פרק י' - חלק שלישי

00:01 אנחנו נדבר היום קצת להסביר את הנושא, לדעת איפה אנחנו נמצאים בגלל שהיה הפסק גם. האלטער רבי בפרק י' בתניא, האלטער רבי מבאר את ההבדל בין צדיק וטוב לו וצדיק ורע לו. בעצם האלטער רבי רוצה לבאר, להגיע לבינוני. אבל כדי שאנחנו נוכל להבין את המהות של הבינוני, אז צריכים להבין כל מה שיש מסביב לבינוני. ככה זה הסדר פה בתניא. האלטער רבי רוצה לבאר לנו את המהות של הבינוני. אז האלטער רבי עושה את כל הבניין של האדם וכל הקצוות. מסביר את השני צדדים שיש בצדיק, שני המדרגות שיש ברשע, ואז אנחנו נוכל להגיע בפרק י"ב ולהבין את הבינוני. אז בפרק י' האלטער רבי מסביר את הצדיק, והמשך העניינים מזכיר רק דברים שכבר למדנו עליהם, אבל רק מזכיר כדי שנזכור על מה, איפה אנחנו אוחזים, בגלל שבפרק ט' האלטער רבי הסביר את המלחמה שיש בין שתי הנפשות, והוא הסביר איך שכל נפש רוצה לגמרי להיות בעל הבית על האדם כל כולו, שבעצם זה העניין של צדיק. כשהנפש האלוקית מצליח להביא את המטרה שלו, להיות בעל הבית על האדם, כל המהות שלו, אז זה בעצם מדרגת צדיק. ולכן מגיע פרק י', האלטער רבי מסביר מה באמת קורה כשבן אדם הגיע לשלמות הזאת, ובזה הוא מסביר את שתי הדרגות של צדיק, וזה הנקודה של פרק י'. אחרי זה הוא יסביר את הקצה השני, כשהפוך, כשהנפש הבהמית מתגבר, שאז זה מדרגת רשע, ובזה גופא ידבר כמה דרגות, ורק אחרי זה אנחנו נגיע אל הבינוני. אז האלטער רבי מסביר פה ככה. אני רוצה קצת להסביר, כי קראנו כבר בפנים חצי פרק, אבל חסר ההסבר מה בדיוק ההבדל בין צדיק וטוב לו וצדיק ורע

02:07 לו? מה, מה, מה, מה ההסבר? האלטער רבי, המילים פה בתניא, הוא אומר שהוא שונא לגמרי, שהוא לא שונא לגמרי, הוא אוהב את הקב"ה בתכלית, הוא לא אוהב בתכלית. זה הכל נראה מילים שקשה להגדיר מה בדיוק ההגדרה של ההבדל בין הצדיק וטוב לו, צדיק ורע לו. זה מובן שמדובר פה במדרגת צדיק, בן אדם שאצלו אין שום רע, לא רק בפועל, כי זה גם הבינוני, הרי גם הבינוני לא עושה שום עבירה. האלטער רבי אמר כבר בפרק א'. יפה, אז ממילא לא מדברים פה על לעשות עבירה או לא לעשות עבירה. מדברים פה על אהבת השם. מדברים פה על הלב, על המציאות הפנימית שלו, שגם הצדיק ורע לו, גם הצדיק וטוב לו, הם אנשים שיש להם אהבת ה', ואהבת ה' אצלו זה כל המציאות שלו. ולאידך גיסא גם כן יש להם שנאה לעולם הזה, הם מואסים ברע. אז בדיוק מה ההבדל בין צדיק וטוב לו וצדיק ורע לו? בתכלית, לא בתכלית. מה, מה, מה זה אומר? מה, מה הפשט במילים של התניא? אז חסידים תמיד התייגעו להבין איך להסביר את זה. אני רוצה להסביר את זה היום על פי ביאור שיש, ברוך השם, שעכשיו יצא התניא החדש שמה, ביאור עם רבותינו נשיאינו, ושם יש מהצמח צדק ומהרבי הרש"ב, אז יש, זה נותן לנו מילים שאפשר על פי זה לבאר את העניין. אז יש ביאור להסביר קצת את ההבדל בין צדיק וטוב לו וצדיק ורע לו. יש לשון שמובא, כמדומני שזה גם באתר של משכיל פרטי[?], זה מה שלומדים פה עכשיו הערב, שהוא אומר שצדיק וטוב לו הוא צדיק מעולם האצילות, וצדיק ורע לו הוא צדיק מעולם

03:56 הבריאה. אז אם אנחנו נבין קצת מה בדיוק ההבדל בין עולם האצילות לעולם הבריאה, זה יכול לתת לנו הבנה מאוד מאוד פשוטה, יסודית, להבין פשט פה בתניא. עכשיו בחסידות אנחנו לומדים שבאמת, אם אתה תסתכל על זה, עולם האצילות זה עולם שבו מאיר אחדות הוי'. עולם האצילות זה עולם שבו אומרים איהו וחיוהי חד, איהו וגרמוהי חד. הוא לבד הוא ואין זולתו. זה המדרגה של עולם האצילות. תכלית הביטול. עולם הבריאה, אז בחסידות מסבירים שעולם הבריאה מצד אחד זה נקרא בריאה, יש פה נבראים. מצד שני כתוב בחסידות שבעולם הבריאה גם כן הנבראים בטלים לגמרי לדבר הוי'. עולם הבריאה, כתוב בחסידות, שזה כמו דגים שבים. הנברא הוא באופן כזה שכל כולו חדור עם הדבר הוי'. זאת אומרת, מדברים פה על התהוות, אבל התהוות כזאת שנרגש בנברא שכל המציאות זה הכוח האלוקי שמהווה אותו. אז אם ככה, מה בדיוק ההבדל בין עולם האצילות לעולם הבריאה? עולם האצילות אתה אומר שהוא לבד ואין זולתו, ועולם הבריאה אתה גם אומר אותו דבר, שנרגש בנברא שכל המציאות שלו זה הדבר הוי' שמהווה אותו. אז אם נרגש בנברא שהדבר הוי' זה כל המציאות שלו, אז הוא גם כן אין ואפס, גם כן בטל. מה בדיוק ההבדל? אז במילים של חסידות ההבדל הוא שבעולם האצילות הביטול הוא באופן שמלכתחילה אין שום דבר חוץ מאלוקות. בלשון של חסידות זה נקרא לפעמים אפס. מה שאין כן בעולם הבריאה, פירושו שמדברים על מציאות ואומרים שהמציאות הזאת, כל המציאות שלה זה אלוקות. אז יש הבדל מאוד גדול אם אתה אומר שמלכתחילה כל המציאות פה זה אלוקות, מלכתחילה מדובר פה רק על עניין של אלוקות, או אתה אומר מציאות

06:01 שנרגש בו שכל מציאות זה אלוקות. להסביר את זה במילים פשוטות, קצת לקרב את זה יותר אל ה-- אל ה-- אל השכל. זה על דרך כמו שהרבי מסביר בליקוטי שיחות, יש בתורה של הרבי ההבדל של ״אני נבראתי לשמש את בוראי״, ״אני לא נבראתי אלא לשמש את בוראי״. זה וורט ידוע שמביאים את זה בהרבה מקומות. הרבי מביא את זה בכמה שיחות לגבי כמה עניינים. ההבדל בין אין עוד מלבדו לבין עוד. כמה פעמים הרבי דיבר על זה בכל מיני אופנים. יש את הלשון שאומרים בגמרא, גמרא מסכת קידושין, ויש שתי גרסאות. והגרסה הרגילה זה ״אני נבראתי לשמש את בוראי״. ויש גרסה בעניין, ״אני לא נבראתי אלא לשמש את בוראי״. מה הנפקא מינה? על כרחך אתה אומר אותו דבר. אז הרבי מסביר ככה: כשאתה אומר ״אני נבראתי לשמש את בוראי״, אתה אומר בד-- אתה-- דבר ראשון אני אומר ״אני נבראתי״. יש מציאות, יש נברא. אלא מה אתה אומר? כל המטרה של המציאות הזאת זה לשמש את בוראי. זאת אומרת, יש נברא, והנברא כל עניינו, כל מציאותו, זה לשמש את בוראי. אז זה ביטול. אבל יש נברא, הנברא העניין שלו זה ביטול. כשאני אומר אבל ״אני לא נבראתי אלא לשמש את בוראי״, אז מה אני אומר? אני אומר בעצם אין מציאות. ההנחה הראשונה היא ״לא נבראתי״. אין, אין, אין, אין עולם, אין מציאות. מה המציאות? לשמש את בוראי. הקדוש ברוך הוא רצה שיהיה לשמש את בוראי, ולכן יש מציאות. זאת אומרת, זה לא רק משחק של מילים, זה מהות אחרת לגמרי. כשאני אומר ״אני נבראתי״, אני אומר ביסוד, בבסיס, נמצא אני, האני שלי, כל עניינו זה לשמש את בוראי. כשאני

07:53 אומר ״אני לא נבראתי״, אתה אומר, אתה שולל את המציאות. כל העניין זה רק לשמש את בוראי, מלכתחילה אין מציאות אחרת חוץ מלשמש את בוראי. יש בשיחות של הרבי שהרבי מביא על זה דוגמה מאוד מאוד גשמית. שזה על דרך כמו שמוצאים בהבדל שהיה בבית המקדש בין הזהב לתחש. לבית המקדש, במשכן, אז כתוב שהיה-- בנוגע לזהב, אז כתוב: לא היה העולם ראוי לזהב ולא נברא אלא בשביל בית המקדש. כתוב בנוגע לזהב שהיה בבית המקדש, שבעצם לא היה צריך שיהיה זהב בעולם. זהב זה דבר שהעולם לא באמת ראוי לזה. אבל למה הקדוש ברוך הוא ברא זהב בעולם? הוא ברא את זה כדי שבבית המקדש יוכלו להשתמש עם זהב. על דרך זה כתוב בנוגע לתחש, יריעות תחש. בבית המקדש היה תחש, אז כתוב שהתחש לא קיים, לא היה, לא היה לא לפני זה ולא אחרי זה. הבעל חי הזה שנקרא תחש, שנברא רק בשביל אותו דור כדי שיוכלו לעשות מזה כלים לבית המקדש, את ה-- את היריעות של המשכן. אז הרבי מסביר מה ההבדל אם ככה. שני הדברים, גם זהב, גם תחש, נבראו בשביל בית המקדש. אבל אף על פי כן, כשמדברים בנוגע לתחש, אתה אומר שהוא בכלל לא היה בעולם וגם היום הוא לא נמצא בו. אין בעל חי היום שנקרא תחש. גם פעם לא היה. כל המציאות שלו נבראה מלכתחילה רק בשביל אותה שעה לבית המקדש. מה שאין כן זהב, קיים היום, היה קיים לפני זה. יפה. ובפועל למה השם ברא את זה? בשביל בית המקדש. בדוגמה על דרך זה אומר הרבי, זה ההבדל אם אתה אומר ״אני נבראתי״, ״אני לא נבראתי״. ״אני נבראתי״ פירושו שהמציאות שלך

09:45 זה בשביל לשם שמיים ושכנים. אבל בפועל יש נברא שהנברא כל עניינו זה לשם שמיים ושכנים. אז יש פה בדקות שני עניינים. כשאני אומר אבל ״אני לא נבראתי״, יש רק לשם שמיים ושכנים. בכללות זה ההבדל בין הביטול באצילות לביטול של בריאה. בעולם האצילות שמה מאיר חכמה. בעולם הבריאה שמה מאיר בינה. כתוב בזוהר. מה ההבדל בין חכמה ובינה? זה בדיוק ההבדל. חכמה זה כוח מה. חכמה זה דרגה כזאת ששמה נרגש מלכתחילה שאין עוד מלבדו. זהו חכמה. חכמה זה ראייה. מאיר האמת, כשמאיר האמת אז מלכתחילה אין שום מציאות חוץ מהאמת. יש לך פירוש, גם עכשיו לומדים את זה במאמר שלומדים פה בארץ. ההבדל בין פנימיות, בין ראייה וחכמה לפנימיות בינה. בינה זה גם כן ביטול, בפרט פנימיות בינה. זה נרגש שהאמת, בינה הוא מבין את האמת שאין עוד מלבדו. הוא מבין את האמת שהוא לבדו ואין זולתו. הוא בהבנה שלו בתכל'ס, הוא מתאחד עם זה. אבל סוף כל סוף בינה זה איך אני מבין. יש מציאות והמציאות הזאת תופסת. אז יוצא שהאחדות הוי' שמאיר באצילות והאחדות הוי' שמאיר בבריאה, למרות שבשתיהם אני אומר אין עוד מלבדו, בשתיהם אני אומר אחדות הוי', בשתיהם אני אומר שהכל זה אלוקות, אבל בדקות יש הבדל מאוד גדול. פה אני אומר שמלכתחילה אין עוד מלבדו. אלוקות זה המציאות היחידה, אין שום דבר חוץ ממנו. ואילו בבריאה אני אומר שבמציאות נרגש. אז אתה, אתה מתחיל מעניין המציאות. אז גם כשאני מגיע להכרה שאין עוד מלבדו, בפועל זה ככה, אבל לא שבעצם זה ככה. זה בסגנון אחר ההבדל בין אצילות לבריאה. ואילו בבריאה אני אומר בפועל הכל זה אלוקות, אבל לא

11:33 שייך שיהיה אחרת. שייך. לא מופרך. זה נישט אפגעפרעגט. בעולם הבריאה לא מופרך עניין שזה לא אלוקות. בפועל אין עוד מלבדו, לפי כל הביאור, לפי כל הסוגיה. ככה אני מבין. בחכמה מצד אצילות שמה נרגש: אי אפשר. זה האמת, לא שייך באופן אחר. זה הרגש של ראייה וחכמה. זה הפשיטות, ככה זה, אי אפשר באופן אחר. על דרך זה, זה ההבדל פה בתניא בין צדיק וטוב לו לצדיק ורע לו. צדיק ורע לו, בפועל הוא עובד על עצמו. הוא הגיע לכזאת דרגה של אהבת השם, זה התבוננות, זה המדריך וזיכוך הנפש וכולי, כל העניין. הוא הגיע להכרה שאין עוד מלבדו, ולכן הוא אוהב את הקדוש ברוך הוא אהבה גדולה ביותר, והאהבה שלו פועלת שהרע מתבטל אצלו לגמרי. אבל בפועל, בעולם הבריאה, בפועל זה כך, אבל לא שייך, מופרך אצלו? זה לא מופרך. זה מה שהאלטער רבי אומר: אינו מואס בתכלית. זה לא באופן שאי אפשר באופן אחר, בכזה אופן אין אצלו. זה צדיק ורע לו. ולכן אומר האלטער רבי, הוא נקרא צדיק שאינו גמור. זאת אומרת, זה עדיין לא חדר בכל המ-- זה לא נהיה אצלו באופן כזה שעניין שהוא לא אלוקות, הוא גם אצלו מופרך לגמרי. מה שאין כן צדיק וטוב לו הוא צדיק כזה שאצלו מאיר האמת של אלוקות על דרך שמאיר באצילות. אני לא ינברסי, אין עניין אחר חוץ מאלוקות. עניין של לא שייך בכלל. אחדות הוי' כפי שזה מאיר אצל הצדיק וטוב לו זה באופן שאלוקות זה בתכלית. אם אלוקות זה בתכלית, כל דבר שהוא לא אלוקות מופרך אצלו בתכלית. ולכן אומר האלטער רבי: מואס בתכלית. עניין שהוא לא שייך לאלוקות זה מאוס אצלו בעצם.

13:19 אז זה ההבדל המהותי בין שני העניינים. בכלל אצל חסידים בדורות הקודמים היו תמיד מחפשים על זה משלים. פעם שמעתי ר' ניסן נמנוב שהוא הסביר מה ההבדל בין צדיק וטוב לו לצדיק ורע לו. הוא רצה להסביר את זה קצת בעמקות ובאותיות, אז הוא אמר מעניין. הוא אמר שבמלחמה ברוסיה הייתה תקופה שהיה רעב, ידוע בזמן של המלחמה, במלחמת העולם השנייה, היה רעב גדול מאוד. הרבה חסידים, רחמנא ליצלן, נפטרו מהרעב. כידוע זה היה בלנינגרד, אחרי זה גם ב-- גם בטשקנט, בסמרקנד. היו, רחמנא ליצלן, היו הרבה חסידים שנפטרו בתקופה ההיא בגלל שהיה רעב גדול מאוד. אז בזמן הרעב אנשים חיפשו מה לאכול, היו אוכלים כל מה שרק, כל מה ש-- מה שיכלו למצוא. אז, אז, אז, אז ר' ניסן אמר שגם ברעב הכי גדול אנשים אכלו אפילו מהזבל. כן? היו אוכלים, אפילו היו דברים שבימים כתיקונם זה מאוס, זה, זה, זה, זה מגעיל, זה רקוב. אתה לא, אתה לא נוגע בזה. אבל מרוב רעב היו אוכלים גם זבל, גם דברים כאלה. אבל, אומר, למשל צואה אף אחד לא אכל. אכלו זה-- למה? זה שני סוגים של מאוס. יש דברים שזה מאוס בגלל שיש לך אוכל בריא, אתה לא תאכל אוכל כזה. יש לך אוכל בריא, אוכל נורמלי, אז אתה לא תאכל אוכל רקוב, אוכל מקולקל. אבל בזמן שאין משהו אחר אין ברירה. בדיעבד, נו, דוחק. אז סוף כל סוף זה משהו, זה גם אוכל. אבל יש דבר שזה לגמרי נישט נאָרמאַל. זאת אומרת, זה מופרך לגמרי. אז הוא אמר, הוא רצה להסביר את ההבדל בין צדיק וטוב לו לצדיק ורע לו. אז הוא אמר, זה ההבדל. צדיק

15:23 ורע לו מסתכל על כל ענייני לעומת זה כמו אוכל מקולקל, כמו זבל. אז זה מאוס אצלו, אבל זה לא מאוס בתכלית. הצדיק וטוב לו הוא מסתכל על הלעומת זה כמו צואה, אז זה מאוס אצלו לגמרי. זאת אומרת, עד דרגה, עד כמה זה מאוס. אז כמובן זה משל יפה, נחמד, אבל זה לא נותן הסבר. מה שאין כן הביאור לפי מה שהיה מוסבר, לפי מה שאמרנו, לפי מה שהרבי רש"ב הסבירו לנו בעומק ההבדל, מה השורש, העניין של צדיק וטוב לו צדיק ורע לו, זה נותן לנו קצת גם קצת בסיס של הסברה עד כמה זה מופרך. פעם שמעתי עוד ביאור. זה הכל קשור בעצם. זה רק משלים ודוגמאות כדי, כדי לקרב את זה קצת אל השכל. אז פעם שמעתי שאומרים מה ההבדל בין צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו, וגם בינוני. היו אומרים שלוש דרגות. מה קורה אם בן אדם אכל איזה מאכל ונודע לו שהמאכל לא היה כשר מאה אחוז? הייתה לזה בעיה בכשרות. אז מה, מה עושים? אז יש שלוש דרגות, כן. אומרים, הבינוני הוא בן אדם שברגע שהוא שומע שהאוכל לא היה מאה אחוז כשר, הוא מיד יכניס את האצבעות לתוך הפה והוא יקיא את מה שהוא אכל. זה היה אוכל לא כשר. מיד יקיא. צדיק ורע לו, הוא לא צריך להכניס את האצבעות, הוא רק שומע שזה לא כשר, הוא כבר מקיא. זאת אומרת, הוא לא צריך לעשות פעולה כדי להוציא את זה, כי זה הרגע שהוא שמע שזה היה משהו לא בסדר אז הוא מקיא מיד. והצדיק וטוב לו לא רק שהוא מקיא, הוא גם מתעלף. איך יכול להיות שזה נכנס?

17:21 ופה אין כזה נפקא מינה, כי הרי הקדוש ברוך הוא שומר את... כתוב "לא יאונה לצדיק כל און". לצדיק לא שייך שזה יקרה, אבל סתם היו אומרים אצל חסידים כדי לתת קצת הסבר. מה ההבדל? זאת אומרת, כמה זה מאוס? תלוי כמה זה מאוס, לפי זה תהיה התגובה שלו. אצל הבינוני, שאצלו המיאוס זה רק בפועל, צריך לעשות פעולה כדי, כדי, כדי להוציא את זה ממנו. צדיק ורע לו, שזה כבר מאוס אצלו גם בנפש, אז זה כביכול ממילא. אבל צדיק וטוב לו, זה כל כך מופרך אצלו, שזה, איך בחיים אצלו, זה גורם אצלו שהוא יתעלף לגמרי. וזה אגב, מספרים, אבל סיפור. שמעתי מספרים על איצ'ה דער מתמיד גם כן מעשה. אני לא זוכר עכשיו את כל הפרטים. שמעתי ממנו הרבה שנים. היום יש כבר ספר, אפשר להסתכל שם בפנים. אבל היה סיפור ברוסיה, בזמן הזמנים הקשים ברוסיה, גם כשהיה רעב וכולי, אז היה במקום איפה שאיצ'ה דער מתמיד היה גר, לא יודע אם זה היה בחרקוב או איפה שזה היה, אחד המקומות שהוא היה בתקופה מסוימת בחיים, היה שמה שתי, שתי מאפיות שהיו מוכרים לחם. מאפייה אחת הייתה בתכלית ההידור, ומאפייה אחרת גם הייתה כשרה, אבל לא בתכלית ההידור במדרגה של איצ'ה דער מתמיד. היה כשר, אבל לא היה מהדרין מן המהדרין כמו שאיצ'ה דער מתמיד אהב. בפועל הייתה תקופה של רעב. כמה ימים כבר לא אכל, והמאפייה שהייתה כשרה מהדרין לא היה להם מה למכור. היה, לא היה, קיצור, היה סגור. השנייה כן, המאפייה השנייה הייתה. קיצור, חסידים ראו שהמצב קשה והחליטו לעשות משהו, שאיצ'ה דער מתמיד צריך לאכול. אז הם השיגו לו לחם והחליטו לא להגיד לו את

19:13 האמת מאיפה זה הגיע, ואמרו לו שזה מגיע מהמאפייה המהודרת. והוא הלך והתחיל, נטל ידיים. קיצור, לקח את הלחם, והוא לקח את זה ביד והתחיל להגיד את הברכה. והוא הריח והריח והריח. הוא לא, פשוט לא. עד שבשלב מסוים הוא התעלף, וזהו. בסוף הוא לא אכל מזה. בסוף היו צריכים להגיד לו את האמת שזה לא היה מהודר, אז זה היה סוג של שמירה שהקדוש ברוך הוא שמר. הוא לא ידע, אבל הייתה לו הרגשה שמשהו לא בסדר. כן, זה מדרגה של חסידים שהיו באמת אוהבי ה'. אני לא יודע איזה מדרגה היה איצ'ה דער מתמיד. היה מדרגה בינוני, מדרגה צדיק ורע לו, צדיק וטוב לו. לא יודע בדיוק איזה מדרגה היה. בטוח היה אבל מדרגה. אבל הסיפור היה שבפועל, מה, משהו, ה' שמר עליו. הוא לא אכל מהאוכל הזה. על כל פנים, זה סיפורים של חסידים גדולים. אבל למעשה מה שהאלטער רבי מלמד אותנו פה, שכשמדברים על העניין של עבודה של צדיקים, המדרגה, כמה אצל בן אדם מופרך אצלו עניין של, מה זה, עניינים חומריים, עניין של קליפה, זה תלוי באיזה מדרגה הוא קשור לאלוקות. כמו שאמרנו, איזה דרגה באהבה. זאת אומרת, בתניא זה איזה דרגה באהבה, אבל הכול בעצם קשור. זאת אומרת, כמה אלוקות אצלך בנפש. זה מה שהאלטער רבי אומר: לפי ערך גודל האהבה לה'. אם אצלך אלוקות זה עניין שזה כל האמת, זה כל המציאות ולא שייך משהו אחר, אז זה נקרא שהאהבה זה נהיה כל המציאות שלך. זה נקרא אהבה בתענוגים. מה אמרנו? הסברנו בשיעורים קודמים שאהבה בתענוגים פירושו שזה נהיה העצם שלך, זה נהיה המציאות שלך. אז אם זה המציאות

21:11 שלך, אז כל עניין שזה לא, לא שייך בכלל, מופרך לגמרי. מה שאין כן כשזה לא במדרגה הזאת, אז בדקות, בדקות נשאר איזשהו מציאות ולכן שייך שיהיה. לכן זה לא מאוס אצלו לגמרי, בגלל שכשאלוקות כל כולו, הרע בטל, אבל לא שזה יתהפך לגמרי מן הקצה לקצה. אז זה בכללות להסביר את ההבדל בין צדיק וטוב לו לצדיק ורע לו. כמו שאמרנו בשיעור אחר, מה אנחנו שייכים למדרגות האלה? לכאורה, מי מדבר פה? אנחנו אנשים פשוטים. אבל כמו שהרבי כותב באחד המאמרים, יש את המאמר שהזכרתי כבר בשיעור אחר, שהרבי אומר במאמר של "בלע המות לנצח", שעל כל פנים בזמנים מסוימים, כשבאמת רוצים, אז כל אחד יכול לפעמים באיזשהו רגע מסוים שיהיה לו את העניין הזה, תנועה כזאת בנפש, שהוא כל כך מונח בעניינים של חסידות, עניינים של עבודת ה', שזה פועל אצלו שלרגע, על כל פנים, עניינים לא רצויים נהיה אצלו מאוס. והרבי כותב שבדור האחרון לגאולה, מכיוון שאנחנו נמצאים בזמן שלפני ביאת המשיח, והרי זה מה שיהיה הדרגה בעולם, הרי לעתיד לבוא יהיה באופן ש"בלע המות לנצח", "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", שאז יהיה בעצם במדרגה שמדברים פה של מיאוס ברע, זה יהיה הגילוי של לעתיד לבוא. אז מכיוון שצריך להיות הכנה לגילוי של לעתיד לבוא, אז צריך על כל פנים קצת שיהיה אצל עצמנו, כל אחד לפעמים על כל פנים, שיהיה אצלו את התנועה הזאת של להיות כל כך שקוע בעניינים של קדושה ואלוקות, שעניין לא רצוי יהיה אצלו באופן שזה מאוס אצלו.