הלכות הושענא רבה ושמחת תורה - הרב שרגא נתן דהאן שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 מועדים לשמחה. גוט יום טוב לכולם. היום אנחנו ניגע בעקרונות ובכללים מההנהגות המרכזיות של הושענה רבה. לכאורה, עוד יום בחג הסוכות, עוד יום מכל המועד, אך יום מיוחד במינו. בזמן שבית המקדש היה קיים, מעבר למצווה של קבלת ארבעת המינים, היו גם עושים הקפה-- הקפות מסביב למזבח כאשר ערבות נתונים בקרנות המזבח, והיום הזה היה יום מאוד מיוחד. בהושענה רבה, היו בעצם עושים שבע הקפות, ואמ-- אומרים שבאותם ימים הפתקים בעצם חוזרים, חוזרים למלך. בגלל זה גם משתמשים בביטוי פתקא טובה או גמר חתימה טובה. אז זה יום מיוחד, יום מסוגל. זכר לאותה הנהגה, נהגו את-- לבעצם לעשות חביטת ערבות, להשתמש בערבות, ואנחנו נדבר על זה עוד מעט, באותו היום, לחבוט בהם בקרקע וזה לאחר התפילה. אנחנו גם נעשה הקפות, אנחנו נעשה את כל ההושענות שעשינו כל השבוע ועוד נוסיף עליהם עוד בקשות ועוד תפילות לקדוש ברוך הוא שיברך את השנה הבאה עלינו לטובה, אותנו ואת משפחתנו ואת בני ביתנו. אז נעבור ככה על עיקרי ההנהגות ו-- מיישר ונפלס לנו את הדרך. אז ראשית, הושענה רבה מתחיל מהערב, שמחת בית השואבה. לעיתים אנחנו כבר מרגישים את הושענה רבה, אז אנחנו מורידים הילוך בשמחת בית השואבה. מה גם שהזמן לשמחת בית השואבה או לזכר לשמחת בית השואבה הוא זמן נורא, נורא קצר. אבל באמת על זה כתב גם הרבי הרש"ב וגם הרבי הריי"צ, והרבי דיבר על זה כמה וכמה פעמים שהוא זמן שהוא אולי קצר בכמות אבל עתיר באיכות, וצריך לנצל כל זמן וזמן וצריך להתוועד ולעשות שמחת בית השואבה עם שמחה גדולה עד מאוד, ולמלאות, למלאות עוד כלים ממימי הישועה. ובעצם זה הזדמנות נפלאה להשלים את מה שהחסרנו בשמחה, מי

02:26 דובר 2 שלא הספיק, בעיקר כשהתקופות לעיתים קצת מצוקת עיתים, אז לא מספיקים להגיע לכל שמחות בית השואבה. אז זה הזמן להשלים את שמחת בית השואבה. אה, הרבי דיבר על זה שאולי גם לחבר לאותה שמחת בית השואבה גם את אלה שאינם יהודים, בבחינת "ואתה על במותימו תדרוך", שזה עניין של שבעים אומות שמהותם בחג הסוכות. מנהגנו, כמו מנהג רבים מן העולם ומנהג הקבלה, להישאר ערים בלילה המיוחד הזה של הושענה רבה שבו עדיין הפתקים ככה נכתבים, ואנחנו עדיין מנצלים את התיקונים האחרונים לפני סג-- סגירת הספרים וסידורם. אנחנו נוהגים לקרוא את חומש דברים. את זה אנחנו עושים ביחיד ולא אמירה בציבור ועושים את זה לפני חצות. לאחר חצות אנחנו נאמר את ספר התהילים. מנהגנו לומר את ספר התהילים כשניתן בציבור ואומרים אותו קצת מהר מהרגיל. האמת שהמנהג וכך כתוב, לא מאריכין, ותרגמנו את זה לא מאריכין למקצרים, אבל צריך להשתדל להגיד את, את פרקי תהילים די במהרה ולא להאריך בהם. היו שנים שאמרו כל כך מהר שהרבי המשיך לומר את זה בחדרו, אבל הוא אף פעם לא העיר שזה מהר מדי, אלא המשיך בחדרו. יש הנהגה שהנהגה קדומה של חלוקת תפוח בדבש. אה, זהו. עוד נקודה אחת שאנחנו, אמ, שאנחנו נציין, אה, כמובן שאת-- מכיוון שהתפוח טבול בדבש נדרש, כפי שמופיע בהלכה, ליטול ידיים ללא ברכה. וגם אם אנחנו נאכל את התפוח על ידי כף או מזלג, מכיוון ש-שאין דרך אכילה בכך, אז זה לא יפטור אותנו מנטילת ידיים ללא ברכה, ו-וזה ח-חלק מההלכות והגדרות של, אה, דבר שטבלו במשקה שמחייב אותנו נטילת ידיים. אחרי התהילים אנחנו נוהגים להישאר ערים כל הלילה ובעצם ללמוד, כל אחד ילמד מה שמתחבר אליו, בחסידות,

04:50 דובר 2 בניגלה, אבל כ-כך היה המנהג שבליובאוויטש לא היו, אה, ישנים באותו הלילה. אה, הרבי דיבר על זה כמה וכמה שנים, שלמרות שזה לא מופיע בספרי המנהגים, ההנהגה של לומר, אה, מקטעי הזוהר הרשומים בכל מיני תיקונים של ליל הושענה רבה. אז ישנם שנהגו לומר, ישנם שלא נהגו לומר, אבל זה לא מופיע כהנהגה ה-הנהגה ציבורית. אבל בפירוש ישנם שנים שהרבי דיבר על הנקודה הזאת. הרבי הרש"ב בסוף ה-- בסוף הלילה עצמו היה טובל כמו בליל שבועות. זאת אומרת טובל לקראת סוף הלילה ויטבול ש-ש-שוב בבוקר לאחר מכן, אה, לפני ה-- לפני התפילה. לא ברור כל כך אם זו הנהגה לרבים, אבל היה חשוב להביא את ההנהגה הזאת של טבילה לקראת סוף הלילה. אה, אוקיי. אנחנו נדבר קצת על-- קודם כל, רגע לפני המנהג חביטת הערבות, אה, אנחנו נדבר על ההכנה של חביטת הערבות. נכון שחביטת הערבות עושים אותה במהלך התפילה במהלך היום, אבל הרבי הרש"ב היה נוהג, וכנראה זה מנהג עוד קדום יותר, להכין את הערבות לכל אחד מבני הבית. אז הוא היה מכין לכולם, כולל ל-- אמ, אה, למניקות, כולל לתינוקות שבעריסה, כל, כל אחד-- לנשים, כל אחד ואחד מבני הבית. אז הוא היה [?], היו, הוא היה אוגד אותם ב-- אה, בעלה של לולב. היה עושה טבעת כמו שאנחנו עושים טבעת ללולב ואיתם אוגד אותם יחדיו. אה, ישנה הנהגה, ישנה הנהגה וכך נהגו בבתים רבים וכך שמעתי מ-מ-מרבני אנ"ש שנהגו בבתיהם מקדמת דנא, שגם על מעוברות היו עושים את חביטת הערבות. אה, רבנים אחרים מחב"ד ורבנים פוסקים אמרו שאנחנו אין לנו אלא מה שמושרש ב-בספר המנהגים ובהנהגות המקובלות, שבשום מקום לא דובר על כך שמעוברת עושה. אבל מקומות

07:15 דובר 2 שנהגו, נהגו כי רב הקהילה נהג או כי המשפחות נהגו, ודאי שיש להם על מה לסמוך, כי ישנו מנהג כזה, ודימו בעצם את ההנהגה הזאתי להנהגה של יום כיפור, שבעצם הערבה היא סוג של כפרה. אנחנו נראה עוד מעט אחד מהתכונות בהנהגה שעשה הרבי הריי"צ והביא אותו באחד מאגרות הקודש שלו. אה, אז את זה הוא היה עושה עוד בלילה, לקראת סוף הלילה הוא היה מכין את חביטת הערבות. אנחנו מכאן עוברים בעצם לבוקר. אז, אה, מי שהיה ער כל הלילה לא ישכח לעשות מיד, אה, אה, מיד בבוקר את ברכות השחר, שילך להביא את הכיור ואז יוכל גם לכל הדעות לעשות גם את הברכות האחרות. ובכל מקרה, לשיטתנו למנהגנו אפשר לומר את כל הברכות מיד עם שחר. אה הרבי הרש"ב הייתה לו עוד הנהגה מיוחדת שהוא היה מקפיד להחליף במהלך החג את ההדסים והערבות. הוא היה מחשב כך שבעצם בהושענא רבה היו לו הדסים וערבות טריים וחדשים. אה שוב, זו לא הוראה לרבים, אבל מכיוון שאנו כחסידי חב"ד תמיד אוהבים ומשתדלים להיצמד להנהגת רבותינו נשיאינו, אז אני מביא את ההנהגה ומניח אותה כאן לשולחננו. בתפילה ישנם מנהגים רבים להוסיף את מזמורי התהילים של של יום טוב, אך לא כך מנהגנו. ישנם הנהגות להתפלל בקיטל גם כך לא מנהגנו. עוד הנהגות של הנעימות, המנגינה היא מנגינה של יום טוב, גם כך לא מנהגנו מתפללים כמו בשאר ימי חול המועד, למעט כמובן האריכות בהושענות. לפני ההלל, לאחר שבירכנו על ברכת הלולב בסוכה ואז הלכנו להתפלל תפילת שחרית או אלה שלא הספיקו, אז הם ראשית מברכים על נטילת לולב ולאחר מכן מוציאים את הטבעות העליונות. זאת אומרת, יש שתי טבעות עליונות שאוגדים

09:39 דובר 2 את הלולב מלמעלה, מוציאים אותם וכך אומרים את ההלל. מכיוון שבהושענא רבה צריך להיות הסכסוך מתוך שמחה ורעש וחדווה גדולה. מה קורה אם מישהו עוד לא בירך והלולב שלו כבר מסוכסך, הוא לא צריך לקשור אותו. סליחה, הוא לא מסוכסך, את הסכסוך אנחנו עושים, אלא הכוונה שהטבעות כבר הורדו, הורדו משם, אז אין בעיה, הוא יוכל עדיין לברך וגם להשתמש בלולב הזה. אה טוב, אנחנו ממשיכים בהלל כפי שאמרנו מתוך שמחה רבה ומוציאים בהושענות את כל ספרי התורה שבהיכל עומדים ליד הבמה איתם אומרים את כל ההושענות, כל פעם מקיפים כמו במהלך השבוע, מאות ס' או מאות ע' עושים היקף של הבימה ו אה... וכך מנהגנו. ישנם הנהגות לעשות הקפה עם הערבות של של ההושענות. לא כך מנהגנו. אנחנו עושים את זה כמובן עם ארבעת המינים ולא עם הערבות של ההושענות. לאחר הכנסת ספר התורה של לאחר ההושענות, החזן אומר את קדיש תתקבל של תפילת שחרית, ולאחר מכן אנחנו לוקחים את הערבות. הרבי היה מפריד קצת את הענפים של הערבות כשהם עדיין מאוגדים, קצת מפריד אותם ואחר כך מכה אותם. מכה בקרקע חמש פעמים. צריך לדעת שבעיקר הדין מספיק בד אחד, הכוונה עלה אחד של ערבה עם ענף אחד של ערבה עם עלה אחד. זה בעיקר הדין. האר"י ז"ל הקפיד ותיקן שנקפיד על חמישה בדי הערבות, חמישה בדים, חמישה ענפים וכמובן שהם יהיו עם עלים. אנחנו משתדלים שיהיה להם אותו דין של ערבה שאיתה עושים את מצוות חג ה... את מצוות נטילת הלולב. אה האורך של הערבה אבל צריך להיות כאותו כאורכה של הערבה שבה אנו מחויבים במצווה גם אם יש בה עלה אחד. יש לומר שבהתלבטות למי שאין

12:16 דובר 2 לו מספיק ערבות, מה עדיף? האם עדיף ל-לעשות חביטת ערבה על ערבה אחת לכל אחד? כך כל אחד יוכל לעשות חביטת ערבות או להשתמש בערבות כבר משומשות. אז זה תלוי מה התיקון עצמו. אם התיקון עצמו הוא אותה מידת קבלה של מיתוק הדינים עם חמישה בדים או עצם ההנהגה, הנהגת הקדמונים שזה גם באחד. והשאלה אם אפשר לעשות מצווה בדבר שכבר עשו מצווה. אם זה לא כפרה אלא זה מצווה, אז ממילא, ממילא ניתן לעשות מצווה נוספת בדבר שכבר עשו בו מצווה. היא לא חד פעמית. זה כך כפי שבעצם מביא בהנהגה הרמ"א בדבר הזה. אך יש שחששו לדעת המאירי במסכת סוכה לא לעשות על זה שוב מצווה. אז אולי, אולי אני חושב שההנהגה מי שירצה לצאת מכאן ולכאן, אז אולי שישתמש בערבה אחת בתחילה ולאחר מכן כשחמישה ישתמשו בערבה אחת אז יאגדו חמישה ערבות ויעשו חביטת ערבות יחדיו. אז מצד אחד עשו על עלה אחד בנפרד שזה עיקר ההנהגה, אותו מנהג נביאים הקדמון, ולאחר מכן את אותו מנהג האר"י ז"ל. טוב, אין ברירה, כי אין לנו חמישה, אז לוקחים את כל החמישה ואיתם חובטים. וממילא כמו שבמצוות שופר ניתן לתקוע ולתקוע שוב ולתקוע שוב ועדיין גם במצווה הזאת ניתן להשתמש בה מספר פעמים. כמובן שלתחילה עדיף שיהיה לכל אחד את הערבות שלו. פה מדובר במצב שאין לכולם ערבות מכיוון שלא מצאנו, לא השגנו. אנחנו בשליחות באיזה מקום כזה שבו אין ערבות או סיבות כאלה ואחרות, ואנחנו מקפידים שלכל אחד מבני הבית תהיה ערבה, אז אולי ייקח את ההנהגה הרצויה יותר. וכמובן כשכבר אי אפשר לעשות משהו אחר, אז ניקח את הערבות אחרי שאנחנו השתמשנו בהם ונוכל להעביר אותם לאחרים.

14:23 דובר 2 אומרים יהי רצון על המתקת הדינים, ועל-- על אותו מנהג, אה, אם יש ילד בעריסה את סט הערבות שלהם אנחנו נעשה עבורם ונחבוט עבורם בקרקע. לא עושים את זה על גבי שטיח, לא על גבי, אה, בימה, לא על גבי ספסל, אלא על הקרקע ממש. לחבוט לא צריך לחבוט בכוח עד שיעלה ענן אבק, אלא פשוט לחבוט, אה, אה, את חמשת הערבות בצורה, אה, רגועה ולקיים את דברי את, את מנהג נביאים. יש מנהג להניחם לאחר החבטה על גבי הפרוכת. אצל הרבי לא נהגו ככה. הוא היה מניח אותם או על גבי ספסל, או שהוא היה שם אותם בתוך הסידור ולוקח איתו אותם איתו לחדרו, או שמניח אותם על הרצפה. אבל גם בחב"ד ישנם שנהגו להניח אותם על גבי הפרוכת ולאחר מכן הגבאים היו אוספים את הכל ו-אה וזורקים אותם בצורה מכובדת או שורפים כל אחד ומנהגו בדבר הזה. היה עוד הנהגה מיוחדת, ובמכתב שכתב הרבי הריי"צ לרבי שלנו הוא כתב ככה. כתב, "היום הושענה רבה. המנהג שהאב מצליף על הילדים עם ההושענות" וכן לא מצליף ב-בחוזקה, כן מצליף בכתפם, "ומברך אותם שהילדים לא יידעו ממכה השנה ויהיו מאושרים בגשמיות וברוחניות". לא היה ברור אם זה הוראה לרבים, אבל זה השתרש אצל הרבה שרוצים ללכת בדרכי רבותינו נשיאינו. אז לילדים עד גיל שמונה עשרה ה-ה-החבטה הייתה על כתפיהם כמניין שנות חייהם ועוד פעם אחת, ומי שמעל גיל שמונה עשרה זה היה ג' פעמים. ישנם שאמרו שפעם אחת זו הייתה הנהגה. רשום בספר ה-- אה, מנהגים לא לומר פתקא טבא, לא לומר גמר חתימה טובה, אבל כמו בהרבה מקומות, אה, כשהרבי עם הזמן כנראה היו

16:50 דובר 2 את התיקונים הנדרשים וה-והרבי אמר באמת, אה, וגם בשיחות מסוימות ובסיומם של שיחות מסוימות ובהתוועדויות הרבי אמר פתקא טבא או גמר חתימה טובה. אז מנהג ישראל לעשות קודם חצות, אם מגיעים לבית לפני חצות, לעשות סעודת יום טוב. אה, גם אם מגיעים אחרי חצות אפשר לעשות, להיזהר עדיין ל-לשאיר בתיאבון ל- לסעודת יום טוב עצמה. טובלים את הלחם בדבש ומשאירים לחם על השולחן. יש נוהגים לאכול קרפלך, זה גם לא, לא מופיע כמנהג בפני עצמו, מופיע ביום כיפור. אנחנו אימצנו ב-- את המנהג הזה. אה, גם פה יש כאלה שאומרים שזה לא מופיע אז לא נהגו ממש, אבל זה מנהג שרווח על, על אותו משקל של מנהג אכילת קרפלך, שזה בעצם הבשר עטוף בבצק. לאחר חצות אנו נוהגים לומר את השניים מקרא בארץ ישראל, את השניים מקרא של וזאת הברכה. בחוץ לארץ עושים את כל ההנהגות האלה בשמיני עצרת עצמו לפני שמחת תורה. אה, עוד הנהגה, אה, עוד הנהגה אחרונה לגבי הושענה רבה. אז מנהגנו להיכנס לסוכה רגע לפני, אה, הדלקת נרות של חג ולהיפרד מהסוכה. אז אוכלים דבר מה, שותים דבר מה. לא אומרים, אין לנו-- אנחנו לא אומרים איזה ירצון מיוחד, אבל שמחים בשמחה מיוחדת זו של חג הסוכות ומתפללים בליבנו לקדוש ברוך הוא שנזכה בעזרת השם שהקדוש ברוך הוא יפרוש עלינו סוכת שלומו. ואומרים בוודאי, אה, את לא לשכוח להגיד בתפילת מנחה לדוד השם אורי בפעם האחרונה בשנה זו. אה, היו הנהגות אצל רבותינו נשיאינו, כך היה אצל האדמו"ר הזקן לעשות את תפילת מנחה מוקדם כמו בערב יום כיפור, ואז היו אומרים לדוד השם אורי, אבל באמת ממש מוקדם, הרבה לפני, אה, ערב, אה, דמדומי ערב החג.

19:05 דובר 2 כמה מההנהגות ומהעקרונות של שמחת תורה בחוץ לארץ זה שמיני עצרת ושמחת תורה. אבל, אה, נדבר על ההנהגות האלה ונעיר ככה נקודות. ראשית, אנחנו, אה, אנחנו יודעים ששמחת תורה היא יום מיוחד. נדבר עוד מעט על הנהגות מיוחדות למלאות, למלאות את האוצרות ודליים של שמחה וקדושה. שמחה בשמחת תורה היא השמחה שצריכה להיות בשמחת תורה. היא שמחה הרבה, הרבה יותר גדולה מ-משמחת בית השואבה, יותר גדולה משמחת יום טוב אפילו, כי זה גם יום טוב וגם שמחת תורה. גמר התורה, השמחה של תורה היא עד כדי כך שהיו שנים שאפילו בהוראת שעה הרבי אפילו הוריד את גזירת המשקה. אז הדבר הזה נורא, נורא חשוב לשמוח בשמחה אמיתית ופנימית, שמחה של גמר התורה. אז מדליקים נרות כמו בכל חג, כמו שמופיע בהלכה. אה, בדרך כלל היו מדליקים גם נרות נשמה בשביל להעביר מאש לאש או אם ישנם חגים שבהם כשאומרים יזכור מדליקים למשל בערב כיפורים. אבל אנחנו לא בכל פעם שאומרים יזכור מדליקים נר נשמה. לא מנהגינו, ועל כן לא מדליקים נר נשמה ליזכור, וגם אם זה למשל שבת החג, אה שמחת תורה שבעצרת הוא שבת שבו לא מעבירים מאש לאש, אז לא נדרש לשים נר נשמה אה בנוסף לנרות רגיל-רגילות. האישה כשהיא תברך היא תאמר את ברכת שהחיינו. היא... משתדלים ומקפידים שתהיה פרוכת לבנה ב-אה בבית הכנסת, אבל מכיוון שבאמת ברוב המקומות וכך גם היה אצל הרבי, ברוב המקומות הפרוכת הייתה מתחילת השנה, מתחילת החגים עד סוף החגים, אז ממילא כבר עד-עד סוף שמחת תורה מילה פרוכת הלבנה כבר הייתה. אז מכיוון כפי שאמרנו שה-הפרוכות כבר מוכנות במרבית בתי הכנסת עם פרוכת לבנה, אז אה אז לעיתים לא

21:23 דובר 2 נדרש להחליפן. אז כפי שאמרנו, המנהג הוא באמת מנהג ישראל על שמחה יתרה משאר אה הימים יותר משמחת השבעה, כפי שאמרנו, ויותר מ-אה אפילו שמחת יום טוב, כי זה גם יום טוב וגם שמחת התורה. דוד המלך היה מכרכר לפני ארון האלוקים וה-וה-והזכות הגדולה שיש בריקוד ובהרמת הרגליים בשמחת תורה, מעבר לזה שממלאים את הדליים בגשמיות וברוחניות, זה גם פותח את הראש ללימוד התורה ובגשמיות וברוחניות, בנגלה ובנסתר. אם אתם רוצים להיות עם תשוקה לאהבת התורה, קחו את הרגליים, תרימו אותם ותרקדו ריקוד אמיתי בשמחה של גמר של תורה. את הארבעים ושמונה שעות האלה, כך מביא הריי"צ בשם הרש"ב צריך לייקר. בארץ ישראל אנחנו בזמן מתומצת יותר, עשרים וארבע שעות, עשרים ושש שעות. צריך לנצל כל רגע ורגע ולייקר אותו ולשעור כפי שאמרנו את האוצרות בדליים וחביות בגשמיות וברוחניות על ידי הריקודים. לגבי תפילת ערבית אז מה? ערב של יום טוב רגיל. נכון שכבר האווירה היא האווירה, אווירה של שמחה יתרה. אז לפעמים החזנים מתלהבים ומפתחים ניגונים נוספים של ימים אחרים, אבל ההנהגה היא ניגון של יום טוב. קידוש והתוועדות, אנחנו מקפידים מאוד בהתוועדות אחרי מעריב, ויש בה עניין לפעמים יותר אפילו מההקפות עצמן. הכנות, אבל כמובן להיזהר כדי שנוכל לשמוח בשמחה של תורה שתהיה שמחה אמיתית. לפעמים מרוב התוועדות אז אנחנו שוכחים את השמחה האמיתית והספר תורה נשאר לבדו. צריך כמובן לשמוח ולרקוד בשמחת התורה המיוחדת ובגמר של תורה. כשאנחנו עושים קידוש, שימו לב שיש לומר שהחיינו בקידוש. מקפידים שכל אחד ואחד גם בבית הכנסת יעשה קידוש לעצמו, בעיקר בשמחת תורה, בעיקר בשמחת תורה, מכיוון שבקידוש יש את שהחיינו, וכשאנחנו אומרים שהחיינו אנחנו גם מכוונים שהחיינו על גמר של

23:52 דובר 2 תורה ועל שמחת תורה ועל גמר של תורה, ועל כן כל אחד רוצה לומר שהחיינו על השמחה הגדולה, הפרטית והכללית שיש לו. אך נשים שיעשו קידוש, מכיוון שאנשים כבר אמרו שהחיינו בהדלקת נרות הן לא תוכלנה לומר שהחיינו בקידוש גם אם הן מקדשות לעצמן. אז רק שימו לב לנקודה הזו. אה בשמחת תורה ושמיני עצרת הם אחד מהימים המסוגלים שבהם כן ניתן לומר את... כן, נ-ניתן לנגן את ניגון ד' בבות. אומרים את אתה הראת, אב הרחמים, אה אומרים אותם ג' פעמים. ישנם ימים שבהם הרבי מוסיף עוד פסוקים. בכל מקרה, את הארון פותחים רק בסוף הג', אה בסוף ה-החזרה על הפסוקים שלוש פעמים, ולא כפי שנוהגים בהרבה מהקהילות כשאומרים את הפסוק "ויהי בנסוע הארון" או פותחים או ב-אתה הראת, אלא רק בסוף אמירת שלוש פעמים את כל הפסוקים בזה אחר זה. אה ולא, בעצם שפותחים את הארון לא אומרים עוד איזה פסוק, פותחים את הארון וזהו. אה מקיפים את הבימה, מקיפים את הבימה ולאחר מכן רוקדים. בערב בעצם עושים הקפה א'. בסוף אומר החזן, אומר הגבאי עד כאן הקפה א', מחזירים את ספרי התורה להיכל ולאחר מכן מוציאים אותם להקפה השנייה וכך לגבי כל הקפה והקפה. הניגונים בליובאוויטש שהיו מאוד מסודרים, היו, כך התייחס לזה הרבי, רשומים בעצם ב-- מדור לדור ומ-- וההנהגה הייתה מסודרת. היו ניגונים ששרים אותם ואחר כך היו מוסיפים עוד ניגונים. אבל בכל מקרה עושים הקפה, כולם ביחד אומרים את ה, את ה, את פסוקי ההקפה בזה אחר זה אחרי החזן ולאחר מכן רוקדים. ואז אה דופק ה-הגבאי ואומר עד כאן הקפה ומחזיר. אה בפסוק עוזר דלים, ה-ההקפדה הייתה וכך הייתה הקפדה של הרבי

26:08 דובר 2 הרש"ב לא לומר עוזר דלים הושיע נא שמשמעותו הקדוש ברוך הוא שעוזר לעניים תושיע אותנו, כביכול שהקדוש ברוך הוא עוזר רק לעניים, אלא עוזר הקדוש ברוך הוא העוזר לעמו ישראל, דלים הושיע נא. אנו דלים ואביונים בפניך תושיע אותנו. אז אומרים עוזר דלים הושיע נא. אה ישנם גבאים שמורידים את הכתרים מספרי התורה כדי שלא יפלו תוך כדי ריקודים. הרבי העיר על זה כמה וכמה פעמים לא לעשות כך ולא לפחד מזה. ולא ככה מנהגנו להוריד את הכתרים. רוקדים עם ספרי התורה ביחד עם הכתרים. אה כשמסיימים את כל ההקפות מחזירים את ספרי התורה. לא אומרים לא מזמור לדוד ולא ולא גדלו לה' ולא ה-הללו ולא יהללו. מחזירים את ספרי התורה לארון. קדיש, עלינו לשבח ובזה מסיימים את ההקפות בערב. מגיעים לבית, עושים סעודת יום טוב, מוציאים את הכוחות המיוחדות של סעודת יום טוב. לא טובלים את החלה בדבש. אנחנו כבר אחרי הושענא רבה ואה וצריך להקפיד להשתדל לשתות יין, יין אדום כמו בכל סעודת יום טוב. כשעולים על יצועינו לישון אנו נדרשים לומר ככל לילה קריאת שמע על המיטה. וציטטתי את דברי רבותינו נשיאינו על קריאת שמע. ידוע לכל שבאמירת שמע ישראל על ה-- על המיטה בשמחת תורה צריך לקבל על עצמו את המס-- את המסירה והנתינה להרבצת תורה במסירות נפש, בגופו, רוחו ונשמתו, וזו צריכה להיות כל מהותו. מסירות אמיתית. הרי שמע ישראל זה עניין של מסירות נפש, בטח שלפני העלייה ליצוע לישון. אז מסירות נפש בנתינת התורה ובהרבצת התורה בגופו וברוחו ובנשמתו ובכל מהותו ממש. וזה כל מהותנו. בבוקר קמים לא לשכוח להגיד קריאת שמע בזמן. לא משנה מה מצבינו, מהשמחה הגדולה הזאת אומרים את קריאת

28:31 דובר 2 שמע, את, את קריאת שמע בבוקר בזמן. בתפילת השחר, בתפילת שחרית אנחנו נגיד את נשיאת כפיים בבוקר, בשחרית ולא במוסף, מכיוון שאנחנו עושים סעודה בין שחרית למוסף אז שמא יגיע הכהן שתוי, אז אנחנו לא עושים נשיאת כפיים כלל במוסף. אה, עושים קידוש לאחר תפילת שחרית, התוועדות ולאחר מכן הקפות. הקפות מתבצעות בצורה מעט שונה מאמש. אנו עושים בעצם חצאי הקפות וברצף. זאת אומרת אנחנו פשוט עושים הקפות, הקפות ואם רוצים לרקוד ירקדו בסוף. אז עושים חצי הקפה ואת כל הקפה אנחנו אומרים בעצם את כל שבע הקפות, אבל כל אחת מהקפות אנחנו נעשה חצי הקפה של הבימה. הגבאי לא יגיד עד כאן, לא יגיד עד כאן הקפה, אלא פשוט מעבירים ספר תורה וממשיכים. מעבירים ספר תורה וממשיכים, ככה את כל ההקפות. שלוש וחצי הקפות בלי הכרזות. הרבי מסביר שבעצם אנחנו עושים חצי מהקפות והקדוש ברוך הוא עושה את החצי, את חצי הקפות הנוסף שחסר, ובכך משלים איתנו את הקפות ועוטף אותנו באהבתו וביראתו, וכך מופיע בספר השיחות תש"נ. לגבי עלייה לתורה אנחנו נוהגים שכל אחד, אה, כל אחד עולה לתורה. יש שתי מנהגים שעולים כל אחד בפני עצמו, כמובן מברך, ולאחר מכן קוראים שוב וקוראים שוב וקוראים שוב. אצל הרבי לא נהגו כך. אצל הרבי נהגו שעולים כוהנים, לויים וישראלים ובישראלים עלו גם האבות והבנים שלהם ולא חששו מכך. מעבר למה שרצו לעלות בכל הנערים ואז כולם מברכים ביחד. כשעולים לכל הנערים אז רק הגדול שבהם של בר מצווה אחד מברך ולא כולם מברכים יחדיו. מנהגנו לא לפרוש טלית ולא להגיד המלאך הגואל, אלא פשוט שעולים והגדול מברך עבור כולם בכל הנערים. לגבי יזכור צריך לזכור ששנה ראשונה לא

30:48 דובר 2 אומרים יזכור מי שחס ושלום אבל שנה ראשונה, אבל הוא נשאר בתוך בית הכנסת, הוא לא יוצא. למה אומרים יזכור באמצע יום טוב? ולמה בשנה הראשונה לא אומרים? אביא כאן תשובה מעניינת של בעל, בעל ציץ אליעזר, הרב ולדנברג. הוא כותב כך בספרו. הוא מביא שיזכור בשנה הראשונה הכאב מאוד גדול, ומכיוון שהמת מאוד-- הכאב מאוד גדול, אז אזכרת, אזכרת הנפטר גורם, גורם לצער ועל כן לא טוב להזכיר אזכרת נשמות בשנה הראשונה ביום טוב, זה גורם כאב לב מאוד גדול. אבל לאחר השנה הראשונה הכאב מתפוגג, הזיכרון מתעצם, וכאן דווקא האזכרה היא גורמת לסוג של תענוג ביום טוב, ועל כן מזכירים נשמות גם ביום טוב ולהפך. בגלל זה גם מזכירים ומציינים את שמם ומעלים את נשמותיהם בתפילותינו. אה, לאחר מכן תפילת מוסף עושים את-- החזן מתחיל ורק בחזרה מזכ-- עושים את ה, את תפילת הגשם. החזן דופק על הבימה ואומר משיב הרוח ומוריד הגשם. מה קרה עם אדם שבליל אמש רקד עד כלות, עשה את המצווה בהידור, אנוס, קם מאוחר למד חסידות ועכשיו מגיע לתפילה בבית הכנסת וכבר נמצאים במוסף והחזן כבר דפק ואמר, דפק ואמר משיב הרוח ומוריד הגשם. הוא עוד לא עשה שחרית. אם אין בית כנסת אחר במקומו, אז הוא יגיד תפילת שחרית עם משיב הרוח ומוריד הגשם גם כן. צריך לשים לב לדבר הזה. אז כפי שאמרנו, בתפילת מוסף לא יעשו ברכת כוהנים ולאחר מכן כל אחד שב לביתו. נוהגים לעשות סדר ניגונים בבית הכנסת בחוץ לארץ יש את שמחת תורה ובארץ ישראל הקפות שניות. מקפידים בזה מאוד כדי לשמוח עם אחינו שבחוץ לארץ והשמחה היא שמחה גדולה, ועדיין יש לנו הזדמנות להיות בארבעים ושמונה

33:05 דובר 2 שעות האלה שעליהם דיבר הרבי הריי"צ למלאות את הדליים בגשמיות וברוחניות לכל השנה כולה. נאחל לכולם מועדים לשמחה. גוט מועד, גוט יום טוב, שבעזרת השם נזכה ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים. חג שמח לכולם!