דיני ליל הסדר - הרב שרגא נתן דהן שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 שלום וברכה. היום אנחנו נדבר קצת על ליל הסדר, על מבנה ליל הסדר, על איך המהות של ליל הסדר. ליל הסדר כשמו כן הוא, הוא לילה עם סדר. סדר כדי שלא נשכח את כל הפרטים בסיפור יציאת מצרים, מתחילתם ועד סופם. זהו ליל הסדר, יש בו הרבה פרטים. נדבר קצת על העיקרון, על המבנה. השלד שלו הם ארבע הכוסות שמזכירים לנו את המעבר משלב לשלב במהלך ליל הסדר. בעצם, מה מהות ליל הסדר? יש לנו שני דברים חשובים: אחד, זיכרון לכך שיצאנו ממצרים מעבדות לחירות, להתבוננות במה זה-- להתבונן מה זה חירות. הדבר השני, להעביר את הסיפור של יציאת מצרים מדור לדור, מצווה מהתורה, כן? אנחנו-- "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". אנחנו חייבים לספר, כן? לספר לבנך ובן בנך, חייבים לספר את הסיפור הזה. אז ליל הסדר שני דברים: אחד, לזכור שיצאנו מעבדות לחירות, הדבר השני הוא לספר באוזני בנך. אנחנו חייבים לספר לדורות הבאים ולהעביר את המסר המיוחד הזה של עם ישראל שיצא ממצרים. כדי להמחיש את זה חז"ל סידרו לנו, או התורה, סליחה, ציוותה עלינו כמה ציוויים מיוחדים לעשות בליל הסדר, מצווה מיוחדת. ראשית, הקורבן, קורבן הפסח. בזמן שבית המקדש היה קיים היו כל עם ישראל עוד בחצות היום של ערב פסח, אחר בדיקת חמץ ואחר ביעור החמץ, היו-- אחר שריפת החמץ, היו בעצם מגיעים לבית המקדש והכהן היה שוחט את הפסח וכולם היו כבר מתחילים להכין את קורבן הפסח שלהם כל אחד במקומו, והיו אוכלים אותם חבורות חבורות. אבל מתי אוכלים? בערב, מכינים בערב פסח. אה, קורבן פסח היה דבר מהותי, הטעם שלו היה נשאר בפה ומזכיר לנו את היציאה

02:00 דובר 2 מעבדות לחירות. אז פסח זה על שם שפסח הקדוש ברוך הוא על הבתים של אבותינו, זה הציל אותנו והוציא אותנו ממצרים. הדבר השני זה מצה, כי הבצק של אבותינו במצרים לא הספיק להחמיץ, וזה כל סיפור יציאת מצרים טמון בסיפור המיוחד הזה של המצה. והדבר השלישי הוא המרור. המרור הוא זכר לעבודה הקשה שהייתה לנו במצרים. קורבן פסח כבר לא קיים היום. המרור גם כן היום הוא קיים, אבל הוא רק מחכמים, כי בעצם הוא היה קשור לקורבן פסח. אז המצווה היחידה שנשאר לנו מהתורה זו אכילת מצה. את קורבן הפסח, אנחנו נדבר על זה עוד מעט, אנחנו גם היינו אוכלים אותו ממש בסוף הסעודה כדי שהטעם יישאר בפה. אחריו לא היינו אוכלים שום דבר. לזה היו קוראים אפיקומן. אחריו לא אוכלים כלום. אבל היום, שאין בית מקדש ואין קורבן פסח, אנחנו נאכל את המצה, והמצה היא תהיה הדבר האחרון שיהיה לנו בפה לפני שנלך לישון בליל הסדר, וזה אפיקומן. אה, אז בוא, בוא נמשיך, בוא נדבר קצת על ליל הסדר. אה, סליחה. כמות המינימום שצריך לאכול במצה היא כמות כזית, אנחנו נדבר על זה עוד, עוד יותר מאוחר. אנחנו, אה, נתחיל דבר ראשון בשתיית הארבע כוסות, כי בעצם איך שמתחילים את ליל הסדר, הדבר הראשון שאנחנו נעשה, אנחנו נשתה ארבע כוסות. בניגוד לשבת רגילה שבה מי שעושה את הקידוש עושה את הקידוש וכולם שומעים אותו, ומי שעושה את הקידוש הוא זה ששותה את הכוס, והוא שותה רוב כוס. כוס צריכה להיות בכמות של כוס, שמונים ושש סמ"ק או גרם, כי זה בערך אותו דבר. יכול להיות גם קצת פחות, אבל זוכרים

04:02 דובר 2 שמונים ושש לזכור, כי זה כמו כוס. כ' זה עשרים, ו' זה שש, ס' זה שישים, ביחד שמונים ושש, אותו דבר. אז כן, "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא". אז צריך שיהיה לנו כוס בגודל כוס ולשתות לפחות את רוב הכוס, בסדר? אבל לא סתם לשתות. כשנגמור את הקידוש, נשתה את הכוס בהסיבה בצד שמאל. אח"כ אנחנו נדבר מה קורה אם לא עשינו בהסיבה. אז אנחנו נשתה את ארבע כוסות תוך כדי אמירת ההגדה. הדבר הזה מבטא בעצם ביחד עם אכילת המצות את החירות והשמחה. אבל רגע לפני, שמנו על השולחן קערה, לקערה יש את סימני החג, עושה לנו סדר בראש, אבל גם מזכיר לנו כל הזמן את המעמד של החג, את המצוות העיקריות של החג. למשל את הזרוע שמזכירה את קורבן הפסח. האשכנזים ייקחו חתיכת עוף וישרפו אותו, ספרדים אפילו איזה חתיכת רגל קדמית של בהמה. אל תדאגו, זה לא קורבן פסח. קורבן פסח אסור בזמן הזה כשאנחנו עדיין טמאי מתים, אבל זה זכר לקורבן פסח. אנחנו נשים שם גם, אה, חלקי מצות. לא חלקי, סליחה, את המצות מתחת, סליחה, סליחה. אנחנו נשים שם את הכרפס. הכרפס זה אולי קצת מזכיר את הדרך חירות. לפני סעודה אוכלים קצת ירקות, לרכך את הבטן, כך נוהגים למלכים. אבל יש עוד סיבה, שהילדים ישאלו מה הדבר הזה? לוקחים כרפס, טובלים במי מלח. למה? יש גם, אה, את המרור שהוא, אמרנו, זכר למרירות ולעבודה הקשה. יש לנו שם גם את החרוסת זכר לטיט שהיה אה כשאבותינו בעצם בנו את ה-- אה, או עבדו בעבודת פרך. אז יש לנו, אה, ויש לנו ביצה. למה ביצה? ביצה כנגד קורבן החגיגה. כשבית המקדש היה

06:08 דובר 2 קיים היינו מביאים קורבן חגיגה, אבל קורבן, לא ביצה. נכון, אבל לצערנו אין בית מקדש. אנחנו עצובים ואבלים על כך. הביצה מסמלת אבלות. היא עגולה, היא מעגלית. זה מזכיר שהחיים עגולים. לפעמים אנחנו בזמנים קצת קשים, אבל אחר כך בעזרת השם הקדוש ברוך הוא מנחם אותנו ומחזק אותנו. הקדוש ברוך הוא הבטיח לנו במילות הנחמה בנביא שייבנה בית המקדש במהרה בימינו, ונזכה שוב להגיע לבית המקדש ולהקריב מן הזבחים ומן העולות, אז גם מן קורבן החגיגה. והביצה הזאת שמסמלת שאנחנו נחזור לזמנים הטובים האלה ואף יותר מכך. ו... אנחנו עם הקערה הזאת שמים על השולחן ומתחילים את ליל הסדר, כפי שאמרנו בקידוש. מציינים בקידוש את הזכות הגדולה שלנו להיות העם היהודי, העם הנבחר, שרוממנו מכל לשון ובחר בנו מכל עם וזיכה אותנו לצאת ממצרים, זכר ליציאת מצרים. "כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים". ולבסוף גם אנחנו נגיד שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, לזמן המיוחד הזה. אחרי כן כולם ישבו, ייקחו את הכוס וישתו אותו, לפחות את רובו, עדיף את כולו, בהסיבה מלאה. למה ארבע כוסות? כדי להוסיף שמחה. להוסיף שמחה כי אין שמחה אלא בבשר ויין. אז הנה יש פה יין, אבל בכל יום טוב יש כזו מצווה. נכון, אבל בליל הסדר אנחנו רוצים שבכל שלבי אמירת ההגדה תהיה את השמחה הזאת. אנחנו אומרים את זה בקדש, אנחנו-- אה, שותים את זה בקדש, שותים את זה מיד במגיד אחרי שנספר את ההגדה, שותים ב-- מיד כשגומרים לאכול בשולחן עורך, ונשתה גם בסיום ההלל. כל קטע וקטע מההגדה אנחנו נכניס את השמחה המיוחדת הזאת על היין, סימן של חירות ושמחה גדולה והודיה לקדוש ברוך הוא. יש מצווה להסב. למה? כי

08:14 דובר 2 כתוב בתורה ש"ואותנו הוציא משם", אז אנחנו צריכים ממש להרגיש בני חורין, לא אבותינו, אנחנו בני חורין. כדי שההרגשה תהיה ניכרת בהתנהגות, אז חכמים תיקנו, אה, שאנחנו נהיה בהסבה, אבל בזמן הזה אנחנו בכיסאות נורמליים. יכול להיות שפעם הסבה זה היה למלכים, היום גם מלך חשוב יושב על כיסא, אולי מרופד, אבל יושב על כיסא. אז, אז כן, יש טעם מהחכמים שאמרו שלא צריך להסב היום כי יש כיסאות. ו-- על-- ו-- עדיין אנחנו לא נוקטים ככה. אנחנו נוקטים כדעת השולחן ערוך ורוב הראשונים שצריך הסבה כשאנחנו שותים את היין. איך מסיבים? אז פשוט הטיה קלה לצד שמאל, אפשר להישען ו-- סליחה, להישען על יד שמאל ולשתות. בסדר? לא לשכוח, צד שמאל. עכשיו, גם את המצה צריך בהסבה, אבל מה קורה למישהו שאכל כזית ולא הסב? הוא לא, הוא לא קיים את המצווה שתיקנו חכמים, על כן הוא לא יצא ידי חובתו בשלמותה, ובגלל זה צריך לחזור ולאכול כזית. אבל הוא כבר יצא מהתורה כי הוא אכל את אכילת מצה, אז הוא לא יברך שוב "ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מצה", אבל הוא יאכל שוב בהסבה. וגם אם כבר בירך ברכת המזון, יחזור, ייטול ידיים, יברך ויאכל כזית בהס-- הסבה. אבל כמו שאמרתי, לא יחזור ויברך שוב. למה? כי אמרתי לכם שדעת הראשונים, שני ראשונים, הראבי"ה והרמב"ן, כבר יצא ידי חובה בכזית גם בלא הסבה. מי ששוכח לאכול את הכורך, יש-- אנחנו נדבר עוד מעט על הכורך, שלוקחים כמה דברים ביחד ואוכלים בהסבה, לא צריך לחזור ולאכול בהסבה, כי יש אומרים שכורך לא אוכלים בהסבה כי יש בו מרור. כשיש בו מרור הוא

10:19 דובר 2 מזכיר לנו אולי את המרירות ולא חייבים הסבה לפי חלק מהדעות. נכון שמלכתחילה נוהגים להסב גם במרור, גם ב-- סליחה, גם בכורך, אבל בכל מקום ששכח אפשר לסמוך על הדעה שלא חייבים. ואם אכלת אפיקומן, שזה בעצם ה-- טעימת מצה אחרונה אחרי ברכת המזון, לפני ברכת המזון, אחרי הסעודה, סליחה. אם אותה טעמת בלי הסבה, אם יכול בקלות שוב לאכול כזית, יאכל עוד כזית לאפיקומן בהסבה. אבל אם זה קשה, בגלל שמצוות אכילת אפיקומן היא מדברי החכמים זכר לקורבן פסח, יכול לסמוך על הדעות של הראבי"ה והרמב"ן שלא צריך להסב כלל בזמן הזה. מי ששותה ארבע כוסות ללא הסבה, אז פה יש מחלוקת. לפי השולחן ערוך צריך לחזור ולשתות את הכוס בהסבה. לדעת הרמ"א, רבי משה איסרליש, שכך נוהגים אשכנזים, אומר יש בעיה. אם אתה שוב תבוא ותשתה, אז אתה בעצם תשתה כמה כוסות, לא ארבע, חמש, שש, שבע, אתה בעצם מוסיף על המצוות שחכמים תיקנו, ואסור להוסיף. יש איסור בל תוסיף. זה לא רציני. אז מה עושים? אז ככה, אם מדובר על, על הכוס השנייה שלפני הסעודה בלי הסבה, אז זה לפני הסעודה, אז עכשיו תשתה עוד כוס, כי ממילא זה אולי נראה כמו בתוך הסעודה. בתוך הסעודה אפשר לשתות כמה שרוצים. אז זה לגבי הכוס השנייה. אבל אם טעה ושתה בלא הסבה את הכוס הראשונה או השלישית או הרביעית, לא יחזור וישתה כוס נוספת כדי שזה לא ייראה כאילו שאתה מוסיף על הכוסות ש-- שציוו חכמים. זה סוג של יוהרה, גאווה. מוסיפים על דברים שלא צווינו בהם. ואפשר יהיה לסמוך על דעת הראבי"ה והרמב"ן שאומרים שבכלל לא צריך הסבה כלל וכלל בזמן הזה, כי אנחנו יושבים על

12:21 דובר 2 כיסאות. ההלכה הזאת מופיעה בשולחן ערוך בסימן תע"ב, סימן זה ב... וכן, אז זהו. אחרי שעשינו קידוש אנחנו רוחצים את הידיים. נטילת ידיים לפני הכרפס. נטילת ידיים ללא ברכה, וזה מצד דבר שטיבולו במשקה, כי ניקח את הכרפס ונטביל אותו. למה כל זה? בעיקר, בעיקר שהילדים ישאלו שאלות. אז אנחנו לוקחים ירק. למה? כדי ליצור שינוי. תמיד רגילים, כן, לאכול כל מיני ירקות בתוך הסעודה אחרי נטילת ידיים; בליל הסדר לפני נטילת ידיים. אז בעצם יש פה שני שינויים בליל הסדר: אוכלים ירק לפני הסעודה ונוטלים ידיים פעמיים בליל הסדר. כן, פעם אחת באכילת מצה, פעם אחת מההתחלה בכרפס, כן, ועוד שעל ידי אכילת הירק לפני שאנחנו אומרים את ההגדה, סעודת ליל הסדר מקבלת חשיבות מאוד מאוד גדולה, כי כמו שאמרנו לכם, שזה בני מלכים, ככה פותחים את זה באיזה ירק טוב ולהאכיל את הגוף ואת הנפש. טובלים את הכרפס במי מלח או בחומץ ומברכים בורא פרי האדמה ומכוונים גם להוציא את המרור שאנחנו נאכל מאוחר יותר ו... אוכלים כמות קטנה. למה כמות קטנה? כי אם אנחנו נאכל כמות גדולה אולי נצטרך לברך עליה, ולא רוצים להיכנס לספק, נאכל כמות קטנה. הרמב"ם אומר שאפשר לאכול גם כזית. צריך לאכול כזית, אבל אנחנו לא נוקטים כשיטתו, כי לכאורה לפי שיטת ר"י אנחנו נצטרך לברך ברכה אחרונה, ולדעת הרשב"ם לא מברכים ברכה אחרונה, כי כרפס מכו-- אה, היא מיועדת גם הברכה למרור. אנחנו יודעים שמגיע עוד מעט עוד משהו ואנחנו מכוונים על זה. מכוונים על זה, אפשר לסמוך על זה, אבל לכתחילה מוטב לא לאכול כזית, אלא פחות. "אם אכל מהכרפס יותר מכזית לא יברך ברכה אחרונה", כי אנחנו נסמוך על הדעות שאמרנו שאולי

14:29 דובר 2 זה עדיין המרור במחשבתנו. בספק ברכות להקל ועל כן אנחנו לא נברך, וזה מה שמביא דעת המהרי"ל בשולחן ערוך תע"ג. אחר כך אנחנו חוצים את המצה. למה חוצים את המצה? כי קודם כל להתניע את הילדים. אבל סיבה נוספת, כי העניים אין להם כסף לכיכר שלם, תמיד חצאים, אז חוצים אותו, לחם עוני, ואת החלק הגדול אנחנו נשמור לאפיקומן או להחביא. ישנם שמצניעים אותו לאפיקומן ומשאירים את החלק השני. למה עושים את זה? אז הסברנו, וזה מזכיר בעצם את העניות שהיה לנו במצרים. מה עושים עם האפיקומן? אז צריך לזכור למה צריך שלוש מצות. צד אחד לחם עוני חצוי, לא שלם. מצד שני, כל שבת וחג כשאנחנו מברכים על חלות צריך לפחות שתי חלות, גם עכשיו שתי מצות שלמות. אז תהיה מצה, מצה, ובאמצע המצה השבורה, כי היא לחם עוני והיא מסמלת את לחם העוני. אז אמרנו, את החלק הגדול שומרים לאפיקומן, עוטפים אותו במפית. למה? כי כתוב, זה זכר למה שכתוב בתורה שלקחנו את המצות, "וישא העם את בצקו טרם יחמץ משארותם צרורות בשמלותם על שכמם", אז שמנו אותם עטופים. יש נוהגים להניח את האפיקומן גם על הכתף, יש כזה מנהג, ואז מגיעים אחר כך ו-ושומרים אותו בעצם לאכילה לקראת סוף הסעודה, זכר לקורבן פסח. יש משפחות של ילדים שמחפשים את האפיקומן ומקבלים מתנה בסוף. הרעיון הוא בעיקר, בעיקר להיות ערים בליל הסדר, גם הילדים, מצווה גדולה מאוד. עכשיו אומרים את מגיד, את ההגדה. בעצם מה אומרים בהגדה? מספרים על יציאת מצרים. צריך לשאול שאלות, אז מגלים את הקערה. ישנם גם שמרימים את הקערה, אפילו אומרים "בבהילו יצאנו ממצרים, הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא", או כל מיני מנהגים

16:40 דובר 2 כאלה ואחרים, אבל בעיקר שהילדים ישאלו שאלות. מה הדבר המוזר הזה? ישנם מנהגים שאם גם כשהרמנו את הקערה הילד לא מבין שיש פה שאלה, מוציאים עוד דברים מהשולחן עד שהילד יגיד, "מה זה? מה אתם עושים פה?" והילד צריך לשאול מה נשתנה. חשוב, זו מצווה, "כי ישאלך בנך מחר לאמור". הוא צריך לשאול ואז הוא עומד ושואל, "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?" שאנחנו מטבילים פעמיים, שאנחנו מסובין, שאנחנו אוכלים רק מצה ואוכלים רק ירקות מסוימות במהלך הסדר, מצווים עלינו מה לאכול. מאוד מעניין למה כל זה? זו השאלה, כי תמהנו, עשינו תמיהה עבור הילדים ואז האבות או המבוגרים צריכים לענות לילדים. מה הם-- מה הם עונים להם? אה, כל ההגדה. אתם יודעים למה? "תחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו". צריך לענות להם, לספר להם את סיפור יציאת מצרים, זוהי החובה. כיוון שיש הרבה הרבה פרטים, אז אנחנו צריכים-- אז חז"ל תיקנו לנו את סדר ההגדה, שהוא פשוט מסודר ומובנה, ואז אנחנו יכולים בהחלט לעקוב אחרי סדר ההגדה ולא לפספס שום דבר בסיפור המיוחד והמרתק של יציאת מצרים. אז חובה, חובה לספר על יציאת מצרים וכל המרבה לספר על יציאת מצרים הרי זה משובח. פותחים את ההגדה בכמה דוגמאות להראות כמה זה משובח, אבל מצווה לספר על יציאת מצרים. כל אחד צריך לקרוא את ההגדה לפחות בפה ולומר, מי שרק חושב על מילות ההגדה לא יצא ידי חובה. צריך לומר בפה את מילות ההגדה. אם יש מבוגר גדול מעל גיל בר מצווה שקורא את ההגדה ואני מתכוון לצאת ידי חובה על ידי הסיפור שהוא מספר, אני ודאי יכול לצאת ידי חובה, אבל מצווה לומר בפה מי שמצליח, ובכל מקרה אם ילד

18:39 דובר 2 קורא את ההגדה, ודאי שכולם צריכים לקרוא בעצמם בפה את מילות ההגדה כדי לצאת ידי חובה ולהיות חלק מאמירת ההגדה. כשיושבים כמה משפחות ביחד לא צריך שכל אבא יספר לבן. ודאי שזה טוב, אבל גם אם אחד מספר לכולם זה עדיין בסדר, כי זה נקרא בעצם שמספרים יציאת מצרים. שלושת הדברים המינימליים שצריך לספר-- שצריך לומר כדי לצאת ידי חובה באמירת ההגדה זה פסח, מצה ומרור. מה זה סתם פסח, מצה ומרור? הכוונה לספר על המהות של הפסח. למה יש מצוות פסח, קורבן פסח? למה יש מצוות מצה? קורבן פסח כי פסח על בתי אבותינו, וקורבן פסח בגלל שיצאנו ממצרים. למה מצה? כי לא הספיק בצקם להחמיץ, כי יצאנו מהר בחיפזון. ולמה מרור? כי עבדנו עבודה קשה. עכשיו אנחנו מבינים מה זה היציאה לחירות. אז בעצם אנחנו צריכים לומר את שלושת הדברים האלה ולהבין את מהותם: פסח, מצה ומרור. אם הסברנו את שלושתם, סיפרנו בעצם את סיפור יציאת מצרים. האם צריך הסבה באמירת ההגדה? התשובה היא לא. נכון שהסבה זה דרך מלכים ודרך חירות, אבל אם נסב באמירת ההגדה אולי לא נגיד כמו שצריך, אולי לא נתרכז. ראיתם פעם שאתם מדברים עם מישהו שיושב על הספה, הוא כבר חצי רדום, חצי-- הוא לא מרוכז. שבו על כיסאות מסודרים עם שולחן, עם ש-- שולחנות מסודרות, כיסאות מסודרות, על שולחן עם ההגדה פתוחה, ואז אפשר לומר את ההגדה ראש על הכתפיים ואנחנו יכולים להתרכז ולומר את ההגדה בשבח והודיה לקדוש ברוך הוא מתוך חדווה ושמחה. יש עוד כל מיני מנהגים בהגדה: כשאומרים מצה זו, מרימים את המצה, מרור זה וכדומה. גם כשאנחנו נאמר דם ואש ותמרות עשן, שמים עם האצבע, מוציאים מהכוס

20:45 דובר 2 של, של היין החוצה, וגם כשאומרים דצ"ך עד"ש באח"ב, שזה דם צפרדע כינים ערוב דבר שחין ברד ארבה חושך ומכת בכורות, ראשי תיבות, וגם כשאומרים את עשרת הדיברות, אלו עשרת-- עשר המכות אשר-- אז גם דם, צפרדע, כינים. וישנם שלא עושים עם האצבע אלא שמים בכלי ופשוט שופכים קצת מהכלי החוצה. ישנם כאלה אפילו שקצת על פי קבלה, על פי הסוד, קצת משערים את הכלי סדום, אז הם משתמשים באיזו קערה חד-פעמית לדבר הזה. בסך הכול שופכים שש עשרה פעמים את אותן טיפות, אה, שזה יהיה בעצם ה-ה-ה-- איך אומרים? הטיפות האלה שהקדוש ברוך הוא ירחם, ירחם עלינו. ממה שהיה צריך להישפך ממנו, שיישפך הדבר הזה, הקדוש ברוך הוא יזכה אותנו לבשורות טובות בעזרת השם ולניצחון גדול ולשקט ושלווה, שלא יישפך חס ושלום דם מעם ישראל, כי היין הוא אותו יין של ליל הסדר, שאנחנו על קורבן פסח, כי היו כל כך הרבה שמתו במצרים, כל כך הרבה שמתו לאורך הדורות. ואומר לך בדמייך חיי ואומר לך בדמייך חיי. אנחנו רוצים עכשיו חיים אמיתיים של קדושה, טהרה, אריכות ימים ושנים טובות. בפסח אומרים הלל. למה אומרים את ההלל? כי נגיד שירה, יצאנו ממצרים, נגיד תודה רבה לקדוש ברוך הוא. כל יהודי צריך לראות כאילו הוא יצא ממצרים וצריך להודות. אז בגל-- ש-- מיד שנסיים את ההגדה נאמר את ההלל. אבל בניגוד לפעמים רגילות שאומרים את ההלל בבת אחת, נחלק אותו, פעם בסוף ההגדה וההמשך מיד אחרי ברכת המזון. ולמה? כיוון שקורבן פסח היה נאכל תוך כדי אמירת ההלל. היום אין קורבן פסח, אוכלים את האפיקומן. אז בעצם אמרנו את ההלל לפני, נאמר את ההלל אחרי ובאמצע נאכל את

22:40 דובר 2 המצה זכר לקורבן פסח. יש עוד סיבה למה מחלקים את ההלל, כי ככה אנחנו שותים את כל הארבע כוסות בהידור מתוך שבח לקדוש ברוך הוא. קדש, שיבחנו את הקדוש ברוך הוא, במגיד סיימנו בהלל, אחר כך ברכת המזון מתוך הלל ושבח לקדוש ברוך הוא ואחר כך שוב כוס רביעית על ידי ההלל. זה עיקר ההגדה. אחר כך ממש אני אעבור בכמה נקודות קצרות, אנחנו מסיימים את ההגדה, אוכלים את המרור, אנחנו נאכל את המרור ב-בשיעור הרצוי, השיעור הנדרש, לפחות כזית כל אחד, לאכול אותו ללא הסבה, לברך לפני. לאחר מכן אנחנו ניטול ידיים, נ-נברך על אכילת מצה והמוציא לחם מן הארץ. נאכל לפחות, לפחות כזית וטוב לאכול שתי כזיתות בהסבה. גם אזכיר לכם מה קורה למי שלא אוכל בהסבה, אה, ו-וצריך לאכול אותם בפרק זמן מאוד קצר, בערך ארבע, ארבע וחצי דקות לאכול את הכמות כדי שנצא ידי חובת המצווה הגדולה והחשובה והאהובה הזאת, אכילת מצה. אחר כך יש מצוות את-- יש את כורך. כורך זה היה מנהג של הלל הזקן, היה לוקח פסח, מצה ומרור, את קורבן הפסח, את המצה ואת המרור, כורכם בבת אחת ואוכל אותם, ועל כן היה אומר זכר לקורבן פסח-- לא, סליחה, היה כורכם בבת אחת ואוכלם. אז מה שעושים, אה, שמים שם חרוסת, אשכנזים מנערים את החרוסת שלא תהיה שרויה. ספרדים שמים חרוסת, נהנים ממנה גם ואוכלים אותה. אה, לאחר מכן, אה, אה, אמרנו אחרי אכילת הכורך, אנחנו כבר בסעודת החג. סעודת החג, אנחנו מוציאים מעדנים, דגים, בשר ויין ושמחים ושרים שירים ושמחים עד מאוד בשמחה הגדולה של ליל הסדר. רגע לפני שנסיים את הסעודה, המנה האחרונה שלנו היום, אתם רוצים לאכול גלידות תאכלו,

24:51 דובר 2 אבל אחר כך אנחנו נאכל את המנה האחרונה, שזה בעצם האפיקומן. אוכלים מהאפיקומן לפחות כזית כל אחד בהסבה, לא חייבים מאותו חלק ששמרנו באמצע לאפיקומן. אפשר קצת אם רוצים, אבל תשלימו ממצות אחרות שיהיה לפחות כמות של עשרים ושמונה גרם, אם קשה לכם אפשר קצת פחות עד עשרים גרם, אבל צריך את הכמות הזו ולאכול אותה בארבע וחצי דקות. חשוב, את האפיקומן אוכלים לכתחילה לפני חצות הלילה. אחרי אכילת אפיקומן אנחנו ממלאים שוב את הכוסות ואנחנו, אה, עושים ברכת המזון ובסיום, סיום ברכת המזון נשתה את הכוס השלישית. אחר כך נאמר את ההלל בשמחה ובהודיה לקדוש ברוך הוא, נשתה את הכוס הרביעית ואז אנחנו נתפלל לקדוש ברוך הוא שיקבל את ליל הסדר המיוחד שלנו, נרצה שיהיו רצויים לפניו התפילות והמצוות שעשינו ונזכה בעזרת השם לאכול שנה הבאה מן הפסחים בקדושה וטהרה ולראות מן הזבחים ומן העולות ולהיות בחירות אמיתית בשנה הבאה בירושלים הבנויה.