מבוא לברכות הנהנין - הרב מנחם מענדל וילשאנסקי שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:10 דובר 2 בשבח והודאה להשם יתברך, זכו מוקד הלכה רבני חב"ד לקיים את הבקשה של הרבי שאנ"ש, כל עם ישראל, ילמדו הלכות הנצרכות מדי יום ביומו. כאשר אנחנו מדברים על ההלכות הנצרכות, הרבי מונה הלכות תפילה, ברכות הנהנין, שבת. ברכות הנהנין זה אחת מההלכות שהרבי ממש מדבר עליהן כדבר שאנשים צריכים להיות בקיאים בהן, מכיוון שעל כל צעד ושעל אנחנו נפגשים עם שאלות בעניין הזה. בנוסף לכך שאנחנו כל רגע צריכים לברך ולדעת מה מברכים, עצם הלימוד מעורר את האדם לחשוב גם כן על הברכות, על המשמעות. לברך ברכה בלי כוונה, אין לזה משמעות. יתרה מזו, כשאנחנו מזכירים שם שמיים, כתוב שבכל הזכרה של שם שמיים יש בזה משום קידוש השם, וכשמכוון בשם הוי' כהיה, הווה ויהיה, הוא ממשיך את שם הוי' בעולם. לא רק זה, אנחנו כחסידים יודעים שברוך אתה השם זה להמשיך את שם השם לעולם, ולכן כל כך חשוב להיות בקיאים בהלכות ברכות הנהנין. מסופר על רבי דוד צבי חן, הרד"צ, שהיה לפני שמברך היה שם את ידיו כך על המצח, היה שם את אצבעותיו על המצח, עושה כך. שאלו אותו: "רב דוד צבי, מה המקור למנהג זה? מה הסיבה? מה העניין?" ענה להם: "כשהייתי בגיל חמש הייתי אצל הרבי הצמח צדק ביחידות, והרבי הצמח צדק אמר לי: 'דוד צבי, הער אויף זיין א יונגל, הער אויף זיין א קינד'. תפסיק להיות ילד. כשאתה מברך, אז מען בענטשט, דארף מען וויסן וועמען מען בענטשט. כשאתה מברך, צריך לדעת למי מברכים, למי מברכים. ומאז, לפני כל רגע שאני מברך, אני חושב למי אני מברך, למי שאמר והיה העולם." כל כך הרבה פעמים אפשר לחוות את הקדוש ברוך הוא. "שיוויתי ה'

02:31 דובר 2 לנגדי תמיד" על ידי שאנחנו מבינים את משמעות הברכה, פירוש המילים וגם מבינים את החשיבות שלה. ברכות הנהנין כשמן, זה ברכות על מה שאדם נהנה, בשונה מברכות המצוות, שזה ברכות על מצוות, שאדם מודה לקדוש ברוך הוא על נתינת היכולת לעשות את המצווה ושהוא מקדש אותנו במצוותיו, ושונה מברכות אחרות שיש בהן ברכות שבח לקדוש ברוך הוא, או ברכות שיש בהן משום תפילה. כאן זה ברכות הנהנין, זה על דברים שאדם נהנה בעולם הזה. האם מותר לאדם ליהנות בעולם הזה? כתוב על רבי יהודה הנשיא שזקף אצבעותיו למעלה ואמר לפני פטירתו שלא נהניתי מעולם הזה אפילו כמלוא אצבע קטנה. אנחנו לא מדברים, חס ושלום, על ליהנות כמו גוי או ליהנות כמו בעל תאווה אפילו, רחמנא ליצלן, יהודי. זה לא מתאים לחסיד. אנחנו מדברים על עצם זה שאתה לוקח דבר שהקדוש ברוך הוא נתן, שהוא נותן חיים ובריאות, זה ההנאה שלך, שאתה משתמש בדבר של הקדוש ברוך הוא שהוא נתן בעולם הזה ואתה יכול עם זה לקבל חיות ואחרי זה לעבוד את השם. זו ההנאה הכי גדולה, לתת לגוף מה שהוא צריך, ולפעמים יש גם הנאת הטעם והחך. האדם לא יכול להתעלם ממה שיש לו טעם בפה וחך. לכן כשהתורה קבעה על, על המזון, "ואכלת ושבעת וברכת את השם", כמו שאדמו"ר הזקן אומר, כאן בעצם התורה הניחה יסוד שאדם צריך לברך את הקדוש ברוך הוא. זה היה על הלחם. התורה דיברה רק על ברכה אחת, ברכה אחרונה על הלחם. מזה אחר כך חכמים דרשו, הסמיכו את זה על פסוק, וחכמים דרשו והרחיבו מדרבנן את החיוב של ברכה לכל ברכות הנהנין, גם לברך אחרי כל מאכל, גם אם הוא

04:37 דובר 2 לא לחם, וגם לברך לפני שאתה אוכל את המאכל. עד כדי כך אדמו"ר הזקן מביא את הפסוק "לה' הארץ ומלואה" וגומר. זה בהמשך לדברי הגמרא. הגמרא אומרת מצד אחד כתוב "לה' הארץ ומלואה", מצד שני כתוב "והארץ נתן לבני אדם". אז אם השם נתן לבני אדם את, את הארץ, אז למה בעצם "לה' הארץ ומלואה"? והגמרא עונה: כאן קודם ברכה וכאן לאחר שבירך. לפני שבירך "לה' הארץ ומלואה" ואחרי שבירך "והארץ נתן לבני אדם". מתי השם נותן לך? מתי יש לך רשות לקחת דבר של הקדוש ברוך הוא בעולמו וליהנות ממנו? רק אחרי הברכה. הנה, הנה כי כן, כשחכמים תיקנו ברכה ראשונה היא קצת שונה מברכה אחרונה. הברכה האחרונה היא גם נתינת שבח על ההנאה ונתינת תודה. ברכה ראשונה היא לא רק ברכה של, של שבח לשם וברכה שאנחנו, שאנחנו מדברים על ההמשכה של הקדושה של השם בעולם ועל הבריאה הגדולה שהוא עשה את מן העץ, מן האדמה וכדומה, אלא בברכה הזו יש גם בקשת רשות. כל הנהנה בלא ברכה, אומרים חז"ל, כאילו נהנה מקודשי שמיים, כאילו מעל בקודשים. יש מעילה, דין מעילה רוחני למי שלא מבקש רשות מהקדוש ברוך הוא על ידי הברכה, לא מבקש את הרשות לברך, הוא לא, הוא לא, אין לו רשות לאכול. אדמו"ר הזקן אומר "לה' הארץ ומלואה" וגומר. אומר הרבי מלך המשיח בלקוטי שיחות חלק כ"ד: וגומר, מה ההמשך של הפסוק? "תבל ויושביה". כשאדמו"ר הזקן רוצה לרמז משהו, אומר וגומר. "ואכלת ושבעת וברכת את השם" הוא לא אומר וגומר. הוא לא רוצה להגיד את שם אלוקים, אלוקיך, שזה שם של גבורה. כשהוא אומר "לה' הארץ ומלואה" הוא אומר וגומר. למה?

06:45 דובר 2 כי בהמשך כתוב "תבל ויושביה". תבל ויושביה, לרמז וללמד אותנו שלא רק הארץ, שהכוונה על ארץ הקודש ומלואה, שייכת לקדוש ברוך הוא. לא רק מה שאתה מחזיק מהארץ, הכוונה מה שאתה בעצם גר בתוכה, לא רק מה שכבר יש לך ברשותך, בשדה שלך, מה שקטפת, מה שקיבלת, מה שהבאת. לא רק הארץ היא שלך. לא רק הארץ היא של הקדוש ברוך הוא, אלא גם תבל ויושביה, גם כל התבל וכל היושבים בה, כל האנשים. אפילו גוי מחזיק משהו, אפילו יהודי נתן לך, אז לכאורה אתה כבר לא מרגיש את הקשר שהקדוש ברוך הוא נתן לך את זה ישירות מהגשם ומהשדה שלך, או שהלכת וקטפת או שהשגת את זה בכוחות עצמך. מישהו, גוי, נתן לך. אתה אומר: מה הקדוש ברוך הוא פה באמצע? תבל ויושביה, גם יושביה, גם התבל, כולם שייכים לקדוש ברוך הוא. הנה כי כן, זו הקדמה להלכות ברכות הנהנין, שכולם צריכים לבקש לברך, כי אם לא, זה ליהנות מקודשי שמיים בלי רשות. נבקש רשותו של הקדוש ברוך הוא. הסדר של הלימוד שלנו יהיה מחולק לשניים. החלק הראשון, אנחנו ניתן יותר יסודות, באשר הבנת היסודות של ברכות הנהנין עוזרת להבנת ההלכה ולדעת להבדיל בין דבר לדבר, בין מאורע למאורע, מקרה למקרה ומאכל, וכל מאכל לגופו. הלכות ברכות הנהנין זה אחד מהדברים שהם מההלכות היותר חמורות, מורכבות. אפשר לומר גם כן ש... יש בהם המון, המון מחלוקות שהן נוגעות לכל מיני, ולכל מיני, אה, לכל מיני מאכלים. אבל לא רק, גם לכל מיני סיטואציות שאנחנו נפגשים בהן, של תערובת מאכלים או של אכילה, של זמני אכילה, ש... בלי סוף פרטים ובלי סוף מחלוקות. אדמו"ר

09:00 דובר 2 הזקן עשה לנו ברוך השם סדר. מלבד מה שהוא כתב שולחן ערוך, ושם הוא כתב את כל ההלכות של ברכות הנהנין אחרי לימוד שכמו שאדמו"ר הזקן יודע ללמוד גמרא וראשונים, שזה ברמה הכי גבוהה שיש, כמו, כאחד מהראשונים וכולי, כמו שמתארים אותו בנבא וכולי, ובוודאי אחרי כל האחרונים וסיכם את הכול, והוא בעצם המקור לכל הספרים שאחריו. הבן איש חי והמשנה ברורה, הבן איש חי מצטט או המשנה ברורה מצטט אחרונים כל הזמן, כשהכוונה ברוב המקומות לאדמו"ר הזקן. אדמו"ר הזקן יצר יצירה מופלאה של שולחן ערוך, אבל לנו כחסידים אנחנו יודעים שהוא יצר גם לוח, לוח ברכות הנהנין, ואחר כך הוא לקח את הלוח ועשה אותו סדר ברכות הנהנין. ללמדך, בברכות הנהנין צריך להיות סדר. סדר של לימוד, סדר של ברכה, סדר של הבנה, ואז ממילא סדר באכילה והשתייה. הכול צריך להיות מסודר כמו בליל הסדר. סדר ברכות הנהנין מודפס בסידורו של אדמו"ר הזקן, ושם הדברים מסודרים לפי סדר של פרקים, כאשר כל פרק עוסק פחות או יותר בדבר אחר. פרק הראשון עוסק בהגדרת הברכות. מה הברכה המבוררת לכל מאכל, מה חכמים תיקנו, איזה סוגי ברכות ומה הם תיקנו בתור ברכה ראשונה. גם מדבר על ברכות אחרונות. פרק ב' בעיקר מדבר על סוגי הלחמים ומיני, אה, דגן שנעשים מהם, אה, מיני מזונות. על מה מברכים המוציא, על מה מברכים מזונות, מה הם הסוגים שעליהם אנחנו יודעים שתמיד תהיה ברכת מזונות, מה הם הסוגים שהם לפעמים מזונות, לפעמים המוציא, ומהו דבר שהוא לחם גמור שעליו לעולם לא יהיה ספק. זהו פרק ב'. פרק ג' הוא מדבר

11:05 דובר 2 על עיקר וטפל. זאת אומרת, מה הם הדברים שאתה מברך על העיקר ופוטר את הטפל, ומה היוצא מן הכלל, וככה הלאה. ופרק ד', שהוא מדבר על דברים הבאים בסעודה וכולי וכולי וכולי. כיוון שהפרקים מחולקים והם כבר סדר ברכות הנהנין, אדמו"ר הזקן עשה לנו סדר, אז חבל לערבב את היוצרות. אנחנו נלמד לפי הסדר של אדמו"ר הזקן, אבל ניתן דגש על מנת שזה, זה הרי לא בצורה כתובה, זה בצורה של דיבור. נוכל לתת דגש על חלוקה בין לימוד היסודות ואחר כך ההלכה, וגם בנפרד ניתן הלכות פשוטות, מה מברכים על כל דבר. בסוף ככה לתת את זה בצורה תמציתית: מאכל כזה ברכתו כך, מאכל כזה ברכתו כך, כדי לעשות את זה קל למי שרוצה לשנן את הברכות בעל פה מתוך ההקראה של האודיו, בדרך האודיו. בנוסף למה שאנחנו חייבים קצת ללמוד את היסודות, כמו שאמרתי בתור הקדמה, יש המון, המון מחלוקות בדברים. ביסודות אנחנו ניגע רק במחלוקות שהן נוגעות להבנת היסוד והגדרת הדבר, כדי לתת לנו סדר, ברכות הנהנין בראש, סדר בראש, שאיתו אנחנו נוכל אחרי זה לבד להבחין בסיטואציות שונות ומה ההבדל בין מקרה למקרה, או לדעת ההלכה לבד, או לפחות שנדע מה לשאול ואיך לשאול או איך לעיין בדברים. מחמת העובדה שחכמים קבעו חמישה, חמש ברכות, אבל הם ידעו שאנשים עלולים לטעות, והם גם ידעו שאנשים לא תמיד ידעו לכוון מהי הברכה. אז לדוגמה, מאכל שהוא ספק אם הוא עץ או אדמה, או אם הגיע הזמן לברך עליו העץ. אנחנו יודעים שפירות קטנים שהם בוסר מברך עליהם שהכול. אם הם גדלו והם מתחילים לקבל צורת ומיתוק הפרי, אז הם נהיים העץ. אדם שיש לו

13:13 דובר 2 ספק על הפרי, אדם כזה הוא לא חייב להיות אדם רגיל מן השוק, זה יכול להיות גם אגרונום. הוא מסתכל, הוא-- זה על הגבול, שיברך שהכול. זאת אומרת, חכמים ידעו שיכול להיות לבן אדם טעויות או ספקות אמיתיים שהוא לא ידע מה לברך, או ספקות כתוצאה ממחלוקת הפוסקים. יש פעמים שהפוסקים חולקים ביניהם מה לברך, אתה צריך להכריע, ולכן פעמים חכמים אמרו כך: "העץ הוא גדל מן האדמה". אם יש לי ספק מה לברך, אם זה עץ או אדמה, או שיש לי מחלוקת, נברך האדמה ונפטור את העץ. אנחנו נראה בשיעורים בהמשך איך זה עובד. לפעמים, כשיש לנו ספק גדול ואנחנו לא יודעים אם זה עץ או אדמה ולא יודעים בכלל איך להגדיר את זה, או אם השתנתה ברכתו או לא, אז מצד הספק נגיד שהכול. יצוין שגם אם בן אדם בירך במזיד שהכול פוטר הכול, אבל זה לא כפי שהעולם חושב. הרבה אנשים אומרים, "אני מברך שהכול על הכול", חס ושלום. אדמו"ר הזקן אומר שחכמים תיקנו ברכה מיוחדת לכל דבר ואתה חייב לברך את הברכה המיוחדת שתיקנו. אתה לא יכול להחליט לבד. מי אתה להחליט לבד? יתרה מזו, כל מה שחכמים אמרו שספק ברכות מברכים שהכול זה רק אחרי הלימוד. לאדם שלמד ו-ו-ויש לו מחלוקת בין הפוסקים והוא לא יודע מה להחליט, או שהרבנים לא יודעים מה להחליט, או לחילופין יש לו ספק-- על איזה פרי מסוים ספק אם הוא הגיע ל-ל-- אם הוא ראוי והוא הגיע למעלה ול-לגידול הראוי לברך עליו את הברכה המיוחדת שלו, אז מברך עליו שהכול. אבל אתה לא יכול להגיד, "אני לא למדתי, אני לא יודע, אני עושה על הכול שהכול". נכון שאם עשית

14:59 דובר 2 את זה בשוגג או במזיד, אם נפלט לך שהכול פטר הכול, וגם אפילו אם עשית את זה במזיד זה פטר, אבל אתה לא יכול להחליט לבד לעשות את הדברים ככה. אתה צריך לדעת שאתה מחויב ללמוד את ההלכות, וזה התפקיד שלנו בלימוד הלכות ברכות הנהנין, לדעת את זה. ולכן אנחנו נקפיד ביותר לברך על כל דבר את הברכה שלו. אם יוגשו לפנינו ברכות פירות ממין העץ, פירות-- ברכות מפרי האדמה, פירות האדמה, כיוון שברכת האדמה בדיעבד פוט-- פוטרת את ברכת העץ, בדיעבד, אז אנחנו נקדים את העץ לאדמה. גם העץ הוא כאילו השתנה מפירות האדמה, ברכתו השתנתה למדרגה גבוהה יותר, אז לכן אנחנו נברך קודם בורא פרי העץ על פירות העץ ואחר כך נברך בורא פרי האדמה על פירות האדמה. אם בטעות בירך על בורא פרי העץ בורא פרי האדמה יצא ידי חובה. גם אם הוא בירך על פרי האדמה, לדוגמה לקח תפוח אדמה ובירך עליו בורא פרי האדמה, ובשעת מעשה הוא כיוון לפטור את התפוח עץ שהיה ליד, והוא התכוון בבירור, זה לא טוב כלפי ה-- זה לא טוב לכתחילה וההלכה לא גורסת את זה. אדמו"ר הזקן אומר שלא לעשות כך, אבל בדיעבד פטר גם את העץ כי ספק ברכות להקל. אבל לא עושים כך. לכל דבר צריך לעשות את הברכה המיוחדת אליו. בשונה מכל הנ"ל, אם אדם ייקח חיטה ויטחן אותה ויעשה אותה מאוד מאוד מאוד רכה עד שהיא תהיה מימית, אז אני לא אקרא לזה קמח ומים שהולך לעשות מהם לחם. אני אקרא ל-לזה מי-- מים עם קמח, ומים עם קמח ברכתם שהכול. ה... אדמו"ר הזקן אומר שכל שאי אפשר להופכו בלשון, אי אפשר לגלגל אותו בלשון,

16:55 דובר 2 כשאתה שם את החיטה בתוך הפה אתה לא יכול להפוך אותה עם הלשון, סימן שהיא מימית וברכתה שהכול. אתה, אתה לוקח את הקמח עם המים וזה מימי, זה ברכתו שהכול. לעומת זה, אם אתה תיקח קמח ומים ותעשה ממנו, אה, בלילה ותתחיל ללוש אותו, אז בוא נראה איך אתה עושה את זה. האם יצא מזה לחם או יצא מזה מין מזונות? זה נראה בהמשך. אבל חיטה, אה, סליחה, קמח עם מים, הברכה שלו השתנתה. למה? כי הוא שינה צורתו. קמח, קמח שאתה לוקח אותו עם מים ומייצר ממנו לחם, אז נהיה פה דבר הכי משובח, לחם יסעד לב אנוש. אבל קמח שאתה לוקח אותו ככה אי אפשר להוציא ממנו לחם כי הפכת אותו למימי. אז בעצם ביטלת אותו מתורת חיטה כי הוא נטחן והפך להיות מימי. אין בו, אין בו שום... הוא כבר לא קמח גם. אז מה, מה נהיה פה? נהיה פה חיטה ששינתה את צורתה. כל פרי וירק שמהאדמה או מהעץ שמשנה את צורתו לגמרי, ברכתו שהכול. מכאן אנחנו למדים שיש יוצא מן הכלל. אף על פי שאמרנו שכל מה שיוצא מהאדמה ויוצא מהעץ ברכתו בורא פרי האדמה, בורא פרי העץ. אם אני אהפוך את זה למים זה לא יהיה לא זה ולא זה, ויהיה לזה ברכה שונה. כשאנחנו מדברים על העניין של ברכה ראשונה וברכה אחרונה, צריך לדעת שכמו שאמרתי מקודם, למרות שלכל דבר יש את הברכה שלו, יש גם יוצא מן הכלל גם בברכה אחרונה. לדוגמה, אדם שיאכל פרי עץ, תפוח, יחד עם התפוח הוא יאכל שבעת המינים, אז בברכה אחרונה יש הבדל בין שבעת המינים שיוצא מן העץ או מהאדמה לתפוח. חיטה ושעורה שהפכו

18:55 דובר 2 להיות עוגיות, מברכים עליהם על המחיה. כנ"ל גם תאנה, רימון, אה, ענבים וכולי, שאתה אוכל אותם כמו שהם ואח-- אז תברך עליהם בורא פרי העץ, אבל אחרי זה יש להם ברכה מיוחדת של שבעת המינים, על העץ ועל פרי העץ. אז יש להם ברכה שונה. גם ללחם יש ברכת המזון שונה וגם ליין יש ברכה אחרונה שונה, על הגפן ועל פרי הגפן, בגלל שהוא השתנה לדרגה יותר גבוהה ומשקה חשוב, אז אנחנו נותנים לו גם ברכה אחרונה מיוחדת כדי להבדיל אותו משבעת המינים הרגילים. אבל על כל שבעת המינים הרגילים אנחנו אומרים על העץ ועל פרי העץ. אז אדם שיאכל תפוח יברך בורא נפשות רבות, כי הברכה האחרונה למיני פירות העץ ומיני פירות האדמה היא בורא נפשות רבות. זו ברכה כוללנית, והיא תהיה כמובן גם ברכה לכל מה שברכתו הראשונה היא שהכול, כמו ביצים, אה, עופות, בשר וכולי. אבל גם פה יש יוצא מן הכלל. גם בברכה האחרונה יש יוצא מן הכלל, כמו שמקודם לימדנו שבברכה הראשונה יש יוצא מן הכלל, בברכה האחרונה גם יהיה יוצא מן הכלל. יש לפעמים שלא צריך לברך בכלל את הברכה האחרונה. היכן? לדוגמה, אדם שיאכל, כמו שאמרתי מקודם, תפוח, יחד עם התפוח הוא יאכל תאנה. אז יש דינים מה הוא צריך להקדים לברכה? האם הוא צריך להקדים את התאנה לתפוח או לא? אם התאנה היא משבעת המינים צריך להקדים אותה. מצד שני, אם זה חביב אז הוא יכול להקדים את החביב, אם התפוח יותר חביב עליו מהתאנה, אבל בירך בורא פרי העץ ואכל את שניהם. מה יברך עכשיו ברכה אחרונה? יברך גם בורא נפשות רבות על התפוח עץ וגם על העץ ועל פרי

20:43 דובר 2 העץ על התאנה? לא. היות ועל העץ ועל פרי העץ כבר כולל בתוכו את כל מה שיצא מן העץ, אז כבר לברך על העץ ועל פרי העץ ברכה אחת ולא צריך לברך על התפוח. ואם יברך על התפוח יעשה ברכה לבטלה. וכאן המקום להעיר שכשמברכים ברכה לא נכונה, או כשאתה מעסיק את עצמך לא רק לעשות ברכה נכונה, אלא אתה מרבה בברכות הלא ראויות כי אתה לא יודע את ההלכה, אתה עושה ברכה שאינה נצרכת. כל ברכה שאינה נצרכת הופכת להיות ברכה לבטלה, והעוון שלה חמור כמו אדם שנשמע-- נשבע בשמו של הקדוש ברוך הוא לשווא, כי הוא מזכיר את שמו של הקדוש ברוך הוא לשווא. "לא תשא שם השם אלוקיך לשווא", ולכן אנחנו פה נברך על העץ ועל פרי העץ ונכלול את שניהם ביחד. הנה כי כן ראינו שבברכה האחרונה יש לפעמים שאתה פוטר שתי דברים וזה קצת יוצא מן הכלל, כי אתה לא מברך את הברכה האחרונה. יש לפעמים שאתה גם לא מתחייב בברכה האחרונה כשלא אכלת כשיעור, אבל זה לא נוגע לעכשיו. אנחנו כרגע מדברים על היוצא מן הכלל. איפה עוד יש יוצא מן הכלל? בן אדם שותה יין בקידוש. האם אחרי הקידוש הוא אומר על הגפן ועל פרי הגפן? לא. הוא לא מברך בכלל ברכה האחרונה. הוא מו-- נוטל ידיים, אוכל המוציא ואחר כך ברכת המזון פוטרת את הקידוש. אם הוא לא נטל ידיים אז הוא יצטרך לעשות על הגפן ועל פרי הגפן. אבל אם הוא נטל ידיו ועשה המוציא, ברכת המזון פוטרת את היין שלפני הקידוש, כי היין נחשב בשביל הקידוש. אם זה ב-- בשביל ה-- בשביל הסעודה, אם זה קידוש, כי קידוש פותחים

22:24 דובר 2 את הסעודה, ואם זה בכל-- יין של פ-- יין יש לו גם תכונה נוספת שהוא פותח את בני המעיים לאכילה, הוא מגביר את התיאבון. והיו פעם נוהגים לשתות יין לפני האכילה לפתוח את האצטומכא בבני-- בתוך המעיים, אז ממילא לא מברך אחריו ברכה אחרונה כי הוא הכנה לסעודה. הנה כי כן, תמיד צריך לברך ברכה אחרונה, אבל אם זה הכנה לסעודה, יוצא מן הכלל, אתה לא מברך ברכה אחרונה. כנ"ל גם כן אדם שאוכל תמרים, אם הוא אוכל את זה לפני הסעודה כדי לפתוח את בני המעיים, אז הוא לא יברך ברכה אחרונה. לעומת זה אדם ששותה לפני הסעודה צריך לברך ברכה אחרונה, גם אם הוא נטל את ידיו אחרי זה הוא יצטרך בתוך הסעודה לברך ברכה אחרונה. אם שכח יהיה לזה דין אחר. זה נלמד בהמשך. אבל הרעיון המרכזי אומר שיש לנו ברכות ראשונות, ברכות אחרונות, אבל צריך לדעת להסתכל בסיטואציה של המקרה, כי לפעמים אתה לא יכול לברך את הברכה האחרונה שאתה חושב שאתה צריך לברך או בכלל לא לברך אותה. קח דוגמה מעניינת. אדם שותה יין, מברך בורא פרי הגפן. הדין הוא שאדם ששתה יין, כיוון שהוא בירך על המשקה החשוב, פטר את כל המשקים שאחריו. הוא לא מברך יותר על כלום. נכון, אדם ששותה יין וישתה כוס מים, אדם ששותה יין בשביל קידוש, עכשיו הוא צריך ללכת ליטול ידיים. אם הוא ישתה כוס מים הוא נכנס בספק ברכה אחרונה על המים וזה הפסק בין הקידוש לבין הסעודה. אבל אם הוא לא נטל ידיים, עשה קידוש, אכל מזונות, בירך מזונות ואכל מזונות במקום קביעות סעודה, כמו שאנחנו יודעים צריך לעשות קביעות סעודה, ועכשיו הוא רוצה לשתות קולה,

24:14 דובר 2 הוא רוצה לשתות מים. לא יברך כי בירך בורא פרי הגפן. לא רק זה, גם מי ששמע ממנו, אנחנו עוד נראה בברכות הנהנין, אם אדם שנהנה מברך בשביל עוד חבר שנהנה, יוצא ידי חובה. בברכות הנהנין אי אפשר לברך מאדם לחברו. אדם לא יכול לברך עבור חברו כי אתה לא נהנה. אם אני, אם אני שותה עכשיו מים וחבר לידי מברך שהכל בשבילי, הוא הרי לא שותה. אז איך הוא יברך בשבילי? אבל אם הוא גם מחזיק כוס מים והוא צמא, והוא מברך שהכל בשביל עצמו ואני עונה אמן, והוא מכוון להוציא אותי ידי חובה ואני עונה אמן, יצאתי ידי חובה כמו בקידוש. ולכן, כשחבר בירך בורא פרי הגפן ואני יצאתי ממנו ידי חובה, עכשיו אני לא אברך על אף משקה, כי ברכת בורא פרי הגפן או שמיעת ברכת בורא פרי הגפן בשביל להיכנס ולהיות בכלל הברכה ולצאת ידי חובה הופכת אותי להיות חלק מן הברכה ואני לא צריך לברך על שום משקה אחר כך. אז הנה גם לברכה ראשונה יש יוצא מן הכלל. ברכת בורא פרי הגפן פוטרת את כל המשקים, ומי שיברך על שאר המשקים נכנס בתוך בעיה של, של ספק של ברכה לבטלה חכמה נליצה. ולכן כמובן זה שונה בתוך הסעודה, עוד נלמד את זה. אדם שקידש ואחרי זה רוצה לשתות יין בתוך הסעודה או מי ששמע ממנו, יש בזה דינים נפרדים, אבל אני מדבר כרגע שבן אדם קידש ואוכל מזונות. עכשיו הוא רוצה לדעת האם לברך על המשקים. הוא יצא בברכת הגפן, יצא ידי חובה. אבל מה קורה אם הוא שתה טיפ טיפה? בירך בורא פרי הגפן ושתה טיפ טיפונת יין פחות מהשיעור. אנחנו עוד נלמד

26:04 דובר 2 את השיעורים. השיעור של יין זה רביעית. זה לא עכשיו השיעור על זה, אבל הוא שתה פחות מהשיעור. עכשיו הוא בא לשתות מים, והמים הוא שתה יותר מהשיעור, הוא שתה רביעית. אז שוב פעם, כפי שנראה בשיעורים, כשנגיע לדיני השיעורים של השתייה, גם כאן את הברכה הראשונה הוא יעשה בורא פרי הגפן. אבל הברכה האחרונה, הברכה האחרונה היא כבר לא תהיה על הגפן ועל פרי הגפן, כי הוא לא שתה כשיעור. היא תהיה בורא נפשות כי הוא שתה רביעית מים או רביעית קולה או מה שלא יהיה. זאת אומרת שלמרות שיש ברכה מבוררת לכל דבר, מה הברכה הראשונה ומה הברכה האחרונה, ייתכנו שינויים בפטור מברכות וצריך ללמוד. מקרה קלאסי, ככה דיברנו על אורז. דיברנו על הברכות המיוחדות שבאורז, על השינויים, על המחלוקות. מקרה קלאסי, אם בן אדם, מביאים לו, בן אדם שנוהג לברך על אורז שהכל. הביאו לו עוף בצלחת עם אורז. הוא יכול לברך על העוף שהכל, הוא יכול לברך על האורז שהכל, אלא שעל העוף הברכה היא מבוררת. על האורז הברכה היא לא מבוררת. זאת אומרת, רק בגלל הספק הוא עושה שהכל. על מה יעשה שהכל? אז שאלתי רבנים והם אמרו לי שעל העוף יעשה, היות וזו הברכה המיוחדת לו, השהכל יברך על העוף ויפטור את הספק אורז. מה קורה אם הוא מחבב את האורז יותר מהעוף? אלו מסוג הדברים שברכות הנהנין אין להם סוף. אפשר לעיין ולעיין וללמוד, ותמיד צריך ללמוד ולעיין ולשאול את הרב כשיש קושי. אבל כאמור, מי שעושה כמה ברכות על האורז, אז ברגע שהוא בירך גם מזונות, גם האדמה, גם שהכל על דברים אחרים, אז כל השאלה נפלה. כל השאלה

28:15 דובר 2 היא רק לפי מי שעושה שהכול על אורז. מי שעושה את כל הברכות, אין שאלה במקרה הזה. אז בעצם היום ראינו את מה שחז"ל, את מה שחז"ל תיקנו בברכות הנהנין, וראינו שעל כל דבר ודבר יש לו את הברכה, אלא אם כן יש יוצא מן הכלל. מה קורה אם בן אדם שכח לברך את הברכה? הרי אסור לאכול בלי ברכה. אז אם הוא נזכר כשהוא עושה עוד את הביס, יפלוט, שיוציא את זה החוצה ויברך. במקרה שזה יגעיל מאוד את האנשים או שזה יימאס מאוד, אז יש עצה לסלק את זה לצד, אבל אנחנו, ההלכה אומרת שלא לברך זה לא יפה, "ימלא פי תהילתך", זה לא יפה להלל ולשבח את השם ולברך אותו כשהפה שלך מלא, גם לא מדברים ככה, ולכן עדיף לפלוט. לא פלט, יסלקנו לצדדים, לשים את זה בצד ויברך. גם אם חלילה שכחת לברך ברכה ראשונה, תחפש את אותו מאכל ותברך עכשיו כדי שבדיעבד זה יעלה לך למה שאכלת כבר, למה שכבר בתוך בני המעיים. אז לכן תמיד צריך להיות עם, עם, עם תשומת הלב לברך. סבי עליו השלום לא ראיתי אותו מברך בעמידה ברכות הנהנין מעולם. שמעתי מבני משפחתי שהוא אמר, האמת שגם אני זוכר שהוא אמר לנו את זה. שאלתי אותו פעם למה, שאלנו אותו למה הוא מברך בישיבה, הוא אומר, "מה פירוש? איך אפשר לכוון? איך אפשר לתת לבורא, להגיד את שמו ולבקש רשותו לאכול ולתת לו שבח כשאתה לא מיושב ככה על הדרך?" הט"ז אומר שצריך האדם לכוון בכל הברכות ולא להתעסק עם משהו אחר. לפעמים אנחנו רואים אנשים מברכים משהו והם מתעסקים עם משהו אחר בינתיים ומסדרים. ברכה בלי כוונה, ספק גדול

30:23 דובר 2 על הברכה. גם אדמו"ר הזקן מביא את זה בשולחן ערוך שלו בהלכות בר-- בהלכות ברכות. בסוף חלק א', בסוף ח-- בסוף חלק א' של אורח חיים, הוא מדבר על כך שהאדם צריך לדעת מה מברך ולכוון למה שהוא מברך. וכל שכן שלא יסיח דעתו. אדמו"ר הזקן מעיר על זה, ולכתחילה אומר אדמו"ר הזקן: צריך האדם לברך את הברכה בקול ובכוונה, בקול שישמע לאוזניו. לכתחילה צריך לברך בקול. זה לא חלק שהוא מברך בשקט. כן, אנחנו, אנחנו, מה שנקרא אלה שכבר התרגלו לדת או שאלה שדתיים מלידה, יש להם איזשהם כאלה רפלקסים כאלה, כשלוקחים כוס ליד, זה מין רפלקס כזה שאנחנו עושים עם הפה. אולי תעצור רגע, תברך בקול או תברך לאט. תשמע, אולי אפילו את הקטע השני לענות אמן. אדמו"ר הזקן מדבר על זה, לברך בקול רם, בהלכות ברכות בשולחן ערוך. אז בוודאי שהברכות האלה שהן משהו כזה שלא ברור בכלל האם זה איזה סוג של רפלקס או איזשהו עקימת שפתיים, משהו ככה, איזה תנועת יד או שפתיים ככה שבאה לאדם או שזה באמת ברכה. איך אמר הרבי הריי"צ? הרבי הצמח צדק: "הער אויף זיין א אינגל", תפסיק להיות ילד. כשמברכים צריך לדעת למי מברכים. אז באמת כאשר האדם, אמ, כפי שדיברנו מקודם על החובה של הברכה וכולי, צריך לזכור שיש ברכה שאתה פוטר את השני. בברכות הנהנין אתה יכול גם לברך ולא רק לזכות את השני באמן, אם אתה נהנה אתה פוטר את השני. גם כשאנחנו מברכים בורא פרי הגפן, כשרוצים להוציא ידי חובה מישהו בקידוש, אני לא רק מוציא אותו ידי חובה בקידוש, במנהג של חב"ד אני גם מברך בורא פרי הגפן ואני מוציא אותו ידי חובה

32:40 דובר 2 בברכה של בורא פרי הגפן, כי אני נהנה ושותה והוא נהנה ושותה, אז אני מוציא אותו ידי חובה בברכה של בורא פרי הגפן. גם בהמוציא היה אפשר לעשות ברכת המוציא ולהוציא ידי חובה את השומעים, אלא שמנהג חב"ד שבהמוציא כל אחד מברך לעצמו ולא יוצא ידי חובה ברכת המוציא. הרבי אומר שזה בגלל הפסק הזמן שעובר בין האנשים ובחלוקת הלחם, כך הרבי מבאר באגרות הקודש. למעשה, בברכת הקידוש כשאתה מקדש אתה, אתה לא רק מוציא ידי חובה את האנשים בקידוש, שזה מצווה לקדש את השבת על היין במקום סעודה, שמה אתה צריך לקרוא ל-- לקרוא ולח-- ו, אה, "וקראת לשבת עונג", לקרוא ולקדש את השבת, שזה מצוות הקידוש, אתה גם מוציא אותו ידי חובת ברכת הנהנין, כי הוא גם צריך לברך על זה גם מצד קידוש והוא צריך לברך על זה, כל מי ששומע אותך, גם מצד ברכת הנהנין. כשאתה בירכת על הקידוש הוצאת אותו ידי חובת ברכת הנהנין. הנה אנחנו רואים שאפשר לברך גם בשביל השני. זה לא רק מצ-- זה לא כל כך מדין ערבות, כי בברכת המצוות אנחנו ערבים אחד לשני ואז ממילא אנחנו מברכים אחד בשביל השני, פה זה לא כל כך מדין ערבות, זה יותר גם מצד שאני נהנה, כי אם מדובר בבני אדם שלא יודעים לברך, פה אנחנו נכנסים ללברך לבן אדם מדין ערבות. לדוגמה, בקידוש שיש כאלה שלא יודעים לקדש אז אני עושה לו קידוש כי הוא לא יודע לקדש, אבל אם אשתו וילדיו של האדם יודעים לקדש אני לא אקדש להם, כי הם יודעים לקדש. בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן כותב ב-- אדמו"ר הזקן כותב מפורש שלא-- לכתחילה לא יקדש האדם לאשתו וילדיו

34:32 דובר 2 אם הם יודעים לקדש בעצמם. אמנם מנהג חב"ד שראינו אותו בבית הרב לנדא הזקן, כמו ששמעתי מנכדו, הרב של בני ברק היום, ראיתי את זה אצל דודי הרב אשכנזי, אצל אבי מורי, כן, שכשהאדם קידש בקידוש של היום, אם גבר מקדש בקידוש של היום בבית הכנסת שהוא עושה פארברענגען, שכולם מתאספים לפארברענגען, הוא מברך, מברך הגפן לעצמו בקידוש, אחר כך כשמגיע הביתה יש בעיה, הרי אדמו"ר הזקן אומר שלכתחילה לא יקדש אדם דין קידוש מצד דין קידוש למי שיודע לברך, שלא ישתמש בעניין של ערבות של מצוות לברך לאחר. אמרנו, בברכות הנהנין אתה יכול לברך אם אתה נהנה, בברכות המצוות אתה מברך לשני גם אם אתה לא נהנה, אבל בברכות המצוות כמו בקידוש אתה מברך לשני גם אם אתה לא נהנה בתנאי שהוא לא יודע לברך, והיות ואנשים שלנו והילדים היום יודעים לברך אז למה אתה עושה בשבילם קידוש? בשביל האישה והבנות שלך? אבל ראינו בפועל שבכל רבני אנ"ש מדורי דורות, כולל רבני צרפת, כולם קידשו לאישה והסיבה מאוד פשוטה, כי כשאתה מגיע הביתה ואתה מברך בורא פרי הגפן אתה הרי שותה, אתה מברך בשביל עצמך בורא פרי הגפן בשביל ברכת הנהנין ואתה פוטר את אשתך ואת הילדים מדין קידוש. זה מועיל להם, זה מועיל לשתיים, לך זה מועיל בשביל ברכת הנהנין ובדרך ממילא אתה מוציא ידי חובה את אשתך והילדים. כל מה שאדמו"ר הזקן אומר שלא יקדש אדם לאשתו וילדיו אם הם יודעים לקדש זה רק אם הוא לא שותה בעצמו או בקידוש הלילה שיש, שהוא כבר קידש והוא... זה דין אחר. אבל בקידוש היום, הרי כל מה שהוא אומר זה "בורא פרי הגפן". הוא אומר את

36:27 דובר 2 זה בשביל עצמו, בשביל ברכת הנהנין שלו, אז זה מועיל. מצד ברכת הנהנין שלו הוא אומר "בורא פרי הגפן" ומצד דין ערבות זה מועיל להוציא את בני משפחתו ידי קידוש. אדמו"ר הזקן לא מדבר על זה בשולחן ערוך. אמנם נכון שיש כאלה רבנים שעוררו והתעוררו על המנהג הזה והם מביאים ראיה מאדמו"ר הזקן מסעיף שבכלל לא מדבר על המנהג. אני ראיתי בפירוש אצל הרב אשכנזי ושמעתי מהרב לנדא הזקן ומה-- מהנכד, לא יודע, וכך נהג רבי פבזנר. לכן מנהג שנהגו בבתי אנ"ש ורבני אנ"ש מדורי דורות צריך להיות עניין של לכבד אותו, עניין של שימוש, שאתה יודע מה לעשות ולעשות על הדברים.