בדיקת המזון מתולעים - הרב בנימין כהן שליט"א

00:09 היום נלמד דיני מאכלות אסורות, דיני איסור תולעים, חרקים וכדומה. כשהתורה מדברת על מה מותר לאכול ומה אסור לאכול, בפרשת שמיני בחומש ויקרא, בפרשת ראה בחומש דברים. אז התורה מונה את השמות של בעלי החיים, איזה מותר ואיזה אסור, והתורה מונה את מה שהם פחות. כלומר, אם בעלי החיים הטהורים הם יותר, אז היא מונה את הטמאים מה לא לאכול, ואם הטמאים הם יותר, היא מונה את הטהורים איזה מהם לאכול. אנחנו מוצאים בחיות את הרשימה, איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר. מבין החיות אלה הרשימה של החיות הטהורות, כיוון שהחיות הטמאות הם יותר, הם מרובים. אז לכן התורה כתבה את הרשימה של החיות הכשרות. בעופות המצב הוא הפוך. העופות הטמאים הם פחות ולכן התורה כתבה מה לא לאכול, את הנשר ואת הפרס ואת העזניה ואת הדאה ואת האיה למינה, את החסידה וכולי. זאת אומרת, תמיד היות והתורה מקצרת, לא מאריכה במקום שאפשר לקצר, אז התורה רושמת לנו, כותבת לנו את הרשימה הקצרה ביותר. אם הרשימה הקצרה ביותר היא מה מותר לאכול, אז התורה כותבת מה מותר לאכול ומזה נבין שכל השאר אסורים באכילה. ואם הרשימה של הדברים האסורים היא יותר גדולה, אז התורה כותבת את הדברים המותרים, ואם הרשימה להפך אז גם כן על זה הדרך. כשאנחנו מגיעים לאיסור שרצים, חרקים, תולעים, אנחנו מוצאים לכאורה פסוקים שנראים שחוזרים על עצמם, שהם לכאורה כפולות. יש פסוק "וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא, לא יאכל". זה פסוק ראשון. אחר כך פסוק שני: "כל הולך על גחון וכל השרץ השורץ על הארץ". פסוק שלישי: "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ". פסוק רביעי: "אל תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ

02:54 הרומש על הארץ". מה בעצם הפסוקים הללו באים ללמד אותנו כשהם נראים לכאורה פסוקים שחוזרים על עצמם? אבל כשאנחנו מתבוננים בפסוקים אנחנו רואים שכל פסוק מדבר על משהו בפני עצמו. "כל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא, לא יאכל" זה איסור אכילת שרצים. באופן כללי, איסור אכילת שרצים מהגדולים שבהם ועד הקטנים שבהם, כמו תולעים. אז זה הפסוק שאומר בכללות "כל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא, לא יאכל". אחר כך הפסוק השני, "כל הולך על גחון וכל השרץ השורץ על הארץ", פה מדובר, אומרים חז"ל שפה התורה רוצה ללמד אותנו על איסור תולעים שנבראים בתוך הפירות והירקות. יש תולעים שנבראים בתוך הפירות והירקות, וזה הפסוק השני מדבר על כאלה שהם לא גדלו בארץ, אלא נבראו וגדלו בתוך הפירות. אחר כך הפסוק השלישי, "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ". פה לא כתוב השורץ על הארץ, "בכל השרץ השורץ". מפה לומדים על שרץ המים, על תולעים שנמצאים במים. לכן לא כתוב השורץ על הארץ אלא בכל השרץ השורץ בלי על, על הארץ. כמובן שלומדים מהפסוק הזה עוד דברים נוספים. "אל תשקצו את נפשותיכם". לומדים שאדם לא ישתה בכלים מאוסים. למשל נניח כלי של, כלי של דם שמשתמשים בו להקיז דם אז שלא ישתה בכלי הזה, זה כלי מאוס. או שאדם לא יעצור את עצמו אם הוא צריך ללכת לשירותים שלא יתאפק. זה גם נלמד מהפסוק הזה "אל תשקצו את נפשותיכם". אבל הדבר הראשון זה בכל השרץ השורץ מדובר על שרץ המים לא כתוב פה השורץ על הארץ. אחר כך יש לנו פסוק רביעי, "אל תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ". פה לא

05:25 כתוב השורץ אלא הרומש. מה, מה זה אומר? כשאנחנו אומרים השורץ זה כמו שכתוב פרו ורבו ומלאו את הארץ. שרצו בארץ ורבו בה. זה בעלי חיים שנוצרים מזכר ונקבה. פה כתוב "בכל השרץ הרומש". הוא רומש על הארץ. לא כתוב שהוא שורץ. זאת אומרת הוא לא בהכרח שהוא נברא על ידי זכר ונקבה, אלא מדובר פה על תולעים וחרקים שנוצרים מן הייבוש. כשיש פרי או ירק שהוא מתחיל להרקיב, נוצרים בתוכו תולעים. הם לא השרץ השורץ, הם לא שרצו, הם לא באו מזכר ונקבה, אבל הם נקראים השרץ הרומש על הארץ. הם רומשים על הארץ למרות שהם לא שורצים הם לא באו מהשרצה, אבל הם רומשים על הארץ. חז"ל אומרים בגמרא שלפעמים אם אדם אכל שרץ מסוים אז הוא יכול לעבור עליו על ארבע לאווים או חמישה לאווים. הגמרא אומרת אכל פוטיתא לוקה ארבע, נמלה לוקה חמש, צרעה לוקה שש וכולי. זאת אומרת, אם זה שרץ שהוא רק רומש על הארץ אז זה לאו אחד. אם השרץ הזה גם כן יש לו כנפיים אז הוא נכלל בעוד איסור. אם הוא חי גם במים אז הוא גם שרץ של המים, ואז יכול להיות שבחרק אחד או תולעת אחת יש פה כמה לאווים. הדבר הזה צריך לשים לב כי אדם יודע דבר שהוא אסור שכולם יודעים. אסור לאכול טרף, אסור לאכול חזיר. אז אדם לא יאכל את זה כי הוא יודע שזה אסור. אבל פה אם הוא אוכל הוא עובר על לאו אחד. השאלה היא כן בחרקים הוא יכול לעבור חלילה על כמה לאווים בלי שהוא ישים לב בכלל שהוא עשה פה איזושהי עבירה או איזשהו דבר לא,

07:36 לא בסדר ולא תקין. התורה לא כתבה למה לא לאכול את אותם שרצים, למה לא לאכול את אותם תולעים. אבל אנחנו יודעים ש-א', כיוון שהתורה כתבה שלא לאכול את זה, אז סימן שזה לא טוב בשבילנו. כמו אדם שבא לרופא, הרופא אומר לו יש לך לחץ דם גבוה, יש לך כולסטרול, אל תאכל דברים מטוגנים, אל תאכל דברים שומניים. אז הוא, הוא מקשיב לרופא. למה? הוא אומר הרופא הזה יודע מה המצב הבריאותי שלי והוא נותן לי הנחיות איך לשמור על הגוף, איך לשמור על ה-- על הבריאות. ככה התורה אמרה לא לאכול את הדברים האלה ואנחנו לא שואלים שאלות. אנחנו יודעים שהדברים האלה הם דברים שהתורה אסרה אותם, ואם היא אסרה אותם אז זה לטובתנו היא אסרה אותם כי הם לא בריאים לנו, הם לא טובים לנו. אף על פי כן, חכמים השתדלו תמיד כן למצוא הסברים ודברים כמו למשל האיסור של אכילת חיות טורפות, מכיוון שמה שאדם אוכל אז זה הופך להיות דם ובשר מבשרו והתכונות שיש לאותם בעלי חיים שאותם הוא אוכל הם בעצם נכנסים לתוך הגוף שלו בכך שהם הופכים להיות דם ובשר מבשרו. ולכן אם אדם אוכל חיה שהיא טורפת חיה שהיא חיית טרף, אז התכונות והאכזריות יכולים ל-ל-להיכנס ולחלחל לגוף שלו, ולכן התורה אסרה אותם. על תולעים פחות מצאנו את הטעם, אבל מצאנו בכל זאת, כמו שראינו פה ארבעה פסוקים שהתורה חוזרת עליהם, שכל אחד מתייחס למצב אחר של תולעים, מצב אחר של חרקים שצריך ל-להיזהר ממנו. ואף על פי שמדובר באמת בדברים שהם נראים דברים קטנים, דברים שהם בקושי אדם רואה אותם, אבל זה חרק וזה זחל או תולעת או מה שלא יהיה.

09:44 התורה אמרה שאסור לאכול אותם. כשאדם מנפה קמח, אחרי שהוא מנפה כמובן, הקמח הנקי יורד בנפה, אבל נשארים בנפה כל מיני שאריות של דברים שלא ירדו בנפה, והרבה פעמים נדבקים בנפה חרקים. תולעים קטנים שהיו בקמח וכשאנחנו ניפינו את הקמח, הקמח ירד דרך חורי הנפה ואותם תולעים, אותם חרקים נשארו דבוקים בנפה. לכן צריך לפני שמשתמשים בנפה פעם נוספת לנקות את הנפה היטב, לרחוץ את הנפה היטב ולראות אם יש איזשהם תולעים או איזשהם גושים או דברים חשודים שנמצאים בתוך ה-- בתוך הנפה, לתלוש אותם, לנקות את ה-- את הנפה ולהוציא את אותם דברים. זאת אומרת להסיר את שיירי הקמח שנמצאו ב-ב-בנפה לאחר הניפוי, ומה טוב אם אפשר אחרי ששוטפים את זה לשים את זה מול השמש כדי שאם יש משהו אז יוכלו לראות את זה בצורה ברורה יותר ולא ישתמשו בזה חלילה לפני ה-- לפני הניפוי. כמובן כשאדם מנפה קמח, אם הוא מוצא תולעים אז צריך לנפות אותם, ואם זה כמות של תולעים יותר מהסבירות יותר מהרגיל, אז כבר לא כדאי להשתמש בכלל באותו קמח, כי אנחנו רואים הקמח הזה הוא כנראה כבר מתולע וצריך להיזהר לא, לא להשתמש בו. המטרה של הניפוי הוא לנפות מה שאפשר ומה שאנחנו כן רואים, אם מוצאים כמה תולעים בודדים או חרקים. אותו דבר כשאנחנו רוצים לנפות קטניות, בין אם מדובר באורז או גרגרי חומוס וכדומה. אז דבר ראשון שוטחים אותם על איזשהו משטח, על דף או משהו ומסתכלים אם רואים משהו מתולע מוציאים אותו. מה שנראה בסדר ולא מתולע, אחר כך שמים את זה בכלי עם מים. המים גורמים שאם יש תולעת או חרק או משהו הם צפים מעל המים ואנחנו רואים

12:14 את זה כשבאים אחרי כמה שעות אז האורז או הקטניות ששמנו שקעו בתחתית הכלי או הסיר עם המים ואם יש חרקים או לכלוכים הם צפים למעלה וככה ניתן ל-לזהות אותם ולהוציא אותם. לפני, לפני שמתחילים את ה, את הבישול אז כמובן אמרנו שצריכים ל-לנקות את הדברים עם זה משהו שצריך לנפות מנפים. אם זה אורז או קטניות או שמים אותם על דף או על משטח על שולחן ורואים את החלק הנגוע ואותו אנחנו מוציאים. גם אם אנחנו לא רואים ממש את התולעת, אבל רואים שיש פה איזשהו אזור מחוספס או אזור אכול או בצבע שחור או בצבע שונה משאר ה... דברים האחרים, אז גם כן יש בו חשש שהוא מתולע או נגוע וצריכים להוציא אותו ולא להשתמש בו. אבל אם אנחנו רואים שהכל בסדר וגם על המים לא צף כמעט שום דבר, אז סימן שהדברים האלה הם דברים שהם נקיים ולא צריך לברור אותם. אדם שברר סוגי קטניות או אורז וכדומה, אז נניח כמה שקיות. הוא השתמש בחצי שקית, נשאר לו עוד שתי שקיות, שלוש שקיות הוא מכניס אותם למקפיא. כיוון שהם היו כל הזמן במצב של הקפאה, תולעים לא היו יכולים להתפתח בתוך אותו תבשיל, ואם הוא מוציא את זה אחרי תקופה מסוימת, אז הוא לא צריך לבדוק שוב פעם את אותו, אותו תבשיל או אותו מאכל, כי הוא יודע שהוא הכניס אותו במצב של הקפאה והוא לא בעצם השתנה מהמצב שבו הוא הוכנס. אבל אם הוא היה חלק מהזמן בהקפאה, חלק מהזמן שלא בהקפאה, פה זה כבר יותר בעיה ויכול להיות שכן התפתחו פה דברים מסוימים בזמן ש-שזה לא היה בהקפאה, אבל מה שהיה בהקפאה אז אין לנו

14:20 מה לחשוש, כיוון שההקפאה בעצם מונעת חדירה של חרקים ויתושים לתוך ה, לתוך התבשיל או אותו דבר מאכל. וכמובן שהמצווה הזאת של האיסור מתולעים, מחרקים מצווה חשובה מאוד, במיוחד שאדם בדרך כלל לא נוטה לשים לזה יותר מדי חשבון. הוא אומר לא אכלתי פה איזשהו מאכל אסור, לא אכלתי בסך הכל איזה משהו שאולי הייתה פה איזו תולעת. אולי היה פה איזשהו חרק, אבל התורה השוותה. זה לא משנה אם אתה אוכל עכשיו תולעת או אתה אוכל כזית מבשר של חיה טמאה. האיסור הוא אותו איסור, ולכן צריך מאוד להקפיד על זה ועם צורת הבדיקה של הירקות וכל שאר הדברים, כדי לוודא שחלילה אנחנו לא נכשלים באיסור אכילת שרצים או איסור אכילת תולעים וכל מה שקשור עם הדבר הזה. אם אדם בישל תבשיל מסוים, מרק וכדומה, ואחר כך הוא מוצא ב-ב-בתבשיל הזה הוא מוצא חרקים, נמלים, יתושים. אז כמובן שצריך לבדוק את זה שוב. את המים ל-לנפות שוב, ואם רואים שזה דברים שבאו מבחוץ אז זה יותר קל. לפעמים רואים שזה לא חרקים של ה, של הירקות, אלא משהו שבא נגיד כמו מעופפים שהיו במטבח ונפלו לתוך ה, לתוך הסיר, או שנמלים או יתושים שרואים שזה דבר חיצוני. אז כמובן שצריך ל-לנקות ולראות, ואם יש שלושה זה כבר יותר בעיה. זה אומר שהדבר הזה מוחזק כדבר, אה, כדבר נגוע וצריכים לנקות ולהוציא את אותם החרקים. אחרי שאנחנו חוזרים על הפעולה הזאת של הניקוי שלוש פעמים ואין כלום, אפשר להשתמש ב-באותו תבשיל, באותו מאכל. אבל אם אנחנו רואים שכן יש עדיין תולעים, זאת אומרת שהדבר הזה הוא מתולע ולא להשתמש בו, לא לאכול אותו. אפשר כמובן לתת אותו לבעלי חיים, אבל

16:56 בני אדם לא יכולים להשתמש בו כיוון שהוא כבר הוחזק בתור דבר מתולע, וזה שבמשך שלוש פעמים מצאנו בו חרקים, זה אומר שהדבר הזה הוא כבר דבר מתולע ולא כדאי להשתמש בו. הסיבה לכך שהתורה אסרה את כל הדברים, אז בעיקרון זה גזירת הכתוב. ככה התורה קבעה. התורה לא נתנה לנו הסבר למה כן, למה לא. אבל חז"ל באו ובכל זאת מצאו כל מיני הסברים וכל מיני דברים כדי שאדם בכל זאת, שאדם יודע שהוא עושה פה דבר שהוא מבין אותו, אז יש לו יותר חשק לעשות אותו. אדם שעושה דבר רק בקבלת עול, אז הוא בעצם לא מבין מה הוא עושה, אז הוא בכל הזדמנות ראשונה ינסה להתפטר מהמטלה הזאת. אבל דבר שאדם יודע ומבין אותו, אז עצם הידיעה שאדם מבין זה גורם לו רצון להמשיך ולעשות את, את אותו דבר שאותו הוא מבין. ישנו סיפור על אדם שעבד מאוד קשה. העבודה שלו הייתה לקצור תבואה, לקצור את החיטים, את השעורים. היה מרוויח סכום קטן, נניח חמש רובל ליום. ויום אחד הוא החליט שהעבודה הזאת קשה בשבילו. הוא בא לרב שלו ואמר לו, "כבוד הרב, מה? למה אני צריך לעבוד כמו חמור? למה אני צריך לעבוד כל כך קשה? אני רוצה עבודה אחרת, יותר קלה, פחות מאמץ, יותר כסף. יהיה לי זמן איכות להיות עם האישה, עם הילדים." אמר לו הרב, "אין בעיה, אני אמצא לך עבודה קלה. מה העבודה שלך? מה אתה עושה?" אומר, "אני קוצר חיטים בשדה מהבוקר עד הערב אני קוצר, קושר אלומות ומכין אותם על העגלה ושולח לעיר. וככה מזה אני מתפרנס." אומר לו הרב, "תשמע, תבוא אליי הביתה, אני אתן לך עבודה יותר קלה,

19:12 פחות זמן, כפול כסף. אתה עובד שמונה שעות, מקבל ארבע רובל, חמש רובל. תבוא אליי, תעבוד ארבע שעות ואני אתן לך כפול מחיר." טוב, הוא שמח, בא הביתה, אומר לאשתו, "ממחר יש לי עבודה חדשה. אני הולך לבית של הרב. אני עובד שם חצי יום, חצי יום השני אני בא לעזור לך בבית והשכר הוא כפול." יפה, אשתו שמחה גם כן. הוא מגיע למוחרת הבית של הרב עם הכלי עבודה שלו, עם המגל, עם מה שהוא אמור היה לקצור את התבואה, את החיטים. אומר לרב, "נו כבוד הרב, איפה השדה? תראה לי איפה אני רוצה להתחיל בעבודה." הרב לוקח אותו לאיזשהו חדר, אומר, "אתה רואה את החדר פה? תקצור ככה באוויר, תעשה כאילו שאתה קוצר." אומר, "מה זה כאילו שאני קוצר? אין פה כלום. יש פה אוויר." אומר, "מה איכפת לך? אני משלם. תעבוד פה, תקצור אוויר". כמו שאומר רבי יהודה הלוי ב-- בפיוט שלו, „מִי כָמוֹךָ" של פורים: "רוח יזרעו וסופתה יקצורו". שום דבר, עובד באוויר, אבל מה אכפת לו? הוא מקבל על זה יותר כסף. ככה הוא במשך חצי שעה, שעה מניף את המגל וכביכול קוצר, קוצר, קוצר. אחרי שעתיים הוא החליט שהוא כבר לא יכול. אבל מה אני אגיד לרב עכשיו שאני לא יכול? טוב, משך את היום עד הסוף. עוד איךשהו ארבע שעות האלה שרד אותם. סוף היום אומר לו הרב: "נו, נהנית? תבוא גם מחר". אמר: "כבוד הרב, להגיד את האמת? לא נהניתי". "למה לא נהנית? אתה עובד בשדה שמונה שעות, שמש קופחת על ראשך, אתה מתעייף. פה אתה עובד בחדר, אף אחד לא מפריע לך. יש לך שתייה, אוכל. מה, מה הבעיה?" אומר: "אני באמת

21:20 לא יודע, אבל אני, אני מרגיש שזה גדול עליי העבודה הזו". אומר לו הרב: "לא נורא, אולי זה דבר חדש. תנסה. תבוא מחר, נראה מה יהיה מחר". מגיע הביתה במקום להגיע בשמונה בערב, בשתיים עשרה בצהריים הוא בבית. "נו, אשתי היקרה, את צריכה שאני אעזור לך להאכיל את הילדים, ל-ל-להכין אוכל". גם היא שמחה. בעלה חזר מוקדם. פחות עומס, פחות עבודה וכסף כפול. אומרת לו: "נו, מה, מה עבדת היום? איזה, איזה שדה יש לרב?" "אל תשאלי, אין לו שום שדה". "אז מה? למה לקחת את המגל וכל הכלים שלך?" אומר: "אני נכנסתי לחדר והרב אמר לי לקצור ככה באוויר, לעשות את עצמי כאילו אני קוצר". "מה אתה אומר? ומה יוצא לרב מהעבודה הזאת?" אומר: "תאמיני לי שאני לא יודע. גם אני שאלתי אותו. אמר לי: 'מה אכפת לך? אני משלם לך'". אומרת לו: "אוקיי, אז מה אכפת לך? תמשיך לעבוד". וככה למוחרת שוב פעם הוא הולך ל-- מגיע לבית של הרב. הרב מכניס אותו לחדר. "תקצור, תמשיך כמו שעשית אתמול". רק פה שהעבודה היא לא נגמרת. שדה באיזשהו שלב נגמר הקציר. פה קוצרים כל לילה את האוויר וזה לא, לא ייגמר לעולם. הוא בא אחרי שבוע לרב: "כבוד הרב, גמרנו. לא רוצה את העבודה הזאת". "למה אתה לא רוצה? אתה מרוויח פה יפה". "לא, לא, אני רוצה לחזור לעבודה שלי". "אוקיי. אתה רוצה לחזור לעבודה שלך. הכול טוב ויפה". אבל שואל אותו יהודי את הרב: "תסביר לי מה ה-היה הבעיה שלי. למה לא יכולתי להמשיך לעבוד? מה פה הבעיה? הרי העבודה יותר קלה, העבודה יותר-- המשכורת יותר גבוהה, שכר יותר נאה. למה לא? מה? למה הייתי צריך להפסיק ולבוא--

23:14 ל-ל-למה אני, למה אני לא יכול לעשות את זה?" אז אומר לו הרב: "פשוט מאוד. כשאתה קצרת בשדה, עבדת קשה נכון, אבל הרגשת שיש תכלית למה שאתה עושה. אתה עכשיו קצרת עוד קצת ועוד קצת והעמסת על העגלה את התבואה, אז הרגשת שאתה עושה משהו. פה לא הרגשת שאתה עושה כלום, אתה קוצר אוויר, ולכן פה לא הרגשת שום דבר". זאת אומרת, אדם צריך להרגיש שהוא עושה. ברגע שאדם מרגיש את העשייה שלו, אז יש לו גם סיפוק ו-והנאה. ולכן התורה חזרה על הפסוקים האלה כי זה דבר שהתורה לא נתנה להם את הטעם, ולכן יותר קשה לנו לקבל את זה. אבל כשאדם יודע שהוא עושה את זה כי זה רצון השם, אז יש לו שמחה על זה שהוא מקיים את רצון הבורא יתברך.