טעמי המנהגים לחג הסוכות ושמחת תורה - הרב שמואל מקמל שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 לקראת חג הסוכות נתקן היום משמעותן של כמה וכמה מנהגים ודינים לחג הסוכות. חג הסוכות, יש לו כמה וכמה שמות שניתנו לו. אה, חג הסוכות זה בעצם החג המוכר ביותר על שם המצווה, מצוות הישיבה בסוכה, והישיבה שמזכירה לנו את הישיבה, "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציא אותם מארץ מצרים", כפי שנתראה בהמשך. חג האסיף, בגלל שבש-שנה-- בתקופה הזאתי מסיימים לאסוף את התבואה וזה זמן של שמחה, ובכלל שרוצים חז"ל לט-- לטהר את היום הזה, ל-לכנות את היום הזה, מכנים אותו בשם החג. החג סתם, שקובעים מעצרת ועד החג, החג כמובן תמיד יהיה חג הסוכות. וכמובן שהחג הזה נקרא, בתפילות אנחנו מכנים אותו זמן שמחתנו, ואנחנו יודעים שבתורה נאמר בפרשת ראה שלוש פעמים שמחה בחג הסוכות, ולכן הזמן הזה מכונה כזמן שמחתנו. הרב מסביר שהשמחה של החג, של זמן שמחתנו, בגלל שהוא זמן האסיף זה גם כן שמחה מיוחדת, כיוון שכל העניין של האיסוף של התבואה בעבודת השם זה לחבר את הגשמיות עם הרוחניות, לקבץ את כל המחשבות, את כל הדיבורים ולאסוף את כל המעשים שעשינו במשך כל ימות השנה, וכך שב, אה, מגיעים אחרי העבודה של ראש השנה ויום הכיפורים מגיעים לשלמות העבודה בחג הסוכות, ו-ואז בעצם השמחה היא גדולה מאוד, ואז בכוחה של השמחה גם לפעול את הקיבוץ והאיסוף של כל עם ישראל ובקיבוץ הגלויות בגאולה האמיתית והשלמה. בחג הסוכות התורה מצווה אותנו לשבת בסוכה שבעת ימים. בטעמה של המצווה של ישיבה בסוכה אומרת התורה: "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציא אותם מארץ מצרים. למען ידעו דורותיכם", אנחנו צריכים לדעת את זה ולזכור את זה. כוונת המצווה שזה זכר ליציאת מצרים היא חלק מן המצווה. למעשה

02:33 דובר 2 יש שאלה גדולה איך בדיוק בני ישראל קיימו את מצוות סוכה בעת יציאת מצרים. אה, בפשטות זה זכר לענני הכבוד שהקדוש ברוך הוא הקיף את עם ישראל שלא יכה בנו שרב, אה, ובעצם הוא סיכך והגן עלינו באמצעות אותם ענני הכבוד, וזכר לזה יש את מצוות סוכה, ובפרט שב-ב-בעת שהיו בני ישראל במדבר, אה, זה מאוד קשה למצוא אילנות. מאיפה הם לקחו חומרים, אה, עצים ו-וענפים כדי לסכך? אבל יש סיפור מעניין המובא בספר השיחות של הרבי הריי"צ ששאל אותו רבי צבי יאיר דמאסמ"ט [?] ששאל את הרבי הריי"צ איך קיימו בני ישראל את המצווה של ישיבה בסוכה כשהם היו תחת ענני הכבוד. אז הרבי הריי"צ סיפר על הרב הקדוש רבי מאיר מפרמישלאן, שהוא יצא עם אנשיו לקדש את הלבנה והלבנה הייתה מכוסה בעננים. ואז הוא אמר, אה, שיש שאלה גדולה מה עשו בני ישראל במדבר כאשר, אה, היו בענני הכבוד ואיך הם יכלו לקדש את הלבנה כשהם היו, כשהלבנה הייתה-- כשהם היו מכוסים, אה, ומוגנים מפני ענני הכבוד. כיצד נראתה להם הלבנה? הם לא ידעו מה לענות, ואז הוא אמר אני אענה לכם. כשהם היו צריכים לקדש את הלבנה, אז משה רבנו היה מוציא מטפחת מכיסו והיה ככה מנופף אנה ואנה, והעננים היו, כך הוא היה מסית את העננים עד שהלבנה הייתה מתגלית. אה, ואז כשהוא ממחיש את זה, רבי מאיר מפרמישלאן ממחיש את זה, אז ככה היה, ובאמת, אה, כך נראתה הלבנה. זה תשובה שהרבי היה עונה לרבי צבי יאיר דמאסמ"ט [?] איך עם ישראל קיימו את מצוות הישיבה בסוכה, אה, אחרי שכוסו מענני הכבוד גם מלמעלה. אה, זה סיפור מעניין שבעצם, אה, מביא לנו עוד פן בנס הזה של

04:49 דובר 2 ענני הכבוד. בכל אופן, אה, אנחנו יודעים ש-ש-שיציאת ממצרים היא המקור והשורש ובעצם כל הישיבה בסוכה זה זכר ליציאת מצרים, ויש דעות שאומרות שהכוונה לסוכות ממש שהקדוש ברוך הוא עשה, כמו שכתוב במסעות שבני ישראל וייסעו מסוכות. זה סוכות שהיה לבני ישראל בעת יציאתם ממצרים. אבל בפשטות, מה שאדמו"ר הזקן מביא בהלכה-- להלכה בתחילת הלכות סוכה, שהכוונה היא על ענני הכבוד, שצריך לכוון בעת שיושבים בסוכה שזה זכר לענני הכבוד שהקדוש ברוך הוא הקיף אותנו בהם בעת שיצאנו מארץ מצרים. כיוון שהישיבה בסוכה היא זכר ליציאת מצרים, ויציאת מצרים הייתה הרי באביב, אז למה תיקנו שחג הסוכות יהיה בזמן החורף, בתחילת זמן החורף? על זה מובא שהחביבות של עם ישראל שהם דבקים ברצון השם, שגם אם השם אומר להם לצאת בזמן שהאוויר מתחיל להצטנן ומתחיל להיות קר ולא נעים לשבת בחוץ, באביב מאוד מאוד נוח לשבת בחוץ, אבל כשיושבים בחורף, אה, בתחילת החורף, בזמן של חג הסוכות, יושבים ב-אה, בסוכה גם כשהאוויר מצטנן אנחנו עושים את זה רק מפני ציווי השם, אז יש לנו, אה, עוד, אה, פן במעלתם ושבחם של ישראל עד כמה הם דבקים ברצון השם. ובכך ניכר שכל הישיבה שלהם זה לא-לא לצורך עצמם, אלא לצורך מצווה ומילוי רצון השם. חג הסוכות נקרא דווקא על שם הסוכה, למרות שיש בו כמה וכמה מצוות, בולטת מאוד המצווה של נטילת ארבעת המינים. אבל, אה, חג הסוכות נקרא דווקא על שם המצווה של ישיבה בסוכה. ראשית, בגלל שהמצווה של סוכה היא המצווה הראשונה שנתקלים בה בחג. מיד בכניסת החג אנחנו כבר מחויבים במצווה של-של ישיבה בסוכה, ושאין כן נטילת ד' מינים היא רק למחרת בבוקר. אבל יש עוד ביאור למה

06:55 דובר 2 באמת הסוכה, החג נקרא על שם הסוכה. אנחנו יודעים שבנטילת ארבעת המינים כתוב: "ולקחתם לכם". אסור ליטול ארבעת המינים כאשר ה-הארבעת המינים הם לא שלכם, ויש מושג כזה של מתנה על מנת להחזיר, אבל צריך לתת מתנה כדי שזה יקרא שלו. מה שאין כן סוכה שאולה כל אחד ואחד יכול לצאת בה. אפשר להגיע גם לסוכה שהיא לא שלו ולצאת ידי חובה. חוץ מזה שיש עניין שלכל משפחה ומשפחה תהיה סוכה משלה, אבל ברמת העיקרון אפשר לצאת ידי חובה בסוכה שאולה, מה שאין כן בארבעת המינים שאולים לא יוצאים ידי חובה. והרבי מסביר שזה הסיבה, כי האחדות של עם ישראל-- שה-- כי הסוכה מבטאת את האחדות של עם ישראל, ו-אה, גם הסוכה של החבר נחשבת כסוכה שלו. אבל בארבעת המינים, נכון שהם מסמלים את האחדות, כמו שעוד נראה בהמשך, אבל, אה, עדיין גם כשהם מתאחדים עדיין ניכר השוני בין איש לרעהו. מה שאין כן במצוות ישיבה בסוכה כל עם ישראל הם כמציאות אחת, ולכן אפשר לצאת אפילו ידי חובה בסוכה שאולה, ולכן החג הזה שעניינו אחדותם של עם ישראל נקרא דווקא על שם הסוכה, מצוות הסוכה, ולכן הוא נקרא חג סוכות. כתוב: "זה אלי ואנוהו, אלוקי אבי וארוממנהו". יש עניין שהמצוות יהיו באופן של יופי ותפארת, יתנהג לפניו במצוות. והדוגמאות-- מהדוגמאות הבולטות זה מה שנקרא בלשון חז"ל נויי סוכה ומובא להלכה, והפוסקים כותבים את החשיבות של הדבר שהסוכה תהיה יפה. למעשה, אבל אנחנו יודעים שמנהגנו לא לקחת נויי סוכה, לא לקשט את הסוכה, והסיבה לזה, הרבי מסביר, שאנחנו רוצים שהנוי של הסוכה יהיה מהמצווה עצמה. המצווה עצמה היא יפה ונאה. אנחנו לא צריכים לייפות אותה עם דברים חיצוניים. הגם שהדברים

09:00 דובר 2 החיצוניים האלה במאמר מוסגר הם נחשבים גם כן כחלק מקדושת הסוכה. נויי הסוכה יש בהם ס-- אה, בימי החג, יש בהם קדושה ואסור להשתמש בהם ביזוי, אה, ביזוי חולין. אסור להשתמש במט-- לצורך חולין אלא אם כן הוא מתנה שהוא יוכל להשתמש בהם מט-- לדברים אחרים, ככה שהקדושה נתפסת גם על נויי הסוכה. אבל למעשה זה בעצם דבר חיצוני שאנחנו באמצעותו מייפים את הסוכה, ואנחנו רוצים שהנוי יהיה מהסוכה עצמה. המצווה עצמה היא נאה ויפה. הרבי הריי"צ אומר, פעם אחת הביאו ממוסקבה אשכול ענבים מלכותי כדי שיתלו אותו בסוכה לייפות את הסוכה, אבל לא תלו את זה. הרבי הריי"צ אמר שבליובאוויטש לא נעשו-- לא נהגו לעשות נויי סוכה בשום... לא, לא על הדפנו-- לא על הדפנות ולא תחת הסכך בשום צורה שהיא. ו-והוא אומר שאצל הרבי הרש"ב הנוי סוכה שלו היה ה-הקבלת עול מלכות שמיים של ראש השנה ועבודת יום הכיפורים, ערב יום הכיפורים ויום הכיפורים ושמחת חג הסוכות זה היה, אה, אה, חוויות של פנימיות הנפש וזה היה תלוי הנוי סוכה. והרבי אומר אבל בכל אופן אנחנו רואים שבגמרא כן יש את העניין של נויי סוכה, כן יש, אה, היה מקובל ונהוג בימיהם, אה, לעשות קישוטים לסוכה. ואיך אנחנו ככה מתעלמים מדבר שהוא מפורש בגמרא? אז הרבי אמר שבזמן, בזמן חז"ל, בדורות הקודמים, כשלא היה יחס, אה, לדברים הגשמיים, שלא הקשיבו וייחסו חשיבות לדברים הגשמיים, אז יכלו להשתמש בנויי סוכה בלי שהדברים הגשמיים יתפסו מקום מצד עצמו. הכל היה בטל לגמרי ל-למהות הסוכה. אבל בדורות האלה, כאשר יש, אה, מצב כזה שאנשים יראו את היופי של הסוכה והיופי הזה יתפוס מקום כעניין בפני עצמו, אז מוטב שלא לעשות אותם.

11:16 דובר 2 כחלק ממצוות ישיבה בסוכה צריך לעשות את כל מה שאנחנו רגילים לעשות במשך השנה בבית, אנחנו צריכים לעשות אותם בחג הסוכות בסוכה. האכילה, השתייה, לימוד התורה. אה, למעשה, אם הלימוד באמת יהיה ביישוב הדעת כמו שצריך, אז מצווה לעשות אותו בסוכה וכל דבר שאנחנו רגילים לעשות במשך השנה בבית אנחנו עושים אותו בסוכה. חלק מזה מובא להלכה, אה, הלכות שלמות לגבי העניין של שינה בסוכה. יש חיוב, חייבוהו חכמים, אה, אה, למעשה זה חלק מהמצווה שהתורה מצווה, אה, של ישיבה בסוכה. אומרים לנו חז"ל שכחלק מזה זה המצווה של שינה בסוכה. למעשה כולנו מכירים, מפורסם מנהג חב"ד שלא ישנים בסוכה, והרבי מבאר שהאדמו"ר האמצעי התבטא, איך אפשר לישון בסוכה בזמן שמקיפין דבינה מאירים בה? והרבי אומר שההנהגה של רבותינו נשיאינו היא באמת הגיעה מזה שהם בעצמם לא היו יכולים לישון בסוכה. אבל הדברים של של האדמו"ר האמצעי הם נאמרו גם כלפי חסידים שלא הרגישו את ההרגשה הזאת. אבל, אה, אה, הדרישה של הרבי מהחסידים שעצם זה שהם לא מרגישים את ההרגשה והתחושה הזאת זה בע-- זה עצמו יגרום להם צער. ואנחנו יודעים שהמצטער פטור מן הסוכה. והרבי אומר כיוון ש-ש-שחסידים יש, יש להם את הרצון והתשוקה לחקות את רבותיהם וזה שהם לא יכולים לעשות דבר כמו רבות-- כמו שרבותינו נשיאינו נהגו, אז הדבר הזה גורם להם צער, והמצטער פטור מן הסוכה, וזוהי הסיבה שלמעשה בחב"ד נוהגים שלא לישון בסוכה. בימי חג הסוכות מגיעים אלינו אורחים מיוחדים, כמו שאומר הזוהר הקדוש, מגיעים אלינו האושפיזין שהם הרועים אברהם, יצחק ויעקב, משה, אהרון, יוסף ודוד. ו-- אה, ו-ו-וכל-- למעשה כל יום מגיעים כל האושפיזין, אבל כל יום מגיע ב-ב-בראש אותו אושפיזין שמיוחד ליום

13:48 דובר 2 הזה. ורבותינו נשיאינו גילו לנו שבנוסף לאושפיזין שמנויים בזוהר, מגיעים אלינו גם האושפיזין החסידיים שהם הבעל שם טוב, המגיד ממעזריטש, האדמו"ר הזקן, האדמו"ר האמצעי, האדמו"ר הצמח צדק, האדמו"ר מוהר"ש, האדמו"ר הרש"ב, והרבי אומר שיש גם מקור לכך שביום שמיני עצרת יש אושפיזין, שזה האושפיזין ששייך לשלמה המלך, והיום הזה הוא כנגד הרבי הריי"צ. ו, אה, יש את היום האחרון, יום שמחת תורה, י-- בחוץ לארץ, היום האחרון של החג, שאצל חסידים מקובל שהיום הזה הוא יום שקשור עם הרבי, יום ששייך לרבי, זה היום של הרבי. למה דווקא בחג הסוכות מגיעים אלינו האושפיזין ולא בחג הפסח? כיוון שבחג הסוכות אנחנו מתחילים את עבודת החורף, ימים של חושך, שימים של היעלם והסתר, אז כדי לתת לנו כוח לעבודת החורף, אה, בשביל זה באים אלינו האושפיזין לחזק אותנו ולתת לנו כוח לעבודת החורף. בזמן שבית המקדש היה קיים, בימי חג הסוכות היו עושים שמחה גדולה, שמחת בית השואבה. כל השנה מנסכים יין על גבי המזבח, ואילו בחג הסוכות מנסכים מים, ולמדו את זה מהפסוקים של קורבנות החג שיש שמה מ', י' ו-מ' מיותרים בקורבנות של החג, ומזה ל-למדו שהאותיות מ', י' ו-מ' הן מרמזים על מים, ומכאן שיש לנסך את המים בחג הסוכות על גבי המזבח, וסביב זה הייתה שמחה גדולה מאוד בבית המקדש. כל הלילה היו רוקדים ושמחים, הלילה שהיו הולכים לשאוב את המים, זה היה נקרא שמחת בית השואבה. השמחה גדולה כי אנחנו חלק מעם ישראל הכשרים שהולכים אחרי רבותינו, אה, ולא כי הצדוקים שלא מאמינים בתורה שבעל פה, שאהם לא האמינו בכל הדרשה הזאת, כיוון שבתורה לא מפורש העניין הזה של ניסוך המים, זה רק חכמים למדו את

16:01 דובר 2 זה ממדרש הפסוקים. אבל כדי להראות שאנחנו שמחים ב-בשמחת התורה האמיתית, התורה של רבותינו, של חכמינו זכרונם לברכה, אז אנחנו שמחים בשמחה הזאת, שמחה אמיתית, שמחה של מצווה, שמחת בית השואבה. אנחנו יודעים שהיו שואבים רוח הקודש מהשמחה הזאת. למעשה השמחה הייתה נוהגת, אה, היא לא הייתה דוחה שבת והיא הייתה נוהגת בכלי שיר. הרבי אומר שכיום גם כן יש את העניין של שמחת בית השואבה ואנחנו לא צריכים, אה, להתחיל את זה דווקא ממוצאי החג הראשון, אלא אפשר להתחיל את זה כבר מהלילה הראשון של החג. מיד בתחילת החג, אה, בלילה הראשון כבר מתחילה השמחה. אה, אדרבה, זה שאין לנו בית המקדש, שאין לנו את כל המצוות המיוחדות, אה, אז אנחנו פחות מוגבלים מבחינת הביצוע ואנחנו יכולים לקיים את השמחה גם בלי כלי שיר ומילה כבר גם בחג וגם בשבת אפשר לעשות את השמחה והשמחה צריכה להיות ביתר שאת וכל לילה ולילה. הרבי אומר שהאושפיזין נמצאים ורוקדים איתנו בשמחה הזאת של שמחת בית השואבה, וכל אחד צריך להתגבר ו-אה ולשמוח בשמחה הזאת בכל לילה ביתר שאת ולא להקשיב לעצת היצר שרוצה להתעייף. הרבי מביא את מאמר חז"ל שבזמן שבית המקדש היה קיים הם לא טעמו טעם שינה. הם היו ישנים [?] ככה היו מנמנמים, אה, ככה כשהיו צריכים לתפוס תנומה, אבל הם לא טעמו טעם שינה במשך כל שבעת ימי החג. הרבי בשנים הראשונות הרבי התוועד התוועדויות של שמחת בית השואבה, ובשנים האחרונות הרבי בכל יום ויום מימי החג הרבי אמר שיחה שבה הרבי קישר את העניין של האושפיזין, אה, המיוחדים של אותו יום עם העניין של שמחת בית השואבה. ככה הרבי התחיל בשנת הכלב[?] שנת תרמ"א, וכך

17:59 דובר 2 נמשך הסדר בכל שנה ושנה. הרבי, אה, ייחד שיחה מיוחדת, אה, בכל לילה ולילה מלילות החג. בחג הסוכות הצטווינו במצווה יקרה מצוות נטילת ארבעת המינים, כמו שכתוב: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני השם אלוקיכם שבעת ימים". והמצווה הזאת קשורה עם חג הסוכות, שהוא זמן האסיף, היום שבו הזמן שבו אוספים את התבואה של כל השנה ולוקחים מהתבואה החדשה, לוקחים את האתרוג והלולב, ובעצם מהתבואה החדשה אנחנו שמחים לפני השם עם התבואה החדשה שיש לנו. יש בזה גם ביטוי של הניצחון של עם ישראל בדין אחרי ראש השנה ויום הכיפורים אנחנו שמחים על הניצחון בדין. כמו שאנחנו יודעים שיש שניים שנכנסו לדין ואנחנו לא יודעים מי המנצח, אבל כאשר אחד מהם מניף את הנשק שלו ביד אז יודעים שהוא המנצח. ככה גם כל אומות העולם באים לדין בראש השנה ולא יודעים מי מנצח. אבל כאשר עם ישראל יוצאים ולולבם ואתרוגם בידיהם, אז אנחנו יודעים שישראל הם אלו שניצחו בדין, וגם גם אומות העולם שמחים איתם. ועל כן אנחנו יודעים שבימות החג אומות העולם מקריבים גם כן קורבנות. זאת אומרת אנחנו מקריבים עליהם קורבנות כנגד שבעים אומות, שבעים פרים כנגד שבעים אומות. ארבעת המינים שאנחנו משתמשים בהם למצוות נטילת ד' מינים, הם מבטאים את האחדות של עם ישראל. כיוון שהאתרוג אנחנו יודעים שהוא דר מאילנו משנה לשנה, הוא סובל את כל שינויי האקלים. הלולב אנחנו יודעים שהוא צריך להיות כפות כפות תמרים, הוא צריך להיות מאוחד ולא פתוח. ה-ההדס כתוב שההדס צריך להיות מחופה בעלים, והעלים צריכים להיות שלוש קנים שיוצאים-- שלוש עלים שיוצאים מ-מקום אחד וגם הערבה שנקראת תחבינה[?] שמרמזת

20:23 דובר 2 על אחדות, על אחדות, עצם הגדילה שלה שרואים את הגדילה של הערבות. באיזה אחדות הן גדלות? כל ארבעת המינים מסמלים על אחדות. מעבר לכך, אנחנו יודעים שכל ארבעת המינים מסמלים סוג מסוים בעם ישראל. יש כאלה שיש להם טעם וריח כמו האתרוג. טעם זה לימוד התורה. ריח זה מעשים טובים. יש כאלה שיש להם רק טעם, אבל אין להם ריח. זאת אומרת יש להם רק תורה ואין בהם מעשים טובים, ויש כאלה שיש להם רק מעשים טובים. ריח כמו הדס, אבל אין בהם טעם כי אין להם תורה. ויש כאלה שאין להם לא טעם ולא ריח שהם כנגד הערבות. וכל אחת מהארבעה-- מארבעה סוגים האלה מסמלים סוג של של קבוצות בעם ישראל, והמטרה היא לקחת את כולם ולאחד אותם ויעשו כולם אגודה אחת. ואם חסר לנו פרט אחד, אם אין לנו אפילו את הערבה שהיא לא נותנת לא טעם ולא ריח, אבל אם היא חסרה אי אפשר לקיים את המצווה. ככה גם צריך שיהיה את האחדות של כל אחד ואחד מן הסוגים של עם ישראל. לגבי האתרוג, המנהג שלנו לקחת אתרוגי יאנוב[?] אתרוגים שמגיעים מקלבריה שבאיטליה. אנחנו יודעים שאתרוג צריך שיהיה לו מסורת. כמו שבעופות אנחנו יודעים שצריך שיהיה מסורת אם אפשר לשחוט ולאכול. גם אם יש לו סימנים שמראים שהוא כשר, צריך לדעת שיהיה מסורת שבאמת אוכלים את את העוף הזה. אותו דבר אתרוגים צריך שיהיה להם מסורת שבאמת משתמשים בהם והאתרוגים שהם מגיעים משם מקלבריה הם אתרוגים מאוד מאוד מיוחסים שיש לנו עליהם מסורת. ואנחנו יודעים שמה שהביא האדמו"ר הזקן שישנה מסורת שכשהשם אמר ולקחתם לכם פרי עץ הדר, אז משה רבנו לקח באמת אתרוג שמגיע מקלבריה שבאיטליה.

22:22 דובר 2 הרבי אמר עוד עוד נקודה ששאלו את הרבי למה לא לוקחים אתרוגים אחרים ומקפידים דווקא? למה דיוק הוא לקחת דווקא משם? אז הרבי אומר שדבר שנוגע כמו בצבא, שאנחנו יודעים שיש אה דברים שנוגעים להגנה של של של ביטחון המדינה ושלום המדינה ושלום האזרחים, אז לא מתפשרים. לוקחים אפילו דברים שמגיעים מחוץ לארץ. אם הם מגיעים בצורה יותר חזקה ויותר אמינה ויותר בטוחה, אז משתמשים בהם דווקא כי זה נוגע להגנה גם באתרוג שנוגע לקיום המצווה, ומילא המצווה שמקנה אחדות וברכה ממשיכה ברכה על כל עם ישראל. אז לא מתפשרים בה ולוקחים מ-מ-מהדבר הטוב והמיוחס ביותר. לפני קיום מצוות נטילת ארבעת המינים אנחנו מברכים על נטילת לולב. הסיבה שמברכים דווקא על הלולב ולא על אחד מהמינים, כיוון שהלולב הוא הגבוה שבארבעת המינים, וגם בגלל שהתורה הוא כנגד בעלי תורה. כמו שאמרנו שהתורה שהלולב שיש בו טעם העץ תמרים שיש בו טעם, הוא מסמל את לומדי התורה. ודבר ראשון צריך קודם כל לשאוב את הכוחות מהתורה. התורה זה צריך להיות הבסיס להכל, ולכן הברכה על הלולב נתקנה דווקא שקיבלנו אותה וקיבלנו על נטילת לולב שזה מסמל את התורה, כי הכל מתחיל בתורה, זה הבסיס וזה היסוד להכל. מצד העניין לוקחים את הלולב, נוטלים את הלולב ובכך מקיימים את המצווה של נטילת לולב. אבל חכמים לימדו אותנו שאנחנו צריכים לנענע את הלולב לד' רוחות השמיים ולמעלה ולמטה כדי לבטא את האמונה בהשם שכל העולם שלו, ואה וכך השם יציל אותנו מכל רוחות רעים וטללים רעים. יש גם משמעות עמוקה לנענוע בלולב, כי אנחנו יודעים שהלולב הוא כנגד לומדי התורה. כשלומדים תורה אז אה, אה האדם מתנועע בעת הלימוד כמו שכתוב בזוהר,

24:48 דובר 2 כי אנחנו יודעים שכתוב נר ה' נשמת אדם. הנשמה היא כמו נר שהשלהבת מתנועעית כי היא רוצה להגיע בחזרה למקורה, ככה גם נשמתו של האדם כאשר הוא לומד תורה או היא מתנועענת ומזה מגיע הנענועים בעת לימוד התורה וכך גם אנו מנענעים את הלולב שהוא מסמל את לומדי התורה. בנוסף לנענועים של הלולב, אנחנו יודעים שמנענעים את הלולב גם בעת אמירת ההלל, ואנחנו יודעים את זה מזה שכתוב אז ירננו עצי היער הודו ומיד כתוב הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו ואמרו הושיענו אלוקי ישענו. אז הרנתם של עצי היער, הנענועים של-- השמחה והנענועים של ארבעת המינים שהם שייכים לעצי היער הם בעת שאומרים הודו ובעת שאומרים הושיענו, הכוונה בעת אמירת ההלל, אבל רק ב-ב-במקומות מסוימים אנחנו מנענעים את ה, את הלולב. אה לא מנענעים את הלולב בעת שאומרים את שם השם. למשל שאומרים הודו לה' כי טוב, אז, אז אומרים בהודו מנענעים אה וכי טוב מנענעים אבל במילה לה' לא מנענעים, והסיבה לזה כי בעת אמירת שם השם צריך לכוון ואם אנחנו ננענע, נתעסק בדברים אחרים אז זה יבטל אותנו מכוונה בעת הזכרת שם השם. יש טעם נוסף כיוון שאנחנו אומרים אז ירננו עצי היער לפני השם, שזה בעצם המקור לזה שבהלל אנחנו מנענעים את הלולב. אז כיוון שכתוב בפסוק לפני השם אז ירננו עצי היער לפני השם, משמע שרק לפני השם מנענעים אבל בעת אמירת שם השם לא מנענעים. יום הושענא רבה נקרא כך על שם שמרבים בו באמירת הושענות. בכל יום מימי החג אומרים הושענות אחרי הלל ומקיפים את, את הבמה של קריאת התורה אה עם ארבעת המינים ועושים את זה בזכר למקדש שבכל יום היו

26:59 דובר 2 מקיפים פעם אחת, ואילו בהושענא רבה, ביום השישי של החג היו אה ביום השביעי של החג היו מקיפים שבעה פעמים. והסי-- בכלל ביום הזה של הושענא רבה בבית המקדש זה היה יום שהיה בו ריבוי קורבנות. כל מי שנדר קורבן היה חייב להביא אותו עד יום הושענא רבה, מכיוון שזה היום, היום האחרון של תשלום הקורבנות, לכן היו הרבה שמקריבים קורבנות באותו היום, והמטרה של היום הזה בעצם אנחנו מבקשים מהשם שלא יעצור את השמיים ויביא לנו גשמים ויביא לנו חיים בעצם לשנה הבאה. וכשם שאנחנו לא עצרנו את חובותינו והבאנו את הקורבנות, ככה גם אנחנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא לא יעצור את השמיים ויביא לנו מים, כך היה בבית המקדש. וישנה עוד, עוד סיבה למנהג של הושענא רבה. אה בבית המקדש היו לוקחים ערבה שהיו זוקפים אותה על גבי המזבח. ערבה זה דבר שחי על מים. הוא צריך המון המון מים בשביל לחיות ולהתקיים, וכשם שאנחנו מביאים את הערבה שהעניין שלה זה מים, החיוניות שלה זה מים, ככה גם הקדוש ברוך הוא ידאג לנו ויביא לנו את המים. ואנחנו יודעים הרבה דברים שנאמרו על היום הזה ולמשל נאמר שהקדוש ברוך הוא אמר לאברהם אבינו אני יחידי ואתה יחידי. אני אעשה יום בשביל בניך, בשביל שיתכפר להם על כל עוונותיהם, ואם לא תהיה להם תשובה וכפרה בראש השנה ויום הכיפורים, אז תהיה בהושענא רבה. כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו שהיום הזה זה יום של כפרה עבור עם ישראל. בלילה של ליל הושענא רבה אנחנו נעורים כל הלילה ואומרים תיקון ליל הושענא רבה, והלילה הזה בעצם יש משמעות מיוחדת. אנחנו יודעים שגמר החתימה זה בהושענא רבה, וכמו שלפני שחותמים

29:11 דובר 2 את המעטפות ועדיין השטרות לא יצאו, עדיין עוד אפשר לשנות משהו, ככה גם הלילה הזה עוד ניתן לתקן ולהשלים מה שלא הספקנו לעשות בימים הנוראים. מה שלא פעלנו עד עכשיו, זה הזמן לשנות ולהיטיב את החתימה, ולכן אנחנו נעורים בלילה הזה. מנצלים אותו ללימוד של אמירת של ספר דברים שנקרא משנה תורה. כמו שאנחנו יודעים שיש את כל התורה כולה, ויש את ספר דברים שהוא בעצם חזרה ומשנה על התורה ש-- על ארבעת חלקי התורה שנאמרו לפני כן, ככה גם יש את החתימה שהייתה ביום כיפורים, אבל יש את המשנה של החתימה בהושענא רבה. ובנוסף אומרים את כל ספר התהילים. הרבי אומר שבלילה הזה זה לילה שקשור מאוד עם דוד המלך, כיוון שהאושפיזין של הושענא רבה זה האושפיזין של דוד המלך. אם בכל השנה אנחנו צריכים לומר יהי רצון שתהיה אמירת תהילים נחשבת כאילו אמרם דוד מלך ישראל בעצמו, הרי שבהושענא רבה אנחנו ממש ממש נמצאים ואומרים את התהילים כשדוד המלך הוא האושפיזין של אותו היום, וממילא נקל לפעול את כל העניינים בקלות יותר מאשר כל השנה כולה. בזמן שבית המקדש היה קיים, היו מקיפים בכל יום הקפה אחת סביב המזבח, ואילו בהושענא רבה היו מקיפים את המזבח שבע פעמים, וזה זכר לנס שהיה ביריחו שהקיפו את חומת יריחו שבע פעמים והחומה נפלה. ההקפה של העיר יריחו והנס הגדול שהיה אז קשור בקשר מהותי עם הבקשה שאנחנו מבקשים בהושענא רבה. אנחנו יודעים שכשעם ישראל נכנסו לארץ וזכו לנסים הגדולים של הכניסה לארץ וחומת יריחו נפלה והעיר יריחו חרבה, יהושע בן נון בעצם קבע וגזר שלא תיבנה העיר הזאת לעולם, ומי שיבנה את העיר הזאת אז לא עלינו, הוא יאבד

31:28 דובר 2 את בניו. והרבה הרבה שנים נשמרה הגזירה הזאת. כולם חששו מהקללה של יהושע בן נון, ואחרי שהגיע חיאל בית האלי בזמנו של אחאב, בזמנו של אליהו הנביא, הוא היה אחד מהמקורבים. חיאל בית האלי היה אחד מהמקורבים למלכות והוא באמת הוא לקח על עצמו כן לבנות את חומת יריחו ואת העיר יריחו. הוא בנה אותה, ובאמת התחילו למות לו בניו לא עלינו. וכשהגיע אליו אליהו הנביא זה היה כבר אחרי שמת בנו האחרון. בדיוק כמו שהבטיח יהושע בן נון, הגיע אליהו הנביא לנחם אותו מפאת כבוד המלכות, ואמר אולי זה הזמן באמת להחזיר אותו, לעורר אותו לתשובה, אבל הוא לא קיבל את זה. הוא לא ראה את הקשר בין, אה, המיתה של הבנים שלו לקללת יהושע, למרות שזה היה מאוד מאוד ברור. אבל הוא אמר, "איך זה יכול להיות שתתקיים, אה, קללת התלמיד ואילו קללת הרב לא התקיימה?" מהי קללת הרב? משה רבנו היה רבו של יהושע בן נון, והוא אמר שכאשר עם ישראל יעבדו עבודה זרה אז יעצר השמיים ולא יהיה מטר. ועם ישראל בתקופת אחאב עבדו הרבה עבודה זרה ואין, אין מעצור, אין בעיה של גשמים. אם קללת משה רבנו לא מתקיימת, על אחת כמה וכמה שקללת יהושע לא מתקיימת. ככה הוא הסביר את זה לטעמו, ולכן הוא לא ראה קשר בין מיתת בניו לקללת יהושע, כי לא יכול להיות שקללת הרב לא תתקיים, ואילו קללת התלמיד כן תתקיים. אליהו הנביא, אה, קנא את קנאת ה', הוא רוצה להוכיח שבאמת, אה, אה, יש קשר בין הדברים, והוא אמר, אה, ש-- אם יהיה טל ומטר כי אם לפי דברי. הוא אמר שבאמת, אה, אה, הוא רוצה להוכיח שבאמת

33:24 דובר 2 הדברים קשורים וקללת יהושע בן נון אכן מתקיימת, ואז החלה הבצורת המפורסמת שהייתה בזמנו של אליהו-- אה, בזמנו של אחאב הרשע, ואה, באמת היה, אה, עצירת גשמים. אז אנחנו רואים שעצירת גשמים קשורה עם העיר יריחו. הרי יריחו, אה, את יריחו הקיפו שבע פעמים, וכשנפלה יריחו לא בנו אותה, וכשבנו אותה אז הייתה עצירת גשמים. אז זכר לעניין הזה, במ-- כשמגיע יום שקשור עם בקשה מיוחדת על הגשמים, יום הושענא רבה, אז אנחנו מבקשים מהשם ש-- אה, יוריד לנו גשמים, ש-- לא יעצור את השמיים וייתן לנו גשמים וייתן לנו ברכה לשנה הבאה. וכשם שביריחו, הנס של יריחו היה על ידי הקפה של, אה, העיר יריחו שבע פעמים, ככה גם ביום הושענא רבה שאנחנו מבקשים עליו גשמים, אנחנו גם כן מקיפים שבע פעמים. בכל יום מימי חג הסוכות אנחנו נוטלים את הלולב לפני התפילה בברכה, ובנוסף אנחנו מנענעים את הלולב, אה, ב-בעת אמירת ההלל, כמו שאמרנו. אה, הלולב הוא אגוד וכפות. בעצם יש את ה-- אה, כריכות התחתונות, שלושת הכריכות התחתונות שאוגדות את הלולב מהדסים וערבות, ויש מעל ההדסים והערבות יש בעצם מעל השדרה, יש עוד שתי כריכות שהמטרה שלהם זה לסגור ולשמור על ה, על ה, אה, סגירה שהלולב ייראה כפות וסגור כמו שצריך. ואילו לפני ההלל בהושענא רבה אנחנו מסירים את שתי הכריכות העליונות, ובכך הלולב הוא פחות, אה, פחות סגור. ויש כמה טעמים שנאמרו ל-- המנהג הזה שמורידים את הכריכות ביום הושע-- ביום הושענא רבה. כתוב על לולב, אה, כפות תמרים. המילה כפות כתובה בתורה בלי ו' לרמז שרק, אה, שישה ימים הוא יהיה כפות, אבל ביום השביעי הוא כבר לא יהיה כפות, אה, ולכן מסירים את הכריכות.

35:38 דובר 2 יש עוד טעם, שהרי כל המטרה של ה, של הסגירה היא, אה, בשביל לסגור שהלולב יהיה כפות, אבל-- אה, ולמנוע את הסכסוכים שלו, שהוא לא יתנענע יותר מדי. אבל ביום השביעי שצריך לנענע בשמחה, שזה, זה, זהו החותם של זמן שמחתנו, אז אנחנו מסירים את הכריכות כדי שאדרבה להראות-- לנענע ב-ב-ברעש ובנדנוד של הלולב בשביל, אה, לנענע בו בשמחה. בזמן שבית המקדש קיים, בכל יום, אה, מציבים ערבות על פינות המזבח ומקיפים הקפה אחת את המזבח, ואילו ביום השביעי מקיפים שבע הקפות. זכר ל-ל-לעניין הזה אנחנו עושים את ההקפות ב-- אה, יום הושענא רבה. מנהג הנביאים האחרונים היה לקחת ערבה ולחבוט אותה בקרקע, ומשחרב בית המקדש תיקנו שהער-ערבה תינטל ביום השביעי והיא לא ניטלת כל שבעת ימי החג. ו-- ולכן היום שאנחנו עושים את הזכר למנהג נביאים של-של הערבה, אז אנחנו חובטים את הערבה בקרקע, נוטלים ערבה מיוחדת וחובטים אותה בקרקע רק ביום השביעי, ביום הושענא רבה. ו-- והערבה יש בה כמה, אה, טעמים נאמרו למנהג הזה. אנחנו יודעים שהערבה יש לה, אה, צורה של שפתיים, הערבה-- הערבות דומות לפה, ואנחנו חובטים אותן בקרקע, אה, חמש פעמים כדי למתק את ה-- איי גבורות, את חמשת הגבורות הקשות, וגם כדי, אה, לסמל שכל אלה שבעלי הפה שפותחים עלינו את פיהם ורוצים לקטרג עלינו, אז תהיה להם הפלה ו-- אה, הם יפלו ארצה והם לא יוכלו לנו. לקראת שמחת תורה נעסוק היום במשמעותם של כמה וכמה מנהגים שקשורים עם שמיני עצרת ושמחת תורה. התורה אומרת שבעת ימים תקריבו אשה לה' ביום השמיני מקרא קודש יהיה לכם והקרבתם אשה לה' עצרת היא, אה, וכתוב ביום השמיני עצרת תהיה לכם בפסוק אחר, ולכן החג

38:10 דובר 2 הזה נקרא חג שמיני עצרת. שמיני עצרת הוא בא בהמשך ישיר לשבעת הימים של חג סוכות, לכן הוא נקרא שמיני, הוא שמיני לימי חג הסוכות. אבל על אף על פי כן, לגבי המעמד של היום הזה, אה, חז"ל הגדירו אותו כרגל בפני עצמו לעניין פזר קש"ב. פזר קש"ב זה ראשי תיבות של, אה, אה, שישה דברים שבהם, אה, שונה, אה, אה, יום שמיני עצרת מיתר ימות החג, חג הסוכות. הדבר הראשון זה האות פ', פזר קש"ב. האות פ' של פזר קש"ב זה פייס. בבית המקדש היה נהוג להטיל גורלות ברגלים כיוון שיש הרבה עבודות וכולם רוצים לזכות, ליטול חלק בזכות של, אה, לשמש בבית המקדש, אז היו עושים הגרלה, היו עושים פייס. במשך ימי חג הסוכות, אה, לא עשו הגרלה, אה, אה, ב-בין משמרות הכהונה, אבל, אה, כש-- מיד, מיד לאחר חג הסוכות מיד התחילו, זאת אומרת ב-- מיד בשמיני עצרת כבר חזרו לעשות פייס כמו שעושים בשאר הרגלים. זאת אומרת שבחג הסוכות אין פייס, ואילו לעניין-- ואילו בשמיני עצרת כן עושים פייס, ובכך שונה, אה, יום שמיני עצרת מיתר ימי החג. הדבר השני זה האות ז', זמן. זמן ברכת הזמן שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. ל-- בשונה מחג הפסח, כשמברכים, אה, ברכה בתחילת החג וברכת הזמן בעצם היא על כל ימי החג, כ-- ואפילו בשביעי של פסח לא מוסיפים-- לא מברכים שוב שהחיינו. בשמיני עצרת כן מברכים שהחיינו כיוון שהוא רגל בפני עצמו לעניין זמן, וגם האות ר' של פזר קש"ב למעשה סמל שזה רגל בפני עצמו לעניין שלא יושבים בסוכה, וגם בתפילה בברכת המזון אנחנו אומרים ביום שמיני עצרת החג הזה ולא אומרים ביום חג הסוכות הזה. אז אנחנו רואים שהיום הזה מתייחד בפני

40:22 דובר 2 עצמו מימי החג. קודם, אה, אם כן, קרבן. אנחנו יודעים שהקורבנות של שמיני עצרת הם שונים מהקורבנות של חג הסוכות. במשך כל החג-- של-- כל ימי החג יש את השבעים פרים באופן של פוחת והולך, ואילו ביום שמיני עצרת מקריבים פר אחד, אייל אחד ושבעה כבשים. שיר. לעניין השיר, כל יום מימי חג הסוכות היו הלוויים אומרים על הדוכן שירים שעוסקים במתנות עניים, כיוון שהיה זה זמן של אסיפת התבואה, ואילו ביום שמיני עצרת היו אומרים את השיר למנצח על השמינית. ו-ולעניין השיר, אם כן, שונה יום שמיני עצרת משאר ימות החג. הדבר, אם כן, אמרנו כ-- פר, איל וכבש. הדבר זה הדבר האחרון שבו התייחד שמיני עצרת מיתר ימי החג, זה ברכה, ברכת המלך, כמו שכתוב על שלמה המלך, "ביום השמיני שילח את העם וברכו את המלך" והברכה של המלך הייתה רק ביום שמיני עצרת, כך ששמיני עצרת, אם כן, הוא שונה מימות החג, אבל הוא בא בהמשך ישיר לחג הסוכות וכפי שאנחנו יודעים שקורבן ראייה שמקריבים בכל ה-- ב-בכל ימות החג, מי שלא הביא אותו עדיין יכול להקריב אותו, אה, ב-בשמיני עצרת. לגבי המשמעות של הציווי, "ביום השמיני עצרת יהיה לכם" והקורבן שמקריבים פר אחד, אייל אחד, אז אנחנו רואים, אה, בלשון חז"ל כמה וכמה מדרשים שמבררים את העניין. משל אחד שאומר שהמלך אומר לאוהבו אחרי שהוא עשה סעודה גדולה, בוא נגלגל אני ואתה במה שנמצא. במשך כל ימות החג היה שבעים פרים כנגד כל שבעים אומות, אבל, אה, ביום השמיני עצרת נשאר פר אחד, אייל אחד, שזה רק אני וישראל לבדנו, זה רק הקדוש ברוך הוא ועם ישראל, רק כנגד עם ישראל. אה, יש, אה, משל נוסף

42:38 דובר 2 שמביא שהיה מלך שהיו לו בנות שנשואות למקום קרוב ובנות שנשואות למקום רחוק. יום אחד המלך עשה סעודה גדולה לכולם ושמחה גדולה. שבעת ימים יושבים ביחד עם המלך ולפני שהם נפרדים אז ה-המלך אומר, "קשה עליי פרידתכם, בואו נתעכב עוד יום אחד. בואו נעשה עוד יום אחד שנתעכב פה ביחד כולנו". הרבי מתעכב על המשל הזה ואומר, הרי מה זה יעזור? הרי, אה, אחרי היום הזה שוב פעם יצטרכו להיפרד. אז מה, מה זה משנה אם יפרדו היום או מחר? מה זה מה שהמלך אומר, "קשה עליי פרידתכם, עכבו עמי עוד יום אחד"? הרבי מסביר שהפרידה היא פרידתכם. הקדוש ברוך הוא לעולם לא נפרד מעם ישראל. כאשר היהודים נפרדים, הם פרודים זה מזה, אומר הקדוש ברוך הוא, "קשה עליי פרידתכם, קשה עליי שאתם נפרדים, ולכן אני אתן לכם עוד יום אחד שהוא יחזק את האחדות ביניכם וכך לא יהיה פרידתכם". ו-- אה, יש עוד דבר שאנחנו יודעים שכתוב ששלמה המלך, "ביום ההוא שילח את העם והלכו העם לעולם טובים ושמחי לב" כאשר הם יודעים שבית השם זה הבית, ואילו הבית שאליו הם חוזרים זה אוהל, זה זמני, אז בתחושה הזאתי, אה, ככה אפשר לפתוח את השנה, אפשר לצאת בתחושה של "ויעקב הלך לדרכו", לדעת שקיבלנו את הכוחות שלנו מבית המקדש, מהחגים, מההתעוררות המיוחדת שקיבלנו בחגים בפרט מהאחדות המופלאה שהיינו ובעיקר בחג הסוכות וזמן שמחת תורה, שאז אין הבדלים בין איש לרעהו, כולם רוקדים ביחד. העבודה של ראש השנה ויום הכיפורים וחג סוכות מסתכמת בעבודה של השמחה ברגליים ב-- שמחת תורה, שאז אין הבדלים בין המעמדות, כל עם ישראל שווים. השמחה היא של כולם וזה מה שנותן את הכוח לשנה הבאה.

44:43 דובר 2 חז"ל אומרים שבחג הסוכות נידונים על המים, ולכן מצד העניין היינו צריכים לבקש על הגשמים, אה, כבר בחג הסוכות. ולפני שמבקשים על הגשמים אנחנו מזכירים דברי שבח על הגשמים. אבל כיוון שבחג סוכות זה לא זמן טוב לירידת גשמים, כיוון שעם ישראל מצטווים לשבת בסוכה וזה שיורדים גשמים בזמן שעם ישראל מצווה לשבת בסוכה זה לא סימן טוב, זה לא סימן ברכה. לכן רק בסיום חג הסוכות, ביום שמיני עצרת יש את ה-- אה, עניין לבקש על הגשמים, אבל עוד לפני שאנחנו מבקשים על הגשמים אנחנו רק מזכירים את השבח של הקדוש ברוך הוא בירידת גשמים, ואז אנחנו מתחילים לומר משיב הרוח ומוריד הגשם. אה, למעשה כבר היה צריך מיד במוצ-- ב-ב-בתחילת שמיני עצרת, זאת אומרת בליל שמיני עצרת כבר להזכיר משיב הרוח מוריד הגשם, אבל למעשה דחו את זה רק לבוקר, שאז כולם נמצאים בתפילת מוסף. אה, כולם נמצאים, כולם יראו שמתחילים כעת את התפילה ובכך, אה, כולם ידעו שמתחילים לומר משיב הרוח ומוריד הגשם. אה, אבל למעשה את הבקשה לגשמים, את השאלת גשמים שמבקשים ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה זה כבר אומרים רק אחרי ז' מרחשוון, כיוון שעם ישראל כשהם היו עולים לרגלים היו, היו ביניהם כאלה שעדיין היו בדרכים עד ז' במרחשוון, שאז אחרון עולי הרגל הגיע לביתו ואז הגיע הזמן לבקש על הגשמים שיתחילו לרדת. אבל את ה-- הזכרת הגשמים, השבח של ריצוי, ריצוי שבח שלפני הבקשה זה כבר אומרים בשמיני עצרת, כיוון שהוא קשור לחג שבחג נידונים על המים. ביום ש-- אה, שמיני עצרת הרבי מעורר שייצאו לתהלוכה שנועדה לשמח יהודים בשמחה של יום טוב, ו-- אה, אנחנו יודעים עד כמה חביבות הרבי

46:51 דובר 2 מראה, אה, לזה ש-- לאלו שיוצאים לתהלוכה. והרבי הריי"צ שלח בחורים לבתי כנסיות ששמה צריכים לחזק אותם בשמחת, בשמחת החג. והרבי אומר שעיקר השמחה היא ברגליים ו-- אה, ויש בעצם עניין לשמוח ולשמח יהודים, להביא עוד, עוד יהודים לריקוד. שמחה של חג-- של שמיני עצרת היא שמחה שקשורה עם שמחת התורה. זו לא הלכה שכתובה בשולחן-- ש-- שמקורה בגמרא, ואלא רק הלכה ש-- של מנהג ישראל, שמנהג יש לו, אה, תוקף מאוד מאוד חזק. זה הרבה יותר ש-- שיש דברים ש-שלא מגיע מצד ההלכה, אלא מצד מנהג ישראל. יש לזה משמעות מאוד מאוד גדולה וו-- אה, שמחים על השלמת התורה. היה מנהג שבארץ ישראל שמסיימים את התורה פעם בשלוש שנים, אבל המנהג הפשוט הוא שמסיימים את התורה פעם בשנה, וביום שמחת תורה מסיימים את התורה ומיד אחר כך מתחילים את התורה שוב, כי כדי להראות שאנחנו לעולם לא מסיימים את התורה אנחנו תמיד הוגים בתורה. אז ככה גם ה-ה-השמחה שלנו היא שמחה על השלמת התורה. ה-השמחה הזאת היא ש-ש-שמחה גדולה של כל עם ישראל. רוקדים עם התורה כפי שהיא מכוסה במפה ולא מעיינים בתורה כשהיא פתוחה, אלא רוקדים איתה דווקא כשהיא סגורה, כי בשמחה הזאתי ששמחת תורה כל עם ישראל שווים. אין הבדלים בין, אה, יהודים שמתעמקים בלימוד בצורה כזו או אחרת, אלא כולם שווים בשמחה הזאת. והשמחה היא על עצם הקשר שבין יהודי לתורה, והשמחה הזאתי היא שמחה ש-ש-שמשותפת לכל אחד ואחד מישראל. השמחה של שמחת תורה כתוב עליה שהיא יותר משמחת בית השואבה, היא הרבה יותר גדולה משמחת יום טוב רגיל, והרבי אומר, אה, הרבי הריי"צ אומר בשם הרבי הרש"ב, שצריכים מאוד לייקר את השעות האלה של שמיני

49:05 דובר 2 עצרת ושמחת תורה שבהן אפשר לשאוב כוחות, אה, בדליים וחביות, וצריך לנצל כל רגע לשמחה של תורה באמצעות הריקודים. ב-- ההקפות של שמחת תורה הן בליל שמיני עצרת ובשמחת תורה ביום. מעבר לזה, אה, נ-נהגו שבליל-ליל שמחת תורה גם כן עושים, אה, בחוץ לארץ, בליל שמחת תורה, אה, רוקדים ושמחים, אה, כך שלמעשה אם נסכם, בליל-בליל שמיני עצרת בחוץ לארץ עושים הקפות, בליל שמחת תורה עושים הקפות ואילו-- וגם ביום שמחת תורה ביום, ואילו בארץ ישראל עושים את ההקפות בליל שמחת תורה, שמיני עצרת ושמחת תורה זה יום אחד ב-בארץ הקודש, היום טוב יום טוב של יום אחד. אז בליל, אה, שמחת תורה וביום שמחת תורה עושים הקפות. אה, בלילה עושים שבע הקפות, ואילו ביום עושים שלוש וחצי הקפות, הקדוש ברוך הוא משלים את ה-- את החצי השני. ו-אה, ה-המנהג בחו-- בארץ ישראל על פי האר"י הקדוש שגם בצאת שמחת תורה לעשות הקפות שניות ו-אה, במוצאי החג עם הוצאת ספרי תורה, כפו-- כמו שעושים את ההקפות בלילה הראשון. הרבי מאוד עודד את המנהג הזה. הרבי שולח מכתבים ומברקים מיוחדים למשתתפים בהקפות ש-שניות ולשמוח בשמחה הזאת. שמחה, שישו ושמחו בשמחת תורה, השמחה של גמרה של תורה, השמחה של כל אחד ואחד מישראל.