איך לשלוט על רגשותינו? - פרק י"ב - חלק שביעי (ואחרון)

00:01 היום אנחנו מסיימים, אה, פרק י"ב, החלק האחרון. מאוד, מאוד נגיע חלק ה... סוף פרק י"ב. האלטער רבי מדבר על העניינים של בין אדם לחבירו. הרי פרק י"ב זה הפרק של הבינוני. האלטער רבי הסביר מה בדיוק היא עבודה של הבינוני, מה הבינוני כן יכול לעשות ומה הבינוני לא. כאילו מה, מה בדיוק ההגדרה של בינוני, איך הוא מצליח להשתלט, לשלוט על המחשבה, דיבור, מעשה, על הגוף, על איברי הגוף מצד אחד, ומצד שני יש את העניינים שהבינוני לא מצליח, שזה הכוחות הפנימיים שמתעוררים אחרי התפילה במיוחד. ואף על פי כן, מכיוון שהבינוני יש לו את המוח שליט על הלב ויש לו גם כן את העניין של הרשימו שנשאר מהעבודה של התפילה שלו, זה נותן לו כוח להתגבר, לא לתת להרהורים שעולים מהלב אל המוח שישלטו עליו, ומיד שהוא שם לב שמדובר פה לעניין של הרהורים צפים ועולים, אז הוא דוחה אותם בשתי ידיים. כי הבינוני הוא בן אדם כזה שהוא לא נותן להיות רשע בפועל אפילו שעה אחת. עד כאן הוא דיבר בנוגע לעניינים של בין אדם למקום, מחשבה, דיבור, מעשה בין אדם למקום. עכשיו האלטער רבי מסיים את העניין בנוגע לבין אדם לחבירו. מה היה נוגע לבינוני בנוגע לבין אדם לחבירו? אומר האלטער רבי: וכן בדברים שבין אדם לחבירו, מיד שעולה לו מהלב למוח איזו טינה ושנאה חס ושלום. כמו שאמרנו קודם, הבינוני הלב שלו עדיין לא מזוכך ולכן יש לו תאוות. והתאוות האלה עולות מהלב אל המוח. ולכן דיברנו שההרהור הראשון זה עדיין לא נחשב לרשע, כי ההרהור הראשון זה, זה ההשתקפות של המידות שבלב, שהבינוני עדיין המידות שבלב לא הזדככו אצלו במיוחד אחרי התפילה. לכן

02:13 יכול להיות אצלו איזה הרהור של רצון, תאווה, מחשבה זרה, הרהור, ענייני הווי, אבל הוא דוחה אותם. אותו דבר גם בנוגע למידת רוע בין אדם לחבירו. כמו שאמרנו, הבינוני עדיין מצד הזיכוך הפנימי, הלב שלו עדיין לא הזדכך, אז יכול להיות אצלו גם עניינים של מידת רוע, ובמילא יכול להיות אצלו שמצד הלב יש לו עניינים של רגש שלילי, רגש לא נכון, רגש לא טוב לבן אדם אחר. אז הוא אומר: מיד שעולה לו מהלב למוח איזו טינה ושנאה חס ושלום. טינה ושנאה זה שני סוגים של שנאה. טינה זה שנאה יותר, יותר דקה. טינה בליבו, לא שנאה גמורה. זה שנאה יותר דקה. שנאה זה כבר כשזה לוקח את כל המציאות שלך. או איזו קנאה, או כעס, או קפידה. קנאה זה עוד מידה אחרת ממידת רוע, עניין של קנאה. או כעס, או קפידה. ההבדל בין כעס לקפידה, כעס זה כשזה בלב. קפידה זה כשזה במוח. הבדל בין כעס לקפידה. כעס זה שאדם מרגיש כעס בלב, כועס, זהו. אז הוא כבר תפס את הלב שלו. קפידה זה יכול להיות רק כאילו יש לו משהו, מישהו עשה לו משהו לא טוב, אפילו שעדיין בלב הוא לא כועס, אבל במוח הוא מקפיד. זאת אומרת, במוח הוא כאילו חושב רע, למה הבן אדם הזה עשה לי את זה? מה יש לו קפידה עליו? על כל פנים, זה כל מיני סוגים של מידת רוע שיכול להיות אצל הבן אדם. אומר האלטער רבי: אינו מקבלן כלל במוחו ורצונו. אז כאן מגיע הכוח של הבינוני, הכוח של מוח שליט על הלב, שהוא לא נותן שמידות הרוע האלה יפעלו אצלו בפועל ממש. זאת אומרת, הוא לא נותן ש--

04:15 את זה ברצון. אה, אינו מקבלן כלל במוחו ורצונו. וברגע שהוא מרגיש, שהוא שם לב שיש לו עכשיו איזשהו הרהור של טינה ושנאה או קנאה, כעס וקפידה, ברגע שהוא שם לב שזה עולה לו במוח הוא מיד מסיח דעת מזה. זה דבר ראשון, שהוא לא נותן שזה י-י-יפעל את הפעולה שלו, לחשוב את ההרהורים האלה של טינה ושנאה וכעס. עכשיו האלטער רבי מוסיף עניין יותר עמוק: ואדרבה, המוח שליט ומושל ברוח שבלבו לעשות ההיפך ממש. לא רק שהוא לא מקבל את הטינה ושנאה, אלא אדרבה, הוא מתנהג בפועל ממש הפוך ממה שהוא מרגיש. לעשות ההיפך ממש, להתנהג עם חבירו במידת חסד הפוך ממה שהוא מרגיש להתנהג. זאת אומרת, זה מגיע לפועל. אמרנו, הוא בינוני, אז הוא לא יכול להרגיש עכשיו ה-- אבל הוא יכול להתנהג. התנהגות זה פועל. התנהגות של חסד, להתנהג עם חבירו במידת חסד וחיבה יתרה מודעת לו. כן, לא רק מידת חסד, אלא אדרבה הוא אומר חיבה יתרה מודעת לו. הוא עוד מראה לו חיבה יתרה. אנחנו רואים בשולחן ערוך, הרי יש הלכה בשולחן ערוך. זה פסוק בתורה שבכתב: כי תראה חמור שונאך, אה, כי אם אתה רואה את החמור שונאך רובץ תחת משאו וכיוצא בזה, לא תעזבנו. ושם רש"י מביא הגמרא. הגמרא בבבא מציעא, מה זה שונאך? אז הגמרא אומרת שיש שנאה גם על פי תורה. כן, בן אדם שחייבים לשנוא אותו, כמו שהאלטער רבי ידבר על זה בפרק ל"ב. מה הגדר של שנאה על פי תורה, אבל על כל פנים, אפילו כשהתורה אומרת לך שמותר או מצווה לשנוא את רעך כשמדובר חברך בתורה ומצוות ומאחר והוא לא, והוא לא משנה את הדרך וכו', כל

06:15 העניינים שהאלטער רבי יסביר בפרוטרוט בפרק ל"ב. אז בנוגע לשנאה, מה כתוב בתורה? שאם אתה רואה את החמור של השונא, מצווה בשונא תחילה. זאת אומרת, אם יש שני חמורים, חמור של החבר שלך וחמור של השונא, אז יש מצווה להרים את השונא עוד לפני החבר של-- החבר. דווקא השונא קודם. למה? כדי, כדי ללכת נגד המידה שלו. אז זה מה שהאלטער רבי אומר פה גם כן: חיבה יתירה מודעת לו. דווקא הבן אדם הזה, אה, שיש לי עליו איזו הרגשה של קנאה וכעס וקפידא, אז דווקא איתו אני מתנהג איתו באופן של חיבה יתירה. למה האלטער רבי אומר את זה? לכאורה מספיק שהוא לא, הוא לא, לא נותן לרגשות של קנאה ושנאה. לכאורה מספיק שהוא לא, לא כועס עליו, הוא לא נותן שהמחשבות של כעס ייכנסו לו, הוא דוחה אותם גם. למה צריך גם להתנהג להיפך? מה העניין? אז בהמשך, למשל, האלטער רבי אמר קודם באמצע הפרק, האלטער רבי הרי אמר שיש את העניין של מוח שליט על הלב בכלל. א', היה עניין אחד. דיברנו שיש שני עניינים. יש עניין אחד שזה מוח שליט על הלב, שזה השליטה. אני מחליט מי הבעל בית ואני עושה מה שהבן אדם מחליט, מה הוא רוצה לחשוב, מה רוצה לדבר, מה רוצה לעשות. אבל יש גם כן שהבן אדם לצד הקדושה, בפרט בצד הקדושה, שזה ללכת לקצה השני, אלא להיפך. שבן אדם יש לו את היכולת להפוך את הלב שלו מצד הקליפה לצד הקדושה, מצד העניין של יתרון האור מן החושך. אז לכן גם פה אומר האלטער רבי, מצד מוח שליט על הלב, אז אני לא נותן שהמחשבות של קנאה ושנאה

08:06 וכעס ישלטו עליי, אבל מצד העניין של אלא להיפך, לקחת את זה לצד הקדושה, שצד הקדושה אומר שצריכים לא רק לא לחשוב רע על השני, אלא אדרבה, מצווה בשונא, דווקא הבן אדם שמפריע לך, שאתה לא-- שיש לך בעיה איתו, דווקא לבן אדם הזה תתנהג איתו במידת חסד וחיבה יתירה מודעת לו. האלטער רבי מפרט: לסבול ממנו עד קצה האחרון. בן אדם הזה שמפריע לך, יכול להיות שבפועל ממש אתה סובל ממנו. לסבול ממנו עד קצה האחרון, וממשיך: ולא לכעוס חס ושלום. אפילו שאני סובל מהבן אדם הזה, הוא באמת מפריע לי, אף על פי כן אני לא כועס עליו, וגם שלא לשלם לו כפועלו חס ושלום. אני לא כועס עליו, אני גם לא מחזיר לו, לא משלם לו. מה האלטער רבי מוסיף? הרי כבר אמר לא לכעוס עליו. מה הוא מוסיף? וגם שלא לשלם לו כפועלו חס ושלום. אז הרבי מסביר: יכול להיות לפעמים שבן אדם יש מידת הכעס, אז כעס זה דבר, מידה רעה. הרמב"ם הרי פוסק בהלכות דעות שצריכים להיזהר מכעס עד קצה האחרון. אבל הרמב"ם הרי כותב שכל המידות אפשר לקחת את זה באמצע. כן, מידה ממוצעת, מידה בינונית. הרמב"ם מדבר שיש מידת העודף. אז כל מידה לא צריכים ללכת לקצה השני. צריכים קצת מכל דבר, שלא יהיה מדי פזרן, לא מדי קמצן, לא מדי שמח, לא מדי עצוב, לא מידה. השיטת הרמב"ם שיש את הדרך, השביל הזהב, הדרך הבינוני. איך צריך להיות העבודת השם, וכיוון זה שיטת הרמב"ם. אבל מכאן יש חסיד שהוא עושה לפנים משורת הדין, אבל לא בקצה השני. יש אבל שתי מידות שהרמב"ם

09:58 כותב שהמידות האלה צריכים ללכת בקצה השני. מה הם שתי המידות האלה? כעס וגאווה. על כעס וגאווה הרמב"ם פוסק כמו הגמרא בברכות, שם שמחלקת הגמרא, הרמב"ם פוסק כפי השיטה שצריך ללכת עד קצה האחרון בנוגע לכעס וגאווה. אז כאן מדברים על כעס. אז דבר ראשון, לא לכעוס. למרות שיש לי את כל הסיבות לכעוס עליו, הוא בן אדם שמפריע לי, לסבול ממנו. ואף על פי כן אני שולט על מידת הכעס שלי. אז על זה האלטער רבי אומר עוד דבר. לפעמים יכול להיות, בסדר, אני לא כועס, אבל בפועל אני צריך. הבן אדם הזה צריך לשים אותו במקום בלי כעס. צריכים לחנך אותו, צריכים להדריך אותו, צריכים ל-ל-לתת לו איזה עונש שהוא שיבין שהוא עשה משהו לא טוב. אני אעבוד על מידת הכעס, אני אעשה את זה בקרירות, אבל אני אשלם לו כפועלו. התנהגות שלו התנהגות ממש לא נורמלית. צריכים לשים אותו במקום, להדריך אותו ולעשות את זה באופן של לשלם לו כפועלו, על כפו, בלי כעס. אז זה האלטער רבי אומר, שני הדברים: לא רק שהוא לא כועס עליו, אלא אפילו לשלם לו כפועלו בלי כעס, גם זה הוא לא עושה. זה הוויל של הבינוני, הוויל של הבינוני, שהוא הולך בקצה השני. לא רק בגישה זה שהוא לא נותן שהמידות רעות ישלטו עליו, כעס וגאווה וקנאה וכעס, כל המידות רעות האלטער רבי אומר פה, אלא עוד יותר. הוא הולך לקצה השני, לצד הקדושה. ולא רק שהוא לא כועס, אלא אדרבה, לא משלם לו כפועלו. אלא אדרבה, אומר האלטער רבי, לגמול לחייבים טובות. כאן מגיע היסוד שהאלטער רבי אומר ודורש מהחסידים, והוא דורש את זה מהבינוני, שזה העניין של

11:49 לגמול לחייבים טובות. הבן אדם באמת חייב, הוא מתנהג לא טוב, הוא חייב, מגיע לו עונש. ואף על פי כן, לא רק שאני לא עושה לו רע, אלא אדרבה, לגמול לחייבים טובות. לבן אדם שהוא חייב אני עושה לו טובה. היפך, היפך, היפך הטבע. ממשיך האלטער רבי. מאיפה לוקחים את זה? כמו שכתוב בזוהר, ללמוד מיוסף עם אחיו. העניין הזה, הזוהר מדבר על זה, והזוהר אומר שזה בעצם אנחנו לומדים מיוסף עם אחיו. הדוגמה, איפה אנחנו רואים כזה הנוהג שלא רק שהוא לא כעס עליהם ולא רק שהוא לא החזיר להם כפעלם, אלא אדרבה, גמל לחייבים טובות. מי הסמל? מי הדוגמה על זה? זה הסיפור של יוסף עם אחיו. אז כולנו יודעים את הסיפור של יוסף עם אחיו, שהם מכרו את יוסף והם עשו ליוסף דברים קשים מאוד. כל הצער והעוגמת נפש שיוסף היה עשרים ושתיים שנה רחוק מאבא שלו וכל, כל העניינים, כל העניינים שהוא עבר. ואף על פי כן, כמו שהתורה מספרת בפרשת ויגש, בפרשת ויחי, שיוסף הצדיק לא רק שהוא לא התנקם באחים שלו, אלא אדרבה, הוא אמר להם שיבואו אליו למצרים והוא ייתן להם מקום בארץ גושן, מיטב הארץ. הוא עשה להם את כל הטובות שבעולם, היפך כל איך שהתנהגו אליו. כן. אז יוסף הוא הדוגמה, הוא הסמל לעניין של לגמול לחייבים טובות. אז על דרך זה אומר האלטער רבי, כך צריך להיות הנוהג בין בני אדם. לגמול לחייבים טובות. אז שאלה פשוטה שכל אחד יכול לשאול פה, רגע, אבל רואים בסיפור של יוסף שיוסף כן עשה-- לא, לא נתן להם. בהתחלה הוא, הוא ציער אותם. בהתחלה הרי יוסף ציער אותם. הוא דיבר, דיבר אליהם קשה,

13:44 הוא אמר להם שהם מרגלים. הוא שיגע אותם, הוא עשה להם הרבה כל מיני, כל מיני דברים שגרם להם צער. מה זאת אומרת יוסף עם אחיו? אז זה מוסבר בחסידות, הצמח צדק מסביר. הרבי מביא את זה גם כן במאמר של קדושים, מאמר פסח שני במלוקט. יש מאמר שם, הרבי מסביר באריכות כל העניין של יוסף עם אחיו. אז הרבי מביא את זה מהלשון של הצמח צדק. הרבי מסביר את זה באריכות שגם זה היה חלק מהטובה. כל הסיפור שיוסף ציער את האחים שלו בהתחלה, זה לא היה כי יוסף חס ושלום רצה לנקום. זה היה כי יוסף רצה שיהיה אצלם הרהורי תשובה. הוא רצה לפעול אצלם והוא פעל את זה. הרי כל העניין שיוסף אמר להם ״מרגלים אתם״, מה זה פעל? ויאמרו מיד, מה הם אמרו? ״אשמים אנחנו״. וראובן אמר להם, כן, למה מכרתם את הילד? הם עדיין לא ידעו שזה יוסף. זאת אומרת שיוסף, אדרבה, זה היה חלק מהטובה, שיוסף רצה לפעול אצל האחים שיהיה אצלם הרהורי תשובה ויתקנו את הדרך שלהם. ואחרי זה גם כן, כשהוא לקח את גביע הכסף והוא שם את זה בתוך האמתחת של בנימין, זה היה ממש מידה כנגד מידה. החטא שלהם היה זה שהם עשו צער לאחד מהאחים, ליוסף. עכשיו, כשהם כולם ביחד נלחמו לטובת בנימין ואמרו, אנחנו נהיים עבדים, אנחנו לא נותנים שבנימין יישאר פה. אנחנו כולנו הולכים למצרים, חוזרים. אז הם עשו את ההיפך ממה שהם עשו קודם אצל יוסף. אז בזה הם עשו תיקון. כן, תשובת המשקל באה מן הקצה לקצה. הם הלכו לקצה השני. אז כל זה בעצם היה חלק מיוסף לגמול לחייבים

15:32 טובות, שיוסף עזר להם כדי לתקן את העניינים שלהם. כמו שכתוב בחומש אחרי זה, כשהוא התגלה אליהם, שהוא נתן להם את כל המרחב, כל השפע שהוא נתן להם. אז ממילא זה לומדים מיוסף. יפה. אז זה מה שהאלטער רבי אומר. וכאן נשאלת שאלה פשוטה: למה האלטער רבי מביא את זה? לכאורה מה נוגע פה שהאלטער רבי צריך להוסיף ללמוד מיוסף עם אחיו? נכון שזו דוגמה יפה, הכל טוב, אבל מה זה נוגע לתניא? זה נוגע בחומש, זה נוגע למדרש. מה נוגע בתניא לדעת שיוסף עם אחיו הוא הדוגמה לזה? מה זה מוסיף בהסבר בתניא? חוץ מזה, לא רק שלא מוסיף בהסבר, לכאורה זה עושה קושיה. יוסף היה צדיק. הוא נקרא יוסף הצדיק, וכאן האלטער רבי מדבר לבינוני. אז מה אתה לוקח מיוסף הצדיק דוגמה בשביל הנוהג של בינוני? אני לא צדיק, אני בן אדם פשוט, משתדל להיות בינוני. והאלטער רבי דורש מכל יהודי שיהיה אצלו הנוהג של לגמול לחייבים טובות. ואז הוא אומר, כמו יוסף. אז יש חסידישע ווארט. ר' מני סנמוב [?] היה אומר כך, שמעתי: ״ללמוד מיוסף עם אחיו״, לא כתוב ״להיות כיוסף עם אחיו״. אתה לא צריך להיות במדרגת יוסף. אתה צריך ללמוד מיוסף. זאת אומרת, ללמוד מההתנהגות בנוגע לפועל. יוסף היה אצלו כי באמת הרגיש את כל הפנימיות של העניין. אבל אנחנו לא מרגישים את פנימיות העניין, אבל בכל אופן לדעת להתנהג, זה לומדים. הרבי אומר גישמאקע ביאור. הרבי אומר שהסיבה למה האלטער רבי מביא ״ללמוד מיוסף עם אחיו״, זה לא רק להביא דוגמה, אלא להביא גם הסבר. יש פה הסבר. כי לכאורה, למה באמת אני צריך להתנהג לבן אדם שעושה לי רע,

17:31 להתנהג איתו טוב. למה לגמול לחייבים טובות? אני מבין שאני לא-- אסור לי, אסור לי לכעוס, אסור לי להקפיד כי זו מידה גרועה. אז אני מבין. אבל להגיד שאני צריך עדיין בחיבה יתירה מודעת לו, עד קצה האחרון, לסבול ולתת לו טובה. למה? למה? למה? לגמול לחייבים טובות. מה פתאום. למה שאני אעשה לו טוב? בן אדם שעושה לי רע. אז יש פה הסבר מה אנחנו רואים אצל יוסף. כשהאחים ראו שהוא יוסף והם התחילו להתבייש וכולי, כל מה שקרה שמה והתחילו לבכות כמו שכתוב בפסוקים. אז יוסף אמר להם: אתם חשבתם עלי רעה, אלוקים חשבה לטובה. כלומר, יוסף הסביר להם שבאמת יש פה שתי מחשבות. אתם עשיתם משהו רע ואתם יכול להיות שגם חשבתם רע, ובמילא אתם צריכים לעשות תשובה, זה עניין שלכם. אבל איך אני צריך להסתכל על זה? אלוקים. יש פה כוונה אלוקית. אלוקים חשבה לטובה. זה שהקדוש ברוך הוא עשה את כל העניין הזה, שהוא שלח את יוסף ומכרו אותו למצרים, זה היה כדי שאחר כך יוכל להיות מזה תועלת להחיות עם רב. אז מצד הכוונה האלוקית הייתה פה כוונה טובה, כמו שהאלטער רבי מסביר הלאה באיגרת הקודש. למה אסור לך לכעוס? למה כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה? המכתב הידוע שיש בפרק כ"ה באיגרת הקודש. למה כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה? מה מסביר האלטער רבי? כי אם אתה כועס זה אומר שאתה לא מבין שיש פה שליחות מהקדוש ברוך הוא. כלומר יש פה שני עניינים, יש את המזיק ויש את הניזק. אבל אדם שמזיק צריך לעשות תשובה. למה? כי הוא בחר בחירה חופשית. אם הוא בחר לתת מכה או לתת נזק או להוציא כסף או

19:24 לעשות איזה נזק אז הוא עשה משהו לא טוב. המזיק צריך לעשות תשובה. אה, זה מצד המזיק. מצד הניזק אבל, זה נגזר מן השמיים. מה, זה לא הבן אדם? הניזק היה צריך לקבל את הנזק. כמו שדוד המלך אמר, "ה' אמר לו קלל", זה ה-- זה הגיע מן השמיים. איי, ההוא עשה את זה. הוא היה שליח, אבל אין לו-- הייתה לו בחירה. הוא לא היה חייב להיות שליח. הוא היה יכול להגיד אני לא רוצה להיות שליח ולבחור בטוב. אז לכן, אם אתה מסתכל מצד המזיק, המזיק צריך לעשות תשובה על רוע בחירתו שהוא בחר לעשות את הנזק. אז זו ההסתכלות של המזיק. אבל מצד הניזק, מה הוא צריך לראות פה? שזה מן השמיים, ואם זה מן השמיים צריך לקבל את זה באהבה ולא לכעוס. ואם הוא כועס זה כי הוא לא מאמין שהקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם, ולכן כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. זה האלטער רבי אומר באיגרת הקודש. על דרך זה אומר האלטער רבי פה גם כן. לפי זה יוצא שמה שהאלטער רבי מסיים פה את הפרק והוא אומר כמו שכתוב בזוהר ללמוד מיוסף עם אחיו. זו לא סתם דוגמה, אלא זה ביאור למה צריך לגמול לחייבים טובות. את זה אנחנו לומדים מיוסף עם אחיו, שיוסף הסביר לאחים שלו החשבון: מכיוון שאלוקים חשבה לטובה, לכן לא רק שאני לא הולך להתנקם ולתת לכם עונש, אלא אדרבה, אני אעשה לכם טוב כי הוא רואה בזה את הכוונה האלוקית. הכוונה האלוקית לטובה, וכך כל יהודי צריך לחשוב כל פעם שכל עניין שקורה לו, בין מן השמיים, בין על ידי הבריות, זה הכל עניין של כפרת

21:08 עוונות. זה הכל עניין של לטובה. גם זו לטובה. כל דעביד רחמנא לטב עביד. לא רק דברים שמגיעים מן השמיים, אלא גם דברים שמגיעים על ידי, על ידי הבריות. ולכן לגמול לחייבים טובות. אז ממילא זה בעצם החלק הזה של התניא, השורות האלה הן שורות מאוד, מאוד חשובות לכל אחד מאיתנו. העניין של בין אדם לחבירו זה עניין שכל אחד מאיתנו צריך תמיד להשתפר, לתקן עניינים של אהבת ישראל ומידות טובות. אני זוכר כשהייתי ילד בחיידר אז למדנו אז תניא בכיתה מכינה, היינו לפני בר מצווה. אז המלמד שלנו התחיל ללמוד איתנו תניא ואני זוכר כשלמדנו פרק י"ב, אז הוא, אז הוא עשה סוג של מבצע. היום קוראים לזה מבצע, אבל הוא עשה כאילו שכל התלמידים בכיתה למדנו בעל פה את השורות האלה, וזה היה כזה עניין לחזור על זה כל יום ויום כדי להחדיר את זה. כדי לחקוק את זה. כדי שזה יהפוך להיות לחלק מהמחשבה שלנו. ללמוד את השורות האלה פעם ועוד פעם ועוד פעם כדי לעבוד על המידות. כשבחור מרגיל את עצמו כל יום לחזור על המילים שהאלטער רבי אומר פה ולחשוב על זה עוד הפעם ועוד הפעם, זה נותן לך את הכוח להתגבר. האלטער רבי לא דורש מאיתנו להיות צדיקים, אבל הוא דורש מאיתנו לשלוט על הרגשות שלנו. וגם כשאני יש לי את כל הסיבות למה לכעוס או להקפיד או שנאה, כעס, קפידא וכו', אז להתגבר על זה. דבר ראשון לא לתת שזה יבוא במחשבה בפועל, ודבר שני אדרבה, כמו שאומר פה לגמול לחייבים טובות, שזה אנחנו לומדים מיוסף עם אחיו.