מצוות ואהבת לרעך כמוך - הרב יוסף יצחק וילשאנסקי שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 מצוות "ואהבת לרעך כמוך". גדרה, פרטיה בהלכה ומשנתו של הרבי בחלק יז בליקוטי שיחות ועוד. נתחיל את העניין, כפי שכתוב בחז"ל, מאמרי חז"ל הידועים, מה שכולם יודעים שהלל אמר ומופיע בגמרא במסכת שבת: "דעלך סני לחברך לא תעביד". מה ששנוא עליך אל תעשה לחבר. הוא אפילו אמר שזהו כל התורה כולה ואידך פירושה, שיש להבין מה באמת המרכזיות בעניין הזה שאומר על זה זה כל התורה כולה. אבל בוודאי אנחנו שומעים פה קודם כל שיש פה חשיבות מיוחדת למצווה הזאת, שאל תעשה לחבר דבר ששנוא עליך. ורבי עקיבא שהיה אחריו מתייחס לפסוק שזה המצווה של "ואהבת לרעך כמוך" ושזה מופיע בתורת כהנים ובירושלמי ומופיע גם ברש"י בחומש. "ואהבת לרעך כמוך", רבי עקיבא אומר-- אמר רבי עקיבא: "זה כלל גדול בתורה". זאת אומרת, החשיבות המיוחדת של המצווה הזאת, מדגישים שהיא מצווה שיש עליה את האמירה הזאת שהיא מוגדרת ככלל גדול בתורה. מה זאת אומרת כלל גדול בתורה? בפשטות הדברים אנחנו מבינים שהכוונה היא מצווה מאוד חשובה, מאוד מרכזית, מאוד כללית, וככה באמת מפרשים הרבה את הכוונה במה שאמר רבי עקיבא, להדגיש לנו את החשיבות של המצווה הזאת. בעצם כשמעיינים בירושלמי, בתורת כהנים, שהרבי מציין את זה בליקוטי שיחות שהזכרתי, פרשת קדושים בחלק יז, שם יש המשך שיש את התנא שאומר ש"זה ספר תולדות אדם" עוד גדול מזה. מה יש ב"זה ספר תולדות אדם"? שם כתוב: "ביום ברוא אלוקים אדם, בדמות אלוקים עשה אותו". מסבירים המפרשים, זה מובא גם במפרשים על רש"י, שברגע שאתה יודע שהאדם בדמות אלוקים, אז צריך לדעת ל-ל-להתחשב בזה ולהבין מה זה אם אתה פוגע באחד שהוא בדמות אלוקים. זאת אומרת, מדברים פה על החשיבות של המצווה

03:08 דובר 2 הזאת. המרכזיות של המצווה הזאת. המרכזיות של המצווה הזאת בעצם אומר לנו שיש עוד פירוש במילה כלל גדול, שמתייחסים למצווה של "ואהבת לרעך כמוך" כמצווה כללית שיש לה פרטים. ועלינו להתעכב לפחות בכמה מילים על פרטי המצווה הזאת. "ואהבת לרעך כמוך" זו מצווה שבלב. יש פה מעשים שאדם צריך לפעול מטעם העניין של "ואהבת לרעך כמוך"? הדגש הוא על האהבה שבלב? הדגש הוא על המעשים? הדגש הוא על שניהם? בכל הדברים האלה יש הלכות. אז יש לנו בעצם השאלה מה? מה המצווה הזאת אומרת לנו? מה היא דורשת מאיתנו? יש גם את האיך. איך מגיעים לזה? איך באמת אדם יכול להיות במצב שיוכל לאהוב את השני? מה יביא אותו לכך שיאהב את השני? כפי שיש בשיחות של הרבי הריי"צ, אומר, הבעל שם טוב גילה את הפארוואס, את הבגלל מה, בגלל מה לאהוב יהודי. פעם ידעו אוהבים יהודי בן תורה, הבעל שם טוב בא וגילה את כל המידות הטובות שיש אצל היהודים. הצביע על המידות טובות שיש אצל האנשים הפשוטים ויש לאהוב אותם בגלל מה שיש אצלם. יש גם את הבגלל מה לאהוב. אבל יש גם כפי שהזכרתי בשתי מילים, האיך, איך מגיעים לזה? והאיך מגיעים לזה זו שאלה הרבה יותר עמוקה. "ואהבת לרעך כמוך" זה ציווי. זו מצווה. זה לא סתם איזושהי הדרכה של הנהגה טובה. לעורר את הבן אדם שישתדל. יש כאן ציווי, ציווי "ואהבת לרעך כמוך". נשאלת השאלה המאוד פשוטה. איך אפשר לתת לאדם ציווי על המידה שבלב? איך אפשר לצוות לבן אדם שיהיה לו את הרגש בלב? איך אפשר לבוא ולהגיד לבן אדם תאהב אותו? מה פתאום. ואם אני לא אוהב אותו אפשר לחייב אותי לאהוב אותו?

05:56 דובר 2 ניקח את זה מדוגמאות מאוד פשוטות. מגישים מאכל על השולחן. בוא הנה, פה כזה מאכל טוב, טעים, נחמד, לאהוב אותו. אני לא אוהב אותו. מקסימום אפשר להגיד לו אתה צריך לאכול את זה, יאכל אפילו אם הוא לא אוהב. יכול להיות, אבל שיאהב אותו? הוא לא אוהב את זה. יש מי שאוהב ויש מי שלא אוהב. אפשר לחייב לאהוב? כשהרבי מביא את השאלה הזאת הוא כותב את זה בפירושו על רש"י, יש את הקושיה הידועה, שהקושיה הידועה בחסידות מדברים על זה הרבה בנוגע למצווה של "ואהבת את ה' אלוקיך", אהבת ה'. אז גם כן יש את הקושיה איך אפשר לצוות לבן אדם שיהיה לו את הרגש אהבה שבלב? איך יכול להיות ציווי על הרגש אהבה שבלב? והרבי אומר על דרך זה הקושיה פה ב"ואהבת לרעך כמוך". איך אפשר להיות ציווי? המגיד ממזריטש אמר שהציווי ב"ואהבת" זה שאומרים לך תתבונן במוח, בשכל שלך. תתבונן בדברים המביאים ומעוררים את האדם לידי אהבת ה'. תתבונן בגדלות ה'. תתבונן עד כמה שהקדוש ברוך הוא טוב בשבילך. כל הדברים האלה יעוררו אצלך את האהבה. מביא הרבי שעל דרך זה אפשר לפרש גם את הפירוש בנוגע ל"ואהבת לרעך כמוך" שתתבונן, הציווי הוא על ההתבוננות, על המחשבה. לחשוב בעניין הזה בשביל לעורר את האהבה ליהודי. אז מה באמת יהודי יכול לחשוב בשביל לעורר את האהבה? שוב, באיך הזה אנחנו שואלים מה הוא צריך לעשות פה? ואם כבר שאלנו את השאלה הזאת, אז בעצם השאלה נשאלת על רש"י באופן מיוחד. ומה השאלה על רש"י? ישנו הכלל ברש"י, מה שרש"י עצמו השמיע בפירושים שלו ב-בפרשיות הראשונות בתוך ספר בראשית. אני לא באתי לפרש אלא פשוטו של מקרא. שרש"י כל

08:26 דובר 2 מה שהוא מביא בפירושו זה רק מה שנדרש בשביל הבנת הפירוש הפשוט. והרבי הביא לנו הרבה מאוד ביאורים בפירוש רש"י, שיטה שלמה עם הרבה כללים שמבוססים על היסוד המרכזי: רש"י מביא רק מה שקשור להבנת הפשט בדברים. גם אם רש"י מביא משהו מהמדרש, זה כי הפשט דורש שכאן, במקרה הזה, יוסיפו מהמדרש. ואז נשאלת השאלה: מה קשה לנו כשאנחנו לומדים את הפסוק "ואהבת לרעך כמוך"? מה קשה לנו בפשט, שרש"י בשביל זה צריך להביא לנו את מאמר רבי עקיבא? לו רש"י היה גם מביא דברי מוסר, דברי התעוררות, להסביר את החשיבות של המצווה — בהחלט מובן. רוצים להגיד לנו: תדעו לכם כמה המצווה הזאת חשובה. אבל זה לא עניינו של רש"י. עניינו של רש"י זה להביא, להבין את הפשט. שאלות שמתעוררות בפשט, לתת להן תשובה. אז למה רש"י מביא את זה? מה הכוונה שלו? אחד. שתיים, אם רש"י מדבר לבן חמש למקרא, כי אמרנו פשוטו של מקרא. במשנה כתוב שילד בן חמש לומד מקרא. זאת אומרת שהפירוש של רש"י הוא בשביל לתת את התשובות, את ההסברים לבן חמש למקרא. זה לא אומר שהבן חמש למקרא עצמו כבר יודע לקרוא את הרש"י מבפנים, אבל לפרש לו — המלמד שלו, המורה שלו, לומד ברש"י את הפשט, לתת את התשובות לבן חמש למקרא על שאלות שהתעוררו אצלו. וצריך לתת לו את זה בדבר שהוא יבין. אז כבר שאלנו א', מה השאלה שמתעוררת? השאלה הנוספת: איך יבין ילד בן חמש למקרא שדורשים ממנו לאהוב את החבר, לאהוב את הרֵע ולאהוב אותו כמוך? אהבה עצמית זה דבר טבעי אצל הבן אדם, שאוהב את עצמו, והוא לא צריך לעורר שום דבר בשביל האהבה העצמית שלו.

11:02 דובר 2 הקדוש ברוך הוא ברא את האדם עם הרגש הזה, ובאופן טבעי בן אדם הוא נפרד מהשני, ולאהוב את השני זה לא דבר פשוט. בוודאי עוד כמוך. איך רש"י בא ומספר לנו, לילד, זה כלל גדול בתורה? הוא בעצם לא בא להסביר לו באמת מה זה אומר המצווה הזאת. איך הילד יכול להבין מהי המצווה הזאת? הרבי ניגש בשיחה הזאת בקדושים להסביר את הרש"י, ואומר את דבריו בשביל איך שזה יהיה לפי פשוטו של מקרא ברש"י. וכפי שהתבאר גם לפנינו כדרכו, הרבי את הדברים האלה מביא הרבה מאוד בהערות שלו, פרטים ופרטי פרטים, איך זה על פי ההלכה וכולי וכולי. ובעצם רוב הדברים מתוך מה שאנחנו מדברים פה, אז מי שרוצה יוכל לעיין בספר ולראות איך שהרבי מעתיק את הדברים, מתפלפל בדברים, מדבר על הדברים, ואנחנו היום נתמקד בעיקר עם ההלכות ברמב"ם ומה שמדברים על זה המפרשים הנוספים, ואיך שזה מופיע בשולחן ערוך של אדמו"ר הזקן. שולחן ערוך אדמו"ר הזקן, בחלק א' סימן קנ"ו, שם יש כמה וכמה סעיפים בנוגע להנהגה של האדם, ושמה יש גם את הדינים האלה, מה שקשור לעניין של אהבת ישראל, המצווה על האדם לאהוב את השני כמוך, כגופו. אז נסכם: השאלה ברש"י, איך מסבירים את זה לילד? שיש מצווה בלב ושיהיה כמוך? השאלה בכלל לכולם: איך מגיעים לזה? איך יכול להיות ציווי על הרגש שבלב? למבוגר אומרים צריך להתבונן. במה להתבונן? ואם אמרנו ש"ואהבת" הכוונה להתבונן, אז למה לא כתוב בפסוק "ואהבת" — שתתבונן? תתבונן בעניין לאהוב את השני. למה זה לא כתוב מפורש? תעשה את העניין הזה, תשקיע בהתבוננות. למה כתוב "ואהבת"? מדברים על הלב. זה הרי צריך לעבור דרך המוח. איך אומרים מדברים על

13:43 דובר 2 הלב? ואיך יכול להיות כמוך? ובאמת זו לא רק שאלה שהילד ישאל, זו שאלה שגדולי הראשונים והאחרונים דנים בזה באופן מאוד מאוד בולט. זה מופיע בדברים של הרמב"ן על התורה, על הפסוק הזה. שהרמב"ן בא ואומר שמה שכתוב בתורה "כמוך" זה על דרך ההפלגה. אם להשתמש במילים מדוברות, משהו סוג של גוזמה. אומרים לנו את הדברים האלה לאן זה צריך להגיע. בשביל שתבין זה צריך להיות המקסימום, אבל באמת לא שייך שיהיה ממש כמוך, אתה בעצמך. והרמב"ן אפילו אומר, יש עוד שאומרים את זה: לא כתוב "ואהבת את רעך", כתוב "ואהבת לרעך". תאהב את מה ששייך אליו, שקשור איתו וכולי וכולי, כמוך, על דרך כמוך. והרמב"ן עוד מוכיח את הדברים. יש גמרא שמדברת על שניים שהיו הולכים במדבר ונגמרו להם המים, נשאר להם רק קיתון אחד של מים, כפי שהגמרא אומרת, והם שניים יחד והם על סף המוות, רחמנא ליצלן, פיקוח נפש ממש, ולשתות את המים, לחלק את זה לשניים, שניהם לא יחזיקו מעמד. אחד ישתה, זה עוד יחזיק אותו. למי לתת קודם? "ואהבת לרעך כמוך" — שניכם שווים. אז מי ייקח? בא רבי עקיבא, אותו רבי עקיבא שאומר כלל גדול בתורה "ואהבת לרעך כמוך". בא אותו רבי עקיבא ואומר: חייך קודמים. זאת אומרת שזה לא ממש כמוך, אומר הרמב"ן. ובאמת הרמב"ן באמת לומד שזה לא ממש כמוך. לפני שנתחיל לקרוא מתוך הרמב"ם ואדמו"ר הזקן אני רוצה להקדים עוד הקדמה. אנחנו כל בוקר לפני התפילה נוהגים לקבל על עצמנו את המצווה, מצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך". זה מופיע במגן אברהם בשולחן ערוך, שיקבל על עצמו את המצווה של "ואהבת לרעך כמוך" כהקדמה לתפילה. ואדמו"ר הזקן מביא את זה בתוך הסידור.

16:30 דובר 2 וידוע כלל שסידור זה דבר השווה לכל נפש, כולם, זה שייך לכולם. כולם צריכים לנהוג ככה. אמנם לקוח מכתבי האר"י ז"ל, פרי עץ חיים, אבל אדמו"ר הזקן קבע את זה לכל אחד. מתחילים את תפילת השחר לפני שאומרים ״מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל״. אומר-- כותב אדמו"ר הזקן: נכון לומר ״הריני מקבל עליי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך״, שאדמו"ר הזקן אומר שיוציא את זה בפה. נכון לומר. יש פה איזה דגש שצריך להגיד ״הריני מקבל עליי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך״. הרי בעצם מה שכתוב בשולחן ערוך, כתוב שיקבל על עצמו. אם אנחנו מבינים בפשטות המילה ״ואהבת לרעך כמוך״, זה על הלב, אז הבן אדם יקבל על עצמו שהוא עובד על זה שיהיה לו בלב את האהבה לכל אחד, זה רעך כמוך. אבל אדמו"ר הזקן רוצה שיגידו גם. זה דורש הסבר, למה צריך פה את הלומר? יש הסבר מאוד מעניין של אדמו"ר הריי"צ, שמסביר את הקשר בין ה״נכון לומר״ שקבעו אותו בדיוק לפני הפסוקים של ״מה טובו״. אחרי שאתה אומר ״הריני מקבל עליי״, באים הפסוקים ״מה טובו אהליך יעקב״. אומר ״הריני מקבל עליי״, זה הקבלה בלב שאומר אותה, מבטא אותה, והמעשה. יש לך פה עניין של מעשה והפסוקים של ״מה טובו״. אתה כבר מתחיל לעשות אהבת ישראל. היום משתמשים הרבה בביטוי הזה, לעשות אהבת ישראל. אומר ״מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל״. יש בזה כמה פירושים. אחד הפירושים הוא ראה שאין פתחיהם מכוונים זה מול זה. תסתכל על האוהלים שלהם. ראה שהפתחים של האוהלים הם לא עולים אחד מול השני, שלא יציץ אחד לתוך ביתו של השני. כמה זה יפה. יש עוד פירוש, ״מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל״

18:50 דובר 2 מדבר על הבתי מדרשות, בתי כנסיות, בתי מדרשות שהם הולכים אליהם, לומדים שמה וכולי וכולי. בא הרבי הריי"צ ואומר, נפרש את שני הכתובים האלה יחד, שני הפירושים האלה באותו פסוק יחד, נקשר אותם יחד. אומרים לו לבן אדם שאתה צריך לקיים מצוות ״ואהבת לרעך כמוך״. מכוונים אותך: תסתכל עליו איפה שהוא נמצא במיטבו, תסתכל עליו איפה שתראה אותו מתנהג יפה. אל תיכנס אליו לתוך הבית, איפה שהוא מתנהג, איך שהוא מתנהג עם עצמו, שייתכן שתראה כל מיני דברים שאולי לא הכי. תסתכל עליו כשהוא הולך לבית הכנסת, לבית המדרש, שהוא בא עם הילדים שלו, שם הוא מתפלל, שם הוא לומד תורה, שם הוא נראה במיטבו. תסתכל עליו, על המעלות שלו, ואז תוכל לאהוב את החבר. אז מקבל על עצמו ״ואהבת לרעך כמוך״. אומרים לו: הנה יש לך דרך. אתה כבר לוקח על עצמך את הנקודה הזאת, להסתכל עליו בעין טובה. יש כאן דגש מעניין מיוחד בנקודה שאומרים ״ואהבת לרעך כמוך״, להסתכל עליו בעין הטובה ולעורר את הרגש שבלב. ויש פה איזשהו עניין מיוחד לומר. אז גם זה בעזרת השם נגיע להסביר את זה. כשבעצם הפסוק עצמו, ״ואהבת לרעך כמוך״, עוד לא התחלנו להסביר אותו. מעבר לשאלה מה זה כמוך, ״ואהבת״ זה אומר אהבה שבלב, זהו זה? זה מתבטא בזה שיעורר תשוקה בלב, אני אוהב אותו, זהו? האם בזה זה נגמר? ודאי שלא. המצווה הזאת היא מצווה שכוללת בתוכה עוד מצוות, כפי שתיכף נדבר על זה. ״לרעך״, הוא צריך להיות חבר שלך, ואם הוא לא חבר שלך אז אין את המצווה של אהבת ישראל. אנחנו כולנו יודעים מאז שאנחנו ילדים קטנים, צריך לאהוב כל יהודי. בוודאי מי שנמצא בחב"ד ויודע עד

21:13 דובר 2 כמה הבעל שם טוב אמר שצריך לאהוב יהודי שנמצא אי שם במרחקים לגמרי, שאתה אפילו לא יודע מי הוא, מה הוא, אף פעם לא שמעת עליו. צריך לעורר אצלך את האהבה אליו. והמגיד ממזריטש הוסיף ואמר פעם לר' מלך, התלמיד, רבי נועם אלימלך, בעל הנועם אלימלך, ר' מלך מליז'נסק, אמר לו: תשמע מה שאומרים למעלה, שצריך לאהוב את הרשע גמור כמו הצדיק גמור. אהבה צריכה להיות לכל אחד, גם רשע גמור כמו לצדיק גמור. ואדמו"ר הזקן עוד מוסיף ואומר, אדמו"ר הזקן אומר את הדברים גם בתניא בפרק ל"ב, פרק יסודי בהסברת העניין של אהבת ישראל כפי שנדרש על פי התניא, ושם יש גם יסודות הלכתיים, שצריך להיות לכל אחד ואחד כמוך. אם אומרים רשע גמור כמו צדיק גמור, זאת אומרת שיש עדיין הגבלות. נכון, הצדיק גמור, הוא מיוחד. רשע גמור, הוא לא מגיע אליו. אבל אומרים לך תאהב גם את הרשע גמור כמו הצדיק גמור. אדמו"ר הזקן אומר כמוך, לא משנה את מי, כולם כמוך. איך זה באמת יכול להיות? מה באמת נדרש מאיתנו? וחז"ל אומרים, רעך, מי שרעך בתורה ומצוות. יש גם את העניין של רעך. מה שרש"י מביא לגבי המאמר של חז"ל, של הלל הזקן, ״לחברך לא תעביד״. מי זה חברך שהלל הזקן מדבר עליו? אחד הפירושים של רש"י זה שמתכוונים בעצם לקדוש ברוך הוא. ״לחברך״ מתייחסים לקדוש ברוך הוא. מה זה הקדוש ברוך הוא חבר? כן, הפסוק אומר ״רעך ורע אביך אל תעזוב״. אז הוא אומר לו, אתה שואל מהי כללות כל התורה? מה שאתה שונא לעשות, אל תעשה לקדוש ברוך הוא. אז אל תעשה לקדוש ברוך הוא דברים שהוא לא אוהב. אז ממילא צריך לקיים את כל

23:34 דובר 2 התורה שלו. יש עוד פירוש שבאמת הוא אמר לו "לחברך", הוא התכוון למצוות של בין אדם לחברו. ואז באמת הלל הזקן ענה לו: זה כל התורה כולה, אבל לא התכוון למשהו שבאמת כולל את כל התורה. כפי שאם מדברים "לחברך לא תעביד", זה כולל כל המצוות, אלא הוא בא להצביע על המצוות האלה שבין אדם לחברו, שהם באופן מיוחד, יש בהם משהו מיוחד של כללות התורה, וזה מבואר הרבה בחסידות. ואנחנו קודם נתייחס לנקודות ההלכתיות שאמרנו. אז בעצם, אז רק רעך זה הקדוש ברוך הוא, אבל יש גם רעך, רעך בתורה ומצוות. אז מה זה אומר? אז, אז איך זה תואם? פה כתוב לאהוב את רעך כמוך. פה חז"ל אומרים לנו רעך בתורה ומצוות. איך זה הולך יחד? וכשמסתכלים ברמב"ם כתוב: מצווה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר ואהבת לרעך כמוך. שומעים מילים? זו מצווה. זה לא כפי שהדגשנו קודם. זה לא עניין של ה-ה-הנהגה, של הדרכה בדרכים ישרות, מילי דחסידותא, הנהגה חסידית, לפנים משורת הדין. זו מצווה. מצווה זאת אומרת זה מצוות עשה. מצווה על כל אדם, כל אחד נמצא בתוך המצווה הזאת, לאהוב את כל אחד ואחד מישראל. והשיעור של אהבה צריך להיות כגופו, שנאמר ואהבת לרעך כמוך. הוא לא מקבל את מה שאומר הרמב"ן. פשטותם של הדברים של הרמב"ם זה לא כמו הרמב"ן, שזה רק הפלגה. ואז הוא בא ואומר: לפיכך יש משהו שזה בא לידי ביטוי. יש פה נקודה מעשית של הדבר, שצריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כמו שהוא חס על ממון עצמו. הרמב"ם בא ואומר לנו: לכן צריך לספר בשבחו של האדם. דבר עליו טובות. תספר על השבח

26:01 דובר 2 שלו, תפאר אותו כמו שהיית רוצה שידברו עליך טובות. אתה תדבר בשבחו שלו, תחוס על ממונו כמו שאתה חס על ממון של עצמך. תדאג לממון שלו. אם אתה רואה חס ושלום משהו שעלול להפסיד ממון, תשמור. תדאג לשמור על הממון שלו, תדאג שירוויח מה שצריך כמו שעל עצמך. וכמו שאתה רוצה בכבוד עצמך, כך גם תדאג לכבוד שלו. שיהיה לו כבוד. חס ושלום שלא יפגעו בכבוד שלו, לחברו. וכאן הרמב"ם עוד מוסיף מילה קשה. המתכבד בקלון חברו, כתוב בגמרא, אין לו חלק לעולם הבא. שמי שמתכבד על ידי קלון של השני, לפעמים ההוא מ-מ-מעליבים אותו וכולי, ואתה על ידי זה א-א-אני מעליו. לא. רחמנא ליצלן דבר כזה. תהיה שותף איתו כאילו אתה בעצמך אותו דבר. ובעצם אם אנחנו מסתכלים בחומש, והרמב"ן מאוד מאוד מפרט את זה, הוא בא ואומר לנו: זה מתחיל בעצם מהפסוק לא תשנא את אחיך בלבבך. גם זה ציווי על רגש שבלב, לא לשנוא את האח בלבבך. ופה יש הדגשה שלא יהיה רגש שבלב של שנאה. שוב ציווי על רגש שבלב. הרבי אומר פה דבר מעניין, שפה אל תשאלו את השאלה איך נותנים ציווי על הרגש שבלב. ולמה? כי פה בשביל לקיים את הלאווין שבתורה, אז כתוב שמה שגורם לאדם להיזהר ולשמור על הלא תעשה שבתורה זה יראת השם. זה מבואר בחסידות באופן מיוחד. אהבת השם, אוהב את השם, זה השורש לכך שהוא יקיים מצוות עשה, מה שהשם אומר לעשות. השורש לקיים את המצוות לא תעשה זה יראת השם. הרבי מביא ממאמר חסידות שכן אפשר לעורר אצל בן אדם הפחד שבלב. לעורר אצל אדם יראה בלב אפשר. אפשר להגיד לו צריך לפחד מזה והוא

28:30 דובר 2 ייבהל ויפחד. שייך פה סוג של סיבה. תיזהרו פה, תיזהרו, זה אדם מתעורר, מאזהרה מתעורר, ואז ממילא אם זה צריך להתעורר יראת השם בשביל לא לשנוא, וקבל את העניין של לא לשנוא בלב. זה יכול להיות, אבל גם בעניין הזה של לא לשנוא בלב יש בזה המון המון המון גדרים. אחד הדברים הוא שדבר ראשון אומרים לך לא תשנא בלב, אל תחזיק את זה בלב. הוכיח תוכיח את עמיתך. תיגש אליו, תגיד לו מה שיש לך בלב עליו, שלא יהיה פה משהו שאתה סתם שונא אדם. דבר ראשון שידע, ואז שהוא יחפש את הדרך לפצות אותך, להתפייס איתך, לא לסחוב סתם בלב, לשתוק. ולא תישא עליו חטא. יש בזה כמה פירושים ברמב"ן. אם לא עשית את זה, אתה יכול להיענש בגללו. ובא בהמשך לזה, כפי שאמרנו, זה העניין של הוכיח תוכיח את עמיתך. זה בעצם בא מצד הלא תשנא את אחיך בלבבך. אחר כך כתוב לא תיקום ולא תיטור את בני עמך. ואם אומרים לו, אם יש אצלך מצב שמישהו שנאת אותו, אז עלול לעורר אצלך תחושה שתרצה לנקום בו. תדע, התורה לא נותנת. התורה אומרת אין דבר כזה. תנסה לעקור מהשורש את השנאה הזאת וחס ושלום לא להגיע למצב שתנקום בו, תיטור לו את זה, נטירת איבה. לא, לא, לא. תיזהר. מה כן צריך להיות? ואהבת לרעך כמוך. אתה צריך לעורר אצלך את האהבה. ואז באמת אם יש מישהו שעושה לך בעיה, דיברת איתו, זה יעזור לך. זה יקל. צריך להיות ואהבת לרעך כמוך. תכניס לך את האהבה לשני. והרמב"ם מאוד מפרט את זה שבעצם באים להגיד לך: תפרגן לו, שיהיה בדברים שווה לך. אל תחפש תמיד להיות במשהו קצת

30:55 דובר 2 מעליו שגם לו יהיה, שגם יכבדו אותו, שלא יפריע לך אם מכבדים אותו לא פחות מאשר לך. זה פה המשך של כל הפסוקים. הרמב"ם אבל מדגיש לנו יותר. הרמב"ם מדגיש לנו את המצווה לאהוב כגופו בהדגשה הרבה יותר. הרמב"ם גם מפרט צורך לספר בשבחו, לספר בשבחו, לחוס על ממונו כמו שהוא חס על ממונו עצמו. מעניין שאותם הדברים מופיעים גם בשולחן ערוך של אדמו"ר הזקן. אדמו"ר הזקן מביא קודם, כשיחטא איש לאיש, שלא ישטמנו וישתוק, אלא מצווה עליו להודיע לו ולומר לו: למה עשית לי כך וכך? שזה הפשט של הוכיח תוכיח את עמיתך. ואם רוצה אדם למחול לו ולא להוכיח, מידת חסידות, לא חייב. אני חייב להוכיח לו? לא. אתה רוצה למחול, בבקשה. התורה הקפידה רק שלא יהיה משטמה. משטמה בלב זה לא. אחר כך אדמו"ר הזקן באות ז' גם מדבר על כל מיני פרטים של מצוות הוכיח. לפני זה באות ה', בסעיף ה' אומר אדמו"ר הזקן, מעתיק את הלשון של הרמב"ם, "מצווה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך." בדיוק כמו שכתוב. לפיכך צריך לחוס על כבודו ועל ממונו כמו שחוס על כבוד וממון שלו. הוא מדלג על לספר בשבח חברו. את המילים האלו הוא לא מביא, אבל הוא מביא את אותו רעיון, את אותו תוכן, לחוס על כבודו של השני, לחוס על ממונו של השני, כמו שאתה חס על הכבוד והממון של עצמך. וגם על זה הוא מוסיף את המילים, "והמתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעולם הבא." אז פה גם יש לנו להתעכב למה אדמו"ר הזקן דילג על העניין של לספר בשבח חברו. אז זה לא כלול במצווה לספר

33:11 דובר 2 בשבח חברו? זה כן כלול במצווה. לפי הרמב"ם זה כלול במצווה. לפי אדמו"ר הזקן הוא לא מזכיר את זה, ולמה? אז בעזרת השם גם נתעכב על זה, אבל לפני זה קצת נוסיף ב-ב-בפרטים האלה שכבר למדנו עכשיו ברמב"ם ואדמו"ר הזקן, נציין לשונות שמופיעות ברמב"ם עצמו בספר המצוות שלו. מצוות עשה סימן ר"ו. מצווה, אני מקריא את זה לכתחילה בהברה ספרדית שיהיה יותר קל לכולם להבין, שציוונו לאהוב קצתנו את קצתנו, שאנחנו כל אחד יאהב גם את האחרים כמו שנאהב את עצמנו. והוא מוסיף, ושתהיה חמלתי ואהבתי לאחר כחמלתי ואהבתי לעצמי בממונו ובגופו וכל מה שיהיה ברשותו או ירצה אותו, כל מה שיש לאדם, ולחוס-- לאהוב, לאהוב את השני כמו שאני אוהב את עצמי בממונו ובגופו וכל מה שיש לו ברשותו או מה שהשני רוצה, וכל מה שארצה לעצמי, ארצה לו כמוהו, וכל מה שאשנא לעצמי או למי שקרוב אליי, אשנא גם בשבילו. והוא אמרו יתעלה, יתעלה, הקדוש ברוך הוא אומר בתורה, ואהבת. ספר החינוך בפרשת קדושים. במהדורה הרגילה זה סימן רמ"ג. ספר החינוך אומר את המילים ב-ב-בסגנון שלו, לאהוב כל אחד מישראל אהבת נפש. כלומר, שנחמול על ישראל ועל ממונו כמו שאדם חומל על עצמו וממונו, שנאמר ואהבת, ומצרף לזה תכף, ואמרו רז"ל דעלך סני לחברך לא תעביד, כפי שכתוב בגמרא בשבת וכפי שכבר הזכרנו שרש"י מפרש מי זה רעך, ורע אביך אל תעזוב, זה הקדוש ברוך הוא. אל תעמוד על דבר-- אל תעבור על דבריו, שהרי עליך שנוא שיעבור חברך על דבריך? אז אל תעבור על דבריו של הקדוש ברוך הוא. פירוש אחר, אומר רש"י, חברך ממש, כגון גזילה וגניבה וניאוף ורוב המצוות שישנן. אז אנחנו פה מבינים שיש פה את

35:56 דובר 2 הנקודה של המעשה, אבל יש פה הדגשה מאוד חזקה של אהבת נפש. כלומר, שנחמול על ישראל ועל ממונו כמו שאדם חומל על עצמו וממונו. אהבת נפש הזאת זה לא סתם אני אוהב, אלא זה אהבת נפש שחייב לבוא לידי ביטוי. וכאן יש לנו להתעכב על דבר מעניין. כבר אמרתי שיש פה להתעכב על זה שאדמו"ר הזקן לא מביא את הלשון לספר בשבח חברו, אבל נתעכב קודם כל על הביטוי הזה, מצווה על כל אדם לאהוב. אדמו"ר הזקן גם כן מעתיק את הלשון מצווה על כל אדם לאהוב. הרמב"ם ב-- ב-- אדמו"ר הזקן פה לפני זה בסעיף ג', מדבר על המצווה של והלכת בדרכיו של הקדוש ברוך הוא, והוא גם מביא שיש מצווה של ובו תדבקו. כותב את הלשון זו מצוות עשה מן התורה. כאן במצוות אהבת ישראל כתב את הלשון מצווה. הוא לא כותב מצוות עשה. למה לא כותב את המילה מצוות עשה? מה הוא שינה? כך גם הרמב"ם כותב את הלשון מצווה. כך גם בספר מצוות גדול, בסמ"ג, גם כתוב מצוות ואהבת לרעך כמוך. מתעכב על הדיוק הזה הגאון הרב מרדכי שמואל אשכנזי עליו השלום, היה רבה של כפר חב"ד, בחוברת הערות וציונים שלו על אורח חיים סימן קנ"ו, והוא מעלה רעיון מאוד יפה. הוא אומר, אנחנו מעיינים בהלכות יסודי התורה בפרק ב' הלכה א'. הרמב"ם כותב שם בנוגע למצווה לאהבה וליראה אותו, לאהוב וליראה את הקדוש ברוך הוא. אז הרמב"ם כותב את הלשון מצווה לאהבה וליראה אותו, וממשיך אחר כך, ידיעת דבר זה, שמי שלומד את הרמב"ם יודע עד כמה זה מודגש מאוד בפרט בסדר שהעניין הזה צריך גם להשקיע ולדעת את זה ולהבין את זה. ידיעת

38:19 דובר 2 דבר זה מצוות עשה, שנאמר "אנכי ה' אלוקיך" וכולי. וככה גם בנוגע לידיעת התורה הוא כותב: ידיעת כל התורה זה מצוות עשה של תורה. מה אנחנו רואים פה? שם בהלכות יסודי התורה, כשמדובר על עניין של ידיעה, זה גם לא מעשה, אבל זו ידיעה שצריך להפעיל את המוח, לעשות פה משהו. אז זה אומר מצוות עשה, להתבונן. זה הדעת שאומר את המצווה שבלב, מצווה לאהבה וליראה אותו. הוא לא אומר מצוות עשה, כי על העניין של הרגש שבלב לא מתאים להגיד את המילה עשה. זה מאוד יפה מסתדר לנו. ואז בעצם אנחנו מבינים שהוא לא אומר פה מצוות עשה, כי הוא באמת רוצה להדגיש לנו את היסוד המרכזי של המצווה, שמתחיל מהמצווה שבלב. כן, יש ציווי פה על הרגש שבלב. לא קוראים לזה עשה, אבל יש כזה ציווי. והציווי הזה צריך לבוא לידי ביטוי. צריך לכן וכך וכך. אבל פה, אם אנחנו מדברים על דיוק בלשון, כשהוא בא ואומר מצווה ואנחנו מדגישים שהכוונה לרגש שבלב, האהבה שבלב, אחר כך הוא בא ואומר "לפיכך", לכן צריך לחוס וכולי. מה אנחנו שומעים כאן? שבא בעצם להדגיש לנו: כן צריך פה להיות עניין שקשור לפעולות. אז הוא מגדיר את זה בעניין של פעולות מסוימות, של רגש שמתבטא בפעולות. לפיכך, אז מה אנחנו מבינים? יש עניין של רגש שבלב, יש עניין של מעשה פה גם. אז מה העיקר? הייתי בא ואומר שהעיקר זה הרגש שבלב, וזה בעצם מדויק מאוד למה שאמרנו "מצווה". מצד שני הוא אומר לנו "לפיכך", שזה בעצם בא להגיד שזה כולל עוד דברים. ואם הדיוק הזה הוא נכון, ובהחלט נשמע נכון, אז בואו נשאל את השאלה. כבר הזכרנו קודם איך אדמו"ר

40:52 דובר 2 הזקן עצמו בא וכותב בסידור שלו: נכון לומר קודם התפילה, "הריני מקבל עליי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך". הוא כן כותב מצוות עשה. אז מה באמת הנקודה? מה באמת קורה כאן? אז לפני שנתקדם הייתי רוצה להגיד את הרעיון שאפשר לראות כאן בעניין הזה, ושאחר כך אולי נחדד אותו יותר. עלה בדעתי לומר שבוודאי זה שני הדברים יחד כדבר מרכזי. אין ספק שלא מדובר פה רק על פעולות של אהבה. במפורש מדובר פה על אהבה שבלב. כך כתוב. וצריך באמת כתוצאה מכך לבטא את זה במעשים. כי אם אתה לא מבטא את זה במעשה, אז זה בעצם לא אהבה אמיתית. כי אם יש לך את האהבה אמיתית, אז בעצם לא ייתכן שלא יהיה אכפת לך ממנו. אתה אוהב אותו, לא אוהב אותו? לכן באים ואומרים לך: זה חייב להתבטא. והדוגמאות המיוחדות שהוא מביא כאן, שבהן רואים את האהבה כמוך, מה שקשור לגוף, שהרמב"ם ואדמו"ר הזקן כותבים את ה"כמוך", הם כותבים "כגופו". זה דברים שקשורים לגוף באמת. האכפתיות שלך על הכבוד שלך, על הרכוש שלך, הצער שיש לך מכל זה, דבר שאתה רוצה אותו. זה מאוד קרוב לעניין הזה של הרגש, לדברים של השני. בלי שאנחנו נכנסים לכל מיני פרטים של פעולות של אהבת ישראל, זה מבטא את העניין הרגשי שבדבר, וזה באמת צריך להתבטא במעשה. אבל כשתגיד מצוות עשה, עלולים אולי לא להרגיש את ההרגשה הזאת שיש פה ציווי על המצווה שבלב. אלא אם כך, אז למה אדמו"ר הזקן עצמו אומר כן, ב"מה טובו אהליך" — בסידור לפני "מה טובו אהליך יעקב": נכון לומר קודם התפילה, "הריני מקבל עליי מצוות עשה"? פה בעצם אנחנו מגיעים לרעיון שאפשר להיות בו משהו

43:37 דובר 2 מדהים. ולכן הקדמתי קודם כבר את מה שאומר אדמו"ר — אדמו"ר הריי"צ. איפה יש כאן את המעשה של אהבת ישראל? ב"מה טובו אהליך יעקב" כבר מדריך את עצמו איך הוא צריך לעורר את עצמו להסתכל על היהודי. אז בעצם לכן הוא כותב מצוות עשה. כי כאן רוצים לא רק שתקבל על עצמך את העניין סתם, אלא שתקבל את זה באופן של עשה, תעשה משהו בכיוון. וזה בעצם, הגעתי להבנה הזאת מתוך מה שהרבי מסביר: למה כתוב פה "נכון לומר", ולא כפי שכתוב בשולחן ערוך, רק לקבל על עצמו? הרי מדברים פה על הנקודה שבלב. אומר הרבי, מה שאדמו"ר הזקן רוצה פה, שכן, לא רק סתם קיבלתי בלב, אלא תגיד. האמירה עצמה, כבר יש כאן סוג של פעולה. מופיע בהלכה, מופיע בגמרא: "עקימת שפתיו הוי מעשה". אדמו"ר הזקן רוצה, כשאתה מדבר על המעשה, על המצווה של האהבה שבלב שלך, ישר תקשר את זה עם מעשה. גם דבר על זה, תגיד את זה, שיהיה פה פעולה, ואז באמת כבר פעולה של דיבור יש פה, כבר אני מדבר, כבר סוג של הלב מתבטא באופן של מצוות עשה. כבר אפשר להגיד מצוות עשה בגלל העניין של הלומר, ובוודאי אפשר לפי ההסבר של הרבי הריי"צ, אתה כבר מתחיל לפעול. זה קובע ברכה לעצמו. הדיוקים האלה, ההסברים האלה. אבל זה הכל מכניס אותנו לאווירה של הדברים האלה שאנחנו עוד בעצם מתחילים להסביר את פרטי ההלכות שבעניין. ומה בעצם יוצא לנו? יוצא לנו שבעצם זה שני הדברים באים יחד. כן, השורש של העניין הוא כי רוצים שיהיה לך אהבה לשני. האהבה לשני צריכה לבוא לידי ביטוי. לפיכך. אז זה אומר שיש ביטוי לאהבה הזאת, ובעצם לחוס

46:24 דובר 2 הממון של עצ-- של השני כמו של עצמו לא יכול לבוא בלי הרגש. זה לא דבר שאפשר להגיד לך: תעזור לו להרים את המשא הכבד, עזוב תעזוב עמו, לך תביא לו גמילות חסד. זה אפשר לעשות, כמו, תסלחו לי, היום משתמשים בביטויים, כמו רובוט. זה פעולה. הדבר שמבטאים כאן זה בא להגיד: את הרגש שבלב הזה צריך לתת לו ביטוי, ואז באמת יש פה רגש שבלב. כך שאומנם המצווה כוללת בתוכה באמת את ההרגשה, את שני החלקים יחד. בהלכה, מה שאדמו"ר הזקן רוצה להדגיש לנו זה העניין הזה שמביא לנו את ההרגשה על שני הדברים יחד, על המעשה והרגש, הרגש והמעשה. אבל בהחלט יבוא בן אדם ואומר: אני עוד לא מרגיש. לא. אין פה עניין שאומרים ש-- הוא יחכה עד שירגיש. כשמדברים לילד הקטן בוודאי אומרים לו: "ואהבת לרעך כמוך", לא מתכוונים שיחכה למשהו. אבל טוב, לגיל הילד הקטן עוד נתייחס, איך שהרבי מדבר אליו, עוד מעט. אבל בוודאי כל אחד מבין ש"ואהבת לרעך כמוך" לא יגיד: אני עוד לא מרגיש. אז שני הדברים באים יחד ומחוברים וקשורים אחד בשני. וכדאי פה לציין את מה שכתוב בהיום יום במעלה הגדולה של אהבת ישראל. יש בחפץ חיים, יש בבני נחם אוב[?]. דיברו מה יותר גדול, אהבת ישראל או אהבת השם. ישבו בהתוועדות וחסידים אמרו לחיים, שהשם יעזור שיהיה לנו אהבת השם אמיתית. ישב שם בנו של אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי, שאחר כך היה אדמו"ר אמצעי, ואמר לחיים שהשם יעזור שיהיה לנו אהבת ישראל אמיתית. ואז התחיל ויכוח מה נעלה ממה, מה יותר גדול. בשלב מסוים הם החליטו לבוא לפני אדמו"ר הזקן ולשאול אותו את השאלה, ואדמו"ר הזקן ענה ששני הדברים, אהבת

48:49 דובר 2 ישראל ואהבת השם, חקוקים באופן חקיקה עצמית בנשמה של יהודי. זה משהו שבא ביחד מצד העצם של היהודי, יש לו את זה בפנים. ויש את המעלה המיוחדת במצווה של אהבת ישראל, כי פה זה מתבטא מה שכתוב בפסוק "אהבתי אתכם אמר השם", ואז מי שאוהב את היהודי הוא אוהב את מי שהאהוב שלו אוהב. הוא לא רק אוהב את הקדוש ברוך הוא, הוא אוהב את מי שהקדוש ברוך הוא אוהב אותו. אז אם הקדוש ברוך הוא אוהב את היהודי, אהבה עמוקה שלי לקדוש ברוך הוא — לאהוב גם את מי שהוא אוהב. אז אם יש אצלי אהבת ישראל, זה מבטא את המעלה הגדולה שפה. בעצם מעבר לעניין של אהבת השם מצד עצמו, רק אהבת השם, זה מגיע לכזאת דרגה: אוהב את מה שההוא אוהב. יש עוד פירוש? עוד אמירה של אדמו"ר הזקן, שאהבת ישראל זה כלי לאהבת השם. מי שמעורר בתוכו בעצמו את אהבת ישראל כפי שצריך, יכול להיות כלי לאהבת השם. ואולי נסביר קצת יותר בהמשך לפי מה שכתוב בתניא, אבל אחד הדברים ש-- המילה הזאת באה להגיד לנו, כפי שהרבי מתבטא באחד המקומות בשיחה, שאתה אוהב את השני מכיוון שכולנו אב אחד לכולנו, מכיוון שכולנו, השורש שלנו, כפי שאדמו"ר הזקן אומר בתניא, הוא מאותו מקור, מאותו שורש, ולכן נקראו ישראל אחים ממש. אז בעצם הנשמות כולן ביחד. אז בכל אחד ואחד יש את הכללות של כל הנשמות יחד. אז כשאתה אוהב את היהודי, אתה לא רק אוהב אותו, אתה אוהב את עצמך. ועוד בעיקר מה שנוגע למה שהתחלנו להגיד, כלי לאהבת השם: כל נשמה יש בה את הניצוץ האלוקי. כל נשמה היא חלק אלוקה ממעל ממש, וכל הנשמות באות

51:22 דובר 2 משמה. וזה בעצם מה שאמרנו קודם, מחבר את כל עם ישראל כולם יחד. האלוקות שבו, ו"חלק אלוקה ממעל" כתוב בפסוק, ואדמו"ר הזקן בפרק בתניא מוסיף "ממש". אתם יודעים מה זה אומר? כל יהודי ויהודי יש לו חלק אלוקי. באים ליהודי ואומרים לו: תדע לך, יש בך אלוקים. כן! ברור. זאת אומרת, הוא מחובר לקדוש ברוך הוא, ובתוכו יש ניצוץ, ובלשון של החסידות ניצוץ עצמי. ויש מהרש"ם[?] מחדר גוהרן האצל, כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו. יהודי בעצם מצד הנשמה מאוחד עם הקדוש ברוך הוא. ובנשמה יש את הניצוץ האלוקי, אלא שזה יורד ומשתלשל וכולי וכולי, אבל בעצם זה מושרש שמה. אתה אוהב את היהודי? אתה אוהב את האלוקים שבו. לאהוב יהודי זה לאהוב את השם. אז לאהוב יהודי זה לאהוב את מי שהשם אוהב. זה, זה אהבה עמוקה ואהבת השם. לאהוב יהודי זה אתה אוהב את השם. זה המעלות המיוחדות שיש בעניין של אהבת ישראל. וכאן שוב יש לנו פירוש מאוד מעניין שהרבי אומר. הזכרנו קודם את הרש"י שמביא את הפסוק "רעך ורע אביך אל תעזוב". שני פירושים. פירוש אחד, מתכוונים לקדוש ברוך הוא. אל תעבור על דבריו של הקדוש ברוך הוא, אל תצער אותו, תאהב אותו כמוך, שלא תעשה לו מה שאתה לא רוצה. דעלך סני, אל תעשה לו. פירוש שני, מדברים על היהודי, לאהוב כל יהודי. בעצם שני הפירושים מתחברים יחד. לאהוב כל יהודי זה לאהוב את הקדוש ברוך הוא. יש פה משהו שמחבר את שני הפירושים יחד. מה שאמרנו קודם, את הנקודה שאתה אוהב יהודי, אתה אוהב את הקדוש ברוך הוא; אתה אוהב את הקדוש ברוך הוא, אתה אוהב את היהודי. אז בעצם שני הפירושים על אותו

53:39 דובר 2 פסוק של "ואהבת לרעך כמוך", "רעך ורע אביך אל תעזוב", משתלבים ומתחברים יחד בזה שאהבת ישראל, יש בזה מעלה מיוחדת. אהבת ישראל זה כלי לאהבת השם. העניין של אהבה המיוחדת שבלב שיהודי מעורר ברגש שלו לקדוש ברוך הוא. אהבה שבלב שיהודי מעורר ל-ל-ליהודי השני. ואיך עושים זאת? אמרנו, זה בא לידי ביטוי, ופה מותר לנו להוסיף שבעצם אפשר להגיד שבעניין הזה כתוב: הדעות נמשכים אחרי המעשים. אז אפשר להבין שגם כאן זה כך, שבן אדם מתחיל לפעול את העניינים של האהבה. זה חייב להיות פעולות כאלה שאכפתיות מהשני לא יכול להיות בלי רגש שבלב. אבל כשהוא מתחיל באמת לפעול בזה ולעשות טובות לשני, הוא נשאב לתוך זה. זה הופך להיות אצלו עניין שבאמת הופך להיות משהו שהוא עם כל הלב לשמה. הדעות נמשכים אחרי המעשים. מבואר בחסידות, בהמשך לעניין הזה של לעורר בן אדם עניין מהרגש שבלב וכולי וכולי, שיש באמת שתי דרכים. יש דרך של ההתבוננות במוח, על ידי זה שמתבונן במוח, והמוח שליט על הלב, שליט על המידות שבלב, זה מעורר את הרגש שבלב. יש גם להתחיל מלמטה למעלה. מתחילים עם המעשים, ועל ידי זה שאתה נכנס למעשים האלה, אתה מתרגל בזה. אתה מתחיל לחיות את זה. זה מעורר את העניין שבלב. אז בהחלט אפשר להגיד שהדברים הם משולבים, שלובים זה בזה ועובדים יחד. יש את המצווה שבלב, יש את העשייה, עשייה מתוך הלב, עשייה במעשה בפועל. כל זה במצווה שעל כל אחד ואחד, על כל אדם לאהוב את חברו, לאהוב את רעהו, את כל אחד ואחד כגופו, שנאמר "ואהבת לרעך כמוך" וכולי. הלכות משא ומתן סימן קנ"ו בשולחן ערוך. במשך שנים רבות היו כל מיני שאלות

56:14 דובר 2 שהתעוררו על דברים מסוימים שאדמו"ר הזקן לא הביא שמה בסימן הזה. לאחרונה התגלה, התגלה מתוך ביכל, ביכל קוראים לזה, ספר כתב יד שהיה באוניברסיטה בתל אביב והגיע לספרייה של הרבי, והספרן לוין פרסם את זה. ביכל כתב יד של האדמו"ר-- שולחן ערוך אדמו"ר הזקן, לא כתב יד של אדמו"ר הזקן עצמו, אבל כתב יד שהעתיקו את הדברים שממנו הדפיסו את המהדורות בדפוס. והרב אברהם אלאשוילי זכה ללמוד, שוב חטט, דפדף ומצא שמה פרטים בתוך אותו סימן קנ"ו שמופיעים באותו כתב יד שלא מופיעים אצלנו בשולחן ערוך שלנו. ההשערה היא, הוא כנראה עוד יפרסם על זה ונתכוון ללבן את הנושא מכל מיני כיוונים. ההשערה היא שבעצם אז היה המצב של הצנזור, ובאותו דפוס כנראה שהשתמשו אז, ידוע שהיה צנזור מאוד מאוד מקפיד, אז כל מה שיכול היה לשמש משהו לגבי גוי שונה מאשר לגבי יהודי, כל מיני דברים כאלה, הוא השמיט, השמטת הצנזור. ופה מצאו כמה קטעים של ההשמטות האלה, ואנחנו נתעכב היום לפחות על קטע אחד מתוך ההשמטות האלה, מה שמופיע בשולחן ערוך של אדמו"ר הזקן באותו סעיף ה' שהתחלנו קודם. ופה אדמו"ר הזקן ממשיך ואומר: "ואינו נקרא רעך לעניין אהבה שבלב ואהבת לרעך כמוך." אז אמרנו, צריך לאהוב את כל אחד ואחד מישראל בגופו, כגופו, והוא מפרט את זה בנוגע לחוס על כבודו וכולי וכולי. ואמרנו, לפיכך, אם הוא מדבר באמת על הרגש שבלב, אז אין פה ספק. מהקטע הזה שהוא מוסיף הוא אומר ברור, יש פה את העניין של אהבה בלב, אבל בנוגע לעניין אהבה בלב שתהיה חייב לאהוב אותו, לא כל אחד. רעך בעניין זה זה רק שהוא רעך בתורה ומצוות. אז תראה פה, אדמו"ר הזקן פה

58:47 דובר 2 מתייחס למה שחז"ל אומרים שיש הגבלה מסוימת למי שרעך בתורה ומצוות, רק לגביו. אז הוא בא ואומר, מה שמגבילים לגביו את העניין של אהבה, ואהבת, עד החלק הזה, ההדגשה הזאת של אהבה שבלב. אבל אומר, אדם רשע שאינו מקבל תוכחה, כן, מצווה לשנוא אותו. פה הוא מתחיל לדבר על הרשע, ולא רק בא ואומר לא כולל אותו בתוך "ואהבת לרעך כמוך", אלא מצווה לשנוא אותו. יש מצווה. אדם רשע שלא מקבל תוכחה, יש פה כל מילה מדויקת. מאיפה המצווה הזאת? שנאמר "יראת ה' שנאת רע". אז הרמב"ם לא מביא את המצווה הזאת פה בהלכות תלמוד תורה. הרמב"ם מביא את זה בהלכות רוצח, שיש מצווה כזאת לשנוא את הרשע. כאן בהלכות תלמוד תורה הוא לא מביא את זה. בעצם זה נותן לנו להבין שהאדמו"ר-- שהרמב"ם כן נותן לנו רמז שיש גם מצוות אהבת ישראל לכולם. אם יש מישהו שיש מצווה לשנוא אותו, זה משהו מאוד ספציפי. אז אדמו"ר הזקן פה הכניס לנו כאן, כי אדמו"ר הזקן כן כותב לנו את הכללים. מי שלא מקבל תוכחה, ומי שיעיין בתניא בפרק ל"ב, שהוא מביא שם את העניין שדוד המלך עליו השלום אמר "הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים". אומר אדמו"ר הזקן, זה רק מי שלא מקבל תוכחה, רואה בחברו שחטא והוכיח אותו ולא רצה, וגם הלך לרבו שיוכיח אותו ולא רצה לקבל תוכחה. אז יש מצווה לשנוא אותו. אבל אחרת יש שם מובן ברור ביותר בתוך דברי אדמו"ר הזקן. לא רק מובן, גם אפילו אומר: גם הרחוקים מתורת ה' ועבודתו. זאת אומרת רשע גמור. יש עליו מצווה לאהוב אותו. כפי שלמדנו קודם שה-ה-הבעל שם-- המגיד אמר לאהוב רשע גמור כמו

1:01:08 דובר 2 צדיק גמור. רשע גמור, כן. מי, מי שוללים, ולא רק שוללים, יש אפילו מצווה. אז קודם כל, מצווה זה רק מי שרשע ולא מקבל תוכחה. גם יש כאלה. וגם ו-ל-- אבל רעך כולל גם אותו. במובן של מה? מצווים להחיותו. גם אותו אחד, אם אתה רואה שעומד במצב של סכנת נפשות, מצווה להחיות אותו. לא תעמוד על דם רעך. אפילו שכתוב שם רעך, אבל גם אותו מצווים להחיותו. מוזהרין על ממונו כמו ממון של שאר ישראל הכשרים. אתה לא צריך לרוץ, לרוץ, לחוש עליו עד כדי כך כמו הרגש הזה. אבל לא, לא. אם אתה רואה ממון שלו, צריך לשמור עליו. צריך לא לתת לזה. צריך ל-- ובוודאי אסור לקחת ממנו. שנאמר, כי תראה חמור שונאך. אז גם את חמור שונאך. מה כתוב שמה? אם תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, תחשוב, אולי וחדלת מעזוב לו? לא, עזוב תעזוב עמו. ואדרבה, יש הרגשה מיוחדת. תכפה את עצמך. יש לך של השונא או של מישהו אחר, תלך אליו קודם. יש את החיוב גם לגבי השני. ובעצם זה מתרץ לנו קושיה. במסכת סוטה כתוב בנוגע לעניין של ואהבת לרעך כמוך, שאדם שהתחייב מיתה בבית דין, ואהבת לרעך כמוך — ברור לו מיתה יפה. שאתה הולך להרוג אותו, תהרוג אותו באופן שיהיה מיתה יפה, נוח יותר וכו'. על מי מדברים? אדם שמחויב מיתה לקדוש ברוך הוא והתחייב מיתה בבית דין, ועליו אומרים ואהבת לרעך כמוך. ומה עם העניין של רעך בתורה ומצוות? אומרים לך פה יש את התשובה. לגבי אהבה ברגש באופן מיוחד אין את זה אליו, אבל בנוגע לכל הפעולות הטובות, כן, גם אליו. אלא אם כן עבר עבירה להכעיס או

1:03:37 דובר 2 שמומר לכל התורה שדינו כנוכרי. כמובן שבגלל זה הצנזור הוציא את זה. אם עבר עבירה להכעיס ולא רוצה ל-ל-לקבל כפרה וכולי, מומר לכל התורה כולה דינו כנוכרי. כנוכרי אז לא מצווים. אבל סתם כך רשע גמור, ובנוגע אלינו, ובוודאי בזמננו, שרוב רובם של היהודים זה תינוקות שנשבו, אהבה היא בצורה הכי ברורה. ואם מדובר באהבה בלב, אז לעורר את הרגש, אהבה שלך שבלב, אז צריך לעורר אותו גם על יהודי שאף פעם לא ראית אותו. הוא נמצא בקצה העולם. הוא יהודי. יש את הרגש, אהבה שבלב, יש את האחריות ויש את כל המצוות האלה שבהן בעצם הבסיס שלהן — ואהבת לרעך כמוך. אנחנו כעת, כפי שאמרתי קודם, נעבור לדבר על השיחה שהרבי מסביר בפרשת קדושים לילד בן חמש למקרא. ומה רש"י רוצה כשהוא אומר כלל גדול בתורה? בא הרבי ואומר לנו שבעצם יש כאן שאלה שהילד בא ושואל. יש כאן מצווה ואהבת לרעך כמוך, הוא רק לפני כן למד לא תקום ולא תטור בעמך. לא תשנא את אחיך בלבבך, לא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו. הוא למד בעשרת הדיברות לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה ברעך עד שקר. הוא למד בפרשת משפטים אם כסף תלוה את עמי. הוא למד כי תראה חמור שונאך, עזוב תעזוב עמו. כל כך הרבה מצוות שקשורות בעזרה לשני ולהימנע מלצער את השני. לא תקלל חירש, לפני עיוור לא תיתן מכשול. ויראת מאלוקיך. מה זה פה המצווה? ואהבת לרעך כמוך. ואם יש את המצווה ואהבת לרעך כמוך, אז מה צריך את כל שאר המצוות? מה כל הפירוט הזה? זה הכל. בעצם ואהבת לרעך כמוך כבר אומר לך הכל. והרבי אומר, זה מה שרש"י אומר

1:06:31 דובר 2 לו לבן חמש למקרא. תדע לך, ואהבת לרעך כמוך זה מצווה שהיא מצווה של כלל. יש מצוות כלליות ויש פרטים. יש בתורה מצווה שהיא כלל, ואחר כך התורה גם מפרטת. המצווה ואהבת לרעך כמוך זה הכלל, וכל המצוות שאמרנו קודם פלוס כל מה שלא הזכרנו, זה הכל פרטים של אותה מצווה של ואהבת לרעך כמוך. הוא מתחיל להבין, אז הרבי כאן בא להגיד: זה כלל גדול בתורה. ודאי יש גם לזה את המובן שזו מצווה חשובה ביותר. אבל מה רש"י מתכוון לנו בפירוש של המילים כלל גדול? כולל את הכל, ובעצם החינוך שמביא את המצווה הוא גם מפרט את הדבר הזה, שצריך שבן אדם יהיה לו את, את הרגש לכל בן אדם. והמצווה הזאת כוללת בתוכה את כל המעשים האלה. הוא מפרש כך את המילה כלל גדול, וזה הפירוש של רש"י, כלל גדול, שזה מצווה של כלל. אז למה רש"י אומר כלל גדול? אז ברור שכל מילה מדויקת ורש"י נותן את כל התשובות שהילד יכול לשאול. בא הילד ואומר: אני הבנתי, יש כזה דבר, יש כלל ויש פרט, והתורה מוסיפה את הפרטים להוסיף במצוות ולהוסיף בה חיוב של התוספת במצוות עשה ובאזהרות של הלא תעשה וכולי וכולי. אבל כשזה עומד יחד, יש כלל, יש פרטים. פה הרי הדברים האלה מפוזרים בכל מיני, בהרבה חומשים, הרבה לפני בכלל. מה זה הכלל הזה? אומרים לו: כן, יש גם כזה סוג כלל, כלל גדול. את הכלל הזה מגדירים בתור כלל גדול שיש לו הרבה פרטים, הרבה פרטים מפוזרים בכל התורה. אז בעצם מה למדנו כאן? שקודם כל רש"י מתכוון במילים כלל גדול מצווה שכוללת בתוכה הרבה פרטים. אז אנחנו גם מבינים שמדברים על

1:08:44 דובר 2 המצווה הזאת, זה לא משהו שמתכוונים להדגיש לך את הדגש. אהבה שבלב זה המרכז-- זה הדבר העי-- העיקרי פה, כי זה לכאורה, איך אומרים ציווי על דבר של אהבה שבלב? אלא מה מדגישים לך? הציווי הוא על המעשים האלה. אבל כמובן אני מוסיף פה מילים משלי. כמובן שמדברים פה על מעשים של אהבה, מעשים של רגש, מעשים שמעוררים את הרגש, מעשים שלא יכולים להיות שיעשו סתם ככה, מעשים כפי שאמרנו קודם, שבעצם זה יביא את הבן אדם לרגש. אומרים לו לילד, אומרים לך שתאהב? כן, תתחיל לעשות, תעשה. והמסר הזה גם אלינו כמובן מסר מאוד ברור. אנשים מדברים על אהבת ישראל ומתחילים לספר יותר אוהב, פחות אוהב. תעשו, תעשו את הפעולות של אהבת ישראל, תרבו בפעולות האלה, נוסיף בהם, תברחו מ"לא תשנא", שלא תהיה שנאה בלב. אתה לא יכול למחול לו בלבך? לך תגיד לו. מעשים בפועל שבעצם אהבת ישראל דורשת ממך, וככה אתה מקיים את המצווה. זה כלל גדול. באמת תמצא המון המון המון פרטים שכלולים בתוך אותו כלל. ואם שאלנו, שואל הילד אם הוא ישאל, או על כל פנים יכול להיות ילד שישאל: בכל זאת, בסדר, אבל מה זה כמוך? איך יכול להיות כמוך? העניין הזה של אהבה עצמית זה הרי דבר שהוא לא פשוט. עדיין בסדר, אבל כמוך? אז הרב אומר, לילד עונים לו: זה רבי עקיבא. רבי עקיבא אמר את זה. רבי עקיבא אומר את זה, "ואהבת לרעך כמוך", לכל אחד ואחד כמוך, אבל כמוך זה רק כמוך. כי כמו שהרמב"ן טוען, אותו רבי עקיבא הרי אמר כפי שהזכרנו קודם, נחזור על זה שוב, שאם הם הולכים ביחד ויש רק קיתון אחד של מים, יש שיעור

1:11:17 דובר 2 מים מספיק להחיות את נפשו של אחד מהם, שהם עומדים על סף-- סף מוות, רחמנא ליצלן, פיקוח נפש. השאלה היא למי לתת את זה. אז בעצם מצד חסידות כל אחד יגיד לשני תיקח אתה. אבל מה ההלכה אומרת? חייך קודמים, אז זה כמוך. אז זה מה שרש"י מרמז שמביא לילד מי אמר את זה. שזה אחד מהכללים איך שלומדים רש"י, שרש"י לא מעתיק סתם את דברי-- את שם בעל המאמר. אם הוא מעתיק שם בעל המאמר זה לתת תשובה לשאלה. זאת התשובה לשאלה. תסתכל, אומרים לו ל-למלמד, למורה, לרב של ה-, של הילד, תסתכל מה אומר רבי עקיבא. תמצא שרבי עקיבא אומר חייך קודמים, אז תדע לענות לילד: רבי עקיבא אמר כמוך, הוא לא אמר ממש. לא ממש. אז לילד בהבנה שלו אומרים לו זה לא ממש. ההדגשה היא תתמקד במעשים האלה. וכמובן כפי שאמרתי קודם הם באים יחד עם רגש ומביאים את הרגש וכולי וכולי. בא הילד בכל זאת ושואל: אבל גם זה, איך באמת אפשר לעורר בעצמי רגש לשני ולכל אחד ואחד? וגם מה שכתוב לרעך, שיש מה שהזכרנו, רעך בתורה ומצוות. רש"י לא מביא את זה. אם רש"י לא מביא את זה, זאת אומרת שהוא מלמד לנו את הפסוק בפשט. וכך לומד הילד: רעך, כל אחד ואחד. גם הרשע? גם לו. איך? אני לא עושה דברים כאלה. איך? אומרים לו עוד פעם, תסתכל מה אומר רבי עקיבא. אומרים את זה למורה. הרבי מביא: רבי עקיבא אומר חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. אההה, כולנו בנים של הקדוש ברוך הוא. כולנו אחים. כולנו אחים, אז יש לך את זה בלב שלך. זה בדבר, בטבע שלך. בעצם זה לא

1:13:27 דובר 2 משהו סתם לחפש מישהו לגמרי מנותק ממך. הוא אח שלך, אתה פשוט לא יודע. אבל בעצם הוא אח שלך. אז ממילא יש לך את האפשרות לעורר את זה. אז ממילא תעשה את המעשים ותתנהג כמו שצריך. כך אתה מקבל, מקיים את "ואהבת לרעך כמוך". פה יש הנחיה לילד בן חמש למקרא. וכפי שאמרתי קודם, זו שיחה של הרבי יסודית ביותר בעניין של מצוות אהבת ישראל, בפרטים של "ואהבת לרעך כמוך", בפרטים של "דעלך סני לחברך לא תעביד". זה חלק הסבר או פירוש רש"י של כל הנקודה הזאת. והרבה הערות ומראי מקומות שמסבירים את הדברים. וכאן בעצם אנחנו שומעים כאן את הכלל, המעשה. וגם בהלכה ראינו שכן מדגישים את המצווה על האהוב, שזה בעצם מדברים כבר על בן אדם מבוגר יותר, אז הוא באמת צריך להתבונן בזה ולאהוב. אבל גם הוא, שיתחיל, זה שייך למעשים. כך זה מתבאר לנו מתוך כל העניין. "לא תשנא" זה פסוק מפורש, מופיע גם, גם ברמב"ם כאן ובאדמו"ר הזקן. הרמב"ם כותב את זה: כל השונא מישראל עובר בלא תעשה וכולי וכל הפרטים. זה שזה מותר לשנוא מישהו שהוא מצווה לשנוא אותו, הרמב"ם כותב את זה בהלכות רוצח, לא כאן. ומה זה אומר לנו? זה הכל דיוקים של הרבי בכל מיני מקומות. הרבי אומר לנו יש פה דיוק מעניין. יש מי שבא ואומר שבעצם העניין הזה של לשנוא את הרשע, שזה פסוק "יראת ה' שנאת רע", אה, הקראנו קודם את הפסוק, שזה הפסוק שאומר "יראת ה' שנאת רע" או "משנאיך ה' אשנא". אז יש כאלה שמסבירים שזה בעצם משתלב עם "ואהבת לרעך". רק מי שאיתך בתורה ומצוות, וזה שולל את מי שלא איתך. אין בו אהבת ישראל.

1:15:57 דובר 2 הרמב"ם בכוונה לא מביא את זה אחד בהמשך לשני, כי הרמב"ם סובר שהמצווה לשנוא זה לא אומר שהוא לא כלול ב"ואהבת לרעך כמוך". "ואהבת לרעך כמוך" כולל גם את הרשע כמוהו, גם לפי הרמב"ם, או כפי שהרבי נותן לנו את ההבנה של הדברים. רק רשע שלא מקבל תוכחה מצווה לשנוא אותו בגלל פסוק אחר, ולא בגלל שהוא נשלל מהעניין של "לרעך" בתורה ומצוות. אז תראה, וכן מדגיש את זה. הוא נשלל מהעניין של אהבה בלב, אותו רשע שיש עליו "יראת ה' שנאת רע", אבל זה לא שולל אותו לגמרי מהפסוק "ואהבת לרעך כמוך". מה שהפסוק הזה כולל את כל המצוות הכלליות, והכל שייך גם אליו. עד כדי שזה נותן לנו את ההבנה שנוכל להבין את ה"ואהבת לרעך כמוך", אפילו ברור לא מתייחס. בעצם אנחנו כבר נתנו את התשובות לשאלות שהעלינו קודם. נתנו כאן הבנה במצווה את שני הדברים שזו מצווה: גם אהבה שבלב וגם המעשים שנובעים מכאן. שבעצם יש בזה את החלק הרגשי. יש את הציווי שבלב ויש את העניין של המעשה בפועל. יש איך שזה עניין מוגש לילד הקטן בפשוטו של מקרא, ויש לנו את הדברים בהלכה שבעצם הרבה מאוד משלימים. הדברים שהרבי מדבר בפשט משלימים לנו את ההבנה של הדברים בהלכה, בפרט איפה שהוא עצמו גם מציין נקודות, הערות, מתוך מה שהזכרנו בתוך דברינו, מתוך ההערות של הרבי בלקוטי שיחות חלק י"ז, פרשת יתרו. אז בהמשך לשיחה למדנו שהרבי מסביר פשט רש"י, שרש"י מתכוון במילים האלה "כלל גדול" שזה כלל של הרבה פרטים, ובעצם המצווה הזאת כוללת בתוכה את שאר המצוות כולם. אז רציתי לציין את הלשון שיש בספר החינוך על המצווה

1:18:14 דובר 2 הזאת של אהבת ישראל. החינוך אומר כך: "לאהוב כל אחד מישראל אהבת נפש, כלומר שנחמול על ישראל ועל ממונו כמו שאדם חומל על עצמו וממונו. שנאמר ואהבת לרעך כמוך. ואמרו זכרונם לברכה דעלך סני לחברך לא תעביד. ואמר בספרי אמר רבי עקיבא זה כלל גדול שבתורה". ופה יש את ההדגשה הזאת, מה שהרבי בעצם כך מפרש שזה מה שרש"י מתכוון. "כלומר שהרבה מצוות שבתורה תלויות בכך. שאוהב חברו כנפשו לא יגנוב ממונו ולא ינאף את אשתו ולא יונהו בממון ולא בדברים". מי שאוהב את חברו כנפשו לא יהיה אצלו שום דבר שיוכל לגנוב מהשני. לא יהיה עניין של ינאף את אשתו, לא יהיה עניין של להונות אותו בממון וגם לא בדברים. "ולא ישיג גבולו ולא יזיק לו בשום צד. וכן כמה מצוות אחרות תלויות בזה. ידוע הדבר לכל בן דעת. שורש המצווה", מוסיף החינוך, "ידוע כי כמו שיעשה הוא בחברו, כך החבר ינהג בו וממילא בזה יש שלום בין הבריות. ודיני מצווה זו כלולים הם בתוך המצווה". מה זה אומר? "כלל הכל הוא כך שיתנהג אדם עם חברו כמו שיתנהג אדם עם עצמו לשמור ממונו, להרחיק ממנו כל נזק, ואם יספר עליו דברים יספרם לשבח. יחוס על כבודו, לא יתכבד בקלונו. והמתנהג עם חברו דרך אהבה ושלום ורעות, ומבקש את התועלת של חברו ושמח בטובה שלהם, עליו הכתוב אומר ישראל אשר בך אתפאר". והחינוך מוסיף: ונוהגת מצווה זו בכל מקום ובכל זמן. ומי שעובר עליה ולא נזהר בממון חברו לשמרו, כל שכן אם הזיק אותו בממון או ציערו בשום דבר, ולדעת עושה את זה, ביטל עשה זה מלבד החיוב שבו, שאם הזיק לו הוא צריך לפי

1:20:41 דובר 2 העניין הזה לשלם על זה, אבל הוא גם ביטל את העשה הזה. כאן מעניין שהחינוך אומר מתי זה נקרא שביטלת את העשה: אם זה יתבטא באיזשהו מעשה, עניין שלא נזהרת ולא שמרת על כבוד וכולי וכולי. על המחשבה שבלב הוא לא אמר שעובר על העשה. כי כנראה, ייתכן שברור, הרי אומרים לבן אדם שתהיה אהבה בלב, אז צריך לא להיות שנאה. וגם מי שכל זה מצווה לאהבו גם כן, אבל להגיד שהוא עבר על העשה, זה על ידי מעשה, על ידי פעולה. על החלק הזה הרגשי שצריך להיות במצווה שבלב, ייתכן שכל זמן שלא עשה איזושהי פעולה, אולי לא עבר על זה. זה נושא גם כן שיש מקום לדון עליו, לדון לכף זכות, אם מישהו לא מתגבר למרות שהוא וכולי וכולי, אבל כמובן משתדל בכל הכוחות לאהוב את השני וכולי. נתעכב על ההבדל הזה שוב. עוד נקודה מאוד מאוד מעניינת על ההבדל שיש בשולחן ערוך של אדמו"ר הזקן, בין הדברים של אדמו"ר הזקן לבין הדברים של הרמב"ם, שאדמו"ר הזקן בעצם נמשך אחר הרמב"ם ומסביר אותו. הרמב"ם כותב לספר בשבחו, בתור הדברים שבהם באים מצד זה שיש לו מצווה לאהבו כגופו, יחוס על ממונו ועל כבודו, כבודו וממונו. אדמו"ר הזקן מדלג על המילים של לספר בשבחו. ולמה? מסביר זאת הרבי באחת ההערות שלו. אדמו"ר הזקן בעצם סובר שיש את העניין שחז"ל אומרים לא לדבר בשבח חברו, שלא להתחיל לדבר בשבח חברו, שמתוך שבחו בא לידי גנותו. יש זהירות, צריך להיזהר. לא סתם מתחילים לדבר על בן אדם, אז באופן טבעי העלו אותו על השולחן, אז אנחנו נדבר עליו. ויש תמיד, יכול להיות כל מיני אנשים שיתחילו לדבר. אבל

1:23:20 דובר 2 יש לו את החסרונות האלה והאלה והאלה והאלה. כפי שקיים הרבה, אז צריך להיזהר בעניין הזה של לדבר בשבח חברו. האדמו"ר הזקן פוסק שכל האיסור בדבר הוא שהוא מדבר בפני אנשים שלא ידידים שלו, ואז יש את החשש. אבל לדבר בפני אנשים שהם ידידים שלו, האדמו"ר הזקן פוסק שמותר. הרמב"ם אבל לא רק סובר שמותר. הרמב"ם אומר שאם זה לא זה מה שאנחנו לומדים פה, שאם זה לא אנשים שאתה יכול לחשוש באופן מיוחד שבא לידי גנותו, אז תדע לך שיש בזה אפילו מצווה לספר בשבח חברו. אבל הרבי לא שם את זה בתור מצווה. ואפשר להסביר כי מצווה זה מצווה על כל אחד ואחד. אמנם מותר, ויכול להיות אולי לפעמים שההוא היה רוצה שתדבר בשבחו, אבל לעשות את זה כמצווה על כל אחד ואחד, לא כולם יודעים להיזהר. ככה הרבי לומד את העניין. אמנם מותר, אבל לא כמצווה, אז זה לא מופיע אצלו כמצווה. הרמב"ם כן כתב מצווה על כל אדם, וגם צריך לספר בשבחו, הוא מכניס את הנקודה הזאת של לספר בשבחו. אז זו נקודה שבה מחולקים האדמו"ר הזקן והרמב"ם בעניין הזה של לספר בשבחו של החבר. יש פה בנקודה הזאת ברמב"ם, שעל זה צריך לספר בשבחו, יש פה נקודה מאוד מאוד מאוד מעניינת. הדברים האלה מופיעים בפרק שישי בנוגע למצווה של אהבת ישראל על כל אחד ואחד, ועל כל אדם ואדם בישראל. כל אחד ואחד מישראל, שההוא צריך לאהוב את כל אחד ואחד מישראל ולספר בשבחו וכולי. יש ברמב"ם בהלכות דעות לפני כן, בפרק ה' של הלכות דעות, שם מדובר על הנהגות מיוחדות של תלמיד חכם. וכל מיני פרטי דינים איך תלמיד חכם צריך להתנהג. ואז הוא

1:25:45 דובר 2 בא ואומר על תלמיד חכם שמההנהגות שלו זה מקדים שלום לכל אדם כדי שתהא רוחן נוחה הימנו, ודן את כל האדם לכף זכות. הנהגה של תלמיד חכם. מספר בשבח חברו ולא בגנותו כלל. אוהב שלום, רודף שלום וכולי. מה זאת אומרת? שואל הרבי. שהתלמיד חכם הוא זה שדן את האדם לכף זכות, מספר בשבח חברו. מה הכוונה? הנהגה מיוחדת של אותו תלמיד חכם. הרי אתה אומר בהמשך שזו מצווה לכל אדם שהוא צריך לספר בשבח חברו. אז מה פה מיוחד אצל תלמיד חכם? זה חלק ממצוות אהבת ישראל. אומר הרבי שבעצם יש כאן עוד שאלות. אומר, דן את האדם לכף זכות. זה רק תלמיד חכם? כל אחד חייב. לא בגנותו כלל. רק תלמיד חכם אסור לדבר בגנות של בן אדם? אז מה פה כל ההבנה של המצווה? יוצא הרבי עם הסברה מיוחדת. הרבי אומר כך: שבעצם הרמב"ם משמיע לנו הנהגה מיוחדת של תלמיד חכם, איך הוא נוהג לגבי בן אדם שאותו הוא דן לכף זכות. אותו אדם שיש גנות שבגלל זה צריך לדון אותו לכף זכות ולעשות, לעשות את החשבון. שים עצמך במקומו, אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו, להיכנס, להבין אם מקומו גורם לו לחטוא וכל הדברים האלה ולדון אותו לכף זכות. לעורר את האהבה וחס ושלום לא לראות את ה... לדבר על החסרונות שלו, לדון לכף זכות וכולי. ולא לדבר חסרונות זה הרי דבר שאסור. אלא מה? פה מדברים, כפי שהתחלתי להגיד, על אותו בן אדם שיש גנות, ואתה רואה את הגנות הזאת. אם אתה רואה את הגנות הזאת, אז אתה אומר שהראו לך את זה מהשמיים בשביל שתראה ותשתדל לתקן. זו בעצם נקודה שהרבי מדבר עליה הרבה

1:28:33 דובר 2 מאוד בליקוטי שיחות חלק י'. שיהודי רואה חיסרון בשני אז הוא צריך להבין שאם הראו לו את זה, סימן שזה שייך אליו, או שבעצם שיחפש בעצמו אולי גם הוא יש לו את זה לתקן, או גם על כל מקרה שהוא צריך לעזור לתקן. כי הדבר הזה מובן על פי מה שהבעל שם טוב אמר, שאין דבר כזה. אתה רואה משהו אצל השני, זה לא סתם. ברור שהקדוש ברוך הוא מראה לך את זה בשביל שתדע לעבוד עם זה. ובמילא, אתה תלמיד חכם רואה אצל יהודי גנות, ואז כבר הזכרתי בהבלעה קודם שיש ברמב"ם את ההלכה שצריך להוכיח אותו. אם אתה רואה אדם שעושה משהו לא בסדר או רואה חברו שחטא או שהוא הולך בדרך לא טובה, מצווה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא לעצמו, שנאמר הוכיח תוכיח את עמיתך. הוא רואה משהו ויודע שהוא צריך ללכת לטפל בזה. אז מה הוא צריך לבוא ולהגיד לו, תשמע, לעורר אותו, תשמע, יש לך בעיה, יש לך דברים שאתה עושה לא בסדר. בא התלמיד חכם ואומר, יש שיטה מיוחדת איך אפשר לגרום לבן אדם שלא יהיה אצלו הגנות? שלא יהיה אצלו בכלל גנות, לא בגנותו כלל. לבטל את הגנות שבו. איך? מספר בשבח חברו. ופה יש רעיון מיוחד שהרבי מסביר בליקוטי שיחות חלק כ"ז פרשת אמור. ידועה התורה של הבעל שם טוב, שהבעל שם טוב מסביר למה כתוב שלשון הרע קטיל תלת, גם את מי שמדברים עליו. מה הוא אשם שמדברים עליו? שאתה אומר שהוא כאילו נהרג. מסביר הבעל שם טוב שבעצם קטיל תלת, עצם הדיבור הוא משהו שחכמינו ז"ל... מזיק לו, כאילו קטל, הורג. והיינו, כי יש תכונה בדיבור שהדיבור מגלה

1:31:00 דובר 2 את הנעלם. אם אתה מדבר עם בן אדם, אם זה לעורר אצלו את הרצון וכולי וכולי, אתה מעורר בו את הדברים. אבל לפעמים כשאתה משבח אותו וכולי, מעורר אצלו את העניין. דיבור בא לגלות. כשאתה מדבר על הרע של חברו, יש בדיבור של היהודי כוח לגלות את הנעלם. וכשהוא מדבר על הרע של השני הוא עושה לו נזק. אותו רע שייתכן שהוא נעלם בו ולא כל כך נמצא בגלוי, הוא מציף את זה אצלו. הוא הורג אותו בזה שהוא מציף אצלו את הרע שבו, כי הדיבור של האדם יש לו כוח. ידוע מה שכתוב גם בהיום יום, שהיו פעם שני בעלי בתים שצעקו, אחד צעק על השני: הייתי קורע אותו כדג. הבעל שם טוב אז אמר לתלמידים שישימו ידיים אחד על השני, כפי שהיה הסדר, והראשון מביניהם שם ידיו על השניים שלידו והראה להם חזיון. מה ראו בחזיון? זה עומד וקורע אותו. הבעל שם טוב אמר להם שהמילים של פלוני יש להם השפעה בעניין הרוחני שבדבר. דיבור של יהודי הוא דיבור שיש לו כוח אדיר, וזה מה שחס ושלום יכול להזיק לשני. ואז בא הרבי ואומר: מרובה מידה טובה ממידת פורענות. אם זה כך בעניין השלילי, בוודאי שזה כך בעניין החיובי. כשאתה מדבר ומחפש את המעלות של היהודי, ואתה מדבר על המעלות שבו, אתה מציף את המעלות שבו, אתה מעורר בתוכו את הטוב שלו, ואז הטוב שבו מתגבר על הרע. העשה טוב שבו מזיז אותו מהרע, ואם יש בו עניין של גנות, הגנות מתבטלת; לא בגנותו כלל, לא יצטרך לדבר עליו אפילו להגיד לו, להוכיח אותו. ההתמסרות לדבר בשבח של השני, זה מעורר אצל השני את הטוב שבו. הרבי מסביר את

1:33:23 דובר 2 זה גם בליקוטי שיחות, דומני חלק ה', פרשת נח, בפירוש המילים ״זכר צדיק לברכה״: מתוך שהזכירו דיבר בשבחו. מה זה העניין של מזכיר אותו, מדבר בשבחו? ״לברכה״ מתפרש פה לשבח אותו. כשאתה משבח אותו, עוזר לו בעבודה שלו בתור צדיק, מעורר בו את העניינים ועוזר לו להתחזק בצדקות שלו, אפילו בשביל הצדיק. פה הוא בא ואומר שיש פה שיטה איך מעוררים את האדם, איך מורידים אצלו את העניינים השליליים, ובעצם כשאנחנו לומדים את הדברים האלה בשיחה של הרבי, הרבי נותן לנו פה בעצם קו מנחה שאנחנו הרי צריכים ללמוד מתלמיד חכם. אנחנו הרי צריכים לדעת ללמוד להתנהג בהנהגות האלה באופן מיוחד. והייתי מציין פה עוד נקודה. כתוב פה בתלמיד חכם שמקדים שלום לכל אדם כדי שתהא רוחם נוחה ממנו. איפה המקור? אז יש כאלה שאומרים שהמקור הוא במה שכתוב בפרקי אבות: ״הוי מקדים בשלום כל אדם״. אז המפרשים שואלים: על מה הכסף משנה כותב כך? המפרשים שואלים, הרי פרקי אבות לכולם. למה אתה כותב את זה רק לתלמיד חכם? למה אתה כותב את זה הנהגה של תלמיד חכם? הרבי מסביר שבעצם המקור לדין תלמיד חכם, וכבר ציינו זאת, זה מהגמרא בברכות, שהגמרא בברכות אומרת בדף י״ז עמוד א׳: מרגלא בפומיה דאביי, מרבה שלום עם כל אדם שיהא מקובל על הבריות. ושם גם כתוב: אמרו עליו על רבי יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום מעולם. מה אנחנו מבינים כאן? שרבי יוחנן בן זכאי ואביי היו תלמידי חכמים, הייתה הקדמת שלום לכל אדם. לכן הרמב״ם כתב את זה בנוגע לתלמיד חכם. נו, ומה באמת עם העניין של פרקי אבות? פרקי אבות זה מילי דחסידותא. מילי דחסידותא שכולם

1:35:42 דובר 2 צריכים לנהוג כמו שהיה תלמיד חכם. תלמיד חכם זה חיוב. הרמב״ם כותב הלכות חיוב. עניינים של מילי דחסידותא הרמב״ם לא כותב אותם, אבל אנחנו, כשאנחנו לומדים מילי דחסידותא, אנחנו יודעים שמקדים בשלום כל אדם זה מילי דחסידותא. אנחנו לומדים מילי דחסידותא, אז צריך להתנהג בהנהגות האלה. ההנהגה הזאת שאתה רואה, אה, אה, אה, חיסרון אצל יהודי, אז שזה יהיה מספר בשבח חברו. תתחיל לספר בשבח שלו, ואז לא בגנותו כלל, לא יהיה מה לגלות. והדבר הזה, יש בזה מסר ליושבים בחדר מורים ומדברים על תלמיד. אז יש מי שבא ואומר: אסור להגיד חיסרון של התלמיד. אם אתה רואה בו חסרונות, אז אתה בעצם, זה בעיה שלך, המראה שלך. זה לא נכון. אם אתה רואה חיסרון ומתחיל לדבר על החיסרון שלו, אה, זה כנראה שבך יש את הבעיה הזאת, ולכן אתה רואה פה את הבעיה הזאת. זה מעורר אצלך את הנקודה הזאת ואתה ישר, אה, קולט אותה אצל השני, מפיל אותה אצל השני, מה שיש לך בעיות עם עצמך לפעמים. אבל אם אתה רואה את זה בגלל שאתה צריך לתקן, זה חובתך. חובתך לטפל, לבוא לדבר עם המורה הנוסף, עם המנהל ומי שצריך. איך גורמים לילד הזה להתנהג יפה, עם משמעת, לשמוע, ללמוד יותר טוב וכולי וכולי. אתה בא לתקן אותו. אז אחד הדברים זה לפעול בשביל ש... ושגם כשמדברים אליו אחר כך ומדברים איך מעוררים לדבר, לחפש תמיד, לעורר את מה הן המעלות, הדברים הטובים היפים שבו. לדבר על הדברים האלה, וזה מעורר את הטוב שבו וזה פועל שיתגבר מבפנים על כל הבעיה שלו. וזה בהחלט היום כולם מבינים שככה צריך לדבר לילד בבית וככה צריך לדבר עם ידידים. תמיד

1:37:41 דובר 2 תחפש להדגיש את הטוב שבו. זה בעצם המסר שהרבי נותן לנו כאן בשיחה של פרשת אמור, שזה מתרץ מה שלמדנו פה עכשיו ברמב"ם, שכאן הוא אומר את זה בנוגע לכל אחד ואחד, לספר בשבח חברו, ושם הוא מדבר על התלמיד חכם, זה הנהגה של תלמיד חכם. אז תלמיד חכם מספר בשבח חברו ולא בגנותו כלל. זה הנהגה מיוחדת, מספר בשבח חברו. כאן אנחנו נחזור קצת להתבונן, לדון בהקשר למה שהתחלנו קודם. שיש הבדל בין הרמב"ם לבין אדמו"ר הזקן, שאדמו"ר הזקן לא מביא את זה כמצווה לספר בשבח חברו, הוא רק אומר שמותר. אז האם ההנהגה הזאת לספר בשבח חברו בשביל לתקן שלא יהא בגנותו כלל, שאנחנו בעצם מבינים מתוך הרבי שככה צריך לנהוג, אז אדמו"ר הזקן בעצם גם כן? ודאי הרבי לא היה נותן לנו כזאת הוראה כפי שמובן מתוך השיחה, שמסביר את זה לכולם, והרבי אפילו אומר שזה פירוש המילה של פרשת אמור, לדבר בשבח חברו וכולי. אה, אריכות שלמה בשיחה הזאת. אז בעצם אפשר להבין את זה בצורה מאוד פשוטה. בהמשך-- בהמשך למה שאמרתי קודם. מצווה על כל אדם שהוא יספר בשבח חברו, גם מי שלא יודע בדיוק להיזהר ולדבר, לא לדבר בגנו-- שלא להיסחף לתוך זה שיהיו אנשים שידברו בגנותו וכולי, אז באמת זה לא אומרים מצווה. מותר למי שיודע לשמור וידבר את זה עם מי שצריך. הדבר הזה, לדבר בשבח חברו ולא בגנותו כלל, זה הרי מדובר פה שבאים לבן אדם ואומרים לו, "אתה רואה פה מישהו עם חיסרון, תתקן אותו." בשביל זה אתה מדבר בשבח חברו. אז קודם כל התלמיד חכם, בוודאי הוא יהודי שיודע להיזהר. אין בעיה. אבל גם כל אדם אחר,

1:39:58 דובר 2 גם לפי אדמו"ר הזקן, שאדם עוסק לטפל בשני שלא יהא בגנותו, אז מה הוא ייסחף לדבר בגנותו? הרי כל כולו מה שהוא עוסק פה, בשביל מה הוא בא לכאן? הוא בא לדבר בשבח חברו בשביל לעורר את השבח, לתקן את הגנות. הרי לא על של עצמו, הרי ברגע שיתחילו לדבר על הגנות הוא הורס את כל מה שהוא מחפש פה. בוודאי לפי אלתר רבי זה גם כן הנהגה של מידת חסידות, שכל אחד ואחד ככה יתנהג וככה הרבי מחנך אותנו ככה להתנהג בצורה כזאת, בצורה של לכבד את השני ולתקן אותו, לחוס עליו, לתקן אותו. ולא דווקא באופן של תוכחה, אלא דווקא בסגנון אחר, שהוא מדבר אליו בנעימות ומגלה אליו את ה-- את הרגש שיש לו אליו ומדבר את המעלות שבו. זה מה שמעלה אותו, זה מה שמחנך אותו, זה מה שמטפל. עדיין נשאר לפחות להזכיר שהרבי באותה שיחה מסביר את ההבדל בין "דעלך סני לחברך לא תעביד" לבין "ואהבת לרעך כמוך" של רבי עקיבא. זה "דעלך סני לחברך לא תעביד". מדבר הלל הזקן מצד השורש של הנשמות של עם ישראל, איך שמצד השורש הם מאוחדים וכלולים אחד בשני ומצד השורש הם מושרשים בעצם אב אחד לכולנה, וכפי שזה מבואר בפרק ל"ב בתניא, ויש ביאור נפלא של הרבי על הנקודה הזאת של אהבת ישראל שמתעוררת אצל יהודים, להסביר את התניא בליקוטי שיחות חלק ל"א פרשת בשלח. אז שמה מדברים איך שזה מצד שורש הנשמות, איך שזה מצד למעלה ואיך שזה מצד הלמעלה. אז זה באמת כלול עם כל הקשר של עם ישראל עם הקדוש ברוך הוא, עם התורה שישראל מתקשרים בו. אורייתא וישראל וקודשא בריך הוא, זה הכל יחד.

1:42:12 דובר 2 זה באמת קשור עם כל התורה. בא רבי עקיבא ומדבר איך שזה אצלנו פה מצד המעשה, שפה אומרים "ואהבת לרעך כמוך", שבא באיזשהו מקום להגביל במידת מה. כי אם היינו לומדים רק לפי איך שהלל רואה את זה מצד השורש, היית יכול לבוא ולהגיד שזה כמו פיקוח נפש, שכל התורה כולה נדחית מפניו. רבי עקיבא מדבר איך שזה מצד למטה, בפועל מלמטה, נשמות וגופים שהם צריכים לפעול לפי כללי התורה. איך שהתורה אומרת לנו להתנהג פה למטה, זה מה שהוא מסביר עם כל הכללים, עם כל הנקודות, איך צריכה להיות האהבה של "ואהבת לרעך כמוך". אז בעצם, כפי שאמרתי, זה רק מראה מקום הוא לו. מי שרוצה שיעיין יוכל לראות את הדברים בתוך השיחה מבפנים. נוסיף עוד דבר מעניין. נדפס ספר של הרב לוי ביסטריצקי זצ"ל, שהיה הרב של קהילת חב"ד והרב של צפת, עיר הקודש, שם ספר שאלות ותשובות ארעא דגליל. ושם במבוא הם מביאים שהוא היה לו בתור בחור צעיר. הוא ישב, תמיד שקד על לימודו וכולי. והוא היה אצל הרבי ביחידות ושאל את הרבי שאלה. מביאים את השאלה ואת התשובה כפי שהוא רשם את זה. בחור בגיל שבע עשרה. מה השאלה? שאלה הלכתית בנוגע למשלוח מנות איש לרעהו. ו-- שיש במצוות של פורים משלוח מנות איש לרעהו, מתנות לאביונים. מתנות לאביונים, זה שהאביון גם יקבל ושיהיה לו את ה-- את מה להשתמש והסעודה וכולי וכולי. מתנות לאביונים. אנחנו יודעים בצדקה, גם אם נפל לך פרוטה והוא מצא את זה, העיקר שהוא קיבל את זה. העיקר התוצאה שהוא קיבל. קיימת את המצווה. משלוח מנות איש לרעהו. מה פה המטרה? לגרום את האהבה בין איש לרעהו. כך בפשטות. ב--

1:44:35 דובר 2 בחתם סופר כתוב עוד סיבה גם כאן, לעזור לחבר שיהיה לו את מה לעשות לסעודה שלו. הוא בא ושואל: מה יהיה הדין? שלחת מנות לרעהו והשארת לו את זה ליד הדלת בלי שהוא ידע ממי הוא קיבל את זה. האם קיימת את המצווה של משלוח מנות איש לרעהו או לא? לפי הטעם שזה בשביל שיהיה לו לסעודה, בסדר, קיימת את המצווה. אבל בשביל המצווה-- קיום המצווה של איש לרעהו, הוא הרי לא יודע, הוא הרי לא מקבל. זה לא קור-- לא בפשטות, עוד לא פועל את הקשר להרבות את האהבה, הרעות שביניכם. האם גם אז יוצא ידי חובה? התשובה של הרבי הייתה: כן, יוצא ידי חובה. נתן לזה ש-שתי תשובות. א', פי-- אני חוזר לפי שזה מופיע שם. משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים כתובים בהמשך אחד. ובמילא, היות ומתנות לאביונים זה גם אם הוא לא יודע ממי הוא קיבל, מלמד אותנו גם במשלוח מנות איש לרעהו, גם אם הוא לא יודע אם הוא-- ממי הוא קיבל. אז מקור לכך שמקיימים את המצווה. ועוד מוסיף הרבי: זה הרי מוסיף אהבה. על זה שהוא נותן לרעהו את המשלוח מנות, זה הרי מוסיף אהבה. להבין את הדברים: מה הרבי אומר כאן? הרי הוא לא יודע. לא גורם איזושהי תוספת אהבה לכאורה בין בינו לבינך, בינך לבינו. מה זאת אומרת מוסיף אהבה? לפי כל מה שדיברנו פה קודם, אפשר גם להבין את זה כאן. להבין את זה שבעצם זה שאתה חושב על השני וזה שאתה דואג להביא לו משלוח מנות, שזה אקט של אהבה איש לרעהו, אתה מעורר את האהבה בעצמך. זה חלק מאהבת ישראל, להשריש את האהבה ליהודי בלב שלך. מצווה

1:46:41 דובר 2 לאהוב כל אחד ואחד מישראל, גם אם אתה לא יודע מי הוא, גם אם הוא לא מכיר אותך. גם אתה רק עכשיו פוגש אותו פעם ראשונה, גם אם לא פגשת אותו, אתה פועל את המצווה של לעורר את האהבה שבלב שלך. ואז זה בעצם לכאורה פשטות ההבנה במילים האלה. ומותר להמשיך ברוח הדברים שאמרנו קודם, שההוא מקבל את זה, הוא גם מרגיש שמישהו אוהב אותו, אז זה גם מעורר אצלו את הרגש של עוד יהודי. ובנוסף לכך, אנחנו בעצם אפשר להוסיף לזה גם שבעצם יש פה גם ה-- לא רק ההרגשה הזאת בנוגע לעצמו שהוא מעורר את האהבה אצלו, אלא שההוא מתבונן ורואה שמישהו אוהב אותו. אלא יש גם, אולי מותר לצרף, וכנראה לא ציין, על כל פנים לא מובא שמה שהרבי אמר לו את זה. אבל בפרק מ"ו בתניא כתוב העניין של כמים הפנים לפנים. אדם מתבונן ומעורר את האהבה לשני. השני מתעורר, גם אצלו, ובפרט אם הוא רואה, רואה זאת פנים אל פנים. זאת אומרת שגם אם השני לא רואה את זה פנים אל פנים, זה מעורר אצלו רגש של אהבה. ברגע שאתה עוררת את האהבה שבך על השני, זה אוטומטית מעורר גם אצלו אהבה. אז בעצם יש פה את העניין של אהבת ישראל, שיש בה את העניין של המצווה שבלב. יש לה את העניין המעשה, והמעשה שבלב-- המעשה בא לבטא את המצווה שבלב. המצווה שבלב חייבת להתבטא במעשה, על כל פנים בדיבור, גם כשמקבל על עצמו וכבר להתחיל להסתכל אחרת. יש להם את הפעולות שהם מביאים, שזה הכול החלק שלך כלפי השני. יש את התוצאה שהשני מקבל מזה. יש את התוצאה הכללית שזה מרבה שלום

1:48:40 דובר 2 שגם אתה תקבל, ואחד אוהב את השני ומרבה שלום. וזה "ואהבת לרעך כמוך" שהקדוש ברוך הוא רוצה לראות אצלנו כולנו, וזה יסוד עיקרי בתורת החסידות שאת ה... הבעש"ט העמיד. זה יסוד עיקרי בעניין הזה של להביא את הגאולה, ושזה אנחנו-- בא לידי ביטוי גם במאמר הראשון של הרבי — "באתי לגני תשי"א" — שהוא מביא את הדוגמה המיוחדת שרבותינו נשיאינו התמסרו על עניינים של אהבת ישראל, וכאן הרבי מדגיש את הפעולות שעשו בהדגשה מיוחדת, וגם מדגיש איך שזה השפיע על הגוף שלו. "צפד עורם על עצמם, המקרה שאותה הערה לאחד שמרה לו מתוך העבירות שלך, צפד עורם על עצמם" זה פעל על הגוף את ה... זה השפעה לא רק ברגש שבלב אלא גם פעל. יש בזה את הנקודה. והרבי מדבר על היסוד שצריך להביא דירה בתחתונים, את הגאולה, ומדגיש את העניין של אהבת ישראל. וכפי שהרבי מדגיש בכל מיני מקומות, וכולנו רגילים להתבטא ב-ב-ביטוי הזה, "באהבת ישראל נביא את הגואל". בשיחה של ויקהל גם כן מדברת על האחדות של עם ישראל וה-וה-הרגשה של האחדות המיוחדת שמתעוררת מצד השורש, שכל אחד מרגיש שהוא חצי מהשני. ויחד עם זאת, נדבר על העניין של קיבוץ נדחי ישראל, שזה בעצם מביא אותנו שנראה את ההתגלות שלו, של הרבי מלך המשיח תכף ומיד, ממש ממש, ונלך לקבל את פניו ולהכריז יחי אדוננו, מורינו ורבינו, מלך המשיח לעולם ועד.