוון אחר לגמרי. הרבי אומר לא כולם מתו, נשארו עוד מתלמידי רבי עקיבא בחיים. למה נשארו מתלמידי רבי עקיבא בחיים? היו חלק מתלמידי רבי עקיבא שקיבלו את האיתות מלמעלה. היו חלק מתלמידי רבי עקיבא שקיבלו את הסימן מלמעלה והיטיבו את דרכיהם, על אף שמלכתחילה הם היו אמורים למות כמו כולם, אבל מאחר והם שינו את ההנהגה שלהם הם נשארו בחיים. זה הדעות בנוגע לשמחה. למה זה שפסקו מלמות זה מסמל שמחה? והלא פסקו מלמות כי נגמרו לכאורה. אז הרבי אומר הם באמת לא נגמרו. נשארו תלמידים. אמנם לא מספיק תלמידים, עדיין זה היה נקרא שהעולם היה שמם, אבל בכל זאת השמחה היא על מי שנשאר. בפרי חדש, בכף החיים בשם שער הכוונות, אנחנו רואים שהשמחה היא לא בגלל מי שנשאר, אלא בגלל התלמידים החדשים. אז אם כן, עד עתה למדנו שני חלקים. חלק אחד, מהם הימים שבהם מתו תלמידי רבי עקיבא ומהם הימים שבהם מתאבלים. למדנו את הדעות בזה. חלק שני, על מה השמחה בל"ג בעומר שפסקו מלמות? מה ההגדרה פסקו מלמות? ראינו את הדעות גם בעניין הזה. ישנם כמה וכמה הבדלים הלכה למעשה בין מנהג האשכנזים למנהג הספרדים. לדוגמה, האשכנזים נמנעים מלבישת בגד חדש, לא מחדשים בגדים בימי ספירת העומר. מנהגנו, וכך נוהגים עוד מאחינו האשכנזים, לא לברך שהחיינו על פרי חדש בימי ספירת העומר אלא בשבתות. ואילו מנהג הספרדים שניתן לחדש בגדים, ניתן לברך שהחיינו, כך כתוב בכף החיים ועוד ספרים. מנהג הספרדים באופן כללי מקילים יותר באבלות הזאת, ואילו

17:07 דובר 2 האשכנזים מחמירים יותר באבלות הזאת. מה קרה שהאשכנזים מחמירים באבלות הזאת? אז ניתן להגיד, התקבל המנהג להחמיר. אוקיי, ייתכן, אבל בהקשר הזה יש משהו מיוחד. מצינו שלושה מקורות חשובים מימי הראשונים, מאמצע האחרונים ומהאחרונים הקרובים יותר לזמננו, שמקשרים את האבלות בימי ספירת העומר לאירוע נורא נוסף, האבלות על קדושי אשכנז. כותב ערוך השולחן. ערוך השולחן הוא ספר הלכה ידוע, חי בזמן הרבי הצמח צדק. יש טוענים שלערוך השולחן הייתה פגישה ארוכה מאוד של כמה ימים ויותר עם הצמח צדק, והם דיברו. יש טוענים שהסיפור לא היה, יש טוענים שהוא היה חלקית וזה נושא אחר. בכל מקרה, ערוך השולחן הוא בדור של הרבי הצמח צדק, הרבי המוהר"ש. כותב ערוך השולחן, "ועוד ראינו שעיקרי ימי—" בסימן תצ"ג: "ועוד ראינו שעיקרי ימי הגזרות בשנות מאות שעברו בצרפת ואשכנז היו בימים אלו, כמבואר מהפיוטים שעשו קדמונינו על שבתות אלו". במנהג אשכנז העתיק אנחנו לא נוהגים את זה, אבל מנהג אשכנז העתיק היה פיוטים מיוחדים לתקופה הזאת של ימי הספירה, פיוטים שמדברים על הצרות שעברו עם ישראל. ערוך השולחן כותב את זה בקשר לאבלות בימי ספירת העומר. יש ספר מנהג טוב. מנהג טוב הוא ספר לא כל כך ידוע. הוא ספר שמביא הרבה מנהגים טובים. מנהג טוב לעשות כך וכך, מנהג טוב לעשות כך וכך. ספר לאחד מן הראשונים. כותב הספר מנהג טוב סימן ס"א. שימו לב. "מנהג טוב שלא להסתפר ושלא לחנוך כסות ושום דבר חדש ולא להתענג במרחץ ולעשות ציפורניו מאחר הפסח עד העצרת". למה? הוא מזכיר פה את המנהג הטוב שלא לחנוך כסות, שלא להתלבש בבגדים חדשים. למה? לכבוד החסידים התמימים והישרים שמסרו עצמם על קדושת השם. אם כן, אנחנו רואים גם

19:21 דובר 2 בספר מן הראשונים, גם בספר מן האחרונים, שהאבלות של ספירת העומר קשורה גם לקדושי אשכנז. ונראה עוד מקור חשוב, עוד מקור חשוב בדברי הט"ז. הט"ז הוא אחד מגדולי מפרשי השולחן ערוך. הט"ז כתב ביאור טורי זהב על כל ארבעת חלקי השולחן ערוך, אלא בשני חלקים, בחלק האורח חיים ויורה דעה הט"ז נמצא למעלה בתור נושא-- בתור מפרש מרכזי, ובשני חלקים נוספים, באבן העזר ובחושן משפט הוא נמצא בתחתית העמוד. אבל הוא כתב ביאור על ארבעת החלקים. מגדולי הפוסקים כותב הט"ז למה אנחנו, למה מנהג אשכנז להתאבל מתחילת ספירת העומר ועד הסוף? והלא ישנן שתי דעות. דעה אחת להתאבל מההתחלה עד ל"ג בעומר. דעה שנייה מראש חודש אייר ועד שבועות. למה אנחנו מתאבלים מההתחלה ועד הסוף? זה לא כאף דעה, אומר הט"ז, ה-העיקר אנחנו נוהגים כמו הדעה הראשונה, מתחילים להתאבל מההתחלה ועד ל"ג בעומר. למה אנחנו ממשיכים? בגלל הצרות שנעשו לאבותינו רבותינו חכמי אשכנז. אם כן, ראינו שלושה מקורות שהחומרה המיוחדת, הן מבחינת הזמן והן מבחינת המנהגים, בגד חדש, שהחיינו וכולי, זה נובע מזה שיש פה שתי אבלויות. אבלות עתיקה על תלמידי רבי עקיבא ואבלות חדשה יחסית על קדושי אשכנז. ונדבר כמה מילים-- האדמו"ר הזקן אומנם לא מזכיר את האבלות על קדושי אשכנז בסימן תצ"ג, אבל מאחר ואנחנו רואים את זה גם בספר מנהג טוב, גם בט"ז וגם בערוך השולחן, נראה שיש מקום לדבר כמה מילים על העניין הזה. מה קרה באשכנז בתקופה הזאת? אז אנחנו מדברים על גזרות תתנ"ו. גזרות תתנ"ו, הכוונה היא הגזרות של שנת ד' אלפים תתנ"ו. עבר הרבה זמן מאז, אנחנו כבר מתקרבים לאלף שנה. אלף שנה, בעוד שישים, שבעים שנה ימלאו אלף שנה לגזרות תתנ"ו, זה היה

21:37 דובר 2 עוד בחיי רש"י. בתשעה באב אנחנו אומרים הרבה פיוטים, הרבה קינות, הרבה דברים מצערים. כמה מתוך הקינות שאנחנו אומרים בתשעה באב, ארבע קינות, מוקדשים לעניין הזה, לגזרות תתנ"ו, לגזרות הנוראיות שהיו בימי חכמי אשכנז בשנת תתנ"ו. זה נקרא מסע הצלב הראשון. ונראה כמה מילים על הגזרות שהיו בתקופה הזאת. אז אחת הקינות, קינה כ"ו, מתחילה במילים, "מי ייתן ראשי מים". הפייטן אומר הלוואי והראש שלי יהיה כל כולו איזה דוד מים, איזה מיכל מים, "מי ייתן ראשי מים ועיני מקור נוזלי", שהעיניים יהיו ברז, "ואבכה כל ימותיי וליליי, יומם ולילה אבכה את חללי, טפיי ועולליי וישישי קהליי, ואתם ענו אוי אבוי והללי". ה-הפייטן ממש זה נראה אחד שחווה את האירועים או שהיה סמוך לאירועים, רבי קלונימוס בן רבי יהודה, והוא ממש מקונן ורוצה לבכות עד-עד הסוף, עד הנשימה האחרונה. בתוך הפיוט הוא מזכיר את התאריכים ואנחנו נקרא את הקטעים שקשורים לתאריכים ונראה שאכן עיקר התאריכים מדובר על הימים של ספירת העומר. הוא מדבר על הקהילות הידועות העתיקות, שפיירא, וורמייזא ומגנצא, קהילות שהיו ידועות בראשי תיבות שו"ם. שו"ם זה ראשי תיבות שפיירא, וורמייזא, מגנצא, שלוש קהילות חשובות ועתיקות מאוד באשכנז, היו שאמרו שעוד מזמן בית שני כבר גרו יהודים בקהילות שו"ם, שפיירא, וורמייזא ומגנצא. בכל מקרה, מה הוא כותב? "עפעפיי יזלו מים דמע להגירה ואקונן מר על הרוגי שפיירא, שפיירא בשני בשבת נבו". ח' אייר זה היום שבו היה הטבח בשפיירא. הוא ממשיך הלאה, "ובמר יגוני בזכרי קהל וורמייזא", וורמייזא. פעמיים קידשו שם המיוחד, ומתי? בעשרים ושלושה בחודש זיו, כ"ג אייר, ובחודש השלישי בקריאת הלל לשוררה, בראש חודש סיוון. שוב אנחנו רואים שגם הטבח בוורמייזא גם היה בספירת העומר, בכ"ג אייר

23:59 דובר 2 ובראש חודש סיוון. "ועל אדירי קהל מגנצא בחודש השלישי בשלושה-- בשלישי", ג' סיוון, עדיין בימי ספירת העומר. ואם כן, מאחר-- אמרו הט"ז, ערוך השולחן, מנהג טוב, מאחר ובימים האלה-האלה של ספירת העומר זה הימים שבהם היה בנוסף לאבלות הישנה על תלמידי רבי עקיבא, היה גם את העניין של גזרות תתנ"ו הנוראיות של מסע הצלב והטבח בארצות אשכנז. לכן בימים האלה הצטרף עניין נוסף, אבלות נוספת, ולכן הט"ז אומר יש יותר ימים ולכן יש שאומרים מחמירים יותר באבלות. ועד כאן החלק השלישי. האשכנזים מחשיבים ביום הזה גם את העניין של מס-- ב-בתקופה הזאת, ספירת העומר, מחשיבים גם את העניין של מסעי הצלב. השמחה בל"ג בעומר בגלל הילולא דרשב"י. זה יום שבו הסתלק רשב"י וזה יום שמחה באופן מיוחד. נדבר על שורש העניין הזה. אז דבר ראשון חשוב לדעת שבחז"ל ובראשונים לא מוזכר של"ג בעומר הוא הילולא דרשב"י. לא כתוב בשום מקום מה התאריך שבו הסתלק רשב"י. המקור הוא בכתבי האר"י ז"ל. בכתבי האר"י ז"ל כתוב שזה היום שבו מת רשב"י ויש לדון בדברים. הרי ב-בשערי המועדים זה מופיע, סימן פ"ד. מביא שהציטוט שבו כתוב שמת רבי שמעון בר יוחאי הוא ציטוט קשה. לא בטוח שזה אכן יצא מידי האר"י ז"ל, אבל בכל זאת התקבל בתפוצות ישראל של"ג בעומר הוא הילולא דרשב"י. המקור העיקרי לכאורה זה רוח הקודש של רבותינו נשיאינו ושאר גדולי ישראל לפניהם ואחריהם. אין לזה מקור ממש ברור. אין לזה מקור ממש ברור. הדברי נחמיה כותב-- הדברי נחמיה, רבי נחמיה מדוברובנה, שהיה אחד מגדולי חסידי האדמו"ר הזקן והאדמו"ר האמצעי, ואחרי זה גם התכתב עם הצמח צדק, היה מחסידי אדמו"ר הצמח צדק, היה קרוב משפחה, הוא התחתן עם משפחת

26:14 דובר 2 אה, אדמו"רי נשיאי חב"ד. הוא כותב: כבר נתפרסם בכל העולם מכמה דורות עניין הילולא דרשב"י בל"ג בעומר. גם מתוך הביטוי שלו אנחנו רואים שזה דבר שהתפרסם בעולם מכמה דורות. זה לא דבר שידעו אותו בימי חז"ל והראשונים, אלא זה דבר שהתפרסם בדורות האחרונים, בתקופה הסמוכה יותר לחייו של הדברי נחמיה, של רבי נחמיה מדוברובנה, מגדולי חסידי חב"ד. אז הילולא דרשב"י אנחנו שמחים. אנחנו מכירים את הסיפור שהרבי מביא על רבי אברהם הלוי מתלמידי האר"י ז"ל. רבי אברהם הלוי מתלמידי האר"י ז"ל הרגיש כל כך עמוק את החורבן, הרגיש כל כך בתוך הלב את הצער על חורבן הבית, שרבי אברהם הלוי היה אומר כל יום נחם. את הקטע שאותו אנחנו מוסיפים בתשעה באב הוא היה מוסיף בכל יום. הרבי דן אם זה ממש בכל יום, לא בכל יום ממש, אבל בעיקרון כמעט בכל יום הוא היה מוסיף. והגיע בל"ג בעומר לרשב"י וגם שם הוא אמר נחם. אבל רשב"י הקפיד עליו. רשב"י אמר, כפי שהרבי אומר, שביום שמחתו אינו סובל את היעדר השמחה, והאר"י ז"ל גער בשם רשב"י ברבי אברהם הלוי, ורבי אברהם הלוי נענש על כך שהוא התאבל על החורבן ביום שמחתו של רשב"י. החתם סופר הקשה על העניין הזה. הוא אומר, מה זה עושים שמחה ביום הילולא דרשב"י? הוא אומר, גם אם זה יום שקרה בו נס, יש לדון איך לעשות שמחה. אבל יום שלא קרה בו שום נס אי אפשר לעשות שמחה, אי אפשר לתקן מועד חדש. והחתם סופר דן בעניין הזה, והוא מביא ביאורים על פי קבלה איך ניתן לשמוח ביום הזה. אבל בכל מקרה אנחנו יודעים שאצלנו, ובזה נסיים את החלק הזה, את החלק של השמחה בל"ג

28:07 דובר 2 בעומר בגלל הילולא דרשב"י, נסיים במה שהרבי כותב הרבה פעמים שזה יום גדול. רשב"י הגיע בשעה ההיא לתחילת וראש כל המדרגות שלו, לשורש, וזה היה עניין לימודו עם החברים בשעה ההיא, היה מאיר בו הארת אורו של משיח. ביום הזה מתעורר עוד הפעם העניין הזה שהתעורר בזמן שרשב"י הסתלק, וזה קשור אלינו במיוחד עוד יותר מאשר לרבותינו לפני שבע מאות שנה. ולמה זה קשור אלינו במיוחד? מכיוון שבדורותינו אלה מותר ומצווה לגלות זאת החכמה. אז אם כן, יש לנו קשר מיוחד לפנימיות התורה, קשר שלאו דווקא היה לרבותינו בדורות ההם. אז ראינו שביום הזה שמחים בגלל עילוי דרשב"י. יש בזה שני קשיים. קושי אחד: מה המקור לזה שזה עילוי דרשב"י? ראינו שהמקור בכתבי האר"י ז"ל, הרבי ועוד רבים אומרים שזה לא מדויק. אז אם כן, מהו כן המקור? נאמרו בזה הרבה דיונים ונשתברו קולמוסים, והעיקר נראה שזה רוח הקודש. קושי שני בשמחה ביום הזה זה דברי החתם סופר. איך ניתן לעשות שמחה? אבל תכל'ס למעשה, העיקר ביום הזה שמחים, נוסעים למירון, רוקדים, הולכים לתהלוכות וכולי וכולי. ונעבור לנושא האחרון לשיעורינו, הנושא החמישי. השמחה בל"ג בעומר, אם כן, נאמרו בה שני עניינים. עניין אחד: פסקו מלמות תלמידי רבי עקיבא. עניין שני: רבי שמעון בר יוחאי הסתלק ביום הזה. הרבי אומר חייב להיות קשר בין העניינים. וכאן אנחנו נחזור לנקודה שהזכרנו בתחילת דברינו. איך תלמידי רבי עקיבא לא נהגו כבוד זה בזה? איך הם לא נהגו כבוד זה בזה? והלוא הם תלמידי רבי עקיבא. רבי עקיבא לימד אותם, ו"ואהבת לרעך כמוך" זה כלל גדול בתורה. אז אם הם תלמידי רבי עקיבא, אין להם "ואהבת לרעך כמוך", אז במה הם תלמידי רבי עקיבא?

30:06 דובר 2 על מה, על מה מדובר בכלל? הרבי מסביר הסבר ידוע, ועם ההסבר הזה נבין מה הקשר בין פסקו מלמות של תלמידי רבי עקיבא לבין זה שרבי שמעון בר יוחאי כן הסתלק ביום הזה. הרבי אומר תלמידי רבי עקיבא למדו אצלו עוד משהו. אנחנו יודעים שרבי עקיבא כל ימיו חיכה למסירות נפש. כל ימיו הוא אמר: מתי יבוא לידי ואקיימנו. הרבי אומר זה מלמד שרבי עקיבא היה לו תנועה של בלי גבול, תנועה של התפשטות מהגשמיות, תנועה של התמסרות עד הסוף. ולכן תלמידיו קיבלו את התנועה הזאת של עד הסוף. ולכן, כשם שאין פרצופיהם שווים, כך אין דעותיהם שוות. כשרבי עקיבא לימד אותם איך צריך לעבוד את השם או התוועד איתם איך צריך לעבוד את השם, התלמידים, כל אחד תפס את זה קצת אחרת, אבל את מה שהוא תפס הוא לקח מכל הלב עד הסוף. וכשהוא ראה את החבר שלו שהוא לא מצליח להתחבר למה שהוא אומר, החבר שלו סבר אחרת. אז הוא דיבר איתו והוכיח אותו וניסה לשכנע אותו ולימד אותו. אבל החבר שלו מתעקש, וגם החבר שלו הלך עד הסוף, ובגלל זה הם לא יכלו לנהוג כבוד זה בזה. הם לא יכלו לנהוג כבוד זה בזה, מכיוון שכל אחד מהם חי עד הסוף את הצורה שהוא הבין. זה היה תלמידי רבי עקיבא. זה נקרא רצוא. הרצון הזה לעלות למעלה, להתפשט מהגשמיות, להתמסר עד הסוף. רצוא בלי שוב. הרצוא בלי שוב הזה גרם שהם לא ינהגו כבוד זה בזה. מה רשב"י מסמל? ויום ההסתלקות שלו מסמל את סך הכל של כל החיים שלו? הרבי אומר רשב"י מסמל רצוא עם שוב. מה פירוש רשב"י מסמל רצוא עם שוב? בשנים שבהם רשב"י

31:56 דובר 2 היה במערה, הוא היה בתנועה של רצוא, בתנועה של התפשטות מהעולם, בתנועה של התנתקות, בתנועה של התמסרות למה שלמעלה, לאלוקות. אבל כשהוא יצא מהמערה אנחנו רואים שהוא היה בתנועה של שוב, בתנועה של לרדת לעולם, שיהיה אורות בכלים. כתוב שכל מה שרבי אלעזר היה מכה, היה מרפא רבי שמעון. עוד יותר, הוא בדק האם