לבנימין אמר | פרק 7 הרב ברק כוכבי

המראיין: שלום רב לכם, אנחנו בפרק פודקאסט חדש, והפעם עמנו אורח מיוחד - הרב ברק כוכבי, מנהל תלמוד תורה חב"ד ליובאוויטש לוד, זה 17 שנים רצופות, ולאחרונה נדהמנו לשמוע שהרב ברק פורש. היו קודם לכן כל מיני שמועות על כך, לא רצינו כל כך להאמין להן, והנה זה בא. אז השאלה הנשאלת היא בראש ובראשונה - למה?

האורח: ראשית נהניתי מאוד ב-17 שנה הללו. 17 שנה של שליחות, 17 שנה של אהבה לילדים, 17 שנה של אהבה לקהילה מדהימה, קהילת לוד מפוארת, שגם גדלתי שמה והייתי בצעירותי שמה. ובסייעתא דשמיא ובברכות של הרבי המופלאות קיבלנו תלמוד תורה קטן עם 180 ילדים, עם שמונה כיתות. ובסייעתא דשמיא ועם כל הברכות של הרבי שעברו אותנו, ועם הצוות המדהים שיש פה, בנינו אימפריה של חינוך בלוד, עד כדי כך שבאים אליי עוד אנשים ואומרים לי "עברנו דירה ללוד מהצפון ומכמה מקומות בארץ בגלל התלמוד תורה, בזכות התלמוד תורה". והיום אנחנו עומדים על 760 תלמידים, על 28 כיתות, יש לנו שתי כיתות של חינוך מיוחד, יש לנו כיתת תקשורת, ואנחנו שמחים, ואני באופן אישי מאושר מאוד מהדבר המופלא הזה. והשאלה שלך רק מתגברת - למה.

המראיין: אז אם כך, למה?

האורח: אז למה... אני אומר - יש כוחות חדשים, כוחות צעירים, צריך להעביר את השרביט לכוחות החדשים שיש. ומצד שני, "נר לאחד נר למאה" - מה שעשינו פה, אני מתפלל, מקווה ובטוח בברכותיו של הרבי, שילווה אותי במוסדות הבאים שאליהם אני הולך, כנראה בסביבות 30 בתי ספר אחרים שאנחנו נגיע לשם, אנחנו נביא את דברו של הרבי לשם.

המראיין: כמפקח?

האורח: כמפקח, נכון, במשרד החינוך. ותפילה שלי והאמונה שלי והתקווה שלי שאת האור של הרבי נביא גם למקומות האחרים, ונצמיח ילדים שאוהבי ה', אוהבי תורה, קשורים לרבי, מחוברים למטרה העליונה - להביא את הגאולה בקרוב, אמן.

המראיין: אבל עם כל השליחות הזו, זה מאוד מכובד, וזכותך הלגיטימית כמובן. ובכל זאת, זה סוג של יציאה לאזור נוחות, אפשר לומר, קצת, אולי סותר למה שהרבי לימד אותנו - שצועדים קדימה, ולא חלילה נסוגים לאחור.

האורח: אני אומר כך - אם הייתי עושה את זה בשביל הנוחות, אתה צודק. אבל אינני עושה את זה בשביל הנוחות, אני עושה את זה באמת ובתמים, כי אני חושב שהשליחות שלי היא פשוט להוסיף עוד ועוד אנשים שיהיו איכותיים, מקצועיים, אנשים מכובדים לגמרי, אבל להביא את הניסיון שלי לעוד מקומות, כדי להצמיח עוד מקומות יפים וטובים למען עם ישראל.

אני מוכרח להגיד לך שאני בתחילת הדרך הייתי מורה מקצועי בתלמוד תורה הזה, ושם התחלתי, והרב מנשה חדד שלף אותי, אמר לי "עכשיו תיגש לחינוך". ואז עברתי בהשגחה פרטית לרחובות, הייתי שם מחנך 11 שנה. ואז אמרו לי "רגע, אם בכיתה זה ככה, אז למה לא נרחיב?" ואז עברתי להיות סגן. אז אמרו לי "רגע, בוא נרחיב הלאה". ואז עברתי להיות מנהל שנתיים בנתניה, במקום הרב פרחן שיצא אז לחופשה. ואז סיימנו שם ואמרנו "רגע, בוא נתרחב הלאה ונביא את ההשפעה בצורה יותר גדולה". ואז הגענו ללוד, ועכשיו אני מאמין שאנחנו נמצאים בשלב הזה שבא ואומר "הלאה, עוד שלב" - לא נסיגה חלילה, הפוך, לקחת את כל מה שהבאנו איתנו ולנסות לתרגם את זה לעוד מקומות.

המראיין: מה בעצם, אם תידרש לומר, מה בעצם למדת בלוד? ואם רוצה - קצת 17 השנים הללו. דיברת על כך ששם תלמוד תורה קטן, 180 תלמידים, היום כמעט 760 תלמידים. בעצם יש דברים שלימד אותך המקום הזה?

האורח: המקום הזה לימד אותי קודם כל מה זו עוצמה של קהילה שנותנת ומאפשרת לצוות החינוכי לעבוד נכון, לא מתערבת במובן של להפריע, אלא מעורבת, אכפת לה, חשוב לה מה קורה. ואנשים פה בכלל - למה? למדתי להקשיב, למדתי הרבה לשמוע. אני זוכר שנכנסתי למשרד והתלבטתי איזה תמונה של הרבי לשים, ושלושה חודשים התלבטתי איזה תמונה, ובסוף החלטתי שהתמונה הכי...

המראיין: כן, בדיוק, התמונה שהרבי מטה אוזן.

האורח: כן, ככה שנדע להקשיב. הדבר הכי חשוב זה לדעת להקשיב, כי השכל לא נמצא אצל אף אחד, נמצא אצל כולם, צריך לדעת להקשיב ולשמוע. הדבר השני שלמדתי זה כוחו של צוות. צוות נפלא שבהתחלה הוא צוות קטן, וצוות כזה שכל אחד לא כל כך פתוח בעצמו, ולא יודע כמה כוחות יש בו, ואתה ניגש לחדר מורים ואתה רואה איזה אחד, ואתה דג אותו ואתה אומר לו "עכשיו אתה יוצא מנקודת הנוחות שלך ואתה הולך לקבל תפקיד קצת יותר רחב". והוא גם כן יוצא מנקודת הנוחות שלו, ועוד אחד, ועוד אחד, וככה נוצר צוות מדהים שבונה מקום שהוא פשוט אין מילים - הוא אימפריה היום.

דבר נוסף שלמדתי - ילדים זה אוצר. ילדים זה הדבר הכי יפה בעולם. ואני תמיד אומר למורים שאנחנו בעצם סוג של קישוט, אנחנו ההורים - קישוט, לתכל'ס הילד הוא מרכז הבמה, ואליו צריך לתת את נפשנו, אליו צריך לכוון את כל היעדים, את כל המטרות, את כל החיצים, את כל המשאבים, כדי לרומם אותו, להביא אותו למקום גבוה יותר.

עכשיו תראה דבר מדהים - אנחנו מכירים את הסיפור עם האישה מראש העין, כמדומני, שהגיעה לרבי ושאלה אותו "איך אתה לא מתעייף?" ואז הוא אמר לה "סופרים יהלומים לא מתעייפים".

המראיין: אז יש לי חבר שהוא עובד ביהלומים והוא אומר שזה מאוד מעייף לספור יהלומים. מאוד מעייף, זה כן מעייף.

האורח: אז מה זה "לא מעייף"? ואז הוא אומר "תשמע, לא מעייף - זה שהיהלומים שלך. כשאתה עובד בחברה של היהלומים זה מאוד מעייף, אבל כשזה שלך זה לא מעייף". ואני אומר - כשמורה מרגיש, או הורה מרגיש, שהילד זה שלי, זה "מיי בייבי", זה הילד שלי, ומורה מסתכל על זה ואומר "אני רוצה שהוא יצליח, חשוב לי שהוא יצליח".

ואני נזכר במורה שהיה כל הזמן עם אתגרים עם איזה ילד, ולא התקדם, והיה תמיד נתקע, והוא מנסה ולא הולך, מנסה ולא הולך. ואז הוא אומר לי "אתה יודע מה, אני החלטתי שאני עושה מעשה". ומהרגע הזה השתנו דברים. מה הוא עשה? הוא פשוט לקח את הפרק של שנות הילד, והתחיל לקרוא כל יום אחרי התפילה את הפרק שלו. הוא אומר: "מהרגע הזה שהתחברתי אליו ברמה הכי עמוקה שיכולה להיות, דרך הפרק, הצליח העסק לזוז, והילד התחיל להתקדם גם בלימודים וגם בהנהגות חסידיות".

היה עוד מורה אחר שאמר לי...

המראיין: קצת אתגר, אם כל מורה יתחיל להגיד את הפרקים של כל הילדים, למרות שכולם בכיתה, או באותה שכבת גיל...

האורח: כן, זה מה שהוא עשה וזה עבד. מורה אחר אמר לי "תשמע, אני ניסיתי, ניסיתי וניסיתי, ואני לא יודע מה לעשות". ואני מנסה להגיד לו עוד רעיון ועוד. ואז הוא בא אליי למחרת, אומר לי "תשמע, החלטתי שאני מתמסר לזה, שאני הולך עד הסוף על זה". אז פתאום באו לו רעיונות חדשים, ופתאום באו לו כיוונים חדשים, וזה "שלי" - והמצב שלו השתפר, הוא התחיל לכתוב, הוא התחיל להיכנס לתוך הלימוד.

למדתי - בה - שכשאני נמצא בתלמוד תורה 17 שנה האלה, ועוד שנתיים שהייתי בנתניה, למדתי מה כוחו של ילד, ומה כוחו של מחנך שלוקח את הילד ברמה הכי אישית שיכולה להיות, שמביא אותו מהמקום הכי נמוך למקום הכי גבוה.

המראיין: כן. ובכל זאת יש אתגרים לא מעטים. אנחנו לא נמצאים באוטונומיה. תלמוד תורה, כמו רבים מתלמודי התורה של חב"ד, נמצא בתוך צד הדרישות הכמעט בלתי אפשרי. הרבה פעמים הורים... ליותר - לעצמי - נתקלת בכך שהורים שואלים אותך, כאילו, איפה הגבול, איפה החיץ? יש עוד ועוד תחתיבים שהמערכת מחתיבה. אתה היום, מכיוון שאתה כבר מהצד השני, מהממסד, אתה תצטרך להיות זה שמציב בכלל את הדרישות הללו מטעם משרד החינוך. וזה - אתה שואל את עצמך בשאלה הזו, אם זה מעמד או שזה חב"ד. מה קורה פה? איך שומרים, מצד אחד, על הצביון של תלמוד התורה החב"די, מצד שני כן נענים לדרישות הבלתי מתפשרות של המשרד? איך זה עובד?

האורח: אני מוכרח לומר לך שכל פעם שהגיעו נציגים של משרד החינוך, הדבר הראשון שאני מראה - אתם רואים את האיש הזה בתמונה, מכירים אותו? "מה זה?" - הם מחייכים. "מי לא מכיר את הרבי שבתמונה?" אז אמרתי להם, "תראו, האיש שבנה את המקום הזה לפני 54 שנה, זה הוא, זה הרבי מליובאוויטש. לכן המקום הזה - הוא הבעל-בית שלו, והוא מנהל את המקום". עצם זה שאתה שם את זה על השולחן, זה כבר עושה שם משהו.

כמה פעמים קרה לי שהנציגים של משרד החינוך... אתה יודע, יש גם אצלי העץ של הרבי, ויש איזה משהו בגאון החסידי ששמים אותו על השולחן, כמה שזה נראה אולי נאיבי, ונראה כזה, כאילו תמים מדי - זה פועל, זה חודר. הקטע הראשון על השולחן, שבפתח השיחה - הרבי הוא מנהל העניינים, זה דבר ראשון.

דבר שני, אני מוכרח לומר שבמהלך השנים ראיתי שככל שאתה איש אמת ואיש עקרונות, אתה מצליח ללכת נגד הדרישות של משרד החינוך. ולמה אני מתכוון? הייתה תקופה שבה הייתה איזו בקשה מאוד מאוד חריגה שביקשו מאיתנו לעשות.

המראיין: מה זה, אתה לא רוצה לגלות? לא עדיף שלא ייפגע חלילה מוסדות אחרים או משהו?

האורח: ואני אמרתי "לא יקרה". למה לא יקרה? שאלו אותי. אמרתי "כי הרב מליובאוויטש חתום על תוכנית הלימודים הכתובה פה בתלמוד תורה". הרב מנשה חדד, לפני הרבה שנים, הביא לי את תוכנית הלימודים שהוכתבה על ידי הרבי בתלמוד תורה. ועכשיו באו אנשים שזה מקרוב, שלא הכירו את יוסף, ורוצים להכניס כל מיני עניינים. אבל ברגע שאתה זוכר שאתה לא יושב בכיסא הזה כאיש פרטי, אלא אתה יושב כזרוע ארוכה של הרבי, בשליחות של הרבי מליובאוויטש, אז יש עקרונות שבהם לא זזים.

זה לא היה כזה נורא, וממש בקלות זה עבר, אבל כל כך שמחתי על זה שאנחנו לא זזים בכל מיני אופנות וכל מיני דרישות שלא נמצאים בשום מקום, ואתה צריך להכניס אותם. "לא יקרה" - צריך לעמוד ולהיות איתן, מתוך כבוד, מתוך הערכה, לא מתוך לשים אצבע בעין חלילה - עקרונות אמיתיים ונכונים.

ואני רוצה להגיד לך שאחרי ארבע שנים, אותו מפקח שהיה אמר לי "תקשיב, אני מצדיע לך, אני מצדיע לך שלא זזת, כי מלא תלמודי תורה הורידו את הראש, אין להם ברירה, שעות ואין ברירה, ואני יכול להבין אותם, אני לא יכול לדון אותם, אבל אני גאה בך ואני שמח שאתה עשית את זה, כי זה הראה לי שיש עקרונות והעקרונות לא מתפשרים".

המראיין: עניין מאוד... ובכל זאת יש לא מעט שעות של לימודי חול שאין ברירה, כלומר זה חלק מהמערכת. מה עושים במקרה הזה? משתדלים למקסם אותם באמצעות מה? באמצעות יציקת תכנים גם בלימודי חול, תכנים שמתאימים לנו? או איך?

האורח: אני אגיד לך בכנות - בגלל שיש דרישות של משרד החינוך, ומצד אחד הרבי קובע לנו את סדר היום, לכן יש מקצועות כאלה ששמנו אותם בצד, ויש מקצועות שעל פי הוראתו של הרבי, לא מעצמנו. ומקצועות אחרים אנחנו עושים את המינימום ההכרחי, על מנת שהילדים ירכשו את מה שנדרש. לא מהדרין בענייני חול, כן מהדרין בענייני קודש, בענייני תורה ובענייני חסידות. והשילוב הוא מאוד עדין, כזה ריקוד עדין, בין הדרישות ההכרחיות לבין מה שצריך. ובכיתות ז' וח' אנחנו שם לגמרי כולו קודש.

המראיין: נכון, שינוי מפורך שחל בשנים האחרונות.

האורח: נכון. ושם כולו קודש קודשים, אבל לא רק ששם קודש קודשים, אלא יש לך גם לימודים עד השעה 5 אחר הצהריים, שילדים מתמידים בגמרא, בתורה, בחסידות - התמדה ושקידה בלתי רגילה.

האורח: אגב, יש סיבה מסוימת לכך שלא לומדים אנגלית. כלומר, אני יודע שבחסידות כמו גור, שחסידות סגורה ועתיקה וחמה, כן, מלמדים איזה אנגלית בסיסית כדי שהילדים ידעו איכשהו מושגים בחב"ד. הנושא הזה הוא בעייתי. זאת אומרת, יש סיבה לכך?

המראיין: אז זה מה ששאלתי בזמנו את הרב מנשה חדד.

האורח: כן?

המראיין: ואז הוא אמר לי שהרבי בתוכנית שהוא הביא, אנגלית לא הייתה בתמונה. עכשיו כשאני שואל את עצמי למה, בעצם, בכל השנים שבדקתי...

האורח: אז אני לא יודע אם הנקודה היא דווקא אנגלית. הנקודה היא שברגע שאתה לומד מקצוע כמו אנגלית למשל, ויש על זה מבחן מיצ"ב, במקום ללמוד שעתיים או שלוש, אתה צריך להידרש לשמונה שעות ושבע שעות כדי לעמוד במבחנים.

המראיין: כדי לעמוד במבחנים.

האורח: כי אחרת אתה נצבע באדום, ואם אתה נצבע באדום אז יושבים אצלך כל שבוע נציגים של משרד החינוך כדי ללמד אותך איך לא להיות באדום, ואז אתה תשרוף עוד כמה שעות בשביל לצאת מהאדום, ואז מסתבר שלימודי הקודש מתחילים להיות ממש זניחים.

המראיין: בדיוק.

האורח: ואז מה, מה בינינו לבין אם ככה? מה הנפ"מ שלנו? אז בגלל שצריך שיהיה נפ"מ, ונפ"מ זה בניינים של קדושה, אז אי אפשר גם וגם וגם וגם, אז לכן זה ירד. מה שמעניין הוא שכל החבר'ה שהיו איתי בקבוצה יודעים אנגלית מצוינת.

המראיין: כן. אה, למרות הכל.

האורח: כן, כן, כן. נכון.

ובכל זאת האתגר האמיתי בתלמוד תורה זה להקנות אהבת תורה, וזה אתגר לא פשוט. בדור של הפרעות קשב, בדור של היום, יש לי... זה הכל שמות מקצועיים מאוד, עם כל האותיות הלועזיות, אפרופו האנגלית. לא פשוט.

אני מזמין אותך לבוא לשיעור גמרא אצל אחד הרבנים שתבחר. אתה צריך לראות את המנגינה שבה נלמדת הגמרא, את השמחה שבה נלמדת הגמרא, את ההיגוי שבו נלמדת הגמרא - זה פשוט להתמוגג. אני לפעמים רוצה לקבל אנרגיה, אני פשוט נכנס לאחת הכיתות בלי הקדמה, פשוט נכנס ופשוט מתמוגג. הילדים יושבים ולומדים בשמחה, בחיות, בהתלהבות. אבל הכל מתחיל בראש, והראש זה אותו מורה שנמצא בכיתה, שמכין את השיעור, שנכנס בחיות.

ואני אגיד לך גם יותר מזה, יש היום AI.

המראיין: זה מדהים.

האורח: כן? והכל שהקדוש ברוך הוא ברא בעולמו זה רק לכבודו יתברך. אז פתאום אתה מוצא מורים שלמים לוקחים שיחה של הרבי, מכניסים אותה לתוך ה-AI, מגיעים לכיתה, ואתה רואה פתאום מצגת שלמה שמריצה את השיחה בצורה בלתי רגילה, והילדים בקלות מתחברים לזה כי זה, איך אומרים עכשיו, אטרקטיבי ומגרה, וזה...

המראיין: ואתה רואה את התלמידים מחוברים לשיחה של הרבי.

האורח: ואני רוצה להגיד לך, נכנסתי לשיעור אחד כזה, זה היה שיחה שקשורה לנושא של פורים, לאיזה נושא... בנושא. אבל אני זוכר שהמצגת של ה-AI, שהמורה אומרת לי שעשיתי, תוך שלוש דקות פרקה את השיחה בצורה בלתי רגילה. זה היה שיחה על בר מצרא, עם כל הדעות של בר מצרא, של משכן, של מתנה, של מכירה. ילד לא היה, ילד אחד שלא היה בעניין של השיחה. אז גם זה מוסיף חן ומוסיף חיבור לילדים.

ובעיקר אני אגיד לך מה, הברק בעיניים - לא הברק של ברק אוכל, הברק של כל אחד שמלמד, אתה רואה שנכנס לכיתה ואתה רואה אותו שהלימוד תופס אותו, שומר הבא, אתה מרגיש את הביה, אתה מבין לומדים שזה שיחה של הרבי, אז הרבי אומר, אתה מרגיש את החיות, אתה מרגיש את האור בעיניים - זה לדעתי נותן יותר מכל, לילדים להרגיש חיבור, אהבה, שמחה, סיפוק.

תשמע, אני רואה את הילדים היום ואני אומר לעצמי, אמרו פעם "הדור של פעם, הדור של פעם"... אני עומד בכניסה בשמונה בבוקר, אני רואה את החבר'ה באים ממגבת, מהמקווה, נכנסים לומדים חסידות, לומדים בחברותא. אתה רואה את התלמידים, אחר כך מתפללים, אתה רואה כל אחד בצד מתפלל, אפילו קצת באריכות, וצריך להוציא אותו מהמקום, "תשמע, עוד מעט סדר, צריך לאכול". זה פשוט להתמוגג לראות את זה. אתה רואה דור של אנ"ש חדש, שמכיר ויודע ורואה ומחובר, וזה פשוט עושה אושר, עושה שמחה.

המראיין: בכל זאת יש איזשהו דבר שקורה לאחרונה, ולא היה אולי פעם - סוג של פחד מהישגיות. זאת אומרת, יותר ללכת לממוצע הכללי כזה, ופחות... יכול להיות שיש בזה משהו.

האורח: יש בזה משהו, אבל אני חושב שהגישה הנכונה היא שצריך לעשות שילוב. הרי מאיפה זה בא, מה שאתה אומר? אתה אומר דברים נכונים, אבל מאיפה באה התפיסה הזאת?

המראיין: זה בא מהתפיסה שכל אחד נהיה אינדיבידואליסט, כל אחד מהאישיות הפרטית, צריך לתת כל אחד את היחס שלו, וזה דבר נכון ואמיתי וצריך להיות ככה. אבל לפעמים זה על חשבון מה שאתה בדיוק אמרת - על חשבון ההישגיות, על חשבון ההתקדמות, על חשבון המצוינות.

האורח: אני חושב שזה שני דברים לגמרי שונים, שקצת נהיה סלט בנושא הזה. צריך מצד אחד לחתור כמה שיותר גבוה. אנחנו לומדים עכשיו, השנה הזאת, בתלמוד תורה, בכיתות ז'-ח', למדו איזה ארבע מסכתות. ארבע מסכתות! בוקר, צהריים, ערב. ויתרה מזו, יש את הרב אושר היקר, שהוא גם עושה השכם - סליחה - וגם בערב, עוד... עד ש... בערב ש... עוד ממשיכים לימוד. אז לומדים ארבע-חמש מסכתות. מצד אחד, אז הישגיות בלתי רגילה, כי מגיעים המון להישגים מרשימים.

מצד שני, חייב שיהיה התייחסות לאלה שקשה להם יותר, ולזה הקמנו בתוך התלמוד תורה גם קבוצות לימוד קטנות יותר, שמאפשרות לילדים שקצת יותר קשה להם, שהם יוכלו להתמודד עם החומר ולהרגיש שייכות. כי בוא נאמר את האמת, אם תלמיד בתלמוד תורה, תלמיד בישיבה, תלמיד בתלמוד תורה, לא מרגיש הצלחה, שהוא מצליח, שהוא מתקדם, שטוב לו - הוא לא שם. רואים לפעמים אנשים... אתה רואה אותם פורשים חלילה, אתה רואה אותם נופלים.

המראיין: אתה אומר שכאן אפשר לזהות את הנשירה, כלומר...

האורח: בדיוק, אפשר לראות את זה. והמטרה שלנו, והמשימה העליונה ביותר, זה לאתר את זה ולמנוע את זה. איך? מונים, פשוט מאוד, מסתכלים בעיניים לילד, אומרים לו "מה אתה, מה קשה לך, בוא נתקדם". עכשיו אני אגלה לך עוד משהו - לראשונה בתלמוד תורה, אני חושב, בארץ כולה, צריך לבדוק את זה, לא בדקתי, אבל אני חושב שזה ככה כי זה מה שאמרו לי אנשי משרד החינוך - בשנתיים האחרונות בתלמוד תורה פועל מורה בשם הרב נחמן רבינוביץ', שהוא מורה שילוב בנושא לימוד הגמרא. זאת אומרת, אם בכל הארץ יש שילוב שעוסק בנושא שפה, בדרך כלל, אולי לפעמים גם מתמטיקה - אצלנו יש פיילוט, אני קורא לזה עולמי אפילו, ששעות השילוב מוקדשות לילדים שצריכים עזרה מאוד מקצועית...

המראיין: דווקא בגמרא.

האורח: ואז אתה רואה פתאום שגם הילדים שקשה להם, העיניים שלהם מתנצנצות, שמחים, ערים, רוצים להיות שותפים. אז נכון, זה לא הישגים שלהם, אבל אני אגיד לכם גם יותר מזה - אני חושב שזה צריך להיות בראש שלנו, גם צריך להיות תיאום ציפיות. אני תמיד אומר למורים בתחילת שנה: יש ילד ויש ילד. אתה צריך לשבת עם הילד, אחרי שאתה קולט מי הוא ומה הוא, לשבת עם ההורים ולעשות תיאום ציפיות. יש ילד ש-100 שלו זה 100, ויש ילד ש-50 שלו זה 100. אז כשהוא יגיע ל-50 צריך לעשות לו הילולה, בדיוק כמו ה-100 של ההוא, כי זה שלו.

והרבה פעמים קשה, קשה לקלוט את זה. אבל כשאני מוסיף ואומר - מורים יקרים, תשימו לב, גם הורים יקרים תשימו לב - אם אתה אומר לילד שהיעד שלו הוא 50 והוא מגיע ל-50, אז המורה לא מאוכזב שהוא יגיע ל-50, ההורים לא עומדים בצד אומרים "איזה נו"ח, לא טוב". לא, אנחנו יודעים שזה המקסימום שלו כרגע, ועכשיו אנחנו נבנה תוכנית שזה יגיע אחר כך ל-60 ו-70. אז המורה לא מרגיש מותש, לא מרגיש מאוכזב, ההורים לא מאוכזבים. הם יודעים שיש פה תוכנית מסודרת ומאוד מאוד ברורה להביא את הילד למקום טוב.

המראיין: ומעל הכל, לילד יש סיפוק, לילד יש לאן לשאוף.

האורח: יש הצלחות, יש לו לאן לשאוף, יש לו חיוך על הפנים, וזה הדבר הכי חשוב.

המראיין: אני ראיתי במהלך השנים, צריך לומר למי שאני לא יודע, שאני זוכה להיות הורה כל השנים האלה שרביתך, ויש דבר שהוא מאוד אופייני לך - וממש, יש מושג, אנחנו גדלנו על... אותך למנהל, אם יש מושג כזה בכלל, זה כמעט לא קיים, כי אין דיסטנס. הדלת תמיד פתוחה, ואתה תמיד... ילדים נכנסים ויוצאים. קודם כל, זה לא הפריע לך כל השנים? לא, לא, שאבת אולי ליום שבו עשית טעות, כן, צריך להיות איזשהו קוד כניסה כן, או משהו?

האורח: אני מאושר ושמח שזה מה שעשיתי ובחרתי, אני ממליץ לכל אחד לעשות את זה. ילד צריך לדעת שאנחנו נועדנו בשבילו, המטרה שלנו זה בשביל שיהיה לו טוב. בכניסה למשרד, אני לא יודע אם שמת לב, אבל יש תיבה, כתוב שם "מכתבים למנהל". אז לעתים אני פותח, ונולד לי אח, אז אני קורא לילד ואומר לו "מזל טוב", ואז הוא אומר לי "חבר שלי הרביץ לי, תעזור לי". לעתים כתוב שם כל מיני דברים נחמדים.

אבל אני חושב שהסוד של ההצלחה בחינוך זה להסתכל לילד בעיניים, להרגיש אותו, לראות אותו. ברגע שילד מרגיש שהוא חשוב לך, שאתה יקר לו, הוא מוכן לעשות בשבילך הכל. אני מוכרח להגיד לך, שיש לי משהו שאני מאוד אוהב לעשות - אני הולך במסדרונות של בית הספר בזמן ההפסקות, ואני אומר "היי שלום, מה שלומך? איך היה השיעור? מוסרת דש לאבא".

כל הנקודות הקטנות האלה שקורות בדרך, בתקשורת הזאת, אני פתאום מוצא את עצמי שכשיש אירוע קצה - מורה ותלמיד - והמורה נכנס אליי עם הילד ואומר "מה עושים, מה עושים", ואני פתאום מתכופף לילד, לוחש לו משהו, "מה שלומך, מה העניינים", פתאום הוא נמס, ואז בא אליי: "תגיד לי, מה אתה כושף? מה עשית? מה קורה פה?". אבל אני כל הזמן אומר - אני עובד את החוטים לאורך כל הדרך, את התקשורת הזאת, כי כשאתה מגיע ללב של ילד, הכל פתוח, אתה יכול לעשות הכל.

אני לא אשכח את זה, גם שהיה ילד אחד שהוא היה מאוד מאוד קשה ומאוד מאוד מאתגר, ויום אחד הגיע התלמיד אליי למשרד, נכנס עם פיג'מה, טרנינג... מסתכל עליו, ואני כבר אומר בראש שלי "מה אני אומר לו", כאילו. אז פתאום הוא התחיל לבכות, התחיל לבכות. אני שואל אותו "למה אתה בוכה?" בוכה, בוכה. אומר לי: "כי אבא קיבל התקף לב, ואמא לקחה אותו באמבולנס, ואני חיכיתי עד הבוקר בשביל לרוץ לפה, כי זה המקום שהכי בטוח לי".

אז אני... ואיפה ציצית? אין ציצית?

האורח: כשנכנסים לשיחה בוואטסאפ, בלי שיחה פנים אל פנים, אתה יכול להגיד משהו ואני אבין את זה אחרת, ומתחיל להיות בלבול. מתקשרים, מזמינים, מדברים, מסתכלים בעיניים, ואז פתאום אתה מגלה - אה, לא ידעתי. ופתאום המורה מספר איזה דברים יפים הוא עושה איתם, ופתאום האמא אומרת "תשמע, אני בחיים לא דיברתי עליך ליד הילד". ופתאום אתה מגלה שהתקשורת הייתה הבעיה שם, וברגע שסידרת את הדברים נכון ושמת את עצמך בצד - כמה שזה נשמע נאיבי, כמה שזה נשמע קצת תמים - זה עובד. אתה בא בידיים נקיות ובלב נקי, והמשימה שלך זה להביא את הילד למקום טוב, ואתה חושב שזו הדרך הנכונה, וההורים חושבים שזו הדרך הנכונה, ואנחנו מנסים איכשהו להגיע אליהם כשווים, בסייעתא דשמיא, גם עם המורים, גם עם התלמידים, גם עם ההורים.

יש כיף, יש שלום. אני גאה בכך שאני רואה בתלמוד תורה כיפות "יחי" ואתה רואה כיפות בלי, ולעולם לעולם אתה לא רואה התנגשות - אין התנגשות. להפך, יש הרמוניה מופלאה. יושבים בחדר מורים, והדבר שאני הכי גאה בו - שחדר מורים משעמם. אין ניצים, אין דרמה. למה? כי עסוקים בתכל'ס, עסוקים באמת, עסוקים בנקודה.

ועוד דבר אחד שמאחד - כל הפסקה שנייה יש שיעור גאולה ומשיח. יושבים באופן פרטי, כל אחד שקוע בתוך זה, מביאים כיבוד. הרב ססון כאן הוא זה שמוביל את...

המראיין: בין המורים לבין עצמם?

האורח: בין הבנים עצמם. יש כמה ספרים על השולחן, כל פעם לוקחים חתיכה ולומדים. אז אני חושב שגם שיעור הגאולה והמשיח מכניס עוד שכבה של חסידישקייט, עוד שכבה של חום.

המראיין: יש אתגר לא פשוט בימים האלה, בכל הדור שלנו, בשנים האלה - הנושא של מצוקת הפרנסה, אם אפשר לקרוא לה בשמה. ובכל זאת, ולמרות זאת, אתה והצוות שלך מצליחים. תאר לעצמך שזה נחלת כל מי שרואה את זה - גם בבתי ספר אחרים, בתלמודי תורה אחרים, יש לא מעט תשלומים שמושטים על ההורים. זה אתגר לא פשוט. אני זוכר, בנימה אישית, בתחילת הדרך שהיית נוהג לבוא אליי, כהורה קצת ותיק, להתייעץ איתי איך עושים, איך גורמים לזה, מה עושים, איך ננסח את המכתב באופן שידבר אל לב הקוראים, אל ההורים, ויגרום להם פשוט להכניס את היד לכיס ולשלם, כי אין ברירה, כי יש תשלומים מעבר לנורמה, לבסיס ולמינימום.

האורח: אני רוצה לומר שיש פה כמה מרכיבים מעניינים. דבר ראשון - במהלך השנים האחרונות הערך של הלמידה, הערך של להיות בתלמוד תורה, עלה. אם פעם זו הייתה החלטה של מספר אנשים...

המראיין: רק הקיצונים, או משהו כזה, או המקסימליסטים?

האורח: כן, בדיוק. היום כולם רוצים שהילדים ישבו ללמוד, לא בגלל שרוצים שיצאו מהבית - לא, זה פשטני מדי - אלא באמת רוצים שישבו ללמוד, שיחכימו. העולם מספיק מבולבל, מספיק בלגן, והמקום הזה של תלמוד תורה זה אי של ביטחון לימודי-חסידי, זה פשוט חממה טובה. אז זה דבר ראשון.

דבר שני - אני חושב שלאורך כל השנים חזרנו והטמענו את המשפט הבא. אנשים אומרים "הלימודים מסתיימים ב-31 ביוני, ואז מתחילים לימודי קיץ, לימודי המשך, אקסטרה". ואני לא אומר ככה. אני אומר - מי שמחליט מתי הלימודים הסתיימו זה הרבי מליובאוויטש, הוא קובע לנו, ואם כן, ז' באב זה היום שבו מסתיימים שנת הלימודים. מה לעשות שהעולם הגדול מסיים מוקדם? זו תפיסה - העולם הגדול מסיים מוקדם, אנחנו מסיימים בזמן.

עכשיו, שאתה באמת ובתמים אומר ליהודים: "תקשיבו, אנחנו חיילים של הרבי, אנחנו נבדלים, אנחנו שונים, והרבי קבע לנו מה עם הימים ומה עם הזמנים, וכמה לומדים ואיך לומדים" - ואתה חוזר על זה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, אני רוצה להגיד לך שבעבר, בזמן לימודי הקיץ, היו 50%, היו 70%. היום יש 99%, כי האחוז האחרון מסתובב קצת, מטייל בעולם קצת, יודע זה, אבל כולם נמצאים. ואני אגיד יותר מזה - סדר יום הלימודים בימים האלה כולו קודש, מהבוקר עד השעה אחת, קודש קודשים.

אז אני חושב שכן, העולם השתנה גם לטובה. העולם השתנה גם בתפיסה הזאת שאומרת: לא עוד הפקר, לא עוד "מה העולם אומר", כן להיות בתוך החממה, להיות בבית של הרבי, במקום הזה שלומדים תורה ומוסיפים כמה שיותר. ואז, אתה יודע מה קרה? גם הכיס שהיה קשה פתאום נפתח. ואני גם אומר שגם מצידנו עשינו כל מיני צעדים על מנת להוזיל כמה שניתן, כמה שאפשר, להקל על המשפחות.

אבל אני חושב שהכל ביחד יצר את המצב הזה שאנחנו נמצאים בו היום, שהוא מצב מצוין.

המראיין: במבט לאחור, כשאדם מסתכל על 17 שנים אחורה, יש איזה רגע מיוחד שאתה לא תוכל לשכוח, לא תרצה לשכוח?

האורח: אני אגיד לך - התלמידים, המאות ואולי אלפים של תלמידים שעברנו איתם ביחד, את הכניסה. כל פעם אני זוכר את הכניסה בכיתה א' ואת היציאה בכיתה ח'. אתה רואה את הילד הקטן

האורח: מוסדות של הציבור החרדי הכללי. אני בא לא כעוד אחד, אני בא כשליח של הרבי. ואני אמרתי את זה גם כשבאתי לתפקיד, ואני אומר את זה גם בהמשך. מה זה להביא את הרבי? הפירוש הוא שהערכים שלמדתי, הערכים שעליהם אנחנו חיים - זה אהבת השם, יראת השם, אהבת ישראל, כל מה שלמדנו עליהם, חסידישקייט, העניין של אהבת כל ילד באשר הוא - להביא את זה עליי לכל מקום שאהיה. בלי בלי להוריד, אלא ההפך, מחיל אל חיל בכל מקום שבו נהיה.

>> מחיל אל חיל.

>> חיל אל חיל. הרב ברק כוכבי, תודה רבה לך שהתארחת בפודקאסט שלנו.

>> תודה רבה לכם הצופים. אנחנו נודה ליוסף דוד סביצה שניצח כאן על העריכה, נודה ליוסי ריבקין מ-COL שהיו עמנו, גם בפרק הבא.

>> תודה רבה.