לבנימין אמר | פרק 8 הרב זעליג אלטהויז

המראיין: שלום רב לכם, אנחנו בפרק פודקאסט חדש, עמנו הרב זליג אלטהויז, משגיח ומשפיע בישיבת תומכי תמימים המרכזית לוד, שליח בעיר רמלה הסמוכה. על כל אלו אנחנו נשמח לדבר איתך. שלום עליכם הרב זליג.

האורח: עליכם שלום. ברוך ה', הגעתי אליכם כאן לאולפן.

המראיין: אנחנו נפתח אולי בסוגיה הכי בוערת בימים אלו, ימי בין הזמנים. אתה חש קצת פרפרים בבטן כששחררת את צאן מרעיתך אל החופש?

האורח: לא קצת פרפרים אלא הרבה. וגם אני לא ממש משחרר. אני רק אתמול ישבתי עד 12 בלילה וכתבתי תשובה לתלמיד שהתבשלה אצלו איזו שאלה בראש, כנראה תקופה ארוכה, ורק עכשיו שהוא בבית הוא הרגיש מספיק בטוח לשלוח את זה בכתב.

המראיין: שאלה במה? בהשקפה?

האורח: כן, כן, שאלה בענייני עבודת ה', בענייני אמונה בה', בהשקפה - השקפה חסידית. כך שלא באמת משחררים שום דבר. לא מדבר על זה שיצא כך - אולי נרחיב בזה בהמשך - אבל יצא כך שהיה צורך בקהילות אנ"ש לעשות קמפים וקייטנות, והיה מחסור בכוח אדם, והישיבה בלוד הסכימה לשחרר תלמידים להדריך בקמפים, ובלבד שמישהו מטעם הישיבה יפקח על זה. כך שברגע שמתחילים הקמפים, אני גם כן צריך לנסוע כל יום לאחד מהקמפים, להגיע בשעות הבוקר ובשעות הערב, ופשוט לפקח. זה דבר חדש, לא?

המראיין: זה נכון, בוא נגיד שהיה עדיף שזה לא יהיה - כי היה עדיף שהתלמידים ילכו לישיבת קיץ - אבל זה סוגיה בפני עצמה. אני אומר - חדש - שאתם ממש מלווים את אלה שנמצאים בצוותים של הקמפים? אתם מלווים אותם כצוות?

האורח: כן, כן. גם אני וגם אמיתי שאר משגיחים בישיבה, כל אחד לוקח אחריות על קמפ אחר, כיתה אחרת, של אחד מבתי חב"ד או קהילות חב"ד בארץ. ואנחנו פשוט כל הזמן בקשר עם המדריכים ומקבלים מהם דיווח על מה שקורה, מפקחים שאחרי הצהריים יהיה שם לימוד, וגם תמריץ ללומדים, וגם מגיעים בכל השעות - גם בשעות הלילה גם בשעות הצהריים - לראות שהתלמידים שלנו בטוחים ברוחניות, שאין שום תקלות במקומות האלה.

המראיין: ומה, מגיעים לשם ומה, משוחחים איתם, מדברים איתם?

האורח: קודם כל יש את העניין, מה שנקרא, שיש גורם גדול שנכנס ויוצא, אז זה פשוט נותן תחושה - זאת אומרת, זה מכניס את הבחורים למצב שכל רגע יכול לבוא מה שנקרא המשגיח. אז אני מגיע בלי הודעה מוקדמת, לפעמים בצהריים לפעמים בערב. אני כבר עושה את זה כמה שנים, זה לא פעם ראשונה. וככה אנחנו לא משחררים לשנייה בעצם.

המראיין: אז לך עצמך אין חופש בעצם?

האורח: קצת יותר. שאל אותי פעם תלמיד, הוא באמת לא הבין, הוא ניגש אליי לקראת החופש - לקראת בין הזמנים - הוא שאל אותי: "הרב, יכול להסביר לי בבקשה מה הרב עושה בחופש?" כאילו לא מצטייר לו בכלל שאני עושה משהו אחר חוץ מלהגיע בשבע למסור שיעור, ובשמונה לתפילה ולנגלה. ולא מצטייר לו בכלל שיש לי סדר יום אחר. זה כל כך חלק אצלו, הוא לא יכול להבין שכל מה שאני לא מספיק לעשות כל השנה, אני בעצם מנסה לעשות...

המראיין: מנסה להספיק.

האורח: מנסה להספיק בשבועות האלה, ותמיד אני נשאר בחובות. אז זה מה שקורה בעצם בבין הזמנים.

המראיין: זאת אומרת, מבחינת אחוזים, נגיד הישיבה היום בלוד - כמה תלמידים יש בה?

האורח: בלי עין הרע, למעלה מ-400 תלמידים.

המראיין: כמה מתוכם בעצם לא נמצאים בישיבת קיץ אלא נמצאים...

האורח: קודם כל, שיעור ג' שעולים לישיבה גדולה הם כבר לא במסגרת האחריות שלנו. אז בעצם נשאר עם שיעור א' ו-ב'. שיעור א', ברוך ה', רובם הולכים לישיבת קיץ - זה גם אנחנו לא מאפשרים לשיעור א' להדריך בקייטנות וקמפים. שיעור ב' - כן, יש את האופציה הזאת, אבל אני מקווה שזה לא יהיה עוד, כלומר שהסדר יהיה באופן אחר, כי ברור שהעדיפות היא - וכך משמע שזה רצון הרבי - ש...

המראיין: שכן יהיה להם את המחנה, הם נמצאים בשלב בחיים ששם צריכים עוד להיות מקבלים.

האורח: אבל השנה, בגלל כל מיני אילוצים, והבנה שבאמת בתי חב"ד והקהילות, קהילות אנ"ש, נתקעו בלי, אז אפשרנו את זה. אבל אני מקווה ש...

המראיין: שזה ילך ויתמעט.

האורח: שזה ילך ויתמעט, וברור שהעדיפות היא שכולם ילכו לישיבת קיץ. אם כי יש בעיה של מחיר, שזה לא קל לשלם את הסכומים הגבוהים האלה, ולכן זה באיזשהו מקום נותן איזו אופציה אחרת למי שלא יכול לשלם את זה. אבל טוב שזה יישאר בדיעבד ולא לכתחילה. לכתחילה ברור שמשמעות רצון הרבי שילכו כולם לישיבת קיץ.

המראיין: ובמובן מסוים שהישיבה תמשיך בדרך הזאת גם בימי בין הזמנים. הזכרת את זה ששיעור ג' בעצם עצמאיים לעצמם. שמתי לב לדבר מעניין, לא הייתי מודע לו. היום יש הרבה יותר שקיפות, אתה הרבה יותר יכול להיות חשוף לפעילות היום-יומית בישיבה, באמצעות כל האפיקים שהישיבה מעניקה לך. בזמני, כתלמיד בישיבה, תמיד שיעור ג' - ממש כמו כל שאר אחיהם, שיעור א' וב' - צריכים לעשות, לעבור את המבחן בעל-פה ביום האחרון של השנה. אז מצד אחד יש כאן סוג של בגרות - הנה הישיבה הגיעה למסקנה - למה לעשות להם את זה? כי אני ראיתי, ופשוט פתחתי את עיניי, בתוכנית בלוד, לילה לפני המבחן בעל-פה, יש בכלל התוועדות אל תוך הלילה, אולי עד הבוקר, עם הצוות של שיעור ג'. האורות היו נשארים בלילה דלוקים כי היו לומדים למבחן בעל-פה בכלל. מצד אחד יש כאן בגרות של הישיבה שהחליטה "בוא נשחרר", מצד שני יש כאן אולי שחרור, כאילו הודעה בכך שזהו, אתם כבר לעצמכם.

האורח: אז אני אדייק את זה, אני אגיד לך מה השתנה מאז שאתה היית, ואולי הילדים הגדולים שלך סיימו לוד, להיום. היום בעצם המבחן בעל-פה של סוף שנה של שיעור ג' זה המבחן אצל ראש הישיבה, לישיבה גדולה, שמתקיים כמעט ברגעים האחרונים של השנה. זאת אומרת, אם בזמני נבחנו אצל הרב יענקל לקלוק או אצל הרב גולדסברג לפני ג' תמוז...

המראיין: אני זוכר, פשוט כי הרב יענקל לקלוק שאל אותי במבחן איך מתכוננים בישיבה לג' תמוז, אז אני יודע בוודאות שזה היה לפני ג' תמוז.

האורח: היום הם נבחנים אחרי י"ז בתמוז...

המראיין: או משהו כזה, בשבוע הזה של י"ז בתמוז.

האורח: אז בעצם המבחן בעל-פה של סוף שנה - זה קודם כל מה שמחזיק אותם עד הרגע האחרון, ואולי זה יותר חזק מהמבחן בעל-פה של הישיבה, כי ההשלכות של זה דרמטיות.

המראיין: ומה שקורה בלילה האחרון?

האורח: זאת אומרת, יש לנו הרי בישיבה את מבצע "תורה" שבחורים נבחנים על כל המסכת. אז בחורים משיעור ג' שרוצים לעשות את מבצע התורה, מאפשרים להם, עושים להם, מייצרים להם מבחן מיוחד שהם עושים אותו לילה לפני הלילה האחרון, כדי שבלילה האחרון הם יוכלו באמת להיות פנויים להיפרד בצורה בריאה. כמובן חסידים אינם נפרדים, אבל ההתוועדות הזאת זה משהו שהם זוכרים להרבה זמן, זה בנשמות. ואני, אני לא נכחתי בהתוועדות, הגעתי בשבע בבוקר לבית המדרש, ועדיין כל האולם היה מלא, ואפשר לומר - ולא בכדי - שהרצפה הייתה רטובה מדמעות.

המראיין: כן, ממש. זה משהו שבדרך כלל היו רואים אולי אצל בנות, ופתאום רואים...

האורח: כן, כן, פתאום רואים. זה דבר יפה, זה באמת... הרגשתי - הרב בוטמן בשבת שאחרי זה אמר לי: "גם אני בכיתי". וזה משהו שבאמת מראה שבחורים אוהבים את הישיבה. ואני תמיד אומר לבחורים שנכנסים לשיעור א' - וקשה להם בהתחלה, אני משגיח בשיעור א', אני מקבל אותם בימים הראשונים - וקשה להם עם הגעגועים הביתה, ובחורים בוכים, ואני אומר: אתה בוכה עכשיו, זה נכון וזה בסדר, אבל אני אומר לך שהאהבה שלך בסוף שיעור ג' תהיה הרבה יותר חזקה. וניגש אליי בחור שבוע שעבר, אומר לי: "הרב, זוכר שהרב אמר לי שהאהבה שלי בסוף תהיה..." אז הרב צדק.

המראיין: ממש כך. זה באמת מדבר על הנקודה הזאת שאתה משגיח בשיעור א', אתה בעצם מייצג אסכולה שאני לא חושב שיש לה מקבילה בעולם הישיבות - גם לא בעולם ישיבות חב"ד. כלומר ישיבת לוד, כנראה מכוח היותה כל כך גדולה, הלכה ויצרה כאן דפוס שיש משגיח לשיעור א', יש משגיח לשיעור ב', יש משגיח לשיעור ג'. השאלה היא: האם יצאתם לדרך הזאת ואתם בוחנים את עצמכם בהמשך הדרך? האם באמת זה מוכיח את עצמו, הנקודה הזאת? כאילו, האם באמת אתה יכול לומר שיש לך שליטה מלאה, כמשגיח של שיעור א', שאתה יודע... הייתי אומר, תגיד לי אתה, אם זה יומרני לחשוב שאתה יודע לתת דין וחשבון על כל אחד מתלמידי שיעור א'?

האורח: קודם כל, ברור שזה יומרני, אנחנו לא בשלטון מחשבות, ולא שמים מיקרופון ומצלמה מתחת לכל כיסא באולם - אני לא יודע לקרוא מחשבות. אבל אין ספק שהעניין של השליטה, זאת אומרת, שאני יודע לתת בכל רגע נתון את המצב של כל אחד ואחד - אני גם יושב אחת לכמה זמן עם הצוות של כל כיתה, זאת אומרת עם המשפיע ומגיד השיעור של כל כיתה, פלוס הצוות של הפנימייה. כל הזמן עוברים על הרשימה שלא מתפספס לנו משהו.

המראיין: זאת אומרת, אתה יכול לומר בוודאות שאין ילד שנופל בין הכיסאות - נגיד פחות בולט, פחות נשמע, פחות משמיע את עצמו? בכל זאת זה סוג של מפעל, הייתי אומר. בכל זאת מדובר - אתה אמרת מעל 400 תלמידים.

האורח: כן, אז בוא נגיד שגם שאנחנו מחלקים את זה לשלושה שיעורים עם שלושה משגיחים, וזה למעשה מתנהל במובן מסוים כמו שלוש ישיבות שונות - עדיין כל שיעור הוא בגודל של ישיבה מכובדת וגדולה, בחוגים אחרים וגם בחב"ד. כן, כל שיעור בפני עצמו הוא נתח מאוד גדול, זאת עבודה מאוד קשה. ואני לא מתלונן, אני נהנה מכל רגע, ובא בשמחה כל בוקר מחדש, ומודה להשם ששם חלקי ביושבי בית המדרש, וכן, עושים הכל. ואנחנו כמובן צריכים בזה את השיתוף פעולה של ההורים, בעניין הזה שננסה לעשות בטוח שאף אחד לא נופל בין הכיסאות. יצא לי שבוע שעבר - הורה של תלמיד שהולך להיכנס לשיעור א' - שאל אותי בדיוק את השאלה הזאת.

המראיין: מי יבטיח בעצם?

האורח: כן, מי יבטיח. הוא אומר לי: "אני למדתי בישיבות של פעם" - בלי לנקוב בשמות - "ואני יכול להגיד על עצמי שהייתי מתחת לגלגלי האוטובוס של הישיבה, לגמרי בחצר האחורית, ועשיתי שטויות כדי שישימו לב שאני פה, ולא שמו לב שאני פה." והוא ממש עם חששות כבדים כשהוא שולח את הבן שלו עכשיו לישיבה. ואמרתי לו שאנחנו בעצם בחלוקה הזאת לשרי אלפים ושרי המאות, והדבר הקשה יגיע כמובן למנהל הרוחני של הישיבה, הרב מנחם קניג, והמשפיע הראשי הרב בוטמן, שהם מנצחים על המלאכה. ואולי זו - לא אולי, בטוח - זו ההצלחה של הישיבה: שילוב בין אנשי צוות צעירים יחד עם ניסיון רב שנים, שמי ידמה לו ומי ישווה לו, לניסיון הזה. בסך הכל מדובר בכמות - בלי עין הרע - של תלמידים שעוברים במשך השנים, כך שהם ראו את כל סוגי הטיפוסים האפשריים, את כל סוגי הפרצופים - הם שבים ואין דבר שזה כבר לא ראו. אז כמובן שאנחנו מייצרים את הפלטפורמה שבאמת יהיה אפשר לשים לב לכל אחד, אבל יש שלושה שותפים באדם, ויש לנו שותפים שזה ההורים, ושאף אחד לא יחשוב שהוא בא עם המשאית של החול לשיעור א', שופך את הבן שלו מהמשאית, והוא נשפך עם כל גרגירי החול לתוך הבריכה של שיעור א' בלוד, ויכול לנסוע לדרכו בלי להסתכל אחורה - מה קורה עם הבן. שאף אחד לא ישלה את עצמו, אנחנו חייבים את השותפות של ההורים ואת תשומת הלב שלהם.

המראיין: מה אתה מצפה מהם בעצם?

המראיין: אתה חוזר, הייתי אומר שאתה בעד ההורה האקטיבי, זה שיושב על האוזן שלך וגם לא נותן לך מנוח? אני אומר לך, שמתי לב לכזה דבר, שמתי לב לכזה דבר - זאת אומרת זה לא במידה מסוימת. בוא, תן לנו לשחרר.

האורח: טוב, אני לא באמת... עוד לא חוויתי את ההורה הזה שיושב על האוזן ומתערב בכל צד ועניין, אבל אני כן חווה הורים מאוד אחראיים שמצלצלים מדי פעם ושואלים מה קורה. ולפעמים הם לא שואלים מה קורה אלא מספרים לי: שמתי לב שהיה לו קשה הפעם לחזור הביתה אחרי שבת חופשה, תמיד הוא יוצא בשמחה, הפעם היה לו קשה - אתה יכול לשים לב, לחזור לישיבה, אתה...

כן, כן, אחרי שבת חופשה לחזור לישיבה, בא מתקשר אליי הורה אחראי, אומר: אני לא יודע, תמיד הכל בסדר, הוא אורז את הדברים בשמחה ויוצא, הפעם נמרח לו, נמרח לו, נמרח לו, אפילו פספס אוטובוס כי לקח לו זמן לארוז את הדברים, וראיתי שקשה לו להיפרד. אז מתקשר אליי האבא ביום ראשון בערב, אומר: שמע, כך וכך היה המעשה, אתה יכול לשים לב, לראות? אני גם במקרה כזה אומר למגיד שיעור: שים לב, אולי תעקוב, תראה אם יש משהו - זה משפט שיכול לעשות את כל ההבדל בין קריסה לצמיחה.

המראיין: כן, כן, אני זוכר אותך אומר - במעמד הזה שזכיתי ברוך השם להיות בו לא אחת ולא שתיים, שנה אני גם מכניס עכשיו עוד מעט...

האורח: בחור, בעזרת השם.

המראיין: ובאותו מעמד של קבלת פנים של ההורים, שהתחילו לעשות את זה בשנים האחרונות - זה דבר מאוד מאוד מבורך, וגם מרגש ומרומם מאוד. אתה אמרת שם משפט אמיץ, אמרת שם להורים: רבותיי, אנחנו כבר עברנו - הבחור כבר עבר את כל הבירורים שלנו, הוא גם נבחן, גם ביררנו עליו, גם הכל. זהו, הוא כבר כאן. בבקשה, אם יש לכם איזושהי חולשה כלשהי שאנחנו לא מודעים לה, אנא צרו איתנו קשר, או עכשיו או אחר כך, תרימו לי טלפון, תדברו איתי על כך. הוא כבר כאן.

אנחנו לא נגיד שיש כאן מקח טעות - זה באמת, אתה אמרת את זה על סמך ניסיון? כלומר...

האורח: קודם כל, באמת הרבה ניגשים - חלק ניגשים מיד. אני יושב אחר כך שעות במשרד עם ההורים ומדבר, ורושם לעצמי, ואחר כך יושב עם הצוות של הכיתה ומעדכן במה שאפשר לעדכן, מה שצריך לעדכן. וחלק מתקשרים בימים הבאים, וחלק לא מתקשרים - גם שיש דברים מאוד מאוד חשובים להגיד, וזה מתפוצץ לנו פתאום באמצע השנה.

ואז אוי, לא, לא אמרתי, רציתי לעדכן שפעם היו לו בעיות כאלה, אבל נראה לנו שכבר הרבה זמן אין. לפעמים באמת הורים חושבים שמביאים את הילד לישיבה, וקוראים כל מיני נוסחאות... [צחוק] אני זוכר שהייתי ילד, בשבת נפלתי ונקרעו לי מכנסי השבת, וזה היה ממש מכנסיים חדשות, ופחדתי להגיד להורים שהמכנסיים נקרעו, אז פשוט שמתי את זה בכביסה, מתוך איזו מחשבה ילדותית כזאת שמי יודע, אולי עד שבוע הבא זה כבר יסתדר לבד. אבל זה לא קרה.

כששולחים ילד לישיבה בא' אלול, אם יש איזשהן בעיות מעבר - זה לא ירפא באופן ניסי, אם לא נעדכן, אם לא נטפל, אם לא נהיה מודעים. אני לא אומר שאנחנו יכולים לפתור את הכל, אבל אם אנחנו נהיה מודעים, אנחנו נוכל להכיל, נדע איך לגשת. אני יכול להגיד כמה וכמה דוגמאות, אבל זה לא נכון לחשוף - אבל כמה וכמה דברים שפשוט התפוצצו פתאום: שכן, הוא פעם היה לוקח כדורים קצת של קשב וריכוז, אבל היינו בטוחים שכשהוא יגיע לישיבה אז כבר יהיה לו מרץ, וזה לא כיסה על זה, וחבל, זה לא...

המראיין: אז זה התפוצץ ממש, אתה אומר, כמו בלון שמתפוצץ?

האורח: ממש, בכל רעש גדול. וכבר כמה וכמה - הבחור הזה חווה כבר, בגלל שהמשגיח התייחס אליו ככל בחור, מה שנקרא רגיל בתלם, והכל, כאילו... להורים יש איזה פחד שאם אנחנו נגיד, אז לא יתייחסו אליו...

המראיין: יתייגו אותו.

האורח: אבל די כבר - בוא נהיה פתוחים אחד עם השני. אנחנו בסוף שותפים בסחורה, בסחורה אני אומר - בדבר הכי יקר לכם, כן, בילדים. בוא נהיה שותפים אמיתיים, שלא יעלימו ולא יבריחו - לא זה מזה ולא זו מזו. בוא נדבר בצורה פתוחה, וזה רק יביא תועלת לבחורים ללא ספק.

המראיין: אתה יכול להצביע על הציפיות שלך מתלמיד שנכנס לשיעור א'? מה יש לך ציפייה ממנו, מה הציפייה המוגדרת שלך ממנו בעצם?

האורח: תראה, במילים כלליות אני אומר - ואולי זה ישמע כקלישאה, אבל זה דבר אמיתי - הציפייה שלי שינצל את הזמן בישיבה, ושיתחבר לחברים טובים, וילמד טוב, ויגדל להיות חסיד, ירא שמיים ולמדן. ואנחנו נותנים לו את כל המעטפת שהדברים האלה, שנשמעים כמו מילים מאוד גבוהות, יוכלו להתקיים באמת.

המראיין: השאלה שלי: האם לך עצמך יש ציפייה מעצמך או מהצוות - לקחת בחור, נגיד, שהוא בחור באמת טוב, מה שנקרא "ילד טוב בירושלים", אבל יש לך שאיפה שאנחנו נעלה אותו לאיזו רמה גבוהה יותר? זאת אומרת הוא הגיע למקום מסוים, אבל הוא נכנס לישיבה - הוא לא יכול להישאר כמו שהוא, אפילו שהוא הילד הכי מתוק ומקסים, הוא אמור להעלות את זה שליבה אחת בסולם, שתי שליבות בסולם.

האורח: כן, אז אני רואה את התהליך הזה כל הזמן - ממש תלמידים נכנסים לתחילת שיעור א' בצורה אחת ויוצאים בצורה אחרת לגמרי. זה גם בנוגע ללימוד, פשוט ברמה הלימודית: מה שהוא ידע לעשות ולהבין בגמרא, ולהכין גמרא, ולהבין תוספות כשהוא נכנס לפה - אם הוא ניצל את הזמן כמו שצריך, בגישה הנכונה, הוא יוצא ברמה אחרת, הוא באמת יוצא ברמה גבוהה.

איפה אני רואה את השבר הגדול? בתקופת המעבר שבין כיתה ח' לישיבה. זאת אומרת, לפעמים הורים מצלצלים אליי, או שבחורים באים עם דמעות, והם קיבלו מבחן ראשון בישיבה בגמרא - קיבלו 60, וזה תלמיד שמעולם לא קיבל פחות מ-90, וההורים מראים לי את התעודות שלו מכיתה ח', מכיתה ז' - כל המבחנים שלו בין 100 ל-90, ופתאום הוא מגיע לישיבה הוא מקבל 60 - זה משבר גדול.

ובפשטות, הסיבה היא שהרמה הלימודית מאוד מאוד עולה בישיבה, ומי שעולה על העגלה ומתמיד, אז הוא באמת מסיים את... אני ממש עוקב אחרי זה ורואה איך פשוט זה מתבטא אפילו בציונים - זה פשוט נכנס לעניינים יותר ויותר, והמבחנים והצורה המיוחדת של המבחנים בישיבה בגמרא פשוט מדייקים על המידה, ומלמדים בחור איך ללמוד ואיך לעבוד על עצמו שלא רק הבין, אלא באמת הבין ולא רק דקלם. ובסוף, מבחינה לימודית, הוא פשוט עולה רמה - חד וחלק.

המראיין: אבל אי אפשר להגיד שיש תחום שבו, אתם יודעים, שלנו מוזנחים ומופקרים ואין מי שמטפל בזה. זה באמת סוגיה גדולה, סוגיה גדולה, וזה לא נכון להציג את זה כאילו שבכל שאר החוגים הכל הולך חלק, הכל מסודר. אנחנו יודעים שגם שם יש מעצרים ובעיות ועזיבות וגזרות. זאת אומרת, זה לא ש...

האורח: כן, אין אחד שיכול להגיד שהוא נקי מזה. אין איזו קהילה שהסתדרה עם זה. קהילת חב"ד, בדרכה המיוחדת, דרך של ראיית כלל ישראל - אנחנו צולחים את האתגר הזה בתקווה שבעזרת השם דברים ילכו ויסתדרו, ויכנס קצת נורמליות ושפיות לתוך המערכת הזאת. אבל ללא ספק מה שנותן לבחור את הכוח, גם בעניין הזה, לצלוח את האתגר - כי זה אתגר, וזה הרבה התעסקות - זו הידיעה שהוא עושה את הדבר הכי נכון. והדבר הכי נכון זה כשההשקפה של הרבי בנושא ברורה, יודע את אשר לפניו. זה פשוט מביא בהירות, מביא שמחה, והוא עושה את זה הכי טוב ועוברים את זה ברוך השם.

לך עצמך, למרות שאין לך נגישות ישירה לנושא הזה, יש לך דעה סדורה בנושא של קבוצה. כי היו כאלה שאמרו - לא דיברתי על עיגול פינות, אבל אולי על הרמת ידיים: אם זה המצב, אז מי אמר שכל כך חשוב? יש מין הנחה - אני לא יודע אם מרווחת - אבל יש הנחה בחב"ד שאלמלא הלחץ החברתי על קבוצה, היינו צריכים להגיד: רבותיי, מה שהיה טוב לשעתו לאו דווקא, בואו נקים מסגרות כאן בארץ וניפרד מהפרדיגמה הזאת.

כאמור, אני בישיבה קטנה, וקטונתי מלנהל את כל ענייני ליובאוויטש ולתת דעות על הישיבה ב-770, שאני חייב לה טובה גדולה וזכיתי להיות מתלמידיה. אבל אני יכול להגיד שאני רואה שם כיוון טוב, זאת אומרת, כמה אברכים צעירים שר' יואל הכניס ודאג להם למשכורת, וברוך השם עושים כמה וכמה צעדים חשובים. ויש עוד, יש עוד דרך לעשות.

כמו בכל דבר, בחור צריך להתייעץ בזה עם משפיע [?] לכאורה, לדעת ברור מי המשפיע שמבין את התחום ויודע מה קורה שם. אני מכיר כמה בחורים אמיצים שבאמת התייעצו עם המשפיע לכאורה וקיבלו החלטה שזה לא...

המראיין: ומה הייתה האלטרנטיבה שלהם?

האורח: האלטרנטיבה הייתה לעשות איזשהו שיעור ד', ואפילו להתחתן מוקדם יותר מהמקובל. והם כנראה עשו צעד מאוד נכון מבחינתם, אבל אני חושב שקשה מאוד לוותר על השנה הזאת. אני אומר, השנה הזאת תרמה לי המון, אי אפשר אפילו...

מה שהשנה הזאת נתנה זה פשוט את זה שהרבי הוא חלק מהחיים. זה לא הרבי של י' שבט ושל ג' תמוז, אלא פשוט שבת רגילה ויום חול רגיל. וזה מה שאברך משלנו צריך - שיהיה לו רבי לא רק כמו יהודי של יום כיפור, אלא שהחיבור שלו לרבי יהיה לא רק בערב ג' תמוז, אלא כל הזמן - חסידות, וללמוד את התורה של הרבי כל הזמן, לכתוב לרבי כסדר, והכל.

המראיין: וזה נותן - השהות שם נותנת, זה ממש מחדיר את זה בעצמות?

האורח: כן, זה פשוט שהרבי הופך להיות חלק מהשגרה. זה ארוחת הבוקר שלך, זה הצהריים שלך, את המצוות שלך אתה עושה שם, את הדברים הבטלים שלך אתה עושה שם, אתה קם משם והולך לישון משם. זה פשוט הרבי הופך להיות חלק מהשגרה. ואפשר לומר בבירור שמאותו רגע אתה שייך ל-770.

אתה שייך ל-770, ונוסע לכל מיני מקומות בשביל להתחתן, בשביל לעבוד, בשביל שליחות, בשביל זה - אבל כל פעם שאני חוזר ל-770, אני הגעתי הביתה. אין לי קושי הסתגלות שם, אני מגיע ותוך שנייה מרגיש בבית. אני תמיד הייתי, בתור בחור, מסתכל איך הקבוצה-בחורים מגיעים, יושבים בזאל הגדול, מורידים כובע וחליפה, מניחים בצד ולומדים. מגיע איזה אורח - אז הוא יושב עם כובע וחליפה, לא יודע אם יקחו לו את זה, יגנבו לו את זה, פתאום יזיזו שולחן, הוא לא יודע. גם יושב עם כובע וחליפה לומד, לפני התפילה עם כובע וחליפה. זה תמיד היה הבדל ככה בולט לעין.

המראיין: מי מרגיש בבית, אתה? מי עדיין לא?

האורח: מי מרגיש בבית - זה הזאל שלו, זה הישיבה שלו, זה המקום שלו. ואני יכול להגיד שאצלי היום זה לא השתנה. אני מגיע היום, אני מרגיש בבית, אין לי קושי הסתגלות. ברגע שאני שם את המזוודה בחדר השלישי [?], אני כבר כאילו הייתי פה כל השנה. ואני חושב שכמוני, כל חבריי, פשוט זה מה שקיבלנו בשנה הזאת - זה הבית, וכל השאר זה שאנחנו יוצאים לכל מיני שליחויות וחוזרים - בסוף חוזרים הביתה.

המראיין: אני רוצה לשאול אותך ברמה האישית - אתה חש לומר די בכך שאתה משגיח בישיבה, משפיע בישיבה? אתה לא יצאת לשליחות, זאת אומרת, אתה גם במקביל, באיזושהן שעות פרטיות שנותרו, אתה שליח ברמלה. ואני רוצה להקשות עליך ולשאול, למה בעצם היית צריך לעשות את זה?

זאת אומרת, אם היית היום בטוח בכך [?], היית חושב שאתה שליח לכל דבר, כי אתה רב בישיבה, אתה משגיח בישיבה, אתה משפיע בישיבה. משום מה - תקן אותי אם אני טועה - יש איזה רושם שזה לא מספיק, ואני צריך להבין את זה. אני צריך להיות, עם כל הכבוד לזה שאני משפיע בישיבה ומשגיח בישיבה, אני צריך להיות גם שליח. אם לא - מה עשינו? מה יקרה פה?

האורח: אני אגיד לך את האמת, זה לדעתי טעות גדולה. זאת אומרת, אני לא מתכוון חלילה על מעשים טובים שעשיתי, ואני ברוך השם - גם התחנכתי ככה. התחנכתי בישיבה במגדל העמק, והייתי רואה את הרב גורביץ' והרב גולדברג יוצאים ביום שישי ועומדים כמה שעות במבצע תפילין, ותמיד היה להם שיעורים ודרשות בבתי כנסת בעיר. לקחו אחריות על הסביבה - חסיד לוקח אחריות על הסביבה, ולוקח חלק פעיל במבצעי הרבי, במבצע תפילין, ובחגים, והכל.

להגיד לך שחייבים את הטייטל הרשמי הזה של "שליח הרבי" - לא, אני חושב ששליח הרבי בישיבה זה מספיק חשוב, והטייטל הזה הוא לא מה שיוסיף לך. מי שחושב שלעבוד בתוך פנים זה לא שליחות וצריך פה להוסיף עוד קדושה, להתקדש בעוד קדושה ולהתעטף בהצטלה של שליח - זה טעות גמורה.

זאת אומרת, ההשגחה העליונה גלגלה את הדברים ככה שלקחתי אחריות - זה התחיל מזה שלקחתי אחריות סביבי והתנדבתי למבצעים בעיר שאני גר בה. אני גר ברמלה, סמוכה ללוד, אז התנדבתי בתהלוכת ל"ג בעומר והתנדבתי במבצע חנוכה. בסופו של דבר זה פשוט צמח מלמטה.

זאת אומרת, בסופו של דבר קיבלתי הכרה מבית חב"ד רמלה, ואני מאוד מודה לשליח הרב אברהם מדבויל [?] על ההכרה המכובדת הזאת. אבל אם אתה שואל אותי - בא אברך היום והוא עובד בישיבה ועסוק בעבודה בישיבה, אם באמת חסר לו הקדושה הזאת והוא צריך להתעטף בעוד איזו עטיפה - אני אגיד משפט חריף: חבר שלי שאל את ר' יואל בזמנו, מה דעתך - יש לו הצעה לעבוד בישיבה ולהגיד שיעור, ויש לו הצעה לצאת לשליחות, מה?

אז ר' יואל אמר לו שאם תעבוד בישיבה, אתה תהיה ברשימות של הרבי - ולא דווקא שתהיה ברשימות של הרב מוישה קוטלרסקי, אבל ברשימות של הרבי ודאי תהיה.

המראיין: זאת אומרת, יש באמת פחות אורות כחולים ופלורסנטים סביב, אין דונרים מנצנצים ואין כנסים מסוכרים, אבל בדטרויט הרבי עומד בראש המרכז לענייני חינוך, וכמו שאתה אומר, גם אם היית גר בדטרויט או במוסקווה היית חלק משלוחי הרבי.

האורח: כן, כן.

המראיין: אז מה, זה סתם עניין פורמלי שהוא לא מוסיף איזו קדושה או משהו?

האורח: אבל כן, ברור שחלק מלעשות לו יתברך דירה בתחתונים זה לקחת חלק בפרוצס הפצת המעיינות חוצה, עד שני חוצה למטה ממנו. למרות שקראתי השבוע בעיתון כפר חב"ד, שהרבי כתב לרב טוביה בלוי, אמר לו ביחידות: "אשרי חלקו שהחוצה שלו הוא אברכי ישיבה".

המראיין: כן.

האורח: זה משפט נפלא, וזה מאוד רומם אותי המשפט הזה. הוא היה... אני היה לי הרבה שיחות איתו, הוא תמיד היה חוזר על זה ממש בהתרגשות. אז זה מאוד תופס אותי המשפט הזה: "אשרי חלקו שהחוצה שלו הם אברכי ישיבה". אז מי יבוא אחר המלך? הרבי אומר שזה חלק מהפצת המעיינות חוצה, אני לא רואה את זה שונה מחב"ד בקמפוס או חב"ד לנוער. מה, בגלל שזה "נוער שלנו" אז זה פחות טוב?

למעשה, אתם חותמים עם לובביץ', זה השפיץ של השפיץ של כל עולם השליחות. הרי מה נקרא שליח מוצלח? מה נקרא שליח שהצליח? שיש לו מקורבים, מקורבים שהילדים שלהם לומדים איפה? ואתם חותמים. זאת אומרת, הכל מכוון לשמה. זה השפיץ של הפירמידה. זה סימן להצלחה - שיש לי מקורב, שאני יצאתי לשליחות ולא ידעתי לאיזה חור, ושם קירבתי יהודי, חיתנתי אותו, והילדים שלו עומדים במוסד שלנו, ועד כדי כך שהבן שלו אצלכם חותם.

אז אלה שהעבודה שלהם, שהקדוש ברוך הוא הטיל עליהם, לפתח את - הם חותמים, הם לא... אדרבה, הם נמצאים במקום הנעלה, בשפיץ של השפיץ. אני לא מנסה לשכנע את עצמי או לשכנע את חבריי, אבל כן, לפעמים צריך לפקוח עיניים ולהבין שזה ודאי חלק מהעניין, וזה ודאי שאלה שעוסקים בזה במסירה ונתינה, כמובן שהם שלוחים של הרבי לכל דבריהם.

המראיין: אז בוא נשאל באמת לסיום, ככה - כשאתה נמצא היום בקהילה, מה שנקרא, ואני מדי פעם גם שומע אותך, גם מתפעל - שבת חופשה או משהו כזה עם המשפחה - באמת, בעיניך, הנוסחה, גם כאברך שכבר יצא, "ריחיים על צווארו" כבר, לא בתוך החממה שאתם חותמים, איך הוא עדיין שומר על אותה גחלת, על אותה התלהבות, על אותו שאיפה ועל אותה רמת תפיסה, שזה באמת - הדברים האלה לא נשחקים, לא מתעמעמים במשך הזמן?

האורח: זה בלתי אפשרי שזה לא ישחק. בוא נהיה מציאותיים, אם יש ריחיים על צווארו, הוא פחות מגדיש זמן ללימוד, הוא פחות חי את עניינו ללמוד. אין סיכוי שזה לא ישחק. זה לא אפשרי. צריך לדאוג שזה ישחק כמה שפחות. צריך לדאוג שיהיו לנו עוגנים בחיים שמהם אנחנו לא זזים. אבל אי אפשר להגיד שאפשר - זה פנטזיה לחשוב שאפשר באמת להישאר אותו דבר, ולהישאר תמים באותו דבר כמו ש...

הרבי אמר לנו, היינו חתנים, ישבנו אצל הרבי פעם, ביקשנו קצת הדרכה לפני החתונה, אז הוא סיפר לנו סיפור - שהיה פעם בחור, בחור מאוד חסידי, אדם תמים והכל, הגיע זמנו להינשא, היה צריך להתחתן. אז הוא ביקש רשות מהמשגיח לצאת להיפגש, נו, המשגיח נתן לו רשות, נפגש, קיבל - סגר שידוך, קיבל רשות לצאת לחופה, קיבל רשות, התחתן. עכשיו צריך לפרנס, אמר למשגיח: "אני צריך רשות לפתוח חנות". נתן לו רשות לפתוח חנות.

היה יושב אותו תמים בחנות, ומעל הקופה היה לו גמרא ותניא וספר תניא והיה מסתכל בשעון - אם עכשיו זמן חידוש עם גמרא ואין לקוחות, הוא היה מוציא גמרא ולומד גירסה. עכשיו סדר חסידות ערב, מוציא תניא.

אז הרבי היה אומר: "מה אתם אומרים?" אמרתי לו: "וואו, זה עדות לרגש". אמר לנו: "טעות גמורה. אתם צודקים שזה עדות לרגש, אבל זה טעות גמורה לחיות ככה, כי לאברך יש שליחות אחרת. זה שהוא כל הזמן מחבר את עצמו לשליחות הקודמת, פירושו שהוא לא מפנים שהוא בשליחות אחרת. יום אחד זה יתפוצץ לו, והוא פשוט יישאר בלי כלום, כי הוא לא קלט את השליחות החדשה שלו. לאברך יש שליחות חדשה".

אף אחד לא מפנטז שהוא יכול להישאר תמים, אבל ברור שאנחנו צריכים למצוא עוגנים. אין ספק שהעוגן הכי מרכזי זה ללמוד חסידות, ולהכניס בשבת - להשקיע בזה, ולצאת קצת למבצעים של הרבי, ולנסוע לרבי. אברך שיש לו את המשולש הזה - לומד חסידות, יוצא למבצעים מפעם לפעם, וכותב לרבי - הוא נשאר משלנו.

אברך שמאבד את זה... אני דיברתי עם אברכים, אומר לי אברך, בעל עסק, הוא אומר לי: "אני כבר לא זוכר מתי פעם אחרונה כתבתי לרבי". לא יודע מה פתאום שאני אכתוב לו מה אני עושה בשבילו, מה השם ישמור. זה באמת - אנשים מאבדים את הקשר עם המקור, עד שאיזו זכות יש לנו שאפשר לכתוב לרבי. יש לנו זכות להיות קשורים לרבי, חבל לאבד את זה. איזה הוא מאבד מה שנותנים לו.

אני חושב לניו דייט - זה המשולש: כתיבה לרבי, מבצעים של הרבי, נסיעה לרבי. אברך שנוסע מפעם לפעם לרבי - יש לו את זה. תמיד צריך לעבוד על זה, אבל אלה עוגנים שמשאירים אותו מחובר.

המראיין: טוב, עם הנוסחה הזאת אנחנו באמת נסיים. תודה רבה לך, הרב זליג אלטהויז, שבאת אלינו. תודה לכם שהייתם איתנו גם בפרק הזה. נודה ליוסף דוד סויסה שניצח כאן על המלאכה, נודה ליוסי ריבקין מנכ"ל COL. היו עמנו גם בפרק הבא.