ראש חודש במקדש - הרב ירון יצחק לדרמן שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 שלום וברכה. אנחנו נדבר על ראש חודש, על הקורבנות, על איך מקדשים אותו, מה עושים בו ומה הוא קשור. על זה הדרך, אנחנו נלמד קצת את הפרטים שבזה, את כל העניין ובעזרת השם שנראה במהרה בימינו את הבית המקדש עם קורבן ראש החודש. מקדש ישראל והזמנים. זאת אומרת שישראל הם מקדשים את הזמנים. מה, מה הכוונה בזה? מה הכוונה שישראל מקדשים את הזמנים? איך אנחנו יכולים לקדש זמן? אנחנו-- זמן זה תהליך מתמשך. אז יש לנו מצווה שקוראים לה ראש חודש. ראש חודש מהתורה נקבע לפי הראייה. מה זאת אומרת ראייה? היו עדים, כל ישראל היו מסתכלים במה המצב של הירח בראש חודש. אנחנו יודעים שבראש חודש עצמו הירח מתכסה ונעלם ואחרי זה מתחיל להתגלות בדקות, בדקה דקות. לפני ראש חודש, עשרים-- במשך עשרים וארבע שעות, כמו שהגמרא אומרת, יש כיסוי שלם של הירח ואז הירח כל כולו מכוון רק לשמש ולא לכדור הארץ, נמצא בדיוק בין הכדור הארץ לשמש, ואז אנחנו לא רואים כלום. השלב הבא הוא זה שאנחנו מתחילים לראות פס דק, דק שמתחיל להתגלות. את הפס הזה היו מחפשים בית דין, שבאו עדים ויגידו שהם ראו את הירח החדש. זה הייתה המצווה, שהם ראינו את הירח החדש, שני עדים. זה מצווה מהתורה, למעשה המצווה הראשונה שניתנה לעם ישראל. והחודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה. הרמב"ם לומד בזה שני מצוות קידוש החודש ועיבור השנים. הקידוש החודש זה, זה, צריך לראות בדיוק את החמה ב-- את הלבנה בהתחלתה. יש על זה הרבה דרשות, על ה, על הסוד שבזה, שיביאו עליי כפרה על שמיעטתי את הירח. לא בזה נידון השיעור. השיעור הזה כרגע מנסה לדבר, אנחנו

02:18 דובר 2 ננסה לדבר על הנושא של איך מקדשים את החודש ואחרי שקידשנו אותו מה אנחנו עושים. בבית המקדש כל יום היינו מביאים שני קורבנות, הקרבן הראשון זה תמיד של, של שחר, זה כבש ולקראת הערב תמיד של בין הערביים. זה קורבנות שהם נקראים קורבנות של שחר ובין הערביים, כנגדם תיקנו את תפילת השחרית ותפילת המנחה. שתי תפילות. תפילת הערבית היא כנגד ה-- מה שהיה מתעכל במשך כל הלילה על גבי המזבח הגדול. בין ה, בין הזמן הזה היינו מביאים כל הקורבנות שעם ישראל רוצה להביא. שלמים ונדבות ונדרים, דברים שאנשים התחייבו בהם, חטאות, מי ששגג ועשה חטא, אשמות, מי שהתחייב באשם, גזלות לדוגמה, אם גזל את חברו חס ושלום. כל מיני קורבנות היינו מביאים ביניהם, אבל ביניהם היינו מביאים את הקורבנות. בראש חודש היה מתווסף עוד קורבן. מותר להביא את כל הקורבנות שאמרתי בראש חודש כי הוא מותר במלאכה, אבל קורבן נוסף היה מתווסף. מהו הקורבן הזה? קורבן ראש חודש, וזה מה שאנחנו אומרים בתפילה. "בראשי חודשיכם תקריבו עולה לה' פרים בני בקר שניים, איל אחד וכבשים בני שנה שבעה תמימים". ובנוסף לזה נדבר על הנסכים עוד רגע. אז איך היו מקדשים את החודש? אז כמו שאמרנו, היה זמן של ליל שלושים, שזה הלילה של יום ל', שבזמן שבית-- היו מקדשים את החודש על פי ראייה, אז היו מביאים את העדים, היו אומרים, מחכים, עושים סעודה גדולה לכולם שיבואו עם כל המטעמים בשביל שיבואו העדים ויספרו שהם ראו את הירח ואז חוקרים אותם, בודקים בדיוק איך רואים את הירח וכש-- ושני עדים שנמצאו כשרים עדותם מכוונת כמו שאומרת הגמרא. זאת אומרת שהם אומרים את אותו דבר ולא יכול

04:28 דובר 2 להיות שהם משקרים. אז בית דין עומדים ואומרים מקודש. כל העם ששם אומרים מקודש, מקודש. זה הסדר, מקדשים את את יום השלושים. הסדר של העדים היה מאוד מיוחד. אנחנו רואים שהעדות החודש היא כל כך חשובה שאפילו מחללים לה שבת. אם אדם צריך ללכת והוא יודע שלו זו דרך ארוכה לירושלים כי הוא ראה אותה ביריחו לדוגמא, אז מותר לו לקחת איתו מזונות אפילו של שבת קודש. ואם הוא יודע שיש סכנות בחוץ, אז מותר לו לקחת אפילו כלי נשק. ויותר מזה, אפילו בן אדם שהוא חולה והוא זה שראה את הלבנה בחידושה, הוא ראה את תחילת הירח. היו לוקחים אותו עם המיטה שלו בשבת כל המסע ויוצאים להביא אותו. עד כדי כך זה חשוב מחללים שבת על קידוש החודש, דבר בעיתו. למה זה כל כך חשוב? כי בעצם כל הימים שלנו, כל המציאות שלנו קשורה לזמנים האלה של מתי זה א' ראש חודש. לדוגמא, אם אנחנו לא יודעים מתי זה ראש חודש, אז לא נדע גם מתי זה, מתי יוצא יום הכיפורים, כי יום הכיפורים צריך להיות בעשירי, בעשירי לחודש. אם אנחנו לא יודעים מה זה א', לא נדע גם מה זה עשירי ועל דרך זה בפסח לא נדע מה זה ט"ו בניסן, לא נדע מה זה ו' סיוון, ועל זה הדרך כל החגים בעצם נקבע לנו מה זה ראש חודש ולפי זה נקבעים לנו כל המועדות. זה נקרא תיקון המועדות, לכן היה מאוד מאוד חשוב שידעו מה הראש חודש. הגמרא מספרת סיפור מאוד יפה. היא מספרת שרבן גמליאל יצא לו חישוב. הם היו בקיאים בחישוב האסטרולוגי של הדברים, קוראים לזה איצטגנינות, איצטגנינות. הם ידעו לדעת בדיוק מתי זה

06:27 דובר 2 ראש חודש, מתי זה אמור להיות, מתי לא יכול להיות והיה מחלוקת בין רבן גמליאל לבין רבי יהושע. רבן גמליאל אמר שיוצא ביום מסוים ורבי יהושע אמר שהוא יוצא ביום אחר. מכיוון שרבן גמליאל היה נשיא, היה ראש הסנהדרין, אז הוא נזף ברבי יהושע למה פתאום אומר נגדו והוא גוזר עליו. הוא אומר גוזרני עליך שתבוא אלי במקלך ובמעותיך ותחלל כביכול את היום כיפור. זה היה קשור לעניין של יום כיפור לפי החשבון של רבי יהושע. ורבי יהושע לא רצה לחלל לפי החשבון שלו את היום כיפור. מצד שני, הוא ידע שרבן גמליאל, ראש הסנהדרין, הוא התייעץ עם חבריו התנאים האחרים. כן, אדם יודע את האמת לעצמו, אדם נוגע בעדותו כמו שאמרנו עדים כשרים. אז אנחנו אדם קרוב לעצמו. אז הוא הלך והתייעץ עם רבי עקיבא, שמע דעות שונות ולבסוף הגיע לרבן גמליאל ואז נשקו רבן גמליאל ראשו ואמר לו: בוא בשלום, רבי ותלמידי! רבי - בחוכמה שהוא חכם ממני, ותלמידי - שקיבלת את דבריי. רבן גמליאל ידע שרבי יהושע יותר חכם ממנו, אבל גם הוא ידע שאם הבית דין אומרים משהו אז צריך לקיים את זה. ותלמידי שקיבלת את דבריי, קבלת עול כמו שאנחנו יודעים שקבלת עול זה מפתח גדול להרבה דברים. זאת אומרת, אנחנו נמצאים עכשיו בכ"ט, היום בלילה זה או ל', אני נותן דוגמה עכשיו, ועכשיו בלילה רואים את הירח. מי שראה אותו יוצאים לדרך, העדים, וביום יעידו לבית דין בירושלים, ככה ראינו, ואם בית דין מקבלים את העדות שלהם אומרים מקודש. התוצאה המיידית של זה, כמעט מיידית, זה שבבית המקדש הביאו קורבן ראש חודש. יביאו קורבן, מה שקראנו כרגע, שני פרים, איל אחד ושבעה כבשים. זה מה שמביאים בראש חודש. נביא

08:33 דובר 2 עכשיו את-- בדיוק את הסדר של הבאתם בעקבות המבוא שדיברנו עליו ונראה את הסדר איך הסדר עובד. אבל זה מה שקורה בעקבות זה שנתקדש החודש. היו מביאים אותו רק קורבן אחד, מוסף אחד, לא שני מוספים. יש פה עניין עד מתי מקבלים את העדים, כי אם אנחנו מקבלים אותם עד הרגע האחרון, אפילו נקדש את החודש, כמו שרבן יוחנן בן זכאי קבע שבזמן שאחרי החורבן הוא קבע שמקבלים את העדות ראש חודש במשך כל היום. היה זמן שאי אפשר להקריב, להקריב קורבנות, אבל עדיין היה בית דין שיכולים לקדש את החודש. אז הוא אמר מכיוון שאי אפשר להקריב קורבנות אז ישבו כל היום, כי אז זה לא משנה אם אנחנו נדע את זה אפילו ברגע האחרון נגיד מקודש וזה ראש חודש. אבל אם יש בית מקדש חייבים להקריב גם את הקורבן ראש חודש, את המוסף שכתוב בתורה, פרשת פנחס. ממילא זה מה ש, זה מה שנקבע. לכן בזמן הבית קבעו שמקבלים את העדים רק עד המנחה, זמן המנחה ולא קורבן המנחה, קורבן בין הערביים, כי קורבן בין הערביים הוא צריך להיות הקורבן האחרון כי יש מצוות עשה דהשלמה, "עליה משלים כל הקורבנות כולן". אנחנו צריכים להשלים את כל הקורבנות בין תמיד של שחר לבין תמיד של בין הערביים, צריך-- ביניהם צריך להקריב את הכול. אחרי תמיד של בין הערביים מגיע רק קורבן אחד, הקורבן היחיד שישראל הביאו בתחילת החיים היהודיים שלהם כעם זה קורבן הפסח, זה נלמד בהמשך. אבל כרגע מדברים על קורבן מוסף של ראש חודש, מוסף של ראש חודש מביאים אותו בזמן הזה שאמרנו, בין שחר לבין תמיד של בין הערביים שזה לקראת הערב. זה היה התהליך של

10:26 דובר 2 קידוש החודש. ראו את הירח בלילה של שלושים, באו לבית דין, אמרו, "ראינו", חקרו אותם, וידאו שהם יודעים מה שהם מדברים ושהם לא שקרנים, רוצים סתם שיקריבו קורבן או לשנות את הימים. קיבלו את העדות שלהם, קידשו את החודש ברוב העם ואז בעזרה בבית המקדש הכוהנים שמעו את זה והביאו את הקורבן מוסף של ראש חודש. עד כאן היה הסדר של ההכנה של איך מקדשים. מהו הקורבן המוסף הזה? כשאנחנו אומרים שני פרים, איל אחד, שבעה כבשים ושעיר אחד. מה עם כל הקורבנות? מה זה כל הבהמות האלה? זה כולם עולות. למדנו שיש כמה סוגי בהמות, יש לנו עולות, יש לנו שלמים, יש לנו אשמות. אז הקורבנות האלה הם כולם עולה, חוץ משעיר אחד לחטאת. השעיר חטאת הזה הזכרנו לו, אחד, זה הקדוש ברוך הוא אומר, "הביאו אליי כפרה על שמיעטתי את הירח". זה הלשון, זה נקרא מקדש פליאה[?]. לא ניכנס לזה, אבל זה כביכול אנחנו-- הקדוש ברוך הוא מבקש שאנחנו נביא עליו כפרה על שמיעט את הירח, הוא קשור לקורבן ראש חודש, למוסף שלו. למדנו שיש לנו חטאות, אשמות, עולות ושלמים. כל הקודשים קלים נקראים שלמים באופן כללי. זה כולל את הנדרים, נדבות שהם ממש שלמים, זה כולל את הבכורות ואת המעשר ואת הפסח, שהם גם סוגי שלמים. הבכור הוא סוג של שלמים. אז הקורבנים ש-- הקורבנות שהם קודשים קלים הם אלה שמביאים אותם לבית המקדש ומקריבים אותם. מה הסדר פה? אז חז"ל קבעו לנו סדר. הם אמרו לנו תמיד החמור יותר שבא לכפרה הוא הקודם. למשל, למה הדבר דומה שואלים חז"ל. אני אגיד לך אם יש לנו עניין עם מלך או עם אדם חשוב, אז קודם נרצה אותו ואחרי שנרצה

12:27 דובר 2 אותו אז אנחנו נביא לו גם מתנה בשביל שהקשר שלנו יחזור להיות שלם. אז הקורבן יש בו עולות, שזה שני פרים, אייל אחד ושבעה כבשים שכולם עולות, כולם עולים קליל, תכף נסביר איך. ויש לנו חטאת, ואמרנו שצריך קודם כל לכפר, חטאת באה על כפרה. אז החטאת של הציבור, חטאת של ראש חודש, היא השעיר. רואים אותו בתמונה כעת. אז השעיר הזה הוא בא ראשון, כי אמרנו שקודם כל מביאים את החטאת, אחרי זה מביאים את העולות. אם היה לנו גם אשמות היינו מביאים קודם את החטאת, אחרי זה את האשם ואחרי זה את העולות, אלא אם כן עם הכתוב - אם יש פסוקים מפורשים שאומרים ללמוד את זה אחרת, אבל זה הסדר. לכן דבר ראשון אנחנו מביאים את החטאת. איך מביאים את החטאת? כל הקורבנות של קודשי קודשים שחיטתן בצפון, כמו שאנחנו אומרים במשנה כל בוקר לפני התפילה: קודשי קודשים שחיטתם בצפון. אז אנחנו שוחטים אותם בצפון. למדנו מה זה צפון, זה הצד הצפוני של עזרת ישראל, כמו שראינו בתמונות בשיעורים הקודמים, ושם אנחנו שוחטים את הקורבן. כל מקום בצד צפון כשר לקבל את הקורבן. בדרך כלל שחטו אותו אחרי שתיקנו את זה בטבעות, במקום כזה שאפשר לקשור את הבהמה, ואז זה יותר קל לקבל אותו. לאחר מכן, אחרי שקיבלנו את הדם, אנחנו שחטנו את הבהמה. כהן אחר מקבל את הדם, מצוות קבלה, והולכה מצוות כהונה. יכול גם ישראל לבוא ולשחוט את הקורבן ראש חודש, כי זרים מותרים בשחיטה. ישראל נקראים זרים ביחס לכהונה. אבל אז מגיע הכהן, והוא צריך לעשות, הוא וחביריו, קבלה - קבלת הדם, הולכה - הולכת הדם במזרק, וזריקה - זריקה על המזבח. איזה מתנות אנחנו נותנים? אנחנו נותנים

14:32 דובר 2 ארבע מתנות שהן ארבע, כי זה נקרא חטאת הציבור והיחיד. אלו חטאת הציבור של ראשי חודשים ומועדות. אז כל מה שאנחנו רואים, העניין של שעיר, זה עניין של שעיר, של ראש חודש, או של מועדות, של סוכות, או של פסח, או של שאר הימים טובים שבהם אנחנו מביאים שעיר, והשעיר הזה הוא תמיד אותו דבר, שעיר בהמה כמו שראינו, זאת אומרת גדי עיזים גדול שזה נקרא שעיר, והשעיר הזה צריך להיות בן שנה לשנתיים, כמו שרואים בתמונה. ולאחר מכן אנחנו מקבלים את הדם שלו ונותנים ארבע מתנות, ארבע קרנות. כיצד? יש את המשנה, והמשנה אומרת עולים בכבש למזבח. רואים את זה? ובכבש של המזבח הוא לפני שהוא מגיע לסוף הכבש הוא עוצר, הוא פונה באמצע לסובב. יש מקום כזה שקוראים לו סובב, יש משהו שסובב, אמר למה, שהוא סובב את המזבח באמצעו בגובה חמש אמה, שניים וחצי מטר, שזה מאוד מסוכן הגובה הזה. אז שמה הכהנים הולכים ונותנים את המתנות עם הדם. אז הוא שחט את החטאת בצפון, הולך, בא לאורך הצד המערבי של המזבח, עובר את כל הצד המערבי של הכבש, ואז מגיע לצד הדרומי שלו, עולה ושם באמצע הוא פונה לסובב, ואז בסובב הוא פונה שוב פעם ימינה. כל פניותיך לא יהיו אלא אל הימין. זאת אומרת כל הפניות צריכות להיות לימין, ואז הוא פונה ימינה בסובב ומגיע לקרן. מה הקרן הראשונה שהוא פוגש? קרן מזרחית דרומית. כן, הפאה הדרומית זה איפה שהכבש, ואז אחרי זה הצד הימני של זה, זה המזרח. אז דרומית מזרחית זה הקרן. מה הוא עושה בקרן? בקרן הוא טובל טבילה אחת של האצבע

16:54 דובר 2 בתוך הכלי, וכעת הוא צריך לקחת את כל הדם שיש לו על האצבע ולהוריד אותו - נקרא לחטא - להוריד אותו על הפינה של הקרן. אם הוא הוריד את הדם ובטעות מעד לדוגמא, והוא שם אותו על גוף הקרן, למשל על הקרן זה המעלה, זה מין מלבן ריבוע גדול כזה שיש בו בתוכו חלל לפי רוב השיטות. אז אם הוא מעד ונתן על גוף הקרן ולא על הפינה הוא יצא, כי כל דם שהגיע למזבח כיפר, אבל זה לא למצוותיו, זה לא המצווה כמו שהיא צריכה להיות. לכן הוא נותן את הדם ומחטא, בתנועה כזאת הוא יורד על הקרן ונותן את כל הדם עד שאין לו באצבע יותר שום טיפת דם. מה שנשאר לו על האצבעות הוא מקנח בשפת המזרק, ואז הוא סיים את המתנה הראשונה בקרן הדרומית מזרחית. הוא ממשיך בסובב, ואמרנו שהסובב זה מקום גבוה, זה חמש אמה, זאת אומרת שתיים וחצי מטר מעל הקרקע, והסובב לכאורה אין בו גדר. אנחנו יודעים ש"לא תשים דמים בביתך" - זה לאו שמזהיר אותנו לא לייצר מצבים מסוכנים בבית, סוג של שולחן רעוע, כיסא לא תקין, ואדם צריך לדאוג להתרחק מהסכנה, כי איפה שהסכנה נמצאת חס ושלום, אדם יכול להיפגע. הקדוש ברוך הוא חס על ישראל, אז אנחנו צריכים להימנע. אז איך אנחנו נותנים לו ללכת למקום כל כך גבוה ללא מעקה? מתרצים המפרשים שיש לנו בתוך רצפת הסובב מגרעה קטנה של חצי אמה, של עשרים סנטימטר, וההוא הולך בעצם לא באופן כזה שהוא יכול להחליק ופשוט ליפול למטה, אלא הוא הולך בתוך תעלה קטנה בתוך הסובב, וזה התירוץ שמגן עליו. אפילו שאין מעקה בפועל, אבל לפחות יש משהו שמגן על הרגליים שלו,

19:05 דובר 2 שילך במסלול יותר מבוקר ובטוח. הוא ממשיך מהקרן הדרומית מזרחית, הוא ממשיך הלאה ואז הוא מגיע לקרן מזרחית צפונית. אנחנו תמיד אומרים את הרוח שהוא פוגע בה קודם ואחרי זה את הרוח השנייה. הוא יצא מדרומית מזרחית, ממשיך הלאה, מגיע למזרחית צפונית. הוא הגיע לקרן השנייה, שוב פעם טובל את אצבעו, מקנח ומשתמש בשתי האצבעות הצדדיות לאצבע והוא מחטא אותם על הקרן, מוריד אותם על הקרן וכל הדם נכלה וזה עצם המתנה, והוא מקנח שוב פעם את אצבעותיו בצד החיצוני, כי אסור להשתמש בדם הזה עוד פעם, כי הדם הזה נקרא נותר. הדם הזה נותר מהמתנה הקודמת והוא אסור בשימוש וכמובן באכילה, בכלל אסור, אנחנו יודעים שאסור לאכול דם, והוא ממשיך למתנה השלישית. הגענו לקרן צפונית מערבית, זה הקרן הבאה. גם שם אותו עניין טובלים, נותנים מתנה, מקנחים. ממשיכים הלאה, מגיעים לקרן מערבית דרומית ואז השלמנו שלוש מאות שישים מעלות את כל ארבע הקרנות של המזבח החיצון. זה נקרא מתנות, ארבע מתנות של חטאת. נותנים אותם באצבע ועל ידי שאנחנו מסיימים עם המתנות האלה, אנחנו בעצם נתנו את המתנות האלה וכיפרנו כפרה מעולה את קורבן החטאת וזה הושלם קורבן החטאת בעניין מתנותיו, מתנות הדם שלו. כעת אנחנו עוברים ומורידים, כן, הקורבן עדיין נמצא למטה על-על רצפת עזרה. לוקחים את הדם שנשאר לנו בתוך המזרק. לפי התוספות היה לנו עכשיו כבש שמה בצד הדרום מערב שאנחנו מתחילים לרדת בו ומיד מגיעים לקרקע של העזרה. לפי שיטות אחרות היה צריך לחזור את כל הדרך חזרה ויורדים בכבש בצד המערבי שלו, בצד היותר קרוב לכיוון ההיכל ויורדים ואז נותנים את שארי הדם ביסוד הדרומי. היסוד הדרומי היו, אנחנו יודעים שיש לנו יסוד בפינה

21:24 דובר 2 הדרומית מערבית שלו היו שני נקבים ביסוד ומי שיצא מההיכל ונתן מתנות בתוך ההיכל, כמו ביום הכיפורים או חטאות נשרפות, אז הוא היה נותן בצד ביסוד המערבי. זאת אומרת שהנקב שהוא קרוב לפתח. ב-- מי שגמר את שאר הקורבנות היה נותן את שארי הדם ביסוד הדרומי, צד הדרום של היסוד, ואז הוא שופך אותם לתוך החור בתוך היסוד, כמו שרואים בתמונה, והדם היה נשפך מהיסוד על קרקע עזרה ומשם היה יורד לשיתין, ל-ל-- לא לשיתין, סליחה, היה יורד לאמה שיוצאת לנחל קדרון. זה היה הסדר. אז סיימנו עכשיו עם מתנות הדם, אבל אנחנו יודעים שיש ברוב הקורבנות חוץ מעולות שהם כליל, יש לנו גם עניין של אימורים. אימורים זה האיברים הפנימיים. רואים עכשיו בתמונה מגש עם האימורים של כבש. אימורים כוללים את החלב המכסה, זה שומן שהוא חלב. הגמרא בחולין נותנת דוגמאות איך מזהים מה זה חלב, אה, חלב ומה זה שומן. אנחנו-- זה שיעור בפני עצמו. ואז את החלב שעל הדקים, את הכליות ואת החלב שעליהן, חלק מהכבד ואת הטרפש. את ה-- מה שנקרא היום הסרעפת, כן? בגוף אדם זה נקרא סרעפת, מה שמפריד בין איברה-- איברי ה-איברים, איברי העיכול לבין האיברים של הנשימה, שזה רומז לנו בעצם שהקורבן צריך לעשות הפרדה בין המציאות ה-הגש-- המגושמת והגסה של אכילה ושל הזדהות עם גשמיות לבין ההזדהות הרוחנית יותר. זה היה האימורים. את כולם היו מכניסים לתוך מגיס, זה נקרא קערה כזאת, ואז הכוהן היה עולה בכבש, את הכבש עלינו קודם, אבל הפעם הוא עולה עד הסוף כמעט ומולח אותם ואז הוא מקטיר אותם על המערכה הגדולה, ואז הקורבן חטאת הותר באכילה. הדם מתיר את הקורבן בכללות, כי אם הדם נשפך

23:43 דובר 2 ואי אפשר לשחזר אותו, אז הקורבן נפסל וצריך לשרוף אותו, נקרא פסולי המוקדשים וצריך לשרוף אותו בתוך העזרה והאימורים שאנחנו מקטירים, הקטרת האימורים מתירה את הבשר באכילה. מי אוכל חטאת? רק כוהנים. על זה נאמר כוהנים, כוהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. במקרה הזה הכוהנים זה כוהני ה-- מי שכרגע עובד בבית המקדש, הכוהנים שזכו בפייס בבוקר ומי המתכפרים? זה הציבור כי זה קורבן ציבור, קורבן שכל הציבור מתכפרים על ידו ולכן כולנו בעצם נהנים הכפרה על ידי אכילת הכוהנים. אז כל זה היה עניין של קורבן חטאת. קורבן החטאת בעצם לקח והעלה אותנו לדרגה אחרת, שאנחנו כבר מנוקים לפני המלך. עכשיו מגיע השלב שאנחנו רוצים להיות רצויים לפני המלך. מה אנחנו עושים? אנחנו מביאים את הקורבן עולה. קורבן עולה הוא הרבה יותר רב גוני. השעיר הוא ככה שחור, אה, עז שמזכיר הגבורות והעקשנית, עקש-- העקשנים שבהמות עיזים. כן, ה-ה-העז יש לה עקשנות יותר גדולה. אני פעם עשיתי הפעלה ו-ו-ורציתי לשמח את הילדים, אז הבאתי איתי עז. התחרטתי מרגע שעשיתי את זה, כי העז הזאת התנגדה בכל שלב, כל צעד היא פשוט לא נתנה לי לזוז. אבל הילדים שמחו. אבל זה מה שאנחנו עושים, אנחנו מביאים את העז הזאת והעז הזאת היא ה-- סליחה, השעיר הזה, עז זה נקבה. השעיר הזה אנחנו מביאים אותו והוא מהווה את הכפרה לעם ישראל. כעת עוברים לקורבן העולה. קורבן העולה, אמרנו שני פרים על אחד שבע כבשים. החשוב יותר מוקרב קוד-- מוקרב קודם. מי זה החשוב יותר? הקורבן של הפרים. הפרים הם חשובים יותר כי הם בהמות יותר חשובות, הם יותר משמעותיות, הם, אה, יכולות לחרוש, ורב תבואות בכוח שור.

25:39 דובר 2 אז הדברים האלה נותנים הרבה כוח בגלל שהם יותר משמעותיים. אז לכן הדבר הזה הוא בעצם קובע לנו מי קודם. אמרנו קודם חטאת. אם היה לנו אשם היינו מקריבים אשם כיוון שאין אשם לציבור. אז עכשיו עוברים לעולה. עכשיו, העולה הראשונה, שני הקורבנות עולה ראשונים זה הפרים. מה זה נקרא פר עולה? שוב פעם שחיטתו בצפון, קיבול דמן בכלי שרת בצפון. כלי שרת זה כלים מיוחדים שקודשו על ידי שמן המשחה שלמדנו לא מזמן בפרשיות התורה, ואז אנחנו מקדשים את הכלי הזה להיות של כלי בבית המקדש, ואת הכלי הזה אנחנו לוקחים ואיתו אנחנו עובדים את העבודה, מקבלים את הדם. כתוב לקבל את כל הדם, אז צריך לקבל הרבה מאוד דם של פר ואת כל דם הפר הזה אנחנו נותנים שתי מתנות שהן ארבע, מה הפשט? אנחנו הולכים לקרן מזרחית צפונית, עומדים על הפינה ולוקחים את המזרק וזורקים אותו כמו שרואים בתמונה, בשביל שייווצר ח' על גבי המזבח ואז שתי התפנות, הדופן הצפונית והדופן המזרחית קיבלו מתנה מהדם. זה אחת שהיא שתיים. זאת אומרת זריקה אחת וקיבלנו על שני קירות, על הקיר המזרחי ועל הקיר הצפוני. אנחנו הולכים כעת את כל הפאה הצפונית ואת כל הפאה המערבית, ואז אנחנו עומדים בקרן איפה ש-איפה שנמצא היסוד שנתנו את השירייים של החטאת, וגם שם אנחנו נותנים על הפינה מתנה נוספת מתוך המזרק הגדול שיש בו את כל פר הדם, דם הפר, ואז אנחנו מקבלים עוד פעם ח', הפעם על הפאה המערבית ועל הפאה הדרומית של המזבח. עוד אחת שהיא שתיים. זה יוצא סך הכל שתי מתנות שם על ארבע צדי המזבח, לכן קוראים לזה שתיים שהן ארבע. זאת אומרת ה-הכפרה של העולה נסתיימה

27:47 דובר 2 במתן הדם. שירי הדם, מה שנשאר מהדם, מה שנתנו את השתי מתנות, אז יש לנו שירי דם. שירי הדם אנחנו היו שופכים ביסוד דרומי, כמו כל הקורבנות חוץ מהקורבנות החטאת הפנימיות כמו שהזכרנו, שאותם היו נותנים על היסוד המערבי וזה קורבן העולה. מה עושים עכשיו עם ה-- אז הוצאנו את הדם מהפרה. הפר כבר נמצא לנו עכשיו בצד הצפון והוא מונח שם. שני פרים גדולים כל ק-כל פר שוקל שבע מאות קילו. מה אנחנו עושים איתם? צריך-- וניתח אותו נתחיו. מה זה נתחיו? אז יש פירוש מדויק מה זה נקרא נתחים. הנתחים האלה הם מתוארים בפרוטרוט. הנתחים זה הראש והרגל. זאת אומרת שני רגליים, שני ידיים, שזה הרגליים הקדמיות של השור. יש אחרי זה את החזה, יש את הגרה[?]. יש חלקים כמו שמתוארים עכשיו, כמו שאתם רואים בתמונה וכל החלקים האלה מהווים בעצם את כל החתכ-- החלקים של הפר. סך הכל עשרים וארבעה כוהנים היו משתתפים בהבאת הפר, כי החלקים שלו מאוד כבדים וצריך להוליך אותם. אז עכשיו מגיעים, אחרי ששחטנו את שני הפרים, כל פעם כוהן אחר קיבל את הדם. יש לנו עכשיו שני כוהנים שקיבלו את הדם, אז הם נתנו שתיים שהן ארבע ואת השיריים ביסוד הדרומי. היסוד אמרנו זה המוגבה הזה שיש במזבח, ואז כשאנחנו יש לנו את הכפרה של הבהמה אנחנו בעצם מנתחים, עכשיו חותכים לחלקים את העולות האלה, את השני פרים, ואחרי שאנחנו לוקחים את השני פרים האלה וניתחנו אותם, אז יש לנו סך הכל שישה חלקים מהפר הראשון שלוקחים אותו עשרים וארבעה כוהנים לפי הסדר שאנחנו רואים בתמונה, ועוד שישה חלקים של הפר השני שגם אותם לוקחים עשרים וארבעה כוהנים כמו שאנחנו רואים בתמונה.

30:00 דובר 2 בנוסף לזה יש לנו גם נסכים. נדבר עליהם עוד כמה דקות, עוד מעט. אז אנחנו הולכים ויש בעצם הקבוצה הזאת של הכוהנים הולכת ומניחה את כל חלקי הקורבן של הפר הזה על הכבש. בתמונה אנחנו רואים שהכבש היה מחולק, הכבש זה המעלה השטוח הזה, העלייה הלא הדרגתית למזבח, ומה שקורה שם בכבש הזה יש לנו בעצם סדר מופתי. מה זה המוסף של היום? איפה-- איך אנחנו יודעים שזה מוסף של ראש חודש? איך אנחנו יודעים שזה מוסף של שבת? איך אנחנו יודעים שזה עולה רגילה של כל יום? אז היה אזורים בתוך-- במזבח שהיו מסמלים מה שייך לכל ראש חודש. אז ראש חודש זה שני החלקים העליונים של הכבש, ששם היו מניחים את החלקים של הקורבן ראש חודש. זה היה מתחיל עם הפרים. את הפרים היו מעלים לפינות האלה ויורדים חזרה לעשות את שאר הקורבנות. יש לנו עוד איל אחד ושבעה כבשים. איל אחד זה גם אחד עשר כוהנים וכל כבש זה עוד שמונה כוהנים. זאת אומרת כמות, אם היו עושים את זה במקביל, לדוגמה אם העדים הגיעו בסוף היום ונשאר לנו רק שעתיים עד סוף היום, אז היה צריך להביא סוללה של כוהנים וארבעים ושמונה מתעסקים עם הפרים ועוד אחד עשר עם האיל ועוד שמונה כפול שבע, חמישים ושש כוהנים מתעסקים עם כל ה-אה שבעה כבשים בשביל להעלות את כל הדבר הזה למזבח. כמובן שאנחנו לא מעלים למזבח חלקים עם עור, אנחנו מפשיטים קודם את הקורבן לגמרי ורק אז אנחנו מעלים אותו ו-אה מקטירים אותו. נעבור לאחר שעשינו את שני הפרים, עושים את האיל באופן מאוד דומה. אנחנו באים, שוחטים אותו בצפון, מקבלים את הדם שלו בצפון, נותנים שתי

32:13 דובר 2 נותנים שתי מתנות שהם ארבע. הראשונה בקרן מזרחית צפונית, השנייה בקרן מערבית דרומית, שניים שהם ארבע והשניים שהם ארבע אלה הם כיפרו בעצם על הקורבן. מנתחים, מפשיטים את האיל, מורידים ממנו את כל העור, מנתחים אותו ראש ורגל, שתי ידיים, הגרה, חזה וכולי וכל החלקים האלה מוליכים אותם הכהנים. זה מצוות הולכה של האיברים, זה גם מצווה, ואז הם עולים בכבש, שמים אותם על גבי החלקים של הפרים ולאחר מכן אנחנו, אמ, אה, עושים את השבעה כבשים באותו אופן בדיוק. שחיטה בצפון, קיבול דם בכלי שרת בצפון, הולכה של כל שבעת הכבשים כבש, ואז אנחנו מניחים את הכול בשתי הקרנות של המזבח של הכבש החיצון שהוא מביא למזבח, ולאחר מכן מה שאנחנו עושים, אנחנו מתחילים את עבודת ההקטרה. נעבור לאחר שעשינו שני הפרים, עושים את האיל באופן מאוד דומה. אנחנו באים, שוחטים אותו בצפון, מקבלים את דמו לצפון, נותנים שתי מתנות שהם ארבע. הראשונה בקרן מזרחית צפונית, השנייה בקרן מערבית דרומית, שניים שהם ארבע והשניים שהם ארבע אלה הם כיפרו בעצם על הקורבן. מנתחים, מפשיטים את האיל, מורידים ממנו את כל העור, מנתחים אותו ראש ורגל, שתי ידיים, הגרה, חזה וכולי, וכל החלקים האלה מוליכים אותם הכהנים. זה מצוות הולכה של האיברים, זה גם מצווה, ואז הם עולים בכבש, שמים אותם על גבי החלקים של הפרים. ולאחר מכן אנחנו, אמ, אה, עושים את השבעה כבשים באותו אופן בדיוק. שחיטה בצפון, קיבול דם ב-ב-בכלי שרת בצפון, הולכה של כל שבעת הכבשים כבש, ואז אנחנו מניחים את הכול בשתי הקרנות של המזבח של הכבש החיצון שהוא מביא למזבח, ולאחר מכן מה שאנחנו עושים, אנחנו מתחילים את עבודת ההקטרה. כהן גדול, אם הוא רוצה, הוא

34:26 דובר 2 מקטיר ראשון. אם הוא רוצה הוא יכול להתערב עכשיו ולהגיע עם הסגן שלו, ואז הסגן מגיע כמו שכתוב בסוף מסכת תמיד והוא יהיה זה שיקטיר מה שהוא רוצה להקטיר. תמיד העבודה של כהן גדול, מה שהוא רוצה לעשות הוא יכול לעשות. בשלב הזה היה גם ברכת כוהנים. הכהנים היו מברכים את העם כמו שהיו עושים היום בבית כנסת, רק הם היו אומרים את שם השם ככתבו, כמו שאסור לנו להגיד אותו, אנחנו אומרים שם אדנות, אבל הם היו אומרים יו"ד-ה"א-וא"ו-ה"א בניקוד האמיתי וכל העם נופלים על פניהם. ואז בעצם השלמנו להביא את כל הבהמות למזבח. חטאת, שעיר, שני פרים, איל אחד ושבעה כבשים. מה כעת עושים? כעת מתווסף עוד פעולה, עוד עבודה. מהי העבודה הנוספת? הנסכים. אנחנו צריכים לנסך, לנסך לכל הקורבנות האלה, לכל אחד מהם יש את הנסך המתאים שלהם. קורבן ציבור יש להם נסך, יש להם שמן וסולת בכמויות משתנות. רואים את זה פה בטבלה. יש טבלה פה שמראה כמה כמויות של סולת ושמן ויין משתמשים לכל קורבן. יין, אז יש לנו רביעית ההין או שלישית ההין או חצי ההין זה, וככה גם השמן. וסולת או עשרון אחד או שניים או שלושה לכבש, איל או פר בהתאמה. זאת אומרת פר מקבל שלושה עשרונים שזה כמעט שבע וחצי קילו של סולת, המון סולת. אתם תראו את זה גם כן ב-- מעלים את הכול למזבח או שני עשרונים או עשרון אחד, ואת זה היינו קודם כל בוללים את השמן בתוך, שופכים דהיינו את השמן לתוך הסולת, מערבבים את זה כדי לקבל עיסה אחידה ואז מקטירים את המנחת סולת הזאת על גבי האש. היא כולה תוקטר, לא קומצים אותה כמו

36:26 דובר 2 את המנחות של יחיד, אלא אותה מקטירים כולה, שזה מראה גם כן כמו העולות שהן כולם, גם היא כולה. הקורבן חטאת לא בא עם נסכים, כי אין ראוי שקורבן חטאת שהוא מרמז על עניינים של חטאות יהיה מהודר. ולאחר מכן בא ניסוך היין. ניסוך היין זה בעצם היה השלב האחרון של הקורבן, ובניסוך היין ה-- י-יש שני כוהנים שעומדים ומחצצרים, עומדים עם חצוצרות, כמו שהמגיד אומר חצוצרות שזה משלים אותנו, שבעצם העניין של החצוצרות האלה זה לעשות התעוררות בתוך העזרה והכוהנים, שני הכוהנים עם החצוצרות עולים על כ-- על השולחן של החלבים, על השיש ונעמדים שם ותוקעים בחצוצרות. בנוסף להם יש כוהנים שעולים עם הנס-עם הנסכים, עם משקי היין שמנסכים אותם למטה. הרד"ק מעיר שהמילה נסך קשור לעניין של סך, שזה יורד למטה. סך זה תמיד תשלום של כל כמה דברים, נסך מראה על העניין של דבר שנשפך למטה. אז בכל מקרה עולה הכהן עם היין בידו או לוג אחד, כן, או שלישית ההין או רביעית ההין או חצי ההין. שלושה לוגים, ארבעה לוגים או שישה לוגים. כמות גדולה של יין. וכן, לוג זה שלוש מאות סמ"ק, אז שלושה לוגים זה ליטר, ארבע זה ליטר וחצי ושישה לוג זה קרוב לשתי ליטר. אז כמות כזאת של יין אנחנו מנסכים, עומדים על הקרן ה... מ-מ, אמ, דרומית מערבית של המזבח ושם היו שני ספלים. ספל אחד, המערבי יותר למים והספל השני ליין, ואז היינו מנסכים לתוך הספל של היין את כל הנסכים. בבית שני היו שיתין, היה תהום מתחת למזבח, תהום מיוחדת. הגמרא מספרת על זה סיפורים מופלאים שדוד המלך רצה לחפור ואז הציף את העולם, ואז אחיתופל גילה איך

38:50 דובר 2 עוצרים את זה. אגדה מיוחדת שמסופרת בגמרא, והשיתין האלה בעצם מקבלים את כל היין. אנחנו שופכים ובנו-- כשבנו את המזבח בנו אותו באופן כזה שירד ה-- דרך החלל, דרך גוף המזבח, כל היין דרך גוף המזבח עד למטה לשיתין ושם הוא נשפך ומצטרף. אז זה היה ובזמן הזה של הניסוך היין היה התעוררות מאוד גדולה במקדש, כי הלווים היו מתחילים לדבר בשיר והכוהנים תוקעים בחצוצרות ויש התעוררות מאוד, מאוד גדולה בבית המקדש, כי אז היה בעצם שיר של יום, וכל זה היה נעשה בראש חודש, כי זה כמו ש-כמו ש-כל מה שתיארנו זה קורבן ראש חודש. ואז הדבר המופלא ביותר שהייתה יורדת אש מלמעלה, כמו שכתוב בפרשת שמיני, שאנחנו רואים שבבת אחת, כן, כל מי שעשה פעם עוד פעם או ב-ב-בעת האחרונה הכין בשר, אז הוא יודע כמה זמן לוקח להכין בשר טוב, ופתאום הייתה יורדת אש ויש לנו פה כמה טון כפשוטו בשר, ובבת אחת הכול היה מתכלה. זה היה מראה מופלא מאוד. זה היה מראה שמבינים שיש פה כוחות שהם לא כוחות רגילים, למרות שיש מצווה להביא אש מהדיוט והאש באה מלמעלה ולכאורה הכול מובן, אבל בכל זאת יש פה מעשה מופלא ביותר. נו, אז יהי רצון שאנחנו באמת נזכה לראות את זה במהרה בימינו, נראה את האש הגדולה שהשם ישרוף את כל היצר הרע שלנו ויכין את האפשרות לראות את בית המקדש בתפארתו במהרה ובימינו.