ההכנה הראויה לתפילה - הרב אברהם מזרחי שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 החלק הזה של השיעור נגע בהלכות שקשורות עדיין למקום התפילה, בהיבט הזה שלא תהיה חציצה של דברים שעשויים לגרום היסח הדעת לתפילה בין המתפלל לבינם. כלומר, ההמלצה של ההלכה היא שאדם מתפלל מול קיר, לא דבר שעלול להפריע לו בכוונה בתפילה. וניכנס פה קצת לפרטים. כותב אדמו"ר הזקן בסימן צ' סעיף כ': "המתפלל שמונה עשרה צריך שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר, שנאמר ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל". מהם הדברים שהם נקראים חוצצים בפני המתפלל שלא ראוי להתפלל מולם? אנחנו נראה כמה וכמה מהם. למשל, חפצים שהם נייחים, הם לא ניידים, כמו ארון, תיבה, מיטה. הדברים הללו לא נחשבים לחוצצים. אבל אם הם דברים קטנים, מצד שני, דברים שהם קטנים פחות מעשרה טפחים, שמונים ס"מ, פחות מרוחב שלושים ושתיים ס"מ, כלומר פחות מעשרה טפחים ופחות מרוחב של ארבעה טפחים גם לא נחשבים לחציצה. אלא דבר-- וגם דבר שהוא צורך התפילה הוא לא נחשב לחוצץ בתפילה. כמו למשל סטנדר שאדם שם את הסידור עליו, מתפלל, הוא לא נחשב לדבר חוצץ כיוון שבעצם הוא משמש לצורכי התפילה. אבל שאר דברים, חפצים שהם ניידים, גדולים, הם כן נחשבים לחוצצים ולא רצוי שאדם יתפלל מולם, אלא יתפלל מול הקיר. כמובן שאם מדובר פה על ציבור גדול ולא שייך שכל הציבור כולו יתפלל מול הקיר בצורה שהאדם והקיר נמצאים זה מול זה ללא חוצצים, אז כמובן שזו לא סיבה להימנע מתפילה בציבור, אלא כל אדם יתפלל במקומו. מי שיכול להתפלל מול הקיר מה טוב, מי שלא יתפלל במקומו, ויימנע מהיסח הדעת על ידי שהוא מביט בסידור על ידי שהוא עוצם את עיניו. בעל חי הוא נחשב חוצץ. הוא דבר נייד, הוא דבר, אה,

03:03 דובר 2 גדול, אז בעל חי זה חוצץ בינו לבין התפילה, לבינו לבין הקיר בשעת התפילה. אבל לעומת זאת, בן אדם שעומד לפניו בתפילה לא נחשב לחוצץ. לפי דעות מסוימות, ומעיקר דין ההלכה כמותם, שמין במינו אינו חוצץ. אם אדם יכול להחמיר, מה טוב, אבל כאשר זה לא מתאפשר אז לא ימנע מתפילה בציבור בגלל זה, ויכול להתפלל מאחורי חברו. עוד דברים שעלולים להסיח את הדעת מתפילה ואינם רצויים. ציורים בקירות בית הכנסת. ראו לעשותם למעלה מקומת איש, כך שאדם מתפלל, עיניו לא נתונות בציור שעשוי להסיח את דעתו מהתפילה. גם כן, לפעמים קורה שמתפללים בסוכה ויש בדים, וילונות עם ציורים. לא נכון להתפלל כנגדם כי זה מסיח את הדעת ויעצום עיניו כדי לא להיות מוסח בתפילה. כמובן יש עוד הרבה דוגמאות של דברים שעשויים לגרום לאדם היסח הדעת בתפילה שימנע מהם. למשל, יוצא שאדם יצא להתפלל מול לוח מודעות, לוח מודעות מזמן היסח הדעת או אדם מתפלל מול ספרייה שבה יש ספרים מאוד מושכים את תשומת ליבו ועלול בעצם באמצע התפילה להיות מוסח. אז שלא יעשה זאת. ואם אין ברירה שיתפלל מתוך הסידור שיעצום את עיניו. וכל זה כמובן מחזיר אותנו ליסוד של התפילה שעיקר התפילה ומרכיב מאוד חשוב בתפילה זוהי הכוונה בתפילה, ולכן חכמים תיקנו לנו כמה וכמה דברים שהם יגרמו לנו לעודד את הכוונה, וכמובן להסיר את הדברים שעשויים להפריע לנו בתפילה. בחלק הזה של השיעור אנחנו נעסוק בנושא מאוד חשוב שקוראים לו הכנה נפשית לתפילה. כבר דיברנו בשיעורים קודמים שעיקר עניינה של התפילה שנקראת עבודה שבלב זוהי הכוונה בתפילה. תפילה ללא כוונה כגוף בלא נשמה. התפילה היא עבודה לבבית, פנימית, רגשית אפילו. ובוודאי ובוודאי שהמטרה הפנימית של התפילה,

05:50 דובר 2 כמו שדיברנו כמה פעמים תפילה מלשון חיבור, ההתחברות הפנימית של יהודי עם הקדוש ברוך הוא. אז מאחר שזוהי עבודה נפשית, בוודאי שדורשת הכנה. כל דבר טוב דורש הכנה טובה. בוודאי שדבר שהוא נפשי ודאי שגם דורש הכנה נפשית ורוחנית גם כן, כדי שבאמת התפילה תהיה ראויה לשמה. ולכן חז"ל קבעו לנו כמה וכמה הכנות אל התפילה, גם המובן ההלכתי כמובן החסידי כמובן. ואין ספק שבתורת החסידות או בדרכי החסידות תופס מקום מאוד מאוד נרחב כל הנושא של הכנות לתפילה. וכמובן שעל פי החסידות זה מתחיל כבר מהקריאת שמע על המיטה של ערב, לפני, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, תרומת הדשן, כמו שזה נקרא במאמרי החסידות. כל זה הכנה לתפילה של הבוקר, תפילת השחרית. אנחנו בשיעור שלנו נתמקד בעיקר בדברים שמוזכרים בהלכה מבחינת ההכנה לתפילה, הן בדברים החיוביים שנדרשים לעשות כהכנה לתפילה, והן דברים שצריכים להימנע מלעשותם לפני התפילה כדי שלא יבלבלו בתפילה. ונתחיל בפן החיובי. אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש. ככה לימדו אותנו חז"ל במשנה במסכת ברכות, ועוד חסידים הראשונים היו יושבים שעה אחת ומתפללים כדי שיכוונו לבם למקום. כובד ראש, מפרש רש"י, הכנעה מאימת הקדוש ברוך הוא. כלומר, אדם צריך להכין את עצמו למצב שהוא ניגש לתפילה מתוך אימה והכנעה את השם יתברך, כמו שכתוב "עבדו את ה' ביראה". וגם יש מקום לשמחה. זה לא סותר. להתפלל מתוך שמחה, מתוך שמחה של מצווה, מתוך דברי תורה שמשמחים את הלב. "פיקודי ה' ישרים משמחי לב" מתוך פסוקים שמנחמים את האדם. נושאים של גאולה ושל נחמה. דברים שמעודדים את ליבו ואת נפשו של אדם המתפלל. וזו הסיבה שאכן בתפילות שחרית תפילת מנחה, שהן התפילות העיקריות שהן חובה מאז ומקדם, חז"ל

08:35 דובר 2 תיקנו שבצמידות לתפילת שמונה עשרה אנחנו עוסקים אכן בדברים שמשמחים כמו בתפילת שחרית, סומכים גאולה לתפילה, פסוקים של גאולה, של נחמה, של עידוד לעם ישראל, וגם בתפילת המנחה אנחנו מסיימים את אשרי יושבי ביתך, שכל כולו פסוקים של שבח ושמחה להשם יתברך. ואז ניגשים ישר לתפילת העמידה. בתורת החסידות גם מוזכר בליקוטי תורה. במאמרו של האדמו"ר הזקן מוזכר שלושה הכנות ראויות לתפילה והן טבילה, צדקה ולימוד דברי פנימיות התורה כהכנה לתפילה. צדקה, כידוע על פי מאמר חז"ל שרבי אלעזר היה נותן פרוטה לעני והדר מצלי, "בצדק אחזה פניך", "אשבעה בהקיץ תמונתך", שלפני שיחזה פניך לפני התפילה נותנים צדקה. מעניין שלשון הרמב"ם הוא שנותנים צדקה קודם כל תפילה. לפני התפילה נותנים צדקה וזה בעצם גורם הכנה לסייעתא דשמיא בתפילה. דבר נוסף טבילה במקווה. טבילה במקווה. זה ברור שזה מוסיף טהרת המחשבה. מוסיף כוונה בתפילה. וכמובן שהנוהגים על פי מנהגי החסידים והחסידות הקפידו על זה בהקפדה יתירה מדי יום ביומו. טבילה לפני התפילה למעט תשעה באב ויום הכיפורים. חוץ מכך, מדי יום ביומו טבילה לפני התפילה. דבר שמאוד מאוד חסידים הקפידו על כך, כדי אכן לטהר את הלב ואת הכוונה בתפילה. דבר שלישי והוא לימוד דברים המעוררים את הכוונה בתפילה, שזה לימוד החסידות, התעסקות בעניינים של התבוננות ברוממות הקל, בשפלות האדם, שכל זה מביא את האדם למצב של דעה לפני מי אתה עומד. ואז התפילה אכן היא תפילה ראויה לשמה. זה בקצרה, בפן החיובי, דברים שאדם צריך לעסוק בהם בטרם התפילה, כדי שהתפילה תהיה ראויה. בפן השלילי, הדברים שאדם צריך להימנע מלעסוק בהם לפני התפילה כדי שלא יטריד אותו בתפילה. יש בזה כמה וכמה דברים. אין עומדים להתפלל מתוך

11:18 דובר 2 דברים שעלולים להסיח את דעתו בשעת התפילה. למשל צחוק, סתם בדיחות, ליצנות. זה לא הכנה ראויה לתפילה. קלות ראש, דיבורים בטלים, מובא בחסידות שריבוי דיבורים בטלים לפני התפילה מביאים מחשבות זרות בשעת התפילה. חלילה וחס כעסים. אדם בתוך מריבה ובתוך קטטה הנפש סוערת. זה לא מצב מתאים למרגוע ולשמחה שהנפש צריכה לגשת לתפילה במצב רוח טוב. דיונים. אדם סיים עכשיו דיון בבית הדין שזה גרם לו לסערת נפש ומיד ניגש לתפילה. זה לא דבר ראוי ומתאים. וזה כמובן דברים שפוגעים בשעת התפילה. אדם עדיין טרוד והמחשבות שלו סביב הדברים שהוא חווה לפני התפילה, וממילא זה לא ראוי שאדם מתוך הדברים הללו ייגש לתפילה, אלא בהחלט יהיה ראוי שאדם יעשה איזושהי הפסקה ביניהם ויעסוק בדברים שכן ראוי לעסוק בהם לפני התפילה, ואז הוא ייגש לתפילה. בחלק הזה של השיעור נעסוק בהלכות שמנחות אותנו להימנע מדברים שטורדים את הכוונה בשעת התפילה. אדם שמתפלל צריך להיות לגמרי ממוקד בתפילה ללא גורמים של היסח הדעת, ולכן לא אוחזים ביד דברים שעלולים לגרום להסח הדעת אם יפלו לו. זאת אומרת, אם הוא צריך לתת ריכוז ושימת לב שהדבר ייאחז בידו וחשוב לו שיהיה ביד, אם נופל זה מטריד אותו, אז שמחד חלילה לפני תפילת השמונה עשרה שיוריד אותם מידו. למשל, ספרי קודש. לא מדבר על סידור התפילה. סידור התפילה אדם אוחז בו כדי להתפלל מתוכו, כדי לעורר את הכוונה. אדרבה ואדרבה. אבל סתם ספר אחר מחזיק ספר קדוש ביד בשעת תפילת השמונה עשרה, זה לא מתאים כי הוא צריך להיות עם שימת לב שהספר הזה יהיה בידו ולא יישמט ממנו. אם זה יפול זה יגרום לו בלבול בתפילה, אז שמחד חלילה לא יאחוז אותו. כן

13:40 דובר 2 ספרי קודש, ולעיל סתם דברים. הוא מחזיק כוס מלאה מים, קערה גדושה בדברים שהוא צריך לשים לב שהדברים יישמרו היטב בידו, ארנק עם כסף, דברים חשובים אחרים. אז זה סתם דבר פעוט שכן יפול, לא יפול, נמצא בידו או לא, זה בכלל לא מפריע לו, בזה אין הקפדה והוא יכול כן לאחוז את זה בידו אם הדבר הוא ללא חשיבות. מצווה מן המובחר לא לאחוז כלום. כלום. גם דברים פשוטים לא לאחוז אותם בכלל, כדי שלגמרי יהיה במאה אחוז מונח בתפילה ולא חלילה וחס אפילו אחוזים מסוימים יסיחו לדברים אחרים. אם קרה שהוא מתפלל ובאמצע תפילת השמונה עשרה ספר נשמט ונפל באמצע התפילה וזה טורד את כוונתו, הוא לא יכול להיות רגוע ושקט בתפילה כשרואה ספר קודש מונח ברצפה. אז בפירוש מותר לו לסיים את הברכה ולהרים את הספר. הלכה מעניינת בנושא הזה שבחג הסוכות אם אדם רוצה להתפלל את תפילת העמידה באחיזת הלולב מותר לו, כיוון שעצם האחיזה של לולב יש בה מצווה והמצווה לא טורדת את האדם מכוונתו בתפילה לפני הקדוש ברוך הוא. כמובן, אחד הדברים הכי פופולריים בזמננו זה הטלפונים הניידים. בפירוש טרם התפילה אדם צריך לכבות את הטלפון הנייד עוד לפני שהוא מתחיל להתפלל, כיוון שכשטלפון פתוח ודאי שהוא יכול לזמן שיחות והדברים הללו עלולים להטריד אותו בתפילה. ומכאן אני אומר באמת הערה חשובה מאוד, אפילו מתוך ניסיון, מאוד, מאוד רצוי שכשאדם נכנס לתפילה, נכנס לבית הכנסת, לגמרי יכבה את המכשיר הטלפון ואפילו ירחיק אותו ממרחק המקום שהוא מתפלל בו, ואת הזמן שהוא מייחד לתפילה, ארבעים וחמש דקות, שעה, כמה זמן שהוא מקדיש לתפילה, שהוא יהיה מרוכז לגמרי בתפילה ולא יסיח את דעתו במכשיר הטלפון, שזה

15:57 דובר 2 באמת מנתק אותו מהקשר עם הקדוש ברוך הוא בשעת התפילה. אז בפירוש כיבוי הטלפון לפני התפילה זה חלק מההלכות שאדם צריך להימנע מדברים שעשויים להטריד אותו בשעת התפילה. יש הלכה אקטואלית שלפעמים קורה שאדם מתפלל מתוך הטלפון. אז אם באמת אין ברירה, אם אין סידורים ואין לו ברירה והוא צריך להתפלל בתוך הטלפון אז אפשרי. אבל כמובן שאם אפשר לנתק את האפשרות של כניסת שיחות או כניסת הודעות כל מיני בשעת התפילה, כדי שהוא יהיה לגמרי מרוכז בתפילה, הדבר נדרש ונחוץ. יש אנשים שעובדים בכל מיני עבודות שעלול להיות קריאות חירום, אז אנשים כאלו באמת מותר להם כן להשאיר את הטלפון פתוח, כמובן שזה יהיה מצב רטט שלא יפריע לשאר המתפללים, וכמובן שאם הם צריכים לתת עזרה ועזרה חיונית במצבי חירום, ודאי שמותר להם להפסיק באמצע התפילה ולתת את העזרה הזאת, אבל כמובן במינימום הפרעה לשאר המתפללים. אדם שנושא על גבו תרמיל, מטייל, תרמיל על הגב ומגיע זמן תפילה והוא פונה לאחד מצידי הדרכים ומתחיל להתפלל, אז אם התרמיל הוא קטן או פחות מנפח של ארבע נקודה שמונה ליטר, אז מותר להמשך להתפלל כשהתרמיל על גבו. אבל אם התרמיל גדול מהשיעור שאמרנו, יניחו על גבי הקרקע ויתפלל. ההלכה מתייחסת גם לזה, אדם שסובל מליחות, נזלת, דברים שעשויים להטריד אותו בתפילה, מאוד רצוי שעוד לפני התפילה ייגש הצידה, יקנח את אפו, יסיר את הליחה מגרונו ואז הוא יוכל להתפלל בצורה סדירה, בצורה שקטה, בצורה מכובדת, וכמובן שאם בכל זאת הוא כן נאלץ ל-- לקנח את אפו, לכחכח בגרונו במהלך התפילה, כמובן שיעשה זאת בצורה הכי הכי מנומסת, כיוון שהוא עומד לפני הקדוש ברוך הוא, לפני מלך מלכי המלכים, וכמובן שהוא נמצא

18:21 דובר 2 בכזאת פגישה מכובדת בינו לבין הקדוש ברוך הוא, ואם בכל זאת נאלץ, יעשה את זה בצורה הכי מכבדת ובמינימום פגיעה בכבודו של הקדוש ברוך הוא בשעת התפילה. בחלק הזה של השיעור נעסוק בהלכות נטילת ידיים כהכנה לתפילה. אנחנו לא נעסוק בנושא הרחב של נטילת ידיים בהשכמת הבוקר, שיש בזה דינים מיוחדים וסיבות מיוחדות, אלא נעסוק בעיקר בנטילת ידיים שהיא מהווה הכנה ישירה לתפילה, הן תפילת השחרית, הן תפילת המנחה והערבית, כיוון שגם אם אדם נטל ידיים בבוקר מיד בקומו, אבל המתין כמה וכמה שעות ועיסוקים נוספים לקראת התפילה, אז שוב כשהוא בא לגשת לתפילה ממש, אז יש בהחלט עניין שהוא ייטול ידיים כהכנה לתפילה. והסיבה לכך, "ארחץ בניקיון כפיי ואסובבה את מזבחך ה'". אדם צריך להתפלל בנקיות ידיים וייתכן מאוד שידיו אינן נקיות, ידיו אינן טהורות, כשהוא בא לגשת לתפילה, כיוון שייתכן שהוא נגע במקומות המכוסים, ייתכן שהוא התפנה לפני התפילה והדברים הללו דורשים ניקיון וטהרת ידיו לפני שהוא ניגש להתפלל. ופה אנחנו צריכים להבחין בשני מצבים. אם אדם יודע בצורה ברורה שהידיים שלו התלכלכו על ידי נגיעה במקומות המכוסים, עשיית צרכים, אז חובה לטול ידיו לפני התפילה כדי להסיר את הזוהמה. לא, לא מברכים על נטילה כזו, אבל צריך ליטול את הידיים. אה, לגבי כלי, לאו דווקא צריך להחמיר דווקא בכלי. ישנם פוסקים שלא צריך דווקא כלי, לא צריך דווקא כח גברא, אבל מספיק לשטוף את הידיים תחת מים מקלחים מהברז. אבל ראוי וצריך לשטוף את ידיו, כיוון שידיו הן מטונפות ואי אפשר להתפלל בצורה כזו, לכן הוא צריך ליטול ידיו לפני התפילה. אם אין לו מים בסמיכות מקום, הוא צריך להטריח את עצמו וללכת קרוב לקילומטר, בלשון ההלכה מרחק

21:06 דובר 2 מיל, כדי ליטול את ידיו. אם הוא מהלך בדרך, יצא לטיול, והוא עכשיו בהכנות לתפילה, ואם הוא ימשיך בכיוון ההליכה שלו כן נמצא מים, אז ההלכה מחמירה עוד יותר, שהוא צריך ללכת מהלך ארבעה מיל, משהו כמו שלוש קילומטר נקודה שש מאות ארבעים ושמונה, שהוא צריך להמשיך בכיוון ההליכה שלו כדי להשיג מים ואז ליטול את ידיו ורק אז להתפלל. כמובן שלא מדובר שההליכה הזאת תגרום לו להפסיד זמן תפילה או תפילה בציבור, כי במצב הזה לשפשף ידיו בכותל או בעפר במקום חלילה לבזבז את הזמן של זמן תפילה או תפילה בציבור. אבל אם הדבר לא מסכן את זמן תפילה או תפילה בציבור, בוודאי שהוא ילך עד שיגיע למקור מים ואז יטול ידיו. כל זה מדובר כאשר הוא יודע בוודאות שידיו אינם נקיות. אבל אם המצב הוא שהוא לא יודע שהוא נגע במקומות מכוסים, הוא לא זוכר שהתלכלכו ידיו, הוא יודע שהוא נטל ידיים ומאז לא זכור לו שהתעוררה סיבה שהוא צריך ליטול ידיים שוב, אז אנחנו מקילים יותר, ואם יש מים מזומנים לפניו אז יטול. אם אין מים מזומנים לפניו, אז יסתפק בשפשוף ידיים בכל דבר שמנקה כמו שהזכרנו קודם, אם זה בעפר או בצרורות או יחכך ידיו בכותל, ובזה הוא יסתפק בעניין הניקיון ידיים כאשר מדובר שהוא מסופק אם אכן ידיו אינן מתאימות לתפילה. אז עד כאן בקצרה הנושא הנוסף של נטילת ידיים כהכנה לתפילה, ושוב אני מדגיש שאני לא מדבר על נטילת ידיים שחרית אחרי שינה, אלא מדברים פה על הכנת ידיו לקראת התפילה ממש. כחלק מהלכות תפילה, כמעמד של יהודי שעומד לפני הקדוש ברוך הוא בתפילה, זה גם ההכנה המתאימה לאדם שעומד לפני מלך מבחינת הביגוד.

23:23 דובר 2 גם הביגוד של היהודי המתפלל, יש בזה דרישות הלכתיות, מה הביגוד שמתאים ומה הביגוד שלא מתאים בשעת התפילה. כמו שאמרנו שבתפילה צריך אדם להראות את עצמו כעומד לפני המלך ומדבר עמו, במיוחד בתפילת שמונה עשרה, שמבחינת ההלכה זה מוגדר שממש אדם מדבר בפני המלך. אז ממילא צורת הלבישה צריכה להיות ראויה כמו אדם שעומד לפני מלך ועומד בפניו באימה. לכן ההלכה דורשת, בוא נדבר קודם כל על החלק המינימלי, כן, אם אדם נקלע לכל מיני סיטואציות שהוא לא יכול ללבוש לגמרי בגדים הולמים, אבל המינימום שבמינימום שבשעת התפילה זה לפחות מכנסיים קצרות ולפחות שה-החלק העליון של הגוף יהיה מכוסה, בגופייה לפחות. זה החלק הכי מינימלי שבלעדיו זה אי אפשר להתפלל את תפילת העמידה. כמובן שמהבסיס המינימלי שדיברנו קודם אנחנו מתקדמים למה שבאמת ראוי. לכתחילה, אדם ילבש בגדים מכובדים כמו שהוא לובש כשהוא פוגש בן אדם חשוב. כמובן שיש בזה, אה, נוהגים שונים בקהילות שונות לפי המקובל, לפי המקובל איך מתנהגים מול אדם חשוב. אפשר לומר שבי-בענף, בקהילות, אה, חסידיות, הנושא של תפילה בכובע, בחליפה, תפילה לנשואים עם גארטל זה מהדברים הכי בסיסיים מבחינת, אה, מנהגי החסידים. זה דברים שלא מוותרים עליהם. שוב, כובע, חליפה, גארטל לנשואים זה דברים שהם פשוט חלק מההכרח ללבושים שמתאימים ליהודי שעומד לפני מלך בשעת התפילה. אחרונים עסקו במצב כזה של פיג'מה. להתפלל בפיג'מה מופיע באחרונים שזה לא ראוי, אלא אם כן אדם לא עלינו חולה, שזה בעצם הלבוש הקבוע שלו. גם אם מגיעים אדם-- אנשים חשובים ל-לבקר אותו, הוא עדיין לבוש בבגדים הללו, אז זה הופך להיות הבגדים הנורמטיביים שלו ומותר לו להתפלל בפיג'מה. אבל אחרת אדם בריא, מצב תקין, לא ראוי להתפלל בבגדי שינה,

25:58 דובר 2 אלא הוא צריך להתלבש בגדים נאותים ולעמוד בתפילה. בגדים נוספים, כמו למשל מעיל גשם, כפפות, מגפיים, זה דברים שאם אפשר בקלות, אל-- להוריד אותם, לפשוט אותם בשעת תפילת השמונה עשרה בעיקר, ודאי שהדבר הזה ראוי, אלא אם כן מאוד מאוד קר ופשוט האילוץ הוא להישאר עם הבגדים הללו כדי לא לסבול מקור, אז מותר. וגם כן, אם באמת מדובר במקום כזה שזה הדרך גם בפני גדולים ללכת עם הלבושים הללו שעכשיו הזכרתי כמו כפפות, מעיל גשם, מגפיים, אם הדברים האלו נורמטיביים גם כשפוגשים אנשים חשובים, אז אפשר גם להתפלל איתם. ובזה בעצם הקפנו בקצרה את נושא הלבוש, מהקצה הכי בסיסי עד הקצה הכי ראוי והכי מכובד, שזה הבגדים החשובים שאדם צריך ללבוש בשעת התפילה כעומד לפני מלך, בפרט שעומד לפני מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, בשעת התפילה. הנושא שניגע בשיעור הזה הוא נקיות המקום של המתפלל מצואה, מריחות רעים, וכך אומרת ההלכה: "אסמכתא, הפסוק: ושבת וכיסית את צאתך כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחנך והיה מחנך קדוש". כלומר, שארבע אמותיו של אדם שנחשבים מחנהו הם צריכים להיות נקיים כדי שיהיו מותאמים למצב של תפילה, למצב של שיחה בפני הקדוש ברוך הוא. "כשה' אלוקיך מתהלך בקרב מחנך", אז המקום הזה צריך להיות קדוש והמקום הזה צריך להיות ראוי ונקי ופנוי מדברים לא ראויים, מצואה או משאר דברים ממש מסריחים. אז כל מה שנמצא בד' אמותיו צריך להיות לגמרי נקי, לא-לא מסריח, לא דבר ש, אה, פוגם בקדושתו, בכבודו של המקום של התפילה. גם ממול פניו זה גם לשם מחנהו וכל מה שנמצא ממול פניו צריך להיות נקי וראוי שלא יהיה צואה או דברים מסריחים למול פניו גם מעבר לארבע אמותיו.

28:35 דובר 2 גם אם הדבר הלא ראוי, הדבר המסריח לא נמצא ממש בד' אמותיו לא נמצא ממולו, אבל ריחו מתפשט עד למקום שבו הוא מתפלל, אי אפשר להתפלל באופן כזה והוא צריך להתרחק ארבע אמות מהיכן שכלה הריח. נגמר הריח עוד ארבע אמות ושמה להתפלל. בדיעבד שהוא קרא קריאת שמע ויודע שהוא נמצא במקום שלא ראוי להתפלל מהסיבות שהזכרנו עכשיו, המקום מאוס, המקום מסריח, המקום לא טוב ובכל זאת קרא קריאת שמע לא יצא ידי חובה ויחזור ויקרא ויחזור ויתפלל. אבל אם הוא לא ידע שהמקום הזה מטונף, שהמקום מסריח, שיש דברים סרוחים שם, הוא לא ידע והתפלל? אז תלוי אם זה מקום שסביר שיהיה בו דברים לא נעימים, דברים לא מתאימים והוא לא בדק לפני זה, הוא התרשל, צריך לחזור ולהתפלל. אבל אם זה מקום שאין שמה סבירות שהדבר, שדבר לא ראוי, דבר לא נקי יש שמה אפילו שהוא לא בדק, אבל לא היה אמור לבדוק כי בדרך כלל מקום נקי, אם הוא התפלל כבר יצא ידי חובה. לא יתפלל מול שירותים שהדלת פתוחה מול השירותים לא ראוי להתפלל. גם שדלת סגורה, אם ריח רע מתפשט מן השירותים החוצה גם אסור להתפלל שם, אבל אם אין ריח רע שמתפשט והדלת סגורה אפשר להתפלל. אדם צריך להרחיק כמו שהזכרנו קודם, מצואה ומדברים סרוחים. כשאנחנו מדברים על צואה מדברים על צואה של אדם גדול. לגבי אדם קטן, תינוק אז כך, לכתחילה הדבר הכי ראוי והכי נכון הוא שאפילו צואת קטן מגיל שמונה ימים גם ירחיק ממנה. שהמקום יהיה לגמרי נקי, לגמרי סטרילי, מקום ראוי ומכובד להתפלל לקדוש ברוך הוא. אבל לגבי עיקר הדין לעיקרא, אז תינוק בערך בגיל שנה כהגדרת ההלכה שיכול לאכול

31:02 דובר 2 כזית דגן תוך כדי אכילת פרס, שש־שבע דקות, מאז מהגיל הזה כבר צואתו נקראת כצואת גדול וחוזרים לדינים שאמרנו קודם, שלא בארבע אמותיו, שלא כשריח נודף משם. הלכה מצויה שיכול להיות מצב שאדם מתפלל בבית, בבית במפורס יוסף[?] עם ילדים וילדים קטנים, יכול להיות שהילד הקטן עם טיטול, טיטול לא נקי והוא מסתובב סביב אדם המתפלל. אנחנו צריכים לעשות הבחנה בין שני מצבים. אם מתפשט ממנו ריח רע, אין מצב להתפלל בארבע אמותיו שמתפשט ממנו ריח רע. אבל אם אנחנו יודעים שהטיטול לא נקי, אבל הטיטול מכוסה, מכוסה בבגדים ואין ריח רע שמתפשט משם, מותר אפילו לכתחילה להתפלל בארבע אמותיו כיוון שזה מכוסה ואין ריח רע מתפשט משם. אבל כמובן כמו שהזכרנו בהלכה הקודמת, שאם כן ריח רע מתפשט ובכל זאת הוא יתפלל, הוא לא יעשה את זה בחובה וצריך לחזור ולהתפלל. מה קורה כאשר נמצאים בבית הכנסת ומגיע ריחות רעים מבחוץ? ריח של ביוב, ריחות לא נעימים. אז כל עוד הריח הרע מתפשט בתוך בית הכנסת, אסור להמשיך ולהתפלל עד שמבטלים את הריח הרע. איך מבטלים אותו? אז יש כל מיני פתרונות. בעבר היו לוקחים איזשהו נייר או בגד, שורפים אותו ואז הריח של השריפה היה מבטל את הריח הרע של הביוב. כיום יש פתרון יותר פשוט. לוקחים ספריי ריחני, מטהר אוויר, מתיזים אותו בחלל האוויר וזה גורם שהריח הרע יבטל ואז אפשר להמשיך ולהתפלל. מושבים, יש בהם רפתות, לולים וריח לא נעים חודר לתוך הבתים, לבתי הכנסת, ואדם רוצה להתפלל. אז במושבים שהדבר הזה נורמטיבי ורגיל זה לא נחשב לריח רע ומותר להתפלל גם עם הריח הזה, אבל במקומות לא שזה לא רגיל, בערים ופתאום מגיעים כל מיני

33:28 דובר 2 גלים של ריחות, הדבר הזה לא רצוי וצריכים לחכות או למצוא כל מיני פתרונות שהריח הזה יעבור ורק אז להמשיך להתפלל. הלכה שמאוד נפוצה בזמנים שמתפללים מחוץ לבית הכנסת, ויכול להיות מצב שאדם מוצא את עצמו מתפלל בקרבת פח אשפה. אז קודם כל לדעת ש אם נודף ממנו ריח רע ודאי שאסור, גם אם הוא במרחק מהפח אשפה. כל עוד נודף ממנו ריח רע לא מתפללים במקום שמתפשט ריח רע מהפח אשפה וגם אם הפח נקי ואין ממנו ריח רע, אבל לא רוצים להתפלל בד' אמותיו, כיוון שהד' אמות צריכות להיות נקיות לגמרי, ופח אשפה נידון כדבר שמצד עצמו הוא דבר לא נקי ולא ראוי שיהיה בד' אמותיו של המתפלל. אז עד כאן החלק הנוסף של השיעור שבו עסקנו בנקיות המקום מבחינת דברים שמריחים לא נעים וזה מפריע לכבוד ולקדושה של המקום שאדם מתפלל בו.