כוונה בתפילה - הרב אברהם מזרחי שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 בחלק הזה של השיעור נעסוק בזהירות נוספת שאדם צריך להיזהר, אה, בשעת התפילה מלומר דברים שבקדושה מול ערווה. בשיעור הקודם עסקנו לגבי דברים, אה, שרוכים[?], צואה וכיוצא בזה, ועכשיו נעסוק באיסור לומר דברים שבקדושה מול ערווה. התורה אומרת "והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערוות דבר ושב מאחריך". כאשר גבר רואה גבר אחר או אישה, אישה אחרת כנגד מקום הערווה עצמו שגלוי, הדבר הזה אסור. דברים שבקדושה אסור לומר. אבל כשגבר רואה אישה, חז"ל אמרו טפח באישה ערווה. כלומר, כל מקום שנשים רגילות לכסות אותו אסור לגלות אותו, ואם הוא כן מגולה אסור לומר דברים שבקדושה מולם. גם לגבי שיער הראש אמרו חז"ל שיער באישה ערווה. כלומר אישה נשואה שהיא, אה, מכסה את שיער ראשה, אם שיער ראשה גלוי, זה עכשיו דבר שבערווה ולא אומרים דברים שבקדושה מולם. אדם שצריך להתפלל או לברך או ללמוד תורה, אבל קורה שעומד מולו אישה שמגלה טפח ממקומות המכוסים, אז לכתחילה יפנה עצמו לגמרי לכיוון אחר כך שלא יוכל לראותה, כמו שמביא האדמו"ר הזקן את הסברה "ולא יראה בך ערוות דבר". אבל ברגע שהוא פונה לכיוון אחר, אז כשהוא לא ניתן לראות אותה, אז זה בסדר, ואם אין אפשרות להסתובב אז יביט בסידור, יעצום את עיניו ואז יוכל להגיד דברים שבקדושה. אין לומר דברים שבקדושה בסמוך לאישה ששרה. קול באישה ערווה. ולכן אם ישנו מצב שאישה מזמרת, אין להתפלל כשהוא שומע את קולה, וכמו שהאדמו"ר הזקן כותב את זה בסימן ע"ה סעיף ו', קול זמר של אישה, בין פנויה בין אשת איש אפילו של אשתו הוא ערווה ואסור לקרוא קריאת שמע ששומעו ואין להתפלל או לדבר בדברי תורה, אבל קול דיבורה, כיוון שרגיל

02:48 דובר 2 בו אינו ערווה אפילו של אשת איש. ממשיך האדמו"ר הזקן ואומר ואפילו קול זמר, אם יכול לכוון ליבו לתפילתו בעניין שאינו שומעו ואינו משים לב אליו, מותר. עד כאן החלק הזה של איסור אמירת דברים שבקדושה מול ערווה. מקום הראוי לתפילה. בחלק הזה של השיעור נעסוק במיקום העומד בתפילה יחסית לרבו. ההלכה נדרשת למצב הזה שאדם מתפלל לצידו של רבו, אז כחלק מכבוד לרבו אז ישנם מגבלות מסוימות איפה מותר להתפלל בסמיכות לרבו, וכך אומרת ההלכה. מופיע בשולחן ערוך של האדמו"ר הזקן בהלכות - בסימן צ' בסעיף כ"ג, וכך אומר לנו האדמו"ר הזקן. אין להתפלל בסמיכות לרבו, כלומר לא להיצמד אליו בתפילה, לא בצידו של רבו, לא מלפניו וגם לא לאחוריו, אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות. וכמובן שכל מעמד קדימה, אחורה, בצדדים, יש לזה סיבות מסוימות למה הדבר הזה לא ראוי, והסיבה היא לצד רבו זה לא מכובד כיוון שברגע שהוא עומד לצידו בשווה אליו, זה הוא מראה כאילו הם באותה רמה באותו מעמד וזה לא מכובד. כל שכן כשהוא מתפלל לפני רבו עוקף את הרב ואחוריו לרב. זה לגמרי לא מכובד שהוא מפנה את גבו ואת אחוריו לרב. וכשהוא מתפלל מאחורי רבו, כלומר שהרב מקדימה והוא מאחורה, יש בזה משום מראה, או שזה נראה שהוא משתחווה לרבו והדברים הללו לא ראויים. אבל יש כאן שתי הסתייגויות מיוחדות שכל המגבלות הללו מדברים כאשר זה לא המקום הקבוע לתפילה של אותו תלמיד, אלא קורה שהזדמנו באקראי לתפילה הוא ורבו במקום שזה לא המקום הקבוע שלהם מתפללים בבית מסוים למשל. אז חלים כל המגבלות שאמרנו קודם. אבל אם יצא שהמקומות הקבועים שחילקו הגבאים, הנהלת בית המדרש וכיוצא בזה, אז יוצא שיזדמן שהתלמיד

05:28 דובר 2 מקומו הקבוע בסמיכות לרבו. אין בזה בעיה. בכל מצב שישתדל לא לעמוד מאחורי רבו באופן כזה שהוא יגביל את רבו שכשיצטרך רבו לפסוע שלוש פסיעות אחורה, הוא יצטרך להמתין לתלמיד. הדבר הזה לא ראוי בשום אופן, גם אם זה המקום הקבוע של התלמיד, עדיין ירחיק מאחורי רבו לפחות ארבע אמות מעבר לאותן שלוש פסיעות שהרב יצטרך לעשות בשעת התפילה, שלא יהיה מצב שהוא מעכב את הרבו בסיום התפילה. ומכאן לנושא נוסף שגם הוא חשוב מאוד, והוא קשור למתפלל וגם כן למקום שבו הוא מתפלל. ישנה הלכה מעניינת שאומרת שמבט לשמיים מעורר את הכוונה. זה לא אומר שבאופן קבוע אדם צריך להסתכל לשמיים כשהוא מתפלל, ודאי שלא. אבל המבט לשמיים יכול לעורר את הכוונה. זה מעורר יראת שמיים, הכנעת הלב. ולכן אם אדם באמצע תפילתו מרגיש שהוא מוסח, שהוא לא מכוון כראוי ומחשבות אולי טרדות, אז מבט לשמיים דרך חלונות של בית הכנסת, כמו שמיד נראה, זה דבר שיכול להועיל לתפילה. יכול להועיל לכוונה בתפילה ולמיקוד באותו עניין מרכזי שאנחנו מדברים עליו כל הזמן, שתפילה עניינה החיבור בין היהודי לבין הקדוש ברוך הוא. אז כשקורה מצבים שקצת מטושטש בכוונה שלו, אז מבט לשמיים דרך חלונות בית הכנסת יכול באמת להועיל לו בכוונה או ביראת ה', בשעת התפילה. ולכן צריך שבבית הכנסת או בכל בית שהוא בית שמתפללים בו, יהיו בו חלונות או פתחים שמכוונים שדרכם אפשר לראות את השמיים, וטוב שזה יהיה החלונות שפתוחים לכיוון ירושלים, לכיוון התפילה. מעניין שהרבי בליקוטי שיחות מסביר שיש קשר בין הגשמי לרוחני, שכמו שהתפילה ברוחניותה עולה לקדוש ברוך הוא דרך ירושלים, אז גם המיקום הגאוגרפי שאדם מתפלל לכיוון ירושלים, שהחלונות פתוחים לשמיים, לאותו כיוון התפילה,

07:57 דובר 2 כל זה מתחבר הגשמי והרוחני גם יחד לעניין של הכוונה והעלאת התפילה בצורה הנכונה. נזכיר שעל פי הזוהר הקדוש ראוי שיהיה לפחות שנים עשר חלונות בבית הכנסת. אם דנים על פי הקבלה והסוד זה מכוון כנגד השנים עשר חלונות שברקיע, שזה דבר ראוי שיהיה בבית הכנסת וזה מועיל לכוונה בתפילה. ככלל, התפילה צריכה להיות בתוך מבנה סגור ולא בשטח פתוח. השטח הפתוח גורם לזחיחות הלב, להסחת הדעת, לפחות הכנעה ואימה מהקדוש ברוך הוא, בשעה שאם המקום סגור נופלת עליו אימת הקדוש ברוך הוא ולבו נשבר, כלשון ההלכה, וכך ראוי להתפלל. אדם לעומת זאת, שהולך בדרך, אין לו מקום אה סגור להתפלל אליו, להתפלל בו, אז בוודאי שהוא לא ימנע מתפילה בלכתו בדרך. לכן יעצור בצדדים ויוכל להתפלל אם הוא יכול למצוא איזושהי חורשה בין העצים או סמוך לאחד הקירות בצידי הדרכים, אז דבר רצוי ועדיף. אבל כמובן שהוא הולך בדרך ואין לו את התנאים הנ"ל, הוא יכול להתפלל גם כשהוא בצידי הדרכים. ומכאן לפרט גם חשוב מאוד בנושא המיקום של האדם בתפילה יחסית לבית הכנסת ויחסית לשאר המתפללים. הדבר יכול להיות, יכול להיות שכיח כאשר אה יתכן שבית הכנסת מלא מפה לפה ורוצים אנשים להתפלל מחוץ לבית הכנסת או מכל סיבה, כל מיני סיבות שרוצים לעשות מניינים נוספים או מנייני החצרות. לצערנו, כשבתי כנסת סגורים אז צריך לדעת שגם לגבי המיקום של המתפללים יחסית לבית הכנסת יש הלכות בעניין הזה. איפה מותר ואיפה אסור להתפלל. אם זה בקדמת בית הכנסת, מאחורי בית הכנסת, בצדדים של בית הכנסת, ההלכה מתייחסת גם לכך וזה נראה בדקות הבאות. ישנם בעצם כמה שיקולים שאנחנו צריכים לשים לב אליהם. אל"ף, שכיוון התפילה של המתפלל מחוץ

10:22 דובר 2 לבית הכנסת יהיה לאותו כיוון שמתפללים, מתפללי בית הכנסת. שלא ייראה חלילה שהוא מתפלל לכיוון אחר, לגורם אחר שונה מאלו שמתפללים בתוך בית הכנסת. וכלשון ההלכה זה ייראה כאילו הוא כופר במי שהציבור מתפללים לפניו. הוא משנה את כיוון התפילה. וגם לא ייראה מצב שהוא מבזה את בית הכנסת כשאחוריו פונים לבית הכנסת. ובגלל כל השיקולים הללו יש כמה מגבלות הלכתיות, ואלו הן. בצד המזרחי של בית הכנסת, בצד הקדמי של בית הכנסת, כן? הלוקח בחשבון שמתפלל לכיוון מזרח, שזה בעצם לפעמים כיוון התפילה לכיוון ירושלים. אז אדם שרוצה להתפלל בקדמה של בית הכנסת, כלומר מעבר לקיר המזרחי של בית הכנסת, מבחוץ כמובן, לא מתפללים שם. למה? כי אז יוצא שאם הוא מתפלל לאותו כיוון שמתפללים מתפללים גבו לבית הכנסת, ואז זה נראה שהוא מבזה את בית הכנסת בכך שהוא נותן את אחוריו לבית הכנסת. וכמובן שאם הוא יהפוך את פניו בכיוון בית הכנסת, שאומנם הוא ימנע את הסיבה הראשונה, אבל כמובן שיש פה מצב שהוא יתפלל לכיוון הפוך מאותו כיוון שהמתפללים בתוך בית הכנסת מתפללים אליו, ואז תיווצר הבעיה הנוספת שהזכרנו קודם, שזה ייראה כאילו הוא כופר במי שהציבור מתפללים לפניו. זאת אומרת לסיכום, בחלק הקדמי של בית הכנסת לא מתפללים. לא לכיוון התפילה ולא לכיוון בית הכנסת. בצד המערבי של בית הכנסת, מאחורי בית הכנסת, אם הוא רוצה שם להקים מניין או להתפלל בייחוד מאחורי בית הכנסת, אז אין בזה שום בעיה. כמובן כשהוא מתפלל לאותו כיוון שאנשי בית הכנסת מתפללים אליו, אז הוא גם, הכיוון אותו כיוון, אין בעיה שהוא נותן את אחוריו לבית הכנסת כי להפך פניו לבית הכנסת והדבר חיובי בהחלט. כמובן שאם חלילה הוא

12:40 דובר 2 יהפוך את פניו לכיוון ההפוך של התפילה, אז בוודאי שיהיה פה שתי גריעויות. גם הוא מתפלל לכיוון ההפוך וגם נותן את אחוריו לבית הכנסת והדבר הזה לגמרי פסול. בצידי בית הכנסת, בצפון ובדרום, אז גם בזה ישנם כללים. אם הוא מתפלל לאותו כיוון שאליו מתפללים אנשי בית הכנסת, הדבר הזה בסדר. אין פה לא אחוריו לבית הכנסת, אין פה כיוון שונה מהמתפללים, אז זה בסדר גמור. כמובן שאם הוא יתפלל בצידי בית הכנסת אבל הכיוון הפנים שלו לא יהיה לכיוון המתפללים ולשני, לשני אופנים, או שיתפלל לכיוון צפון או שיתפלל לכיוון בית הכנסת, אז באחד משני האופנים הללו יהיה פה בעיה. או בגלל שהוא, אה, לא מתפלל לכיוון ירושלים או בגלל שהוא נותן את אחוריו לבית הכנסת. אז אם כן, לסיכום של העניין הזה יוצא כך, שהדבר המושלל בתכלית זה שהוא מתפלל, אה, מעבר לבית הכנסת, בצד הקדמי לגמרי לא. כשהוא מתפל-- אם הוא מתפלל בצד האחורי של בית הכנסת ופניו לבית הכנסת זה בסדר. צפון ודרום לכיוון התפילה זה גם בסדר, אבל לא לכיוונים אחרים. בכל המגבלות הללו זה כאשר הוא נמצא בשטח פתוח, אה, מאחורי בית הכנסת, מלפניו או מצדדיו. אבל אם הוא נמצא במבנה סגור שהוא לצידו של בית הכנסת, בזה אין שום הגבלה, אפילו אם המבנה הזה נמצא מעבר לבית הכנסת ואז יוצא שהוא נותן את אחוריו לבית הכנסת, אין בזה שום בעיה, כיוון שהוא בתוך מבנה, הדבר לא בולט, הדבר לא, אה, לא ניכר בכלל שהוא נותן את אחוריו לבית הכנסת, כיוון שהוא נמצא ברשות בפני עצמה. אנחנו ממשיכים את הלכות תפילה והיום בעזרת השם ניגע בכמה וכמה נושאים שקשורים להלכות תפילה והנושא הראשון שאנחנו

15:00 דובר 2 נפתח בזה נושא שהכותרת שלו היא הכנת הגוף לתפילה. הנביא עמוס אומר, "היכון לקראת אלוקיך ישראל". שלמה המלך אומר, "שמור רגליך כאשר תלך אל בית האלוקים". מהפסוקים הללו ועוד מקורות ועוד סיבות, חז"ל מעידים שאדם שצריך לנקביו לפני התפילה אסור לו להתפלל בכזה מצב, והסיבה היא או בגלל שהדבר עשוי לגרום לו טרדה באמצע התפילה, וכבר למדנו בשיעורים קודמים שאדם מצווה להסיר את כל הטו-- דברים שטורדים אותו תוך כדי תפילה, וזה גם אחד הדברים שעלול לטרוד אותו באמצע התפילה. וסיבה נוספת היא עצם זה שבגוף ישנם צרכים שצריך לפנות אותם, אז זה לא מכובד לעמוד בתפילה לפני הקדוש ברוך הוא כשהגוף משוקע מבפנים. אז בגלל שיש את שתי הסיבות הללו ועוד, קיימת חובה לפני התפילה, אם אדם מרגיש צורך, להתפנות ורק אחר כך לגשת ולהתפלל. מה קורה כאשר יש פה דילמה בין תפילה לבין הצורך ל-- להתפנות? כלומר, האם בכל מצב צריך להתפנות לפני התפילה או שישנם מצבים שהצורך לא כל כך גדול והוא יכול להתפלל גם כך? אז ההלכה נכנסת לכמה וכמה הגדרות. אם אדם מרגיש צורך מאוד דחוף ברמה כזאת שההלכה מגדירה זאת, שהוא לא יכול להתאפק שיעור מהלך פרסה, שזה זמן ששווה לשבעים ושתיים דקות, הוא לא מסוגל להתאפק שבעים ושתיים דקות ובמצב הזה הוא כן נעמד והתפלל, אין תפילתו נחשבת תפילה כלל וצריך לחזור ולהתפלל כמובן אחרי שהוא יתפנה, הוא צריך לחזור ולהתפלל, כי התפילה שהוא התפלל במצב שבו היה נתון זה לא נחשב בכלל תפילה. קודם כל מדובר בצרכים גדולים. כשמדובר על צרכים של קטנים אז בדיעבד האדמו"ר הזקן מקל שגם אם הוא היה בצורך גדול והוא כן התפל-- התפלל בלי להתפנות לפני

17:35 דובר 2 כן, בדיעבד לא צריך לחזור ולהתפלל. אבל אם באמת המצב שהוא אמנם צריך להתפנות אבל לא בכזו דחיפות כמו במצב הקודם שדיברנו לפני רגע, אלא זה סובל דחוי, הוא יכול להתאפק את השבעים ושתיים דקות הללו שזה מהלך פרסה, אז האם נכון להתפלל בצורה כזו לכתחילה? יש בזה מחלוקת בין הפוסקים והאדמו"ר הזקן מכריע ואומר כך, אם יש חשש שיעבור זמן תפילה עדיף שיתפלל, אבל אם לא עובר זמן תפילה, קודם כל יתפנה ואחרי זה יתפלל. לגבי תפילה במניין או ביחיד, התפילה במניין זה לא סיבה להתפלל כשגופו דורש לצאת להתפנות, גם אם הוא יפסיד את המניין בגלל שהוא הלך להתפנות, רצוי שיתפ-- שיתפנה לפני שיתפלל גם אם הוא יתפלל בגלל כך ביחיד. בדיעבד שהוא יתפלל במצב הזה שהוא כן יכול להתאפק, אז תפילתו תפילה והוא לא צריך לחזור ולהתפלל תפילה נוספת. אם הצורך עוד יותר קל, או אפילו יש מצבים שאדם מסופק אם צורך או לא צורך, לכתחילה כמובן יבדוק את עצמו, יתפנה, אבל לא יפסיד אפילו תפילה בציבור לשם כך. זה בעצם סיכום של העניין של ההכנות לתפילה עוד לפני שאדם ניגש ולהתפלל. אם אדם נכנס כבר לאמצע התפילה ואז הוא מרגיש צורך להתפנות, אז יש בהלכה כמה וכמה חילוקי דרגות בעניין, מקומות שונים שניתן להפסיק, אבל מה שיוצא מפסקי האדמו"ר הזקן בסידור שלו, אז יוצא בסיכום כך, אדם שצריך להתפנות והוא כבר התחיל את התפילה, אז אם המצב הוא שיכול להתאפק, רצוי שיתאפק עד סוף התפילה ואחר כך יתפנה. אם הוא נמצא באמצע שמונה עשרה והוא לא יכול להתאפק יותר, אז אם זה צרכים גדולים יפסיק באמצע שמונה עשרה ויתפנה ויחזור לתפילתו. לגבי קטנים זה נשמע מאוד

20:11 דובר 2 מעניין וקצת מוזר, אבל האדמו"ר הזקן מאוד מחמיר בדבר, וההגדרה שלו היא שלא יפסיק באמצע תפילת העמידה לצורכי קטנים, גם אם מים שותתים על ברכיו. לא ניכנס לכל פרטי ההלכה בזה, אבל זה מה שירצה באופן כללי בדברים הללו. אז אפשר לומר שזה, אה, סיכום קצר וכללי לגבי ההלכה שבה פתחנו, שאדם צריך להכין את גופו לפני התפילה במסגרת היכון לקראת אלוקיך ישראל. בחלק הזה אנחנו נעסוק גם בנושא מאוד חשוב שקשור עם המצב הנפשי של האדם בשעת התפילה, וכמו שדיברנו שהתפילה דורשת ריכוז, דורשת כוונה. מה קורה אם אדם שתה משקה אלכוהולי והוא רוצה לגשת לתפילה אחרי אותה שתייה? האם הדבר הזה אסור? הדבר הזה מותר? מה קורה בדיעבד? מהי רמת ההשפעה של האלכוהול שהשפיע עליו? ועל כל זה נדבר בחלק הזה של השיעור. מבחינת ההנחיה הבסיסית והכללית היא שיכור אל יתפלל, אל יקרא קריאת שמע וברכותיה. אם הוא התפלל וההגדרה שלו היא שיכור, כמו שנדבר עוד מעט, תפילתו תועבה, ונאמר בחז"ל דברים חמורים על המצב הזה וצריך לחזור ולהתפלל, שזה לא נחשב לו שהתפלל בכלל. אם כבר עבר זמן התפילה והגיע זמן התפילה הבאה, יתפלל פעמיים את התפילה הבאה כדין תפילת תשלומים, כי תפילה במצב של שיכרות לא נחשבת תפילה כלל ועיקר. מהי ההגדרה של שיכרות שעליה דיברנו? מדובר באדם ששתה אלכוהול והושפע כל כך מהאלכוהול שהוא לא מסוגל לדבר בפני מלך כראוי לדיבור בפני מלך. הוא לא מסוגל לדבר בצורה מכובדת, בצורה מסודרת, בצורה שלא תפגע בכבודו של המלך. זה נחשב שהוא כבר שתה והוא מושפע ברמה של שיכרות. כבר הסברנו את ההלכה שתפילה במצב של שיכרות לא נחשבת תפילה. אדם שמצבו פחות גרוע מהמצב של השיכור,

22:38 דובר 2 אלא הוא שתה פחות, הושפע פחות מהאלכוהול, הוא מרגיש איזה שהוא סחרחור, אבל לא ברמה שלא מסוגל לדבר בפני מלך. אלא הוא כן מסוגל לדבר בפני מלך, הוא ידבר בצורה מכובדת, אבל עדיין הוא נחשב לא לגמרי צלול. אז הגדרה ההלכה במצב הזה היא שתוי. הוא נקרא שתוי, ודינו הוא לכתחילה לא יתפלל במצב הזה, שיעשה מה שצריך לעשות כדי להפיג את יינו. כמובן, אם זה לא עובר זמן תפילה. אם הוא רואה שזמן קצר לקראת זמן תפילה שמסתיים, שיתפלל במצב הזה סוג של בדיעבד. וכמובן אם הוא כבר התפלל במצב של שתוי, יצא ידי חובת תפילה ולא צריך לחזור ולהתפלל שוב. שתיית יין, כיוון שבזמן חז"ל היינות היו מאוד חזקים, אז שתיית רביעית יין ללא סעודה כבר הייתה משפיעה ברמה של סחרחורת, והיה צריך להפיג את היין הזה שהוא שתה בטרם הוא ניגש לתפילה. אם הוא היה שותה יותר מרביעית, זה כבר באמת בעיה של שתוי, אפילו שיכור, בחילוקים שהזכרנו ברגעים האחרונים. היום היינות שלנו חלשים יותר, ולכן אחרי שתיית רביעית יין או אפילו יותר מרביעית יין, נהוג שכן מתפללים ולא חוששים להשפעה של רביעית או יותר יין, במיוחד אם אדם אחרי התפילה, סליחה, אחרי השתייה הוא מתפלל בתוך סידור שהסידור מעורר את הכוונה שלו. או לחלופין, אם יש חשש שיעבור זמן תפילה, אז גם אם אין לו סידור כרגע, בכל זאת שיתפלל. ואחד הסיבות הן שגם כיום הכוונה בתפילה היא לא כל כך גדולה, ולכן אחרי שתיית רביעית יין או מעט יותר אין סיבה לחשוש וכן מקילים ומתפללים. אבל כמובן, אם אה השתייה של רביעית יין או יותר השפיעה עליו כל כך שהגיע לרמה של שיכרות

25:00 דובר 2 ממש, אז כבר שוב נכנס להגדרה הקודמת של שיכרות, וזה לא משנה אם זה יין או שתייה אחרת. מהי הדרך שמפיגים את השכרות? אז על ידי שינה, שינה מרובה מפיגה את ההשפעה של האלכוהול. הליכה גם גורמת אה מצב של התפכחות מהשתייה וכמובן לפי כמות ההשפעה של האלכוהול כך כמות ההליכה. אם שתה רביעית, כמובן וזה השפיע עליו, אז ההלכה ממליצה לעשות הליכה או רכיבה של מהלך מיל. מיל זה תשע מאות ושתיים עשרה מטרים פחות או יותר. אם שתה יותר והוא כבר ממש בהגדרה של שתוי, אז ההלכה ממליצה לרכוב שלושה מיל, שזה המהלך מיל תשע מאות ושתיים עשרה מטר כפול שלוש, זה המרחק שהוא צריך לרכוב כדי להפיג את היין שהוא שתה והוא כבר נמצא במצב של שתוי. אז לסיכום, חלק חשוב מההכנות לתפילה הם שאדם ימצא את עצמו במצב של צלילות הדעת או מצב של כובד ראש, שיוכל להתפלל כראוי לפני הקדוש ברוך הוא ויוכל לכוון היטב בתפילתו. ואחד מהדברים שצריך לשים לב אליהם שהוא לא תחת השפעה של אלכוהול שעלולה לבלבל את דעתו. כוונה בתפילה. בחלק הזה של השיעור אנחנו נתמקד באחד הדברים הכי חשובים בתפילה, שזוהי הכוונה בתפילה. מהי אותה כוונה שאדם צריך לכוון? מהם הקטעים שצריך להקפיד יותר על הכוונה? ומהי בעצם ההכנה מבחינת המחשבה שאדם צריך לעשות בטרם הוא ניגש להתפלל? ההלכה אומרת כך, שכשאדם מתפלל, מחשבתו צריכה להיות ממוקדת ומרוכזת בפירוש המילים שאותן הוא מוציא בשפתיו. כלומר, שתפילה זה לא רק אמירת דברים, זה לא רק ביטוי של דברים, אלא התפילה צריכה להיות מהשפה ולפנים ולא מהשפה ולחוץ. לכן גם החלק הפנימי, החלק המחשבתי הרגשי, גם הוא צריך להיות מעורב וחלק

27:32 דובר 2 מרכזי בתפילה. הקדוש ברוך הוא חוקר את מחשבותיו של האדם המתפלל, וזה קל וחומר אם כשאדם בא לדבר בפני מלך בשר ודם שהוא שומע את הדיבורים שלו, אז הוא מתכונן היטב לפני שהוא מדבר, מכין את הדיבורים, מסדר את הדיבורים שיהיו ראויים להישמע בפני המלך. כשזה בא לפני מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, שאדם ניגש להתפלל אליו, שהקדוש ברוך הוא שומע את מחשבותיו, בוודאי שהוא צריך לסדר את מחשבותיו ולכוון אותם שיהיו שותפים בתפילה שלו, שהמחשבה יהיה חלק מהתפילה שהוא מתפלל. שלא יהיה נתק בין הדיבורים שלו לבין המחשבות שלו, כי מבחינת הקדוש ברוך הוא המחשבות שקופות בפניו בשעת התפילה. אדם שלא מסוגל לכוון את הפירוש של המילים, לפחות יחשוב על דברים שמכניעים את הלב, דברים שמכוונים אותו לאביו שבשמיים. כלומר שהוא יהיה באווירה או במצב תפילה, גם אם כרגע הוא לא ממש מחובר לכל משפט שהוא אומר. אבל בכללי הוא נמצא במצב של של התכוונות מול הקדוש ברוך הוא, והוא נמצא במצב של הכנעה ויראת השם. קודם התפילה יחשוב מרוממות האל, שפלות האדם ויסיר כל תענוגי האדם מליבו, וככה בעצם יוצר את המצב הנפשי הראוי לגשת לתפילה. כחלק מהכוונה בתפילה וכחלק מלמנוע דברים שעשויים להטריד את האדם בתפילה, ההלכה אומרת שילדים שמבלבלים את כוונת אבותיהם בתפילה לא להביא אותם כלל לבית הכנסת. ואדרבה, אותם ילדים שכן מסוגלים לבוא לבית הכנסת ולהתנהג כראוי, יחנך את בניו הקטנים לעמוד באימה וביראה בבית הכנסת, ולענות אמן אחרי השליח ציבור. הגישה אל התפילה. אדם צריך לגשת לתפילה בדרך של בקשת רחמים בדרך של בקשת תחנונים, כרש המבקש בפתח, אבל לא באופן של מעמסה. לא באופן שעושה תפילתו קבע שהוא מחכה כבר לרגע

30:01 דובר 2 שהוא יתפטר מהחובה הזאת שקוראים לה תפילה. הציפיות של האדם מהתפילה שהוא יתפלל. ההלכה אומרת אל יבטח האדם באיכות תפילתו שבוודאי תעשה פרי. זאת אומרת אדם מתפלל והוא מרגיש טוב עם התפילה שהוא יתפלל, והוא בטוח שהקדוש ברוך הוא עונה לו בזכות מה? בזכות התפילה הטובה שהוא יתפלל. הדבר הזה לא ראוי. אדרבה, אם הוא כל כך סומך ובוטח על ההשקעה שהוא השקיע בתפילה, אז הוא גורם שאכן יפשפשו במעשיו ויבדקו אם אכן הוא ראוי שתתמלא בקשתו אם לא, אלא הגישה צריכה להיות שונה. שהוא סומך ובוטח בקדוש ברוך הוא שיקשיב לתפילתו וימלא את מבקשו. לא בגלל איכות התפילה שהוא יתפלל, אלא בגלל טובו וחסדו של הקדוש ברוך הוא שהוא מתנהג עם בריותיו בחסד וברחמים. ואדרבה, צריך להמעיט בערכו כדל ונבזה שבא לבקש מאת מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. לימדו אותנו חז"ל במסכת ברכות, כל המאריך בתפילתו אין תפילתו חוזרת ריקם. כל תפילה שאדם מתפלל כראוי היא עושה פרי. יש לה תוצאה, יש לה השפעה. איך היא משפיעה? מתי היא משפיעה? זה כבר בהחלטה של הקדוש ברוך הוא. ואדרבה, חז"ל אומרים אם אדם מתפלל ביקש על דבר מה, והוא רואה שעדיין לא נענה, שימשיך לקוות ולאמץ ויוסיף תפילות. כמו שאומר הפסוק קווה אל השם חזק ואמץ לבך וקווה אל השם. כשאנחנו מדברים על כוונה בתפילה בפירוש המילים של התפילה, אז ההשתדלות צריכה להיות לכוון בכל הברכות כולן במשך כל הברכה, להתרכז בפירוש המילים שהוא מתפלל. אם הוא לא יכול להחזיק ראש כל כך הרבה זמן, אז לפחות הברכה הראשונה של שמונה עשרה שנקראת ברכת אבות, שמה צריך לכוון. ועיקר הדין אם אדם לא כיוון באבות הוא אמור לחזור בחזרה

32:25 דובר 2 על תפילת השמונה עשרה. אלא שכיום לא מקפידים על הלכה זו, כיוון שייתכן מאוד שגם בפעם השנייה הכוונה לא תהיה ברמה הנדרשת. אז אם כן, למה לחזור פעם נוספת? אבל מכאן אנחנו מבינים את החומרה של הברכה הזו, ולכן ההשתדלות צריכה להיות חזקה מאוד לכוון בברכה הראשונה. יתרגל האדם שאם הוא לא מסוגל לכוון את כל הברכה, לפחות בחתימת כל ברכה וברכה בסיומת של הברכות, שמה הוא ישים דגש וישים כוונה יתרה. ויש רמז יפה מאוד בעניין הזה. אם אנחנו ניקח את כל הסיום-- את הסיומות של כל הברכות, יצא לנו מאה ושלוש עשרה מילים. כנגד תפילת חנה, אותה תפילה שהזכרנו בהקדמה של השיעור שלנו, שזו אחת התפילות שמהווה עמוד שדרה בהלכות של תפילה. המעניין הוא שהתפילה הזאת מורכבת ממאה ושלוש עשרה מילים, וזה ממש מקביל למאה ושלוש עשרה תיבות של סיומי הברכות בתפילת שמונה עשרה. ועוד רמז יפה מאוד אם ניקח בתורה שבכתב חמישה חומשי תורה ונספור את הפעמים שכתוב את המילה לב בתורה, זה בדיוק מאה ושלוש עשרה פעמים. ומכאן הרמז הגדול שאדם צריך לשים את הלב, את הכוונה, את המחשבה, לפחות באותן מאה ושלוש עשרה תיבות של סיומי הברכות. אז אם כן, אה, בחלק הזה של השיעור הקפנו את החשיבות של הכוונה בתפילה. מהי הדרישה המינימלית של כוונה בתפילה בשעת תפילת השמונה עשרה? בחלק הזה של השיעור נעשה ממש נגיעה קטנה בהלכות חשובות בקדיש ובברכו. ההלכה אומרת קדושת הקדיש גדולה מכל הקדושות. יותר חשוב לענות על קדיש מאשר על קדושה. וישתדל לרוץ ולשמוע קדיש, והיזהר מאוד בענייתו. אומרת ההלכה שאדם אומר אמן יהא שמיה רבא יכוון היטב ויענה בקול רם. ומי שעונה בכל כוח כוונתו קוראים לו

34:56 דובר 2 גזר דין של שבעים שנה. וכשהוא אומר בקול רם את אמן יהא שמיה רבא, הוא מבטל את כל המקטרגים ומבטל כל גזרות קשות. אופן עניית האמן יהא שמיה רבא מברך היא שאדם צריך לצרף את המילה מברך לרבא. כי מה בעצם המשפט הזה אומר? יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא. לכן צריך לחבר בין רבא לבין מבורך. ונכון להקשיב לשליח ציבור כשהוא אומר את הקדיש כדי שהענייה תהיה על מה שהוא שומע. אדם צריך לענות ולדעת על מה הוא עונה. אז ראוי ונכון שכשאמר הקדיש פשוט להקשיב למילים של הקדיש וכך לענות על הקדיש, גם אם הוא לא שומע ממש את אומר הקדיש, אבל הוא יודע מתי מסתיים כל קטע גם יכול לענות אמן. אדם הגיע לבית כנסת או אדם נכנס לחדר שמתפללים בו והוא שומע שהציבור אומר אמן יהא שמיה רבא, אבל לא שמע בכלל את הסיומת של השליח ציבור. אז הוא יכול להצטרף לציבור ולהגיד את המילים יהא שמיה רבא מברך, כי זה בעצם שבח שעומד בפני עצמו. אז אדמו"ר הזקן כותב שטוב לחוש לדעה שסוברת שבשעת אמירת הקדיש צריך לעמוד. זה לא אומר שחובה גמורה, אבל זו הנהגה טובה. עכשיו לגבי ברוך את השם המבורך, הלכה מאוד חשובה, הלכה למעשה, כשאדם אומר את ברכו את השם המבורך, אם זה בתור שליח ציבור או בתור עולה לתורה, צריך להגיד את זה בקול רם שלפחות תשעה אנשים שומעים את הברכו את השם המבורך, כיוון שאם לא, אי אפשר לענות את ברוך השם המבורך לעולם ועד, כיוון שלא שמעו אותו תשעה נוספים, אלא רק יענו במקרה הזה יענו אמן ולא יוכלו לענות את כל המשפט ב-ברוך השם המבורך לעולם ועד, כיוון שהדבר הזה

37:04 דובר 2 לא נשמע בפני תשעה.