ברכת הגומל - הרב שאול סילם שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 שלום, אנחנו נלמד על ברכת הגומל. ההלכות הן, אה, די מורכבות. מה שנעשה, אה, אנחנו נלך לפי הסדר של סדר ברכת הנהנין של האדמו"ר הזקן. בסוף סדר ברכת הנהנין, בפרק י"ג, ישנם איזה שישה סעיפים, מסעיף ב' עד סעיף ז' שם בפרק י"ג, שדנים בעניין. אנחנו נראה מה שכותב האדמו"ר הזקן ומסביב לכל אחד מהסעיפים אנחנו ננסה לדון, להאיר, להרחיב, להביא דעות אחרות, אבל המבנה זה יהיה לפי סדר ברכת הנהנין. י-יש כל מיני השלמות בסימן רי"ט בשולחן ערוך של רבי יוסף קארו, שאנחנו, אה, ניקח גם כדי להשלים את התמונה ונשחיל את זה תוך כדי. אבל המבנה הבסיסי, כדאי כששומעים את השיעור הזה שיהיה את סדר ברכת הנהנין, פרק י"ג, וזה, זה יהיה הבסיס. מתחיל האדמו"ר הזקן בסעיף ב', אנחנו עכשיו בסעיף ב'. שוב, לכל סעיף אני אגיד באיזה סעיף אנחנו נמצאים והערה אחת, שתיים, שלוש, ארבע. על הסעיף, אה, סעיף ב', הסעיף הראשון שאנחנו נלמד, למשל, סעיף א' זה כבר נושא אחר, אבל לסעיף ב' כבר יהיה לי איזה שתים עשרה הערות. אז, אה, כן, נגיד כל פעם איפה אנחנו נמצאים. אז אותו סעיף ב' אומר שם ד-ד-האדמו"ר הזקן, "ארבעה צריכים להודות ולברך ברכת הגומל". הנוסח הוא מופיע בסידור של האדמו"ר הזקן. ומי הם אותם הארבעה? הרי זה מובא ב-ב-גמרא בברכות לפני כן, באותו סדר. "יורדי הים כשיעלו ממנו, הולכי מדבריות כשיגיעו ליישוב ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים על ידי עסקי נפשות ויצא או על עסקי ממון אם היה מעונה בחבלי ברזל". זה מה שכותב האדמו"ר הזקן. אז אם אני מסכם: יורדי הים, הולכי מדבריות, זה לא קשה. כן, ים, מדבר. ומעוד חולה שנתרפא

02:20 דובר 2 ומי שהיה חבוש בבית האסורים, אה, את הפרטים אנחנו נראה. עכשיו מוסיף האדמו"ר הזקן דבר שהוא חשוב: "וצריך לברך ברכה זו בפני עשרה ושניים מהם תלמידי חכמים". הרבה לא יודעים. כן? זה לא מעכב, בגלל זה אנחנו לא יודעים. אבל בעיקרון, כשאנחנו מברכים ברכת הגומל צריך שיהיו עשרה ושיהיו שני תלמידי חכמים מבין העשרה. ומאיפה לומדים את זה אנחנו נראה. שוב, מציין, אני לא, לא אקרא את כל ה..., את כל העניין, אומר האדמו"ר הזקן שבאמת לא, לא מעכב תלמידי חכמים, אה, לכתחילה, אבל זה לא בדיעבד. ועוד עניין אומר שם האדמו"ר הזקן: "ונהגו לברך בבית הכנסת אחר קריאת התורה לפי שיש שם עשרה". אז צריך לדעת, אנחנו באמת רגילים שעולים לתורה, מברכים הגומל. אבל הדבר הזה הוא ממש לא מעכב. הרי לאחר שצריך שיהיו עשרה וזה הדבר הזה מעכב, אז בבית כנסת לא תמיד יש עשרה, אבל כשמוציאים ספר תורה ודאי שזה סימן שיש עשרה, ולכן אנחנו נהגנו להצמיד את זה ובכל הקהילות לקריאת התורה, כי יש קריאת התורה אז יש עשרה. זה, זה העניין. העשרה זה כולל מי שמברך ולכן זה העניין, אבל זה לא מעכב. זה מעכב עד כדי כך ש... למשל, מי שצריך לברך כבר ביום ב', הוא לא יחכה ואיזה אחר הצוהריים הוא חוזר מאיזו נסיעה, הוא לא יחכה ליום חמישי, אה, לקריאת התורה כי זה אחרי שלושה ימים, זה לא לכתחילה. אנחנו נגיע לזה. אבל, אה, בבית הכנסת כשהוא יהיה, אה, ביום ב' במנחה, ביום ג' בשחרית בפני עשרה, יברך הגומל ולא יחכה לקריאת התורה. שוב, זה לא דברים שאנחנו רגילים, בדרך כלל לא כך עושים, אבל זאת ההלכה וכך צריך לנהוג באמת. ה-ה-על

04:07 דובר 2 הדברים שאמרתי מהאדמו"ר הזקן פה בסעיף ב', אמרתי אני רוצה לעיין וטיפה להעיר בשתים עשרה הערות. אז אנחנו פשוט כן ניתן מספר. הערה ראשונה, טיפה נסתכל במקור של אדמו"ר הזקן זה פשוט מרתק. המקור של האדמו"ר הזקן זה אמרו של רב יהודה בשם רב בגמרא בברכות, ושם הדברים באמת מובאים באותו סדר של של האדמו"ר הזקן, ושם מובא שלומדים את זה מתהלים ק"ז. עכשיו בתהלים ק"ז כן, "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר ומארצות קבצם ממזרח וממערב מצפון ומים", זה תהלים שהוא די ידוע, אז שם אחרי הפסוקים שעכשיו קראתי יש ארבע סדרות של פסוקים והם מדברים בעצם על אותם ארבעה סוגי אנשים. מפסוק ד' עד ט', "תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו", כן? טעו במדבר זה הולכי מדברות. מפסוק י' עד ח', "יושבי חושך וצלמות אסירי עוני וברזל", כן? אנחנו מדברים על, על האסירים. לאחר מכן מפסוק י"ז, "אוילים מדרך פשעם", אני קופץ לפסוק כ', "ישלח דברו וירפאם". זה עניין של אנשים שהיו חולים ומפסוק כ"ג, "יורדי הים באניות". אז אנחנו פה רואים בתהילים שיש הולך במדבר, יש אסירים, מי שהיה חולה ונתרפא, יורדי הים. מעירים שם בעלי התוספות שהסדר בגמרא והסדר בתהילים הוא סדר שונה. אה, אה, הסדר שמביא האדמו"ר הזקן זה באמת הסדר שאנחנו פוגשים בגמרא. אבל למה זה שונה? אז מעירים שם התוספות שהסדר שבגמרא זה מהדבר המצוי לפחות מצוי. יותר מצוי, לפחות בתקופת הגמרא, יורדי הים, אחרי זה הולכי מדבריות, אחרי זה מי שהיה חולה ונתרפא, אחרי זה חבוש בית האסורים, ולכן זה ה-- זה, זה ה-- זה הסדר. משהו פרקטי. אומרים את הדברים

06:16 דובר 2 היותר מצויים, כן מדובר בהלכה, זה מובן. כל עוד ומה שבתהילים שזה משהו יותר רגשי, זה פחות פרקטי הלכתי. אז אם הדבר ה-- יותר מסוכן לדבר הפחות מסוכן זה מה שאומרים בעלי התוספות, כן. אה, בזמנם כנראה שללכת במדבר זה הדבר הכי מסוכן. יש ליסטים, יש חיות רעות. אחרי זה, זה העניין של בית האסורים, כיוון שזה לא נעים, אבל כנראה שזה, אה, פחות מסוכן מהראשון ויותר מסוכן מזה שלאחר מכן. אחרי זה חולה שנתרפא, אחרי זה יורדי הים. זה ה-- זה, זה הסדר. זאת ההערה הראשונה מהמקור. דבר מאוד מעניין שכותב הרב אברהם דוד לאוואוט, שהוא הסבא רבא רבא של הרבי. בשער הכולל הוא מעיר דבר מאוד מעניין. הרי יש לאדמו"ר הזקן לגבי העניין של האסירים שיטה מאוד מיוחדת. יש פוסקים שאומרים שאסירים זה רק אסירים בדיני נפשות, כי הם באמת מסוכנים, מסתכנים. בן אדם שהרג, אה, ייתכן שיהרגו אותו בבית הסוהר. מי שגנב יש לו פחות חששות. הפוסקים הספרדים הם סוברים שזה לא-- אפילו מי שהיה אסור בגלל ענייני ממונות גם יברך. אבל האדמו"ר הזקן, יש לו איזה שיטה אמצעית מאוד מעניינת, שזה רק אסורים, אה, מ-- בגלל דיני נפשות או אסורים מדיני ממונות, אבל שהיה להם כבלים, כן? רק כאלה. אה, ובשער הכולל הוא פשוט מוכיח את העניין בצורה מאוד יפה. הרי מה הוא אומר? הוא אומר שאם אתה מסתכל בכל ה-- בכל אחד מ-מ-מ-מהסדרות הפסוקים שם בתהילים, יש את העניין של, אה, נפש. לגבי תעו במדבר בישימון-- אה, בישימון דרך כתוב רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף. אז זה שמוזכר עניין של נפש אתה מבין שיש סכנת נפשות לבן אדם. אותו דבר לגבי מי שהיה חולה.

08:41 דובר 2 כתוב כל אוכל תתעב נפשם. מוזכר עניין של הנפש. לגבי יורדי הים יעלו שמיים ירדו תהומות נפשם ברעה תתמוגג. אבל לגבי העניין של יושבי חושך וצלמוות אסירי עוני וברזל העניין של נפש לא מוזכר, הוא אומר שזה רמז ל-ל-ל-לדעת האדמו"ר הזקן שזה לא רק בעסקי נפשות דווקא. כן, דבר מאוד, מאוד יפה. הערה שלישית, יש דבר שאומר הטור זה מובא בשולחן ערוך. אמרנו שאנחנו ככה במקביל מ-משלימים קצת דברים מדברים שבשולחן ערוך סימן רפ"ט. אה, ה-ה-השולחן ערוך נותן על פי דברי הטור איזה סימן, אה, מילות טכני כדי לזכור את ה-- את הארבע. הוא אומר וכל החיים יודוך סלה. אז אם ניקח את המילה חיים יש את ראשי התיבות. כן, אני אמרתי לפי יוד כה פה כה, מה שמובא בשולחן ערוך וכל החיים יודוך סלה. חיים זה ח. זה חולה. י' זה ייסורין, ייסורין זה, אה, מה שיש למי שבבית האסורים, כך מבואר. י' השני זה הים. כן, אה, והמ' זה מדבר. טוב, אוקיי, אפשר להגיד אוקיי, מה-מה-מה-מה העניין ההלכתי בזה? הב"ח על הטור מעיר שזה לא סתם איזה משהו ככה כדי לזכור. זה כדי לרמוז גם שבכל הדברים האלה וכל החיים יודוך סלה זה דברים שהחיים שלך יהיו בסכנה. זאת אומרת יש פה איזה גדר הלכתי שברכת הגומל זה רק כאשר היה באמת איזה עניין של פיקוח נפש. אנחנו נאריך בעניין הזה, אבל זה דבר שהוא חשוב ומוזכר בשולחן ערוך. שוב, האדמו"ר הזקן לא הזכיר את זה, אבל בסימן רפ"ט, אה, רבי יוסף קארו, מרן, אה, כן הזכיר את העניין, אה, בתור סימן. אה, ושוב הב"ח מעיר שיש בזה גם עניין, עניין הלכתי. הערה רביעית, דבר מאוד יפה.

10:40 דובר 2 מוזכר בשולחן ערוך מקור ל-למה שאמרנו שצריך שיהיו עשרה ושניים מהם תלמידי חכמים. כן, הדבר הזה פשוט יש לו רמז באותם תהילים, הרי בפסוק ל"ב שם כתוב וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו. אז כתוב קהל עם ומושב זקנים זה רמז לאותו מעניין שצריך להיות ומושב זקנים. כן, תמיות זקנים[?]. שתיים שיהיו שני תלמידי חכמים. גם הדבר הזה הוא מרומז באותו תהילים שמובא בגמרא בברכות. הערה חמישית, פה זה הערה חשובה מאוד. אם-- ז-זה אולי מה שאני הולך להגיד עכשיו זה אולי הדבר הכי חשוב. בלי מה שאני אומר עכשיו אי אפשר להבין כלום כשלומדים הלכות ברכת הגומל. דבר בסיסי מאוד, ואולי לפני אני, אני אקדים בשאלה. הרי אנחנו יודעים שיש הרבה מחלוקות ב-ב-בברכת הגומל בין ספרדים לאשכנזים, ובחב"ד פה זה יותר דומה לאשכנזים, ו-ו-ויש גם מגמות שונות במחלוקות. אם-אם-אם אני אשאל מ-מ-מי מברך יותר ברכת הגומל, אשכנזים או ספרדים? ה-ה-הזה תלוי מה זוכרים. יש מי שיגיד כן, אני מתפלל בבית כנסת של ספרדים ובשבת הולכים עולים אחד אחרי השני וכל ה-- כולם מברכים ברכת הגומל. כולם מכירים את זה. ולמה? כי באמת אנשים נוסעים הרבה מעיר לעיר ואז כן, יש פוסקים שאומרים שעל זה מברכים ברכת הגומל. אנחנו נראה מזה הפוסקים האלה. כן, לכאורה זה השולחן ערוך, אבל יש פוסקים אחרים שאומרים טוב, אי אפשר ככה כל יום לברך את הגומל. נברך לפחות פעם בשבוע, ואז בשבת עולים הרבה אנשים שנוסעים באמצע השבוע והם מברכים ברכת הגומל, דבר שלא מוצאים אצל אשכנזים. בחב"ד אין את העניין הזה שוב, אנחנו נעיין ונראה איך נולד העניין. כן, מה המחלוקת פה מאחורי הדברים, אבל פה רואים שספרדים מברכים יותר ברכת הגומל לכאורה.

12:54 דובר 2 אבל יש עניין אחר, זה שמי שהיה חלילה היה לו איזה תאונה, אז אצל הספרדים לא מברכים שהחיינו כי יש ארבעה שצריכים להודות. הארבעה אמרנו הולכי הים, הולכים מדבריות. מי שהיה חולה ונתרפא, מי שהיה בבית האסורים. הרי לא כתוב שמי שניצל מתאונה יברך שהחיינו. אצל אשכנזים ובחב"ד כן מברכים שהחיינו על הדבר הזה. אז יוצא שאשכנזים וחב"ד מברכים יותר. אז יש פה מגמות באמת ואנחנו נעיין. זאת הייתה הקדמה כדי שעכשיו אנחנו נוכל לראות את הדברים יותר בעיון. ושוב, בלי מה שאני הולך להגיד עכשיו קוראים בפוסקים ולא מבינים מה, מה הולך ומה מאחורי הדברים. בהלכות ברכת הגומל אנחנו עכשיו נבין בעזרת השם יש מחלוקת מאוד מאוד בסיסית בין הפוסקים הספרדים לאשכנזים. באיזו מידה של מוחשיות צריכה להיות הסכנה? ראינו שבברכת הגומל זה קשור לסכנה, סכנת חיים. אבל באיזו מידה? הרי תמיד יש סכנת חיים. גם כשאני עובר את הכביש זה סכנת חיים. מתי זה זה נחשב כבר לסכנת חיים? באיזה שכיחות זה צריך להיות? אז אצל אשכנזים רק אם הסכנה היא שכיחה באמת סכנה שלפי ההסתברות שוב אנחנו נראה את הגדרים. כן, זה לא דברים שנשארים באוויר, אבל סכנה שכיחה זה דבר אצל אשכנזים שאנחנו מברכים שהחיינו. אצל אצל הספרדים גם סכנה זה סכנה, אבל סכנה שמבחינה הסתברותית היא סכנה רחוקה. גם אז אנחנו מברכים שהחיינו. כן, זה באמת המחלוקת בין האשכנזים לספרדים. ספרדים גם סכנה רחוקה, אבל זה סכנה. מברכים שהחיינו. אשכנזים רק אם הסכנה היא שכיחה. עכשיו אנחנו אחרי שהקדמנו את זה, אנחנו נראה בארבעת הדברים שאמרנו הולכי הים, הולכים מדבריות. מי שהיה חולה ונתרפא, מי שהיה כלוא בבית האסורים. איך הדברים האלה באים לידי ביטוי

15:05 דובר 2 עם גדרים ממש מאוד מאוד ברורים. נתחיל ביורדי הים. יורדי הים אצל אשכנזים זה רק וגם בחב"ד יורדי הים. כמה ימים מי שהיה ועשה איזה טיול היה באילת וכן עשה טיול של איזה שעתיים שלוש וחזר על זה אשכנזים לא מברכים שהחיינו. כל עוד ולפי הספרדים מהרגע שאתה נסעת זמן הילוך פרסה שזה כך מקובל אצל הפוסקים הספרדים שבעים ושתיים דקות, אז אתה כבר תברך שהחיינו. ולכן האונייה באילת היא התרחקה. יש מי שאומר שמהרגע שאתה לא רואה את האונייה כשאתה על החוף, בן אדם שיש לו ראייה טובה זה כבר נחשב שמתחילים לספור את הזמן. אה שבעים ושתיים דקות לאחר מכן נגמר הטיול. כן, וזה באמת הם יברכו. אצל האשכנזים זה לא. שוב אותו עניין. תמיד יש סכנה, אבל כשאתה עושה הפלגה של כמה ימים באמת הסכנה היא יותר מוחשית. כשאתה מפליג שבעים ושתיים דקות זה הרבה פחות בעניין של הולכי מדבריות פה זה מהדברים החשובים ביותר, מתי אנחנו הולכים במדבר? כן, זה לא כזה מצוי, אבל אצל האשכנזים וגם בחב"ד הולכי מדבריות זה הולכי מדבריות כשיש סכנה מוחשית. מדבר, מדבר באמת מדבר אמיתי לא, אפילו לא כמו המדבר שלהם שאנחנו בתוך האוטו ויש את הכביש. נחזור לנקודה הזו. הולכי מדבריות בזמנם, אתה הולך למדבר על הגמל, יש שם גנבים, יש שם אה אה חיות רעות, רעות טורפות. זה דבר שבאמת מוחשי, זה באמת פחד מוות. כן. אז על זה באמת לפי האשכנזים מברכים שהחיינו. אבל לפי הספרדים לא. הולכי מדבריות, הרי יש סכנות. א-א-א ידוע שה-ה-הכבישים, הדרכים הם בחזקת סכנה. שוב, כולם מסכימים, אבל זו סכנה פחות מוחשית. בד"כ כן, רוב הזמן ברוך השם, כבן אדם שהולך

17:18 דובר 2 לדרך הוא חוזר ללא, ללא פגע, כן. עם כל זה, הפוסקים הספרדים מבינים שגם הסתברות כזו רחוקה זה כבר נחשב להולכי מדבריות. הולכי מדבריות זה לאו דווקא, זה כל מי שהולך בעצם שבעים ושתיים דקות כמו שאמרנו לגבי, לגבי הים. ופה זאת המחלוקת וזה מסביר מה שאנחנו רואים בבתי כנסת של ספרדים שלא רואים בבתי כנסת של אשכנזים. הרי ה-ה-הגדר של ברכת הגומל אצל ספרדים זה דומה לגדר של תפילת הדרך, כן. אצל אשכנזים זה זה ממש שונה, ולכן כך מתבטא-- מתבטאת המחלוקת הזו מתי מה הגדר של ברכת הגומל? אמרנו, האם הסכנה צריכה להיות שכיחה כמו שאומרים האשכנזים, ולכן כשנוסעים מירושלים לחיפה לא יברכו הגומל. את הדרך כן, אבל הגומל לא. כשיהיה זה הוא. כל עוד ולפי הספרדים כן מברכים הגומל, כי גם סכנה שלא שכיחה מברכים. חולה ונתרפא, גם אותו עניין. לפי האשכנזים חולה ונתרפא זה רק חולה של סכנה, של מישהו שיש לו מכה של חלל מה שנקרא, כן, בשבת. הגדר של מכה של חלל זה מכה באיבר פנימי, כן? ש-ש-ש-שבפנים גוף האדם או סכנה אחרת, אנחנו שוב נחזור גם על העניין הזה, אבל לפי האשכנזים רק חולה חולי של סכנה, בן אדם שהיה בחולי של סכנה, אז לאחר מכן כשהתרפא הוא יברך ברכת הגומל. לפי הספרדים, מהרגע שבן אדם נפל למשכב הוא נחשב לחולה וכשהוא יתרפא הוא נחשב לאותו חולה שנתרפא שעליו דובר. בעניין הזה זה מאוד מעניין לציין, על אף שזה לא המקום, אבל מאחר שזה חשוב אה אז אנחנו פה נתייחס לזה וכשזה יהיה המקום אז אני אזכיר שכבר היינו. פה בעניין הזה של החולה שנתרפא, זה מאוד מעניין. האדמו"ר הזקן יש לו

19:12 דובר 2 דעה אמצעית. הוא לא דורש שתהיה סכנה כמו הפוסקים האשכנזים, אבל לא מסתפק במשכב, מי שנפל למשכב יום אחד. לפי האדמו"ר הזקן, מי שנפל למשכב שלושה ימים אז זה כבר ייחשב לחולי של סכנה. אה זה זו דעה אמצעית. זה מעניין, אבל זה, זה הגדר. לגבי מי שהיה חבוש בית האסורים, אז גם פה אמרנו לאשכנזים זה רק סכנה מאוד מוחשית, מי שנאסר על עסקי נפשות. הזכרנו את זה לפני כן. לפי הספרדים לא, גם מי ש אה נאסר על עסקי ממון, כן יש תמיד בבתי סוהר, זה לא נעים, יש תמיד סכנה. זאת הדעה, סכנה פחות מוחשית, אבל זה הגדר לפוסקים הספרדים. לאדמו"ר הזקן זה משהו באמצע. זה על עסקי נפשות, אבל על עסקי ממון, מי שהיה עם כבלים, כבלי ברזל זה גם, זה גם מראה שהוא מתייחסים לפשע שלו. הוא משהו גנב תפוז באותה מדינה ששמו לו חבלי ברזל. כנראה שמתייחסים לזה בחומרה רבה. זה וודאי חמור, אבל מפה עד לשים חבל ברזל כן, זה זה קשה. אז באותם המקומות שישימו על עסקי ממון חבל ברזל. אז אומרת הגמרא כן, כן, זה נחשב לסכנה שיברכו כשישתחררו. פה ההערה הזו היא הייתה הערה מאוד מאוד מאוד חשובה, כי בלי זה אנחנו לא מבינים כלום מה שכותב הפוסקים. ההערה השישית זאת המגמה השנייה שדיברתי עליה. הרי אמרנו שיש שתי מגמות בין ספרדים אשכנזים. אז אם באמת פה רואים בכל מה שראינו שה-ה-הספרדים נוטים לברך את הגומל יותר בעניין אחר, האשכנזים נוטים יותר וזו המחלוקת. האם אותם הארבעה שהזכרנו זה ארבעה אלה בדווקא או שלא? כל דבר שדומה. לפי הספרדים זה דווקא הארבעה האלה, ולכן כמו שאמרנו ספרדי שחלילה יעשה תאונה

21:18 דובר 2 אז שיצא מזה נקי ברוך השם, הוא יברך סליחה, הוא לא יברך ברכת הגומל. כל עוד לפי האשכנזים כן. אז אם נסכם את המגמות, יש יותר מקרים שונים בהם אשכנזים יברכו כן כל מיני דברים שדבר נופל לו על הראש והוא יוצא ודברים שלא מוזכרים באותם ארבעה שצריכים להודות. לפי האשכנזים זה ארבעה. זה לאו דווקא. אז יש יותר גיוון של מקרים לפי הפוסקים האשכנזים ולפי האדמו"ר הזקן שבהם אשכנזים וחרדים יברכו הגומל. אבל מבחינת החומרה של אותם הארבעה, הספרדים מאוד מהר באותם הארבעה שדיברנו יברכו הגומל. כן, כבר פירטנו את הדברים בארבעת המקרים. מהגדרים. כל עוד ולאשכנזים זה דווקא כשזה יהיה חמור. ובהקדמה הזו אני חושב שתי הקדמות הערה חמש והערה שש מה שהזכרנו אז מאוד התקדמנו. ברוך השם. כותב האדמו"ר הזקן ופה זה גם נושא שכבר וזה זה הסעיף האחרון. זה נושא שכבר דיברנו עליו לגבי האם הארבעה הם בדווקא או שזה יותר מקרים. והזכרנו שלשיטתנו שיטת האשכנזים וגם לשיטת האדמו"ר הזקן מברכים ברכת הגומל לא רק על ארבעת המקרים שנמנו בגמרא במה שהביא האדמו"ר הזקן בהתחלה, אלא גם בכל מיני מקרים אחרים. אני אקרא פה את דעת האדמו"ר הזקן. יש אומרים שהם מברכין הגומל ל-ל-לארבעה שהביאו חכמים בלבד, ויש אומרים שהוא הדין לכל מי שהיה בסכנה וניצול, כגון שנפל עליו כותל, או שניצול מדריסת שור וסוס ונשיכתו, או שעמד עליו אריה לטרוף בישוב, או אם גנבים באו לו או שוד לילה וניצול כולם חייבים לברך הגומל כל שהיה חשש סכנת נפשות. וכן נהגו מסיים האדמו"ר הזקן שכך באמת נהגו. ופה אני רוצה באמת להעיר, הרי המקור לשיטה הזו השניה פה ראינו שתי שיטות כן, שיטה של

23:33 דובר 2 ארבעה בדווקא. שיטה שנייה שלא גם שאר הדברים של סכנה, כמו שאנחנו פירטנו עם האריה והכל. ואגב, אנחנו נזכיר ששיטת האדמו"ר הזקן, שיטת מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך הוא גם מביא את שני הדברים, אבל לשיטתו דווקא זה הפוך ממה שכותב האדמו"ר הזקן. אה לשיטתו המסקנה זה שזה רק הארבעה. וכמו שאמרנו כך פוסקים הפוסקים הספרדים. אבל מה שמעניין אותי פה בהערה הראשונה זה מאיפה זה נלמד העניין הזה של להחיב. הרי כתוב בגמרא ארבעה צריכים להודות. מאיפה המצאנו עכשיו שזה גם מי שנפל עליו כותל ודברים כאלה? האריה. איפה זה מוזכר בגמרא? מה המקור לעניין הזה? אז זה מאוד מעניין. יש בשו"ת הריב"ש, הרב יצחק בר ששת, אחד הראשונים שהיה באלג'יר. זה דווקא המקור. הוא מובא הרבה בבית יוסף, הוא מובא בשולחן ערוך גם פה שיטתו מוזכרת. אבל מה מה הוא כותב בשו"ת? הוא אומר דבר כזה, הוא אומר הרי מה, מה הבעיה בהולכי מדבריות? הבעיה שיש אחת הבעיות שעלולות להיות חיות. כן, הבן אדם שעבר במדבר ועבר את המדבר ללא אירועים חריגים, אז לאחר מכן הוא יברך כי באמת היה עלול להיות איזה אריה והייתה כן סכנה. יש אריות, הוא לא פגש, אבל יש אחרים שכן פוגשים אריות ולכן הולכי מדבריות בגלל שהם ניצולים מזה שהיה עלול להיות אריה שיטרוף אותו, אז הוא יברך הגומל. אז אומר הריב"ש, אם אתה חושש, אם אתה מברך הגומל כשאתה עברת את המדבר כי אולי היה יכול להיות אריה, אם אתה עכשיו אתה בעיר, אתה לא במדבר וקופץ עליך אריה ולא קורה כלום, הוא מפיל אותך, עוזב אותך, לא קרה לך כלום, רק פחד והוא הלך, הוא לא טרף. אז ודאי

25:29 דובר 2 שכשאתה ניצול מדבר כזה זה הרבה יותר פנימי והרבה יותר, זה זה כלול בהולכי מדברות. הולכי מדברות אתה חששת שיהיה אריה ורק מזה שהיה חשש שיהיה אריה אתה מברך. אז פה קפץ עליך אריה ולא קרה כלום, ודאי שאתה תברך. כן, זו זו זו דעת הריב"ש וזה המקור להרחבה הזו שיש אצל הפוסקים האשכנזים דווקא, זה מעניין כי זה פוסק מאלג'יר. היינו מצפים שדווקא הספרדים כך יפסקו, אבל השולחן ערוך באמת כמו שאמרנו למסקנה מבינים מדבריו שהוא לא פוסק בצורה הזו אלא רק ארבעה צריכים להודות, ודווקא הפוסקים האשכנזים הרחיבו על פי העניין של של הריב"ש, מה שהזכרנו עכשיו, זה הערה הראשונה. הערה שנייה, באיזה סוג דברים באמת אנחנו נחשוש ואולי נמצא איזה גדר, כי מהרגע שאנחנו מכריעים את זה כן לשיטת חב"ד, לשיטת אה האשכנזים וגם משיטת חב"ד מכריעים לכל מיני מקרים אחרים, אז מה הגדר בדיוק? מה, מתי זה נחשב? אז זה מעניין, כי את זה דווקא אנחנו נלמד מהשולחן ערוך, כי אמרנו השולחן ערוך מביא שתי דעות. אמנם באמת הוא פוסק בסופו של דבר לא כהריב"ש, אבל בכל זאת כשהוא מפרט אז הוא נותן גדרים שמאוד מעניינים. הוא אומר השולחן ערוך בשיטה הראשונה, "אין ארבעה לאו דווקא דהוא דין למי שנעשה לו נס". פה נס אפשר לשים במירכאות, כן נס זה לאו דווקא נס אה פתאום שהים נהפך לדם או עשר מכות. כן, פה נס זה נס קטן מלובש בטבע אפילו. "כגון שנפל עליו כותל או ניצול מדריסת שור ונגיחותיו, או שעמד עליו בעיר אריה לטרופו, או אם גנבים באו לו עם שוד לילה וניצול מהם". כן, אנחנו מבינים שנס פה זה שוב נס, הרי זה קורה

27:26 דובר 2 שבאים שודדים והבן אדם ניצול, אבל קוראים לזה נס פה. "וכל כיוצא בזה כולם צריכים לברך הגומל". אז שוב, אמרנו השולחן ערוך לא כך פוסק בסופו של דבר, אבל האדמו"ר הזקן שכן הרחיב את הדברים ליותר מארבעת המקרים, אז אנחנו מבינים שגדרים כאלה נפל עליו כותל וניצול, ניצול מדריסת שור ונגיחותיו, עמד בעיר אריה לטרופו, גנבים באו לו, שוד לילה. כן, ברור לכם שזה לא דברים מצויים, אבל זה נותן לנו גדר. ואז מפה ובזה אנחנו נסיים, נגיע לגדר טיפה יותר מוחשיים בדברים יותר מצויים שלא עלינו היום. מה שמבינים הפוסקים מכל המקרים האלה זה שמדובר במקרה הגדר זה שהבן אדם כן נכנס לסכנה ויצא, ויצא באמת יצא טוב בסופו של דבר. למשל, בן אדם עשה תאונת דרכים, לא עלינו. עכשיו אפילו אם לא קרה לו כלום, כי אם קרה לו כלום והיה לו ניתוח והכל, אז ודאי שמסעיף אחר כן הוא יצטרך לברך. עכשיו הבן אדם באמת הייתה סכנה ולא קרה לו כלום. אז במקרה הזה באמת הסכנה הייתה מוחשית, כי באמת אתה רואה שהאוטו ניזוק ולא, לא קרה כלום והיה במקרה כזה של תאונה, יש הרבה מקרים כאלה שהבן אדם כן ניזוק חלילה, אז זה ייקרא נס לענייננו שוב נס במירכאות, ובמקרה כזה בן אדם כן יברך הגומל. בן אדם עבר בשטחים ששחררנו וערבים זורקים עליו אבנים וברוך השם האבנים זה לא לא סתם אבנים. כן, אני יודע במה מדובר. אני גרתי בבית אל הרבה שנים. האבנים זה לא אבנים זה בלוקים וברוך השם זה עף לפני הרכב אחרי הרכב אפילו אם זה לא נגע ברכב, כן, אם זה נגע ברכב הבן אדם ניצול אז זה היה מאוד

29:46 דובר 2 מוחשי, הוא יברך. אבל אפילו אם זה לא נגע ברכב אבל ניסו לזרוק עליו אבנים ופספסו אותו אז זה גם נחשב. כן, שוב זה ממש מובא בשולחן ערוך. לא, אני לא לא ממציא את הגדרים כי זה לא פשוט פה ללמוד את הגדר ממה שהביא השולחן ערוך. אבל בדבר כזה אומרים הפוסקים שגם הרי הוא ניצול מסכנה, מסכנה מוחשית, והוא כן יברך הגומל. אבל ניקח מקרה אחר שבזה הוא לא יברך הגומל. הסכנה לא הגיעה אליו, הוא עבר את הכביש ויש איזה רכב. פתאום הוא מרים את היד והוא רואה איזה רכב, איזה שני מטרים הולך אחורה, עובר הרכב. פה זה לא הגיע אליו, הוא לא נכנס עדיין לסכנה. הוא היה יכול להיכנס לסכנה. זה די עדין וזה הוא לא יברך או בן אדם נוסע בשטחים והוא רואה מאה מטר משם איזה ערבים שזורקים אבנים ויש אפילו רכבים אחרים שאולי יחטפו, והוא רואה את זה ועושה פרסה, אז הוא לא נכנס לסכנה עליו שזה אולי הוא צריך להודות עוד יותר שהקדוש ברוך הוא נתן לו לראות את הסכנה. אבל מבחינת, מבחינת לברך הגומל כן שיגיד את הפסוקים ממזמור לתודה מצוין. לא מזמור לתודה, אלא הפסוקים שראינו בפרשת צב[?]. גם מזמור לתודה אם הוא רוצה. אבל עכשיו אנחנו מדברים על גדרים הלכתיים, גדר הלכתי של ברכת הגומל. בזה זה לא נחשב שנכנס לסכנה ולכן בזה הוא לא יברך הגומל. הערה השביעית על מה שאמרנו. יש דבר שפה לא מוזכר באדמו"ר הזקן, אבל שהאדמו"ר הזקן מזכיר בשולחן ערוך שלו ושם דברים לא ידועים כל כך. במהדורא קמא אתם יודעים שעל הסימנים הראשונים יש לנו מהדורא קמא של האדמו"ר הזקן על ארבעה סימנים,

31:46 דובר 2 ובמהדורה בתחילה של האדמו"ר הזקן על השולחן ערוך שלו בסימן הראשון בסעיף ט אומר האדמו"ר הזקן שכשבן אדם היה צריך, אם היו קורבנות היום להביא קורבן, אז לפחות היום שאין קורבנות הוא יצטרך להגיד את פרשת הקורבן, כן, והוא מביא בין ה, בין השאר אנחנו נתייחס למה שקשור לשיעור שלנו את העניין של ארבעה שצריכים להודות כן או מי שצריך להודות. כן, זה לא רק ארבע ועוד כמו שאמרנו. אז מי שצריך להודות אז יש קורבן תודה, נכון? הרי בזמן בית המקדש היה מביא קורבן תודה. אז פה אומר הזקן לפחות שיגיד את פרשת תודה. א-א-אז אני אגיד לכם איפה זה נמצא, כי באמת הלכה למעשה בפרשת צו בפרק ז פסוקים יא' עד טו' יש חמישה פסוקים. וזאת תורת זבח השלמים אשר יקרב להשם אשר יקריב להשם אם על תודה יקריבנו וכולי וכולי. כן, שם מדובר על קורבן תודה, אותם חמשת הפסוקים. מי שהיה חולה ונתרפא, שהיה בבית האסורים או הולכי מדבריות. כן, כל מה ש-- הולכי הים, כשיצטרכו לברר ברכת הגומל יצטרכו גם לקרוא את הפרשה הזו. אומר הרבי באגרת קודש. אני מאוד ממליץ ללכת לראות בחלק כד עמוד רסח. אומר הרבי זה נכון שלא רואים שנוהגים. כן, לא רואים כל כך. לא מצוי. אנשים יודעים שבברכת הגומל צריך לברך, אבל אנשים שאומרים את פסוקי התודה, לא, לא רואים את זה. כותב הרבי אבל וחי מפני קושיה זו יבקעו המפורש משולחן ערוך אדמו"ר הזקן. כן, כך כותב הרבי. ולכן הרבי כותב בפירוש עליו שזה לא מובא בסדר ברכת הנהנין. זה לא מובא בסידור, אבל לאחר זה מובא בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן. אז כשצריך להודות ולברך ברכת הגומל צריך גם

33:56 דובר 2 להגיד את הפסוקים האלה. כן, זאת ההלכה. ואגב זה גם מובא במשנה ברורה בסימן רעח סעיף קטן לב. גם המשנה ברורה מזכיר או הוא מזכיר את זה בלשון ראוי. ראוי לומר פרשת תודה. עבורנו אחרי שהרבי כתב מה שהוא כתב, אז זה לא רק ראוי, אנחנו חייבים לעשות את זה. הערה שמינית גם דבר שמובא באותן באותה איגרת של הרבי, הרבי כותב וגם לא בתור עצה שכבר עצה של הרבי זה שווה לנו הכל, אבל פה זה אפילו יותר. הרבי כותב, לכאורה צריכה להיות הפרשה לצדקה לצורך רבים, הרי זה מבוסס על מגן אברהם שאומר שכשנעשה לאדם נס ופה אפשר להחשיב את הדברים האלה שדיברנו עליהם כנס קטן. יתן את זה לצורך רבים בעיר. כך כותב המגן אברהם. וגם על זה אמר הרבי לא ראינו נוהגים כן. ולכאורה כדאי לנקוט כך כתוב. זה הלשון של הרבי שם באגרת קודש. ולכן כשאנחנו צריכים לברך את הגומל הבנו שצריך גם להגיד את פרשת תודה, וצריך גם לפי מה שכותב פה הרבי מבוסס על מגן אברהם להפריש, להפריש כסף לצדקה של רבים. כן, דבר שהוא חשוב. אגב, גם זה מובא במשנה ברורה כן, ובכמה אחרונים העניין של הפרשת צדקה כשצריך לברך ברכת הגומל. הערה תשיעית דיברנו על יורדי הים. אוקיי, ואם זה לא ים אלא נמל למשל, אז כן, אני עושה איזו הפלגה בנמל, הפלגה ארוכה. כן. א-א-א-אז מה יהיה הדין? אה לא בנמל, סליחה בנהר, בנהר. אז מה יהיה הדין? א-א-א-אז פה הפוסקים מ-מ-מקרבים את העניין הזה לאותה מחלוקת שראינו לפני כן לגבי המדבר. הרי האשכנזים שאומרים שמדבר זה דווקא אז הם יגידו גם שים זה דווקא כך כותבים האחרונים, ולכן זה

36:07 דובר 2 ים. ים זה דבר שהוא מסוכן ונהר לא. כן, אבל לגבי הספרדים שאומרים שמדבר זה לא רק מדבר, זה גם כל דרך שאני לוקח. אבל הם סוברים שגם אם אני מפליג בנחל בנהר אני גם בזה. שוב, לפי אותו גדר של הספרדים של שבעים ושתיים דקות, גם בזה הם יברכו ברכת הגומל. זאת אומרת לא מצוי בכל מקרה כן לאשכנזים שצריך כמה ימים שיהיו כמה ימים בנהר, אבל זה יכול להיות כן בברזיל ויש מקומות שיש נהרות מאוד גדולים. זה כן מצוי, אבל כפי שאמרנו האשכנזים זה ים דווקא, ואפילו אם יפליגו כמה ימים בנהר לא יברכו הגומל. זאת הערה התשיעית. הערה עשירית כן, דיברתי על נמל. לפני כן אני תהיתי במילה נמל כי יש גם עניין של נמל. הרי כשעושים הפלגה אמרנו שעושים הפלגה של כמה ימים, אז לפרצוף האשכנזים ולחב"ד אנחנו מברכים הגומל. עכשיו מה קורה אם באמצע ההפלגה אנחנו עוצרים בנמל ואפילו יורדים מהאוניה? אז בזה יחכו לסוף הטיול. כן, העצירה הזו של כמה שעות חצי יום כן, זה לא נחשב עדיין. אנחנו באמצע ההפלגה ורק בסוף כל הטיול אנחנו נברך את ברכת הגומל. זאת הערה העשירית. הערה אחד עשרה שוב כל זה אנחנו עדיין על סעיף ב'. כן, ואמרנו זה כן, אבל לאחר כל ההערות האלה הדברים לאחר מכן ירוצו יותר. הערה אחד עשרה זה העניין של טיסה במטוס. אז מה קורה באמת בטיסה במטוס? דבר מעניין טיסה במטוס יש בה דברים של הרבי לכאורה סתירה ואנחנו נראה שזה לא סתירה. בליקוטי שיחות בחלק יב בעמוד מאה חמישים ושתיים מובאים דברים של הרבי. איזה מכתב של הרבי לגבי העניין של טיסה במטוס והרבי כותב שכן טיסה

38:21 דובר 2 במטוס. מי שטס במטוס יברך הגומל לאחר מכן. אגב, לפי זה מתייחסים למטוס וכאילו שלכאורה בשלב זה זה הולך טוב עם הדעה של האשכנזים שארבעת המקרים זה לאו דווקא כן, זה זה כל דבר אחר, ולכן במטוס יש סכנה מסוימת, ולכן גם אם זה לא קשור להולכי הים, הולכי מדבר, מי שחלה ונתרפא, מי שיצא מבית האסורים, אבל זה עוד מקרה ועל פי זה יוצא שלכאורה לספרדים לא היה צריך לברך ברכת הגומל, וזה מה שמובא בליקוטי שיחות. העניין שכשטסים במטוס לשיטתנו אז אנחנו נברך ברכת הגומל. אבל בספר המנהגים שידוע שהרבי עבר עליו אז שם כתוב שמי שטס במטוס זה רק כאשר הוא מברך הגומל. זה רק כאשר המטוס הוא טס מעל הים. כן, זה מובא גם בקיצור שולחן ערוך ובכמה ספרים שמוסיפים על הים או על מדבר זה זה הולך ביחד. כן יוצא שלכאורה זה טיפה סותר את מה שלפני כן שבצורה גורפת אומר הרבי. הרבי מסתכל על טיסה במטוס כדבר בפני עצמו, לא כאחד מהארבעה, והדברים באמת לא לא סותרים. הרי בין מה שכתב הרבי שם בליקוטי שיחות לבין מה שמובא יותר מאוחר בספר המנהגים, הרי גם בטיחות המטוסים השתנתה, ולכן עכשיו כבר לשיטת הרבי לא רואים את המטוס כדבר שהוא מסוכן. זה שאני עולה למטוס וטס זה לא מצדיק עדיין ברכת הגומל. אז מתי? לפי הרבי אני כן אברך ברכת הגומל אחרי הטיסה רק אם אני טס. הרי על אף ששוב ארבעת הדברים הם לא. אנחנו לא כבולים בארבעת הדברים כן מברכים בחב"ד אצל האשכנזים גם ברכת הגומל על כל מיני דברים אחרים, אבל פה טיסה על מטוס בפני עצמו זה לא כזה סכנה שתצדיק שאנחנו נברך כמו

40:25 דובר 2 שכשאנחנו הולכים על רכב אנחנו לא מברכים גם בזה באמת זה לא מצדיק. אבל אומר הרבי אם המטוס טס מעל הים אז אותה סכנה שיש היא גם נמצאת פה. זה נחשב להולכי הים, הולכי מדבר, אם זה מעל המדבר, ולכן רק אז אנחנו מברכים אה אה ברכת הגומל. זה מאוד אה דווקא מן העניין הזה, כי אם טסים לפי שיטת חב"ד למקום שזה רק יבשה, טיסה פנימית בארצות הברית אה ה-ה-ה לא טסים מעל ים, כן כשיוצאים מהארץ בדרך כלל בכמעט כל כיוון, אנחנו בדרך כלל לא טסים לירדן ולאיראן ודאי לא טיסה ישירה. אז כשיוצאים מהארץ אז בדרך כלל אנחנו עוברים מעל ים ואז אנחנו מברכים אה ברכת הגומל, אבל בטיסות פנים אנחנו לא מברכים ברכת הגומל. אבל גם העניין הזה שמעל ים אנחנו מברכים הגומל, גם בזה יש איזה חידוש. יש ספר שנקרא "ועלהו לא יבול". זה כמה כרכים של שאלות שיהודי שאל את הרב אויערבך. כל מיני שאלות ואחרי זה הוא קיבץ את זה לספרים. אה אני יודע שהבנים של הרב אויערבך די ביקרו את הספרים האלה כי הדברים לפעמים טיפה הוצאו מהקשרם. זה דברים שעל רגל אחת ככה נשאלו ובלי הרבה ליבון, אז אין לזה תוקף גדול. באחד הכרכים יש דבר מאוד מעניין שהרב אויערבך מביא בשם הרבי. בחב"ד דווקא לא יודעים מאיפה המקור הזה, אבל כך מובא ב"ועלהו לא יבול" על שם הרב אויערבך שאומר בשם הרבי, הרבי שלנו, הרבי מחב"ד, שכשטסים מעל ים התיכון זה לא נחשב לים שמברכים על זה ברכת הגומל. אז זה מובא בשולחן מנחם. כן, בהערות לא-לא-לא-לא ידוע מה המקור. אז מה אנחנו עושים בפועל? אז את מה שאני אגיד עכשיו

42:18 דובר 2 זה פעם אני הייתי ברחוב שטראוס בירושלים לפני כמה שנים ופגשתי את הרב זבדיב סלונים[?] ויש לי מנהג שאני רואה תלמיד חכם. אני שואל את עצמי וואי איזה שאלה אני אשאל אותו? לפחות ככה ננצל אותו. אז ראיתי את הרב סלונים ז"ל מתהלך, וברוך השם, עכשיו אני מוסר לכם את העניין אה והצלתי את זה. אה אמרתי לעצמי טוב, הייתי ככה באמצע ללמוד את ההלכות האלה. זה היה לפני שש שבע שנים. אמרתי וואי אני אשאל אותו מה הוא אומר על העניין הזה. האם יש חילוק בין הים התיכון לבין הים האטלנטי? כשאני טס לצרפת, האם באמת אני צריך לברך ברכת הגומל או לא? הרי לפי הרב אויערבך יוצא בשם הרבי עוד שלא. הוא אמר לי שלא, אין שום חילוק, לא שמע על זה חילוק זה נחשב לים וודאי שאנחנו נברך ברכת הגומל. אז ניקח את זה כהלכה למעשה. אה ולכן לשיטת חב"ד, כשאנחנו טסים במטוס, אם אנחנו עוברים מעל ים שזה כולל את הים התיכון וימים אה שהם קטנים, אז אנחנו גם נברך הגומל. אם לא טסים מעל ים או מעל מדבר לפחות אנחנו לא נברך ברכת הגומל. אבל גם לגבי מדבר אנחנו נראה שמדבר זה באמת מדבר שהוא אה יש איזה סכנה? שוב במטוס אפשר להגיד שגם אם אנחנו טסים על מדבר אנחנו מברך ברכת הגומל. נראה שאם אני טס, אם אני נוסע אבל לאילת על אף שאני עובר דרך מדבר, אבל זה בכביש מסודר ואז בזה אנחנו לא נברך הגומל. אז שוב לגבי המטוס אנחנו סיכמנו את הדברים. זה באמת מהלך עם הרבה דברים שסותרים זה את זה, כי היו כמה שלבים אמרנו, כן. אה, פעם

44:16 דובר 2 על כל עלייה למטוס היינו מברכים ברכת הגומל. אה, היום טסים מעל ים או על, מעל מדבר מברכים ברכת הגומל, אם לא, לא מברכים. הערה, השתיים עשרה וההערה האחרונה המתקשרת למה שראינו בסעיף בית זה לגבי הולכי מדבריות היום. אז לפי הספרדים שגם סכנה שהיא די רחוקה היא נחשבת לסכנה, אז כן, זה וודאי אם כשנוסעים מירושלים לחיפה אמרנו מברכים הגומל, אז ודאי שמי שייסע לאילת ויעבור את המדבר אז ודאי על אחת כמה וכמה שיברכו. אבל לפי האשכנזים שזה רק בסכנה שהיא יותר מוחשית. אז, א-א-אז פה לא כל מדבר יחשב למדבר. אם אני יוצא לטיול באיזה מדבר סהרה ככה במרוקו, אה, לא יודע איפה באפריקה, אז ודאי שמן הסתם יש שם סכנות ו-א-אני אברך הגומל. אבל אם אני לקחתי רכב וסע מירושלים לאילת, נכון אני עובר דרך מדבר, אבל זה מדבר מסודר עם כביש, עם... כן. א-א-אז בזה אנחנו לא נברך ברכת הגומל וזה דבר חשוב, כי לכאורה הולכי מדבריות אומר אה הולכי מדבריות. הולכי מדבר זה מדבר מדבר כמו שבסיפורים לא מדבר עם כביש שש כמו שיש בארץ. זה-- זאת ההערה האחרונה על סעיף בית. אומר לנו האדמו"ר הזקן, "קטן אין צריך להודות אפילו הגיע לחינוך מצווה, אבל נשים ועבדים חייבים בברכה זו. ולכן כל אישה יולדת כשתקום מחוליה תברך בבית הכנסת של נשים", זאת אומרת צאת נשים, "וישמעו עשרה נשים מבפנים". שוב, עדיין לא אמרתי שזאת ההלכה כי דברים צריכים פה ביאור. אבל פה יש שני נושאים בדברי האדמו"ר הזקן. נתייחס קודם כל לנושא הראשון, העניין של קטן. קטן אין צריך להודות. אוקיי, קטן אין צריך להודות. המקור של הדברים זה מובא במגן אברהם ממש בתחילת סימן

46:27 דובר 2 רט. אמרנו שההלכות האלה מוצאים אותם בסימן רט. אין לנו את זה בשולחן ערוך מאדמו"ר הזקן. בשולחן ערוך של מרן הבית יוסף יש את זה בהקדמה לשולחן ערוך סימן רט לדבריו. המגן אברהם יש איזה הקדמה מאוד ארוכה של המגן אברהם בתחילת, בתחילת הסימן ושם הוא מביא בשם מהר"ם מינץ. זה מאוד מעניין. מהר"ם מינץ זה רבי משה מינץ. הוא בעל שו"ת מהר"ם מינץ. כן, יש לנו שו"ת כזה היום. הוא היה תלמיד של המהרי"ל ושל תרומת הדשן, וזה מאוד מעניין כי הוא לא מצוטט אף פעם, לא בשולחן ערוך ולא ברמ"א. המגן אברהם מביא אותו, והסיבה היא שהשו"ת שלו הודפס מאוד מאוחר, אז הוא הגיע לידי המגן אברהם, אבל לא לידי רבי יוסף קארו והרמ"א. מ-מה שכן, הבן דוד של מהר"ם מינץ, המהרי"ם מינץ הוא כן מובא ברמ"א. זה לצורך ה-- ההיסטוריה. אז המגן אברהם מביא בשם המהר"ם מינץ ש-- הוא מסביר למה קטן לא צריך להודות וזה דבר בפני עצמו מאוד מאוד חמוד. תראו את הדברים. מה שאני אומר זה לשיטת המגן אברהם, לשיטת האשכנזים, לשיטת האדמו"ר הזקן, נראה שהספרדים דווקא יש להם דעה אחרת. אבל כך כותב מגן אברהם. מה הסיבה שקטן באמת לא, לא מברך? הוא אומר הרי כשאנחנו מסתכלים על הנוסח של ברכת הגומל, הגומל לחייבים הרי קטנים הם לא חייבים. מה זה חייב? מי שחייב הוא כן חייב. צריך להיות קודם כל מצווה כדי להיות נקרא חייב. הקטן הוא לא מצווה במצוות, כן, אפילו אם הוא קטן לגיל חינוך, אבל חייב הוא לא ייחשב לחייב גם כשהוא יעבור על איזה עניין, ולכן אי אפשר להגיד שכשהקטן שהיה לו חלילה איזו סכנה והוא ניצול הגומל

48:23 דובר 2 לחייבים טובות שגמלני טוב. הרי זה חייבים, הוא לא היה חייב שום דבר. זה שבאמת הייתה לו תאונה חלילה או איזה דבר זה לא מפני שהוא חייב כי הוא לא חייב. קטן לא חייב, ולכן קטן לא יברך. ממשיך ה... המהר"ם מינץ והמגן אברהם, ההה, כן נכון, אבל בכל זאת הייתה לו תאונה, א-ה-היה לו איזה עניין. אז אולי באמת החיי-- הגומל לחייבים טוב, כן, זה מושא אולי על האבא, ולכן הקטן מה שקרה לו זה בגלל שאבא שלו היה חייב והוא באמת ניצל והוא צריך להודות. אבל אומר המגן אברהם הרי לא ייתכן שהקטן ייקרא לאביו חייב, כן? נגיד שהוא הבנו שהחייב זה אביו. מה הוא-ו-הוא-הוא יברך עכשיו, כן, הגומל לחייבים טובות שהוא מתכוון על אביו שהוא זה שחייב, זה ממש יהפך לחילול אב ואם, ולכן ודאי שקטן לא יוכל לברך את הברכה הזו. א-א-אמציע מגן אברהם אולי באמת נשנה את הנוסח. קטן יברך אבל לא הגומל לחייבים טוב-טובות, הגומל טובות שיגמרין טובה, הקדוש ברוך הוא עשה לו טובה. אומר המגן אברהם הרי אתה לא יכול. אתה לא יכול לשנות מהדעה שקבעו חכמים, ולכן אי-אי אפשר. אז הוא אומר לא, אבל אבל אולי באמת זה שהייתה לו תאונה והוא ניצל זה מפני שבגלגול אחר כן הוא היה חייב. הוא היה בגלגול אחר גדול ועכשיו... אז הוא אומר כן, יכול להיות. יכול להיות שלא גם. יכול להיות שזה בגלל אביו. אז אתה לא יכול, כן? ולכן המגן אברהם, אה, מסובב את זה בכל כיוון והוא מוכיח שקטן לא יכול לברך וז-ז-זה המקור ל-ל-למה שאומר האדמו"ר הזקן. קטן אצלנו לא מברך. א-אין דין חינוך בדברים כאלה, כן? אה, ה-ה-הפרי מגדים גם אומר

50:15 דובר 2 דבר דומה, הוא אומר שנוסח-- הרי הנוסח זה חכמים, אנשי כנסת הגדולה תיקנו את הברכות. הנוסח מוכיח שלא רצו לתקן את זה ל-ל-לקטנים, כן? אם רצו לתקן את זה לקטנים לא היו מכניסים החייבים בפנים, ולכן לפי הנוסח אתה רואה ש-, אה, אה, הקטנים לא יברכו. כל מה שאמרתי זה לאשכנזים ולחב"ד. דווקא הספרדים הם בדעה שמדין חינוך, עם כל מה שאמרנו מדין חינוך הם יברכו, ולכן ספרדי קטן שהוא בגיל חינוך שש, שבע, שמונה, כן, אה, כל אחד זה לפי ה-הבגרות שלו, כמה הוא מבין מה שהוא עושה אז לפי הספרדים כן יברכו אבל למנהגנו לא מברכים. אה, העניין של הספרדים זה היה הערה שנייה פה על הסעיף ג', כן? הערה ראשונה זה כל המהלך, מה שמביא המגן אברהם, הערה שנייה. הערה שלישית מה עושים נשים בפועל היום? א-א-אז פה זה מאוד מעניין. הרי לכאורה כשקוראים האדמו"ר הזקן אז אמרנו, האדמו"ר הזקן אומר נשים ועבדים-- טוב, עבדים אין לנו כל כך, אבל נשים, כן, חייבים. נשים ועבדים חייבים בברכה זו, ולכן כל אישה יולדת כשתקום מחוליה תבוא לבית הכנסת של נשים, זאת אומרת בעזרת נשים וישמעו עשרה נשים ומבפנים זה מה שכותב האדמו"ר הזקן. האם בפועל זה מה שאנחנו עושים? אז כמו שאמרתי לגבי המטוס, גם בזה יש הרבה הרבה היסטוריה. הגר"ח נאה בקצות השולחן כך פוסק, שאישה כשהיא יולדת אז בבית הרפואה היא תקבל איזה מניין, אה, זאת אומרת היא תלך ל-לעזרת נשים של בית הרפואה או שיהיה איזה מניין של גברים והיא תברך שם. והרבי באגרות קודש חלק כ', אה, עמוד קב' למי שרוצה לראות, הוא מפנה לאותו קצות השולחן, לכאורה זו דעת הרבי. אז לכאורה גם

52:17 דובר 2 בחב"ד, אה, נשים יברכו לפחות, אה, אישה יולדת. אבל, אבל יש שני סיפורים שידועים והם, אה, אה, הם מאומתים, אה, הם הובאו כמה פעמים ב-בגיליון התקשרות, שלפיהם שמענו הוראות מפורשות של הרבי שנשים לא יברכו. הסיפור הראשון זה עם הרב גרונר. הרב יהודה לייב גרונר, הוא סיפר שכשנולדו לו תאומים שאל את הרבי אם אשתו צריכה לברך על ברכת הגומל, והרבי אמר לו, "היכן שמעת שאישה תברך הגומל?" כך ש-ש-שאל הרבי את הרב גרונר. ואז הרבי הוסיף ש-ש-שישאל, שישאל, אה, זקני חסידים. והוא שאל והוא הגיע למסקנה שלא מברכים. א-א-אז זה כבר סיפור שלפיו זה נראה לא כמו שבקצות השולחן, אבל יש סיפור אחר עוד יותר, אה, עוד יותר חזק. יש איזה חסיד בשם ר' בראל אלניק [?], שכשנולד לו הילד הראשון לאחר מכן הוא נכנס ליחידות והוא סיפר לרבי שאשתו באה ל-770 כמה זמן אחרי שהיא ילדה והייתה בעזרת נשים והיו שם תמימים ב-770 והיא בירכה הגומל והתמימים ענו אמן. ככה הוא סיפר את זה ב-ב-בשמחה רבה. והרבי אמר לו-- הרבי חייך ואמר לו, "ו-והבחורים הם גם יברכו שהחיינו על זה שפעם ראשונה בחיים הם עונים אמן ל-לברכת הגומל של אישה?" א-א-אז משמע משם שבאמת זה לא המנהג. אז אני יודע שיש רבנים בחב"ד שלא מסתמכים על, אה, על סיפורים, כן? יש מי שיפסוק, אני פה לא רוצה להכריע. אה, זה נראה לי-- דעתי הצנועה, אבל היא לא מחייבת, שלא יברכו נשים. אה, הסיפורים האלה הם מספיק חזקים, אבל אני יודע שיש רבנים בחב"ד שלא רוצים להסתמך על סיפורים וכמה שיהיו חזקים. ושוב, לא, לא כל הרבנים, כן? יש מי שסובר כמו שאני אמרתי, אבל חייבים להזכיר שיש,

54:33 דובר 2 אה, דעות אחרות גם, ולכן בזה כ-- כשאומרים לו יש דברים כתובים, יש קצות השולחן, יש אגרות קודש של הרבי שאומר לברך. אז בזה באמת, אה, כל אחד ישאל את, את רבותיו האם לברך כשהאישה יולדת. אבל מה שכן, אה, יש גם דעה שרק באישה יולדת ולא בכל דבר אחר אישה שמתחפאה. שוב, זה לא משמע מהסיפורים שסיפרתי, אבל יש דעות כמו שאמרתי ולכן לא נכריע. מה עם שאר העדות? אה, כן, אצל הספרדים מברכים. אצל אשכנזים בדרך כלל לא מברכים. יש, אה, כן, מה שנקרא היישוב הישן בירושלים, ל-לאישה יולדת כן מברכים, אה, בבית הרפואה ולשאר המק-- בשאר המקרים הם לא מברכים. סעיף ד' זה סעיף, אה, טיפה מיוחד שדן בדבר טיפה יוצא דופן. אנחנו לא נאריך אבל נוציא איזו הלכה שדווקא לא קשורה לברכת הגומל, אבל הלכה חשובה. א-א-אני אקרא מה שאומר האדמו"ר הזקן כי זה, שוב, זה לא מצוי כל כך. אבל מה אומר האדמו"ר הזקן בסעיף ד'? "מי שסמך בליבו על הצלת חברו", כן, חברו ניצל מאחד מארבעת הדברים, "רשאי לברך ברכה זו במטבע זו או במטבע אחרת כגון", אז הוא מביא עכשיו ברכה אחרת, "בריך רחמנא מלכא דעלמא, ברוך השם מלך העולם, דיהבך לן, שנתת או שהוא נתן אותך לנו, ולא יהבך לעפרא, והוא לא נתן אותך לעפר. טוב, זאת הברכה. אז אומר האדמו"ר הזקן שהנוסח הזה אין צריך לברך בפני עצמו. טוב, אבל מה מוסיף אדמו"ר הזקן וזה מה שחשוב פה. אבל אם אינו שמח בליבו, אל יברך את זה כי זה ברכה לבטלה. לכאורה מה זה ברכה לבטלה? הרי לא הוזכר שם השם. אז פה לצורך הלימוד אני כן אגיד את

56:44 דובר 2 השם, על אף שזה לא שם שאפשר להגיד כל כך בקלות. אבל כשאמרנו בריך רחמנא כן זה כן השם. והוא אומר פה אדמו"ר הזקן, זה הדבר המעניין. שוב, זה לא מצוי כל כך שבן אדם יברך הגומל בנוסח וארמית על מישהו אחר. אז לא נאריך. אבל מה שכן נאריך זה שתוך כדי אנחנו למדנו שאם אומרים את הנוסח הזה בשם הזה, אז אדמו"ר הזקן הוא אומר שאם באמת הבן אדם לא שמח זה ברכה לבטלה. ועל פי זה ממשיך אדמו"ר הזקן ואומר ולכן צריך להיזהר לאותם שרגיל בלשונם לומר ברוך השם בלשון אשכנז, אף על דבר שאין בו שמחת הלב, כן, שזה ברכה לבטלה. זאת אומרת, כשאנחנו אומרים שוב לצורך הלימוד אני אגיד, אני אגיד בצרפתית "דיו מרסי", זה ברוך השם. אבל כשאתם אומרים ברוך השם, השם זה מילה שאנחנו יכולים להשתמש, זה לא נחשב לברכה לבטלה. אבל אם אומרים את זה כמו שאמרתי בצרפתית או שנגיד את זה באנגלית, אז צריך מאוד להיזהר, כי אם אומרים את זה באמת במקרה שהבן אדם הוא שמח אבל להגיד בדיחה ברוך השם משועל איזה מישהו בפוליטיקה, ושוב עם השם של השם איכשהו בשפה אחרת, אז זה נחשב לברכה לבטלה. כן, להגיד שוב, כפי שאמרתי בצרפתית אני לא אחזור על זה, אבל על כל דבר מימין ומשמאל זה דבר שפשוט נחשב לברכה לבטלה עליו שהשם שהזכרתי זה בלועזית, ולכן כן זה כן הלכה מאוד חשובה. תוך כדי לימוד שאנחנו למדנו מאדמו"ר הזקן בסימן ד', מתי אנחנו צריכים לברך ברכת הגומל? זה דבר גם מאוד מעניין, וכשנקרא את דברי אדמו"ר הזקן נראה שיש טיפה סתירה. מן ההוא ב' אומר לנו אדמו"ר הזקן בסיפיה אין

58:38 דובר 2 לברך עד שיצא מהסכנה לגמרי. לפיכך לא יברך החולה עד שיחזור לבוריו לגמרי. לכאורה מעירים שאדמו"ר הזקן פה אמר שני גדרים שונים. עד שיצא מהסכנה לגמרי, אוקיי, זה דבר אחד. עד שיחזור לבוריו לגמרי זה שלב הרבה יותר מאוחר. כן, א-א-א-אז מסבירים שבעצם לא צריך להבין כמו שאמרנו, יש לצאת מהסכנה. בן אדם שהיה חולה למשל, כן, יכול להיות שהוא כבר לא מסוכן, אבל הוא לא חזר לבוריו לגמרי עדיין. כן, א-א-אז שוב נראה שאדמו"ר הזקן אמר שני דברים סותרים. לא, ה-ה-הסוף מלמד על ההתחלה, שמה שהתכוון אדמו"ר הזקן עד שיסיים מהסכנה לגמרי זה שיצאים מהסכנה לגמרי עד שיחזור לבוריו. זה העניין, זה העניין, ולכן בן אדם שהיה בבית הרפואה, הוא היה בבית הרפואה ועכשיו יצא מבית הרפואה, אבל עדיין הוא חלש, הוא לא חזר לבוריו, הוא עדיין לא יברך ברכת הגומל. כן, הוא פשוט יצטרך לחכות שיחזור לבוריו לחלוטין, ורק אז כן. הוא לפעמים זה ייקח חודש, חודשיים, שלושה. א-א-אז נכון, גם אחרי חודש, חודשיים, שלושה הוא יוכל לברך. כן, נקרא שוב את ההמשך. אבל אף אם לכתחילה, כשזה אפשרי פה זה לא אפשרי. אם הבן אדם צריך חודש להיות בבית לאחר מכן או או בכלל לנוח, אז זה לא אפשרי תוך שלושה ימים. כשבן אדם יצא, יצא מסכנה, אה, וחזר לבוריו בתוך שלושה ימים, אז באמת לכתחילה צריך תוך שלושה ימים לברך. כשבן אדם חולה זה באמת שונה. בן אדם שלקח מטוס, זה הוא לא בטראומה אחרי זה במשך שבועיים, אז בהזדמנות הראשונה הוא יוכל לברך. אבל, אה, מי שהיה חולה כמו שאמרנו זה-זה לוקח יותר זמן. א-א-אז אני אקרא עכשיו את כל דברי המרדכי. אין לברך שייצא

1:00:42 דובר 2 מן הסכנה לגמרי, לפיכך לא יברך חולה עד שיחזור לבוריו לגמרי. אז צריך באמת לחזור לבוריו. ואם איחר מלברך, יעשה תשלומים כל זמן שירצה, ונכון שלא לאחר שלושה ימים. שוב, כשאפשר. כן, מי שהיה חולה וצריך לאחר מכן עוד שבוע, שבועיים, שלושה חודשים, ייקח את זה. לפיכך, אם יצא מן הסכנה ביום ב' אחר קריאת התורה, יברך-- יברך בפני עשרה בלא ספר תורה ולא ימתין עד יום ה'. א-אז גם בזה אני אאריך. ההערה הראשונה שכבר השחלתי בפנים זה עניין של לחזור לאיתנו לגמרי, זה הגדר למי שהיה חולה, וכבר הארכנו בזה. לגבי ההערה השנייה, א-א-אז הרי לפני כן ראינו בדברי מרדכי שיש שני דברים. צריך שהחולה יחזור לאיתנו, ואז רק אז הוא יברך. לכתחילה צריך תוך שלושה ימים, אבל אם לא, אז באמת אין סוף. אבל מה זה השלושה ימים האלה? הרי לכאורה, אה, אדמו"ר הזקן מדבר על מי שיצא מן הסכנה ביום ב' אחר קריאת התורה יברך בפני עשרה בלא ספר תורה ולא ימתין עד יום ה'. לכאורה נגיד שבן אדם יצא מן הסכנה ביום ב' אחר הצהריים, עד יום ה' בבוקר זה פחות משבעים ושתיים שעות, פחות משלושה ימים. א-א-אז מה העניין? אז אנחנו מבינים שהדרך לספור את שלושת הימים, שוב זה לכתחילה, כי שוב, אה, בדיעבד אמרנו שאפשר גם אחרי הרבה זמן, אבל לכתחילה זה נפקא מינה למי שלוקח מטוס. הוא מגיע ביום שני אחר הצהריים, אז בדרך כלל הנטייה זה להגיד טוב, בסדר, ביום ה' בבוקר אני עולה לתורה, וזה לא נכון. זה נכון שאם עד יום ה' בבוקר הוא לא בירך, אז ביום ה' בבוקר הוא יעלה לתורה או שלא יעלה לתורה, אבל יברך

1:02:38 דובר 2 ברכת הגומל. אבל לכתחילה זה לא מה שאומר האדמו"ר הזקן. לכתחילה אנחנו סופרים ב', ג', ד', עברו שלושה ימים וזה כבר לא לכתחילה. צריך באמת עכשיו ביום ה' זה לכתחילה הוא צריך לברך. אבל לכתחילה של יום לפני זה היה שיברך לפני כן בתוך השלושה ימים, ולכן אנחנו במקרה כזה פשוט למשל הבן אדם ביום ב' אחר הצהריים מגיע הביתה, אה, ביום ג' ילך למניין ובמניין בסוף המניין יש עוד עשרה אנשים, הוא יברך שם ברכת הגומל. זה העניין לכתחילה וסופרים את הימים לא מיד לעת אלא ב', ג', ד' וב-ד' בערב זה כבר לא לכתחילה. אומר אדמו"ר הזקן דבר שכבר דיברנו עליו. אנחנו נעיר בנקודה אחת. אומר האדמו"ר הזקן יש אומרים שאין החולה מברך אלא על חולי שיש בו סכנה כגון מכה של חלל וכיוצא בו, מחולאים שמחללים עליהם את השבת. אז מכה של חלל אנחנו לומדים בהלכות שבת, אמרנו זה מכה פנימית בגוף האדם, ולמעשה יש לנהוג שכל שמוטל על מיטתו יותר משלושה ימים יש לו לברך בעומדו. אוקיי, אז פה אנחנו נזכיר שלפני שאנחנו מגיעים לשולחן ערוך יש מחלוקת בין השולחן ערוך לבין הרמ"א. כותב השולחן ערוך בסימן רפ"ט סעיף ח': "בכל חולי צריך לברך אפילו אינו חולי של סכנה ולא מכה של חלל, אלא כל שעלה למיטה וירד." בן אדם היה חולה, היה צריך להיות במיטה, ירד אפילו אם לא עברו רק כמה שעות, הבן אדם יברך ברכת הגומל. זו דעת השולחן ערוך. ודאי שאפילו אם לא עלה למיטה אבל הייתה לו מכה של חלל או עניין של סכנה באיבר פנימי הוא גם יברך. אבל לא רק במכה של חלל אלא גם עלה למיטה וירד, כן, עלה

1:04:42 דובר 2 על מיטה בגלל החולי שלו, לא כי כואב לו הראש וכן, אה, א-א-אז הוא יברך. זו דעת השולחן ערוך. על זה כותב הרמ"א משהו קיצוני הפוך שרק בחולי שיש בו סכנה כמכה של חלל רק אז יברך. ה-ה-הרמ"א לא מזכיר עלייה למיטה ולכן לפי הרמ"א זה משהו קיצוני הפוך, רק במקרה באמת הייתה לו סכנה כמכה של חלל, מכה פנימית ועבר ניתוח או מה שיהיה, רק אז יברך. דעת האדמו"ר הזקן זה דעה אמצעית, זה מבוסס על דברי הט"ז וגם האדמו"ר הזקן וגם הבן איש חי לאחר מכן הולכים לפי השיטה הזו. זה שיטה אמצעית, שוודאי שבחולי של סכנה כמו מכה של חלל נברך, אבל לגבי מי שעלה על המיטה דורשים מי שעלה על המיטה שלושה ימים. לא כמו השולחן ערוך אפילו כמה שעות ולא כמו הרמ"א שדורש דווקא מכה של חלל או מכה פנימית או עניין של סכנה. פה זה או סכנה או עלה למיטה שלושה ימים זה הגדר לאדמו"ר הזקן ושוב אמרנו זה לעוד כמה פוסקים שסוברים כמו האדמו"ר הזקן, הט"ז לפני האדמו"ר הזקן והחיי אדם, הבן איש חי גם כהאדמו"ר הזקן בזה. עכשיו א-א-אני רוצה טיפה להעיר על כל העניין הזה. מה באמת בפועל נחשב לדבר פנימי? אז ניקח לפי באמת שו"תים, אה, כמה דברים. למשל יש שו"ת ציץ אליעזר שאומר שבן אדם שעבר ניתוח באיבר פנימי אז הוא יצטרך לברך ברכת הגומל, כן, על שבר או דבר כזה, הוא מכניס את זה גם למכה של חלל, כל דבר פנימי גם משהו בעצם. לאבני נזר יש שו"ת שגם ניתוח טחורים זה גם משהו פנימי, בן אדם יברך ברכת הגומל. פשוט שדברים פנימיים כמו בן אדם שעבר

1:06:53 דובר 2 התקף לב או ניתוח כליה, משהו בריאות ודברים כאלה זה גם פשוט. מי שעבר צינתור גם יברך הגומל. מה עם מחלות ויראליות? דלקות באיברים פנימיים ודברים כאלה? אז בזה צריך באמת כך כותבים הפוסקים, בכל הדברים האלה צריך לשאול רופאים אם באמת הייתה לו סכנה די מוחשית או לא, ואפילו אם לא עלה על המיטה שלושה ימים והייתה לו באמת סכנה מוחשית באיזה מחלה מסוימת, אז בעניין הזה יברך אנחנו גם לשיטת חב"ד. בעזרת השם שנוכל כבר בקרוב לברך הגומל כשנצא מהגלות זה-זה ודאי, הגלות זה ודאי בעיה מוחשית מאוד וזה די ברור, כן, תמיד מזכירים את את הברכות, זה מובא מהשו"ת של הרב חיים פלאג'י ועוד מקומות, מה שאנחנו מברכים כשבא מלך המשיח בעזרת השם בקרוב. משום מה אני חושב שלא הזכירו את ברכת הגומל. נראה לי פשוט שאנחנו כולנו נברך ברכת הגומל. אנחנו נראה ב-ב-באיזה גלות היינו ואנחנו כבר אוטוטו בעזרת השם יוצאים, אפילו סכנות שלא ידענו עליהם אנחנו נבין באיזה סכנות היינו. מן הסתם אני משער, אבל אז יהיו רבנים גדולים שפנינו לא תצטרכו אותי בעניין הזה לפחות, אה, ומן הסתם אנחנו נברך הגומל בעזרת השם על היציאה מהגלות כבר לאלתר בעזרת השם עכשיו.