הלכות תפילה במניין - הרב אברהם מזרחי שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 ואנחנו נעסוק בחלק הזה של השיעור במעלת המניין, תפילה בציבור, תפילה במניין, החשיבות של כך, ההגדרות ההלכתיות בעניין הזה. האדמו"ר הזקן בשולחן ערוך אורח חיים סימן צ' סעיף יז כותב הגדרה מאוד מעניינת: "תפילת הציבור אף על פי שהיא מצווה מדבריהם", מדרבנן, "היא גדולה ממצוות עשה של תורה. שהרי מקדשים בה את השם ברבים. והרי רואים שמותר לעבור על מצוות עשה של תורה לעולם בהם תעבודו, לשחרר עבדו הכנעני כדי להשלים לעשרה". כלומר, פה האדמו"ר הזקן נותן לנו את כובד המשקל של המצווה הזו של תפילה במניין, אפילו שעצם החיוב של תפילה במניין הוא מדרבנן, אבל בכל זאת זה מתחבר למצווה של לקדש שם שמיים ברבים וממילא היא מקבלת עוצמה מאוד חזקה, ולכן חשוב מאוד מאוד להשתדל לתפילה במניין כמו שנראה בהמשך השיעור. אמרו חז"ל על הפסוק, "ונקדשתי בתוך בני ישראל", כל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה. המילה "תוך בני ישראל" מלמדת אותנו שמדובר פה על עשרה יהודים, ונקדשתי בקהל של עשרה מעם ישראל. לעולם ישכים אדם לבית הכנסת כדי שיזכה ויימנה מהעשרה הראשונים להתפלל עמהם, שאפילו מאה באים אחר כך נותנים לו שכר כנגד כולם. הקדוש ברוך הוא משרה את שכינתו בצורה מאוד-- ברמה מאוד גבוהה כאשר יש שם עשרה יהודים, והעשרה הראשונים הם אלו שהביאו את המצב הזה. כל השאר הם כבר המשך למצב הקיים. אז העשרה הראשונים שיצרו את המצב הזה של השראת השכינה, יש להם שכר כנגד כולם. עוד נאמר על התפילה בציבור שהקדוש ברוך הוא לא מואס בתפילתם של רבים. הן קל כביר לא ימאס, ואפילו שלא כוונו כל כך בתפילתם, עצם העובדה שהתפללו בציבור במניין התפילה מקובלת. אז יוצא שכשאדם מתפלל במניין הוא מרוויח

02:43 דובר 2 שני דברים. א', שמתאפשר לומר דברים שבקדושה, קדישים, חזרת הש"ץ, ברכת כוהנים, עניית ברכו, קריאת התורה, שבלי מניין אין את כל הדברים הללו, והמעלה הנוספת שהתפילות מקובלות יותר על ידי תפילה במניין. כמה אדם צריך להתאמץ כדי להתפלל במניין? אז מבחינת מרחק ההליכה חז"ל חייבו את האדם להתאמץ וללכת מביתו להתפלל במניין מהלך מיל, כשמונה עשרה דקות, שזה קרוב לקילומטר מבחינת המרחק, כדי להגיע להתפלל במניין. אם הוא גם ככה נמצא בדרכים והוא תכנן כבר לעשות איזושהי עצירה ולנוח שמה, והתכוון גם להתפלל שמה ביחיד, אבל יש לפניו אם הוא ימשיך את הנסיעה יש מקום שיש בו מניין, הוא צריך להמשיך בכיוון הליכתו עד למהלך ארבעה מיל, שזה מקביל לשלושה קילומטר שש מאות ושמונה עשרה מטרים כדי להגיע למקום התפילה להתפלל במניין. זה מדובר שהוא ימשיך במסלול ההליכה שלו, אבל אם הוא צריך לנטות ממסלול ההליכה בשביל מניין, אז עד שיעור מיל שזה קרוב לקילומטר הוא צריך לנטות מהמסלול שלו כדי להתפלל במניין. יותר מכך לא מצריכים אותו. זה כל זה דיברנו כשאדם צריך ללכת הליכה רגלית למניין. מה לגבי נסיעה ברכב? איך אנחנו מודדים את ההשקעה של המאמץ שאדם צריך לעשות כדי להגיע למניין? אז יש שיטה שמחמירה שהחישוב הוא חישוב של זמן שמונה עשרה דקות אם זה לא במסלול הנסיעה ו-שבעים ושתיים דקות אם זה כן במסלול הנסיעה. אבל יש מקילים שלא מודדים לפי הזמן, אלא אנחנו נצמדים למרחקים. אותם מרחקים שדיברנו בהליכה, אותם מרחקים גם בנסיעה. וכמובן מאחר שיש שתי דעות אז כמובן ראוי להחמיר, אבל כמובן שזה מאוד קשה, אפשר לסמוך על המקיל. מי מצטרף למניין? בחלק הזה של השיעור אנחנו נלמד בעזרת השם מיהם

05:29 דובר 2 המרכיבים של אותו מניין שדיברנו עליו בשיעור קודם, שכל כך חשוב להתפלל במניין. בסימן נ"ה סעיף ב' כותב האדמו"ר הזקן כך: "העדה הזו" שדיברנו קודם "הנקדשת בתוך בני ישראל צריכה להיות כולה זכרים בני חורין" לא עבדים "גדולים" ולא קטנים, מעל גיל בר מצווה. לעומתם נשים, עבדים וקטנים אינם מצטרפים למניין. לגבי מצב שיש תשעה שעונים על התנאים הקודמים והעשירי הוא לא בתנאים הללו, כמו אישה, עבד או קטן מעל גיל שש שנים. אז יש דעה שאומרת שאפשר לצרף אותם בתור עשירי שמצטרף, אבל למעשה האדמו"ר הזקן סובר לא לסמוך על הדעה הזאת ואין למחות בדעת המקילים בשעת הדחק. כלומר, אם מצב יהיה מצב מאוד דחוק ותשעה מבוגרים וקטן מעל גיל שישה, מעל גיל שש שנים, אז בשעת הדחק אין למחות בדעת המקילים. שוטה אינו מצטרף למניין. מה נקרא שוטה? אז כבר בפוסקים דנים בזה שזה לא קל להגדיר את ההגדרה הזו של שוטה, אבל בגדול מדובר שאם אדם משובש אדם רואה בהזיות לא רואה את המציאות נכונה, הדמיון והמציאות משתבשים לפניו, יש כבר לחשוש ולא לצרפו למניין. שיכור לא מצטרף למניין, ושיכור דיברנו על הגדרה בשיעור קודם שמדובר פה באדם שלא מסוגל לדבר בפני מלך בכבוד הראוי מחמת שיכרותו. אדם שלא עלינו חירש אילם גם לא שומע, גם לא מדבר, אז הוא לא מתקשר. לא מתקשר דינו כשוטה. אם הצליחו ללמד אותו לתקשר על ידי שפת הסימנים על ידי דרכים אחרות, אבל לא על ידי דיבור, נחלקו בזה האחרונים. האם הדין שלו כבר משתנה? כי הרי עובדה שהוא כן מתקשר אבל לא מתקשר בצורה הנורמטיבית שבין אדם מתקשרים בה. אז למעשה לרוב הפוסקים, כל עוד הוא לא מדבר הוא

07:48 דובר 2 נחשב חירש אילם ולא מצטרף. אבל אם הוא מדבר אפילו בצורה לא ברורה, אבל בני אדם יכולים להבין את המשמעות של הדיבור שלו, הוא כבר יוצא מגדר חירש אילם וכן אפשר לצרף אותו למניין. נער מיום בר מצווה עצמו, מיום ההולדת כבר נחשב גדול ומצטרף למניין. איך מצטרפים למניין? עיקר התפילה במניין כמובן זה תפילת השמונה עשרה שהתפללו יחדיו עשרה אנשים את השמונה עשרה. מה נקרא שהתפללו יחדיו? יחדיו הכוונה היא שהם צריכים להיות ברשות אחת כדי להצטרף למניין. אבל אם חלקם ברשות אחת בחדר בנפרד, חלקם בחדר שני, אין פה צירוף ואין פה עשרה שמתפללים יחדיו וזה לא נחשב למניין. אם יש קשר עין ביניהם שמקצת רואים את מקצת פני אלו את אלו מצטרפים. אם השליח ציבור עומד בעובי הפתח שבין שני החדרים הוא מצרף את שני הקבוצות הללו להחשיבם לקבוצה אחת וזה נחשב למניין. יש מצבים שזה לא יחשב ממש מניין, אבל זה יהיה בדרגה קצת פחותה ממנה כמו שנראה מיד. אדם שעומד להתפלל בחדר הסמוך לבית הכנסת למשל לעזרת נשים. הציבור גם בלעדיו יש מניין, הציבור מתפלל בבית הכנסת בעזרת הגברים והוא מתפלל בעזרת הנשים בלי שיראו אותו ובלי שהוא רואה אותם, הוא מתפלל יחד איתם זה נחשב לו שהוא מתפלל תפילה במניין כי הוא נמצא במקום הסמוך לבית הכנסת אבל להצטרף הוא לא יכול להצטרף. אדם שנמצא בבית שלו והוא שומע שיש לו בית קרוב לבית הכנסת והוא שומע בצורה ברורה את השליח ציבור, הוא שומע את התפילה כולה אז הוא יכול גם לענות, יכול גם לצאת ידי חובה, אבל הוא לא נחשב שהתפלל במניין כי הוא היה ברשות אחרת לחלוטין. אבל דברים שה-שליח ציבור מוציא

10:16 דובר 2 למשל קריאת התורה וכיוצא בזה הוא יכול לצאת לחובה כי הוא שומע בצורה-- בקול טבעי, בשידור חי מה שזה נקרא, בחי לא בשידור חי את השליח ציבור עצמו אז על אף שהוא נמצא ברשות אחרת הוא יוצא ידי חובת שליח הציבור, אבל לא נחשב בכלל שהתפלל במניין. אדם ששומע בשידור חי, כן? דרך הרדיו, אינטרנט וכיוצא בזה אז לענות אמן הוא יכול לענות אמן, אבל הוא גם לא יוצא ידי חובה ובוודאי לא נחשב לו תפילה במניין. יש מעלה להתפלל בזמן שהציבור מתפללים בו גם אם אדם לא נמצא בקרבת בית הכנסת, הוא לא שומע את המניין וודאי שהוא לא נחשב שהוא מתפלל במניין, לא נחשב שהוא יוצא ידי חובה עם תפילת השליח ציבור כמובן, אבל עצם זה שהוא מתפלל בביתו באותו זמן שמניין מתפלל בו יש לדבר יתרון ומעלה לכן רצוי שאדם שלא יכול להגיע למניין יכוון את שעת התפילה שלו לתפילה של המניין. האם מתפלל שכרגע הוא נמצא באמצע תפילת השמונה עשרה, האם הוא יצטרף למניין? אז כך, ניקח דוגמה. שליח ציבור עם ציבור שלם התחילו את תפילת השמונה עשרה יחדיו ובתפילת ערבית נאמר שאין פה חזרת שליח ציבור, יש אמירת קדיש מיד אחרי תפילת הלחש והשליח ציבור רוצה כבר להתחיל את הקדיש, אבל לא כל העשרה שהתפללו איתו סיימו את התפילה. חלק כן וחלק עדיין מתפללים. מתי מותר לו להתחיל את הקדיש? אז ההלכה אומרת כך כדי לומר קדיש צריך נוכחות של עשרה גדולים בבית הכנסת. רובם של המניין שיוכלו לענות על הקדושה, על הקדיש, שהשליח ציבור אומר גם אם המיעוט לא עונה. עצם הנוכחות שלו הוא כבר יוצר מצב של עשרה של שכינה שורה ואפשר לומר

12:38 דובר 2 דבר שבקדושה, בתנאי שהם נמצאים באותה רשות ורובם עונים גם אם המיעוט לא עונה. לגבי אדם שישן, אם מישהו מהעשרה הללו ישן, אז יש בזה מחלוקת הפוסקים האם הישן מצטרף לעשרה או לא. אדמו"ר הזקן אומר לא לסמוך על הדעות המקילות בעניין ובפרט שאפשר להעיר אותו ורק אז לומר את הדבר שבקדושה. כשמדובר על חזרת השליח ציבור לא בערבית, אלא במנחה או בשחרית. אז לא רק שצריכים שיהיה נוכחים עשרה, אלא צריכים תשעה שיענו בפועל אחר ברכותיו של השליח ציבור. כך סובר אדמו"ר הזקן, והוא מחמיר בזה שאם אין תשעה שעונים קרוב לומר שברכותיו לבטלה. ולכן שליח ציבור לפני שהוא מתחיל את החזרה שיבדוק ויברר היטב שיש תשעה שעונים על החזרה. לסיכום, יש פה הבדל גדול בין חזרת השליח ציבור מצד אחד לבין שאר הדברים שבקדושה. שאר הדברים שבקדושה ברגע שיש נוכחות של עשרה ורובם עונים זה מספיק. חזרת השליח ציבור צריכה בנוסף לנוכחות שלהם גם שיענו אחר ברכותיו של השליח ציבור תשעה מינימום. מה קורה כאשר התחלנו עם מניין אבל המניין התמעט? יצאו אחד שניים מהמניין, יצאו לגמרי ממקום התפילה ונשארנו בפחות ממניין. מה אפשר להתקדם כאילו שיש מניין? מה אי אפשר לומר? ועל זה נדבר בחלק הזה. אם התחילו לומר דבר שבקדושה בעשרה ויצאו מקצתן, אבל נשאר רוב מניין גומרים את אותו עניין שבקדושה ולא מתחילים עניין חדש. מה נחשב אותו עניין? מה לא נחשב אותו עניין? על זה נדבר עכשיו. אבל לפני שנאמר את החילוק הזה, מה נחשב אותו עניין? מה לא? נבהיר הבהרה חשובה שעבירה היא לצאת ולבטל את המניין, כי בכך גורמים סילוק השכינה ששרויה בעשרה וגורמים לביטול אמירת דברים שבקדושה. זאת אומרת דבר

15:04 דובר 2 מאוד חמור הלכתית לגרום למניין להתפרק. אז אם יש עשרה, אחריותם של העשרה להישאר במקום עד שיסיימו את כל התפילה, לא ייווצר מצב שבגלל שאחד פורש וממילא מתפרק המניין, סילוק השכינה הוא, מונע את הרבים מלומר דברים שבקדושה. הדבר הזה לא ראוי כלל. יותר מזה, מופיע בפוסקים שאם אחד כבר יצא אז התשיעי יאמר נו, גם ככה אין מניין, אז גם אני רוצה לצאת. מידת חסידות היא שאדם לא יצא גם אם כבר אין כרגע מניין, כי ייתכן שבקלות ימצאו עשירי אחר. זאת אומרת לא להיות מאלה שגורמים ומעכבים את ההיווצרות של המניין. ועכשיו להגדרה מה נקרא אותו עניין שאפשר להמשיך אותו. כשהתחילו במניין והתמעט המניין, אם התחילו קדיש או קדושה חזרת הש"ץ, והיו עשרה בתחילת הקדיש, בתחילת החזרה היו עשרה אבל יצאו - מסיימים את אותו קדיש, מסיימים את חזרת השליח ציבור עד הסוף בלי ברכת כוהנים. ברכת כוהנים אומנם נעשית תוך כדי חזרת השליח ציבור, אבל היא לא חלק אינטגרלי מהחזרה. אז כיוון שכרגע אין מניין, בסוף החזרה לא מתחילים את ברכת הכוהנים. אחרי חזרת השליח ציבור ממשיכים את התפילה, תחנון לא אומרים, שלוש עשרה מידות הרחמים כי כרגע אין מניין. אשרי ובא לציון וקדיש עד קדיש תתקבל אומרים ולא יותר. אם זה יום של קריאת התורה ובזמן של הוצאת הספר אין מניין, אז לא מוציאים ספר תורה. אם המניין התמעט כבר בתחילת תפילת השחרית בפסוקי דזמרה, כבר יצא עשירי ואין מניין כרגע, או מנחה - התחילו מנחה באשרי, אבל לא הספיקו לגמור את האשרי ולומר את הקדיש ויצא חלק מהמניין, לא יאמרו את הקדיש, כי הקדיש של בין אשרי לשמונה עשרה של מנחה, הקדיש בין ישתבח ליוצר אור, הוא

17:28 דובר 2 לא נחשב כחלק מהקטע הקודם ולכן אין אפשרות לומר אותו. אם המניין התקדם, אמרו כבר קדיש וברכו של שחרית והיה מניין, התקדמו לברכות יוצר אור ולפתע אין מניין, אז לא מתחילים את החזרה של השליח ציבור. מה שאמרנו קודם היה מניין בתחילת החזרה - מסיימים את החזרה, אבל פה המניין כבר התמעט עוד לפני שהתחילו את החזרה. בתפילת ערבית התפללו תפילת הלחש, התחילו במניין, תוך כדי תפילת הלחש יצא חלק מהמניין - יכול לומר קדיש תתקבל של אחרי הערבית, של אחרי העמידה, כיוון שהקדיש הזה מתייחס לברכות קריאת שמע שלפניו ואז היה מניין. מתחילת הערבית היה מניין והתמעט המניין עוד לפני השמונה עשרה - את הקדיש שלפני שמונה עשרה אפשר לומר, כי הקדיש הזה מתייחס לתחילת התפילה שהיה שם מניין. ובזה הקפנו את ההגדרה של מניין שהתמעט, וראינו שכיוון שההתחלה הייתה עם מניין, אז כל אותו עניין שמתקשר לנושא שבו התחילו כשהיה מניין אפשר לגמור אותו ולהמשיך אותו. אבל נושא חדש, עניין חדש, לא פותחים כאשר אין מניין.