פרק י' - חלק שני

00:00 כי אנחנו נמשיך הלאה פה בפרק י' בתניא. האלטער רבי בפרק הזה מסביר מה זה צדיק וטוב לו ומה זה צדיק ורע לו. אז כאן אנחנו אוחזים בפרק י' בדף י"ד עמוד ב' במילים "וביאור העניין". הרבי יתחיל לבאר מה זה צדיק גמור, ומשמה אנחנו נבין גם כן מה זה צדיק שאינו גמור. אומר האלטער רבי: "וביאור העניין, כי הנה צדיק גמור שנהפך הרע שלו לטוב". מה זה העניין של צדיק גמור? הכוונה אדם כזה שהרע שלו נהפך לגמרי לטוב. זאת אומרת, התרגום של המילה גמור פירושו שהוא גמור, שהוא, הוא, הוא גמר את העבודה. הוא עשה את העבודה בתכלית השלמות. זאת אומרת שהעניין של עבודת השם שלו חדר בכל המציאות שלו. הוא כל כולו צדיק. לא נשאר שום פרט שבו שלא נהיה קשור לקדוש ברוך הוא, כי גם הרע שבחלל השמאלי נהפך לטוב. כפי שדיברנו קודם, הפרק הזה זה המשך לפרק הקודם, ששם האלטער רבי הסביר עד כמה הנפש האלוקית רוצה להיכנס בגוף של האדם ולשלוט, שהאהבה לקדוש ברוך הוא תהיה בכל המציאות של האדם, גם בצד השמאלי, חלל השמאלי, ובזה גופא להפוך את הרע שבחלל השמאלי לגמרי לטוב. אז זה מה שהוא אומר שזה הגדר של גמור, צדיק גמור, שהצדיק שבו הוא לגמרי גמור. כי למה? כי הוא הגיע עד להפוך את הרע לגמרי לטוב. "ולכן נקרא צדיק וטוב לו". זו הסיבה למה קוראים לו גם השם השני, צדיק וטוב לו. מה הכוונה טוב לו? לפי התניא, שהטוב זה הבעל הבית היחיד שלו. זאת אומרת שלא נשאר שום שמץ, שום צד של רע, גם לא בחלל השמאלי, גם לא בחלל. הוא על ידי שהסיר

02:06 הבגדים הצואים לגמרי מהרע. איך הם מגיעים לזה? מגיעים לזה על ידי זה שהבן אדם מוריד לגמרי את כל הבגדים המלוכלכים, הלבושים. מחשבה, דיבור ומעשה שמלוכלך. להוריד את זה לגמרי מהרע. "דהיינו למאוס מאוד בתענוגי עולם הזה להתענג בם בתענוגות בני אדם". מה הפשט שהוא מסיר? מה זאת אומרת להסיר את הבגדים הצואים לגמרי? אז האלטער רבי רוצה להסביר שהפשט הוא לא רק בפועל ממש. אם הוא רק בפועל ממש מוריד את הבגדים המלוכלכים, כלומר את המחשבה, דיבור ומעשה אשר לא לה' המה, אז רק בפועל הוא לא עושה עבירה או לא מדבר או לא חושב עניינים לא טובים. עדיין הוא לא הופך להיות לצדיק בגלל זה. הוא עדיין עכשיו בצד הזה. הוא עדיין לא, לא, זה עדיין לא נקרא שהוא, הוא, הוא, הוא נהיה-- עדיין יכול להיות שיש לו המשכה לרע. כאן הכוונה היא, זה מה שהאלטער רבי מסביר. הוא מואס. לא רק שבפועל הוא מוריד את הבגדים הצואים, הוא מואס לגמרי בכל עניין ש-שהוא היפך אלוקות. "דהיינו למאוס מאוד בתענוגי עולם הזה להתענג בם בתענוגות בני אדם". האלטער רבי כאן מתכוון באריכות הלשון. כמובן שהאלטער רבי מתכוון פה להדגיש על דברים המותרים. על דברים האסורים אז ודאי, מה החידוש? על זה לא צריכים לדבר. החידוש הוא בנוגע לדברים המותרים. אז זה מה שהאלטער רבי מדגיש, שהצדיק גמור לא רק שבפועל הוא לא בעל תאווה. בפועל הוא לא, הוא עושה אתכפיא, אלא שהוא מואס. ובמה הוא מואס? אפילו בדברים המותרים. אם זה רק מצד תענוג בני אדם, אז הוא מואס בהם לגמרי. "למלאת תאוות הגוף בלבד ולא לעבודת ה'". כלומר, האלטער רבי רוצה לרמז פה שיש מדרגה בצדיק גמור שהוא יכול

04:09 כן ליהנות מהעולם, מהגשמי, כאשר ההנאה מהגשמי זה הנאה אלוקית. זאת אומרת, יש בכללות העבודה, כמובן, שבעבודת השם יש דרגה בעבודת השם שהבן אדם יכול להיות לו ההנאה מהגשמיות, אבל זה לא הנאה של תענוג בני אדם, זה הנאה אלוקית. על דרך כמו שאומרים בנוגע לעניין של אכילת שבת ויום טוב. יש מצווה, מצווה להתענג באכילה ושתייה. זאת אומרת שזו המצווה של עונג שבת, אז אצל הצדיק גמור נרגש אצלו התענוג באכילה ושתייה בשבת, אבל אין לו בזה שום תענוג בהמי. הת-תענוג שלו באכילה ושתייה בשבת זה לגמרי התענוג של שבת. כמובן שזו מדרגה מאוד גבוהה, כמו שאומרים, כולנו כשאוכלים צ'ולנט אז נהנים מהצ'ולנט, לא רק מעונג שבת, אבל יש כזה אופן עבודה שבן אדם יכול להגיע למדרגה כזאת שנרגש אצלו בתענוג הגשמי שזה לגמרי תענוג אלוקי. יש סיפור ידוע בקשר לי"ט כסלו. הרבי סיפר את זה גם פעם בהתוועדות של י"ט כסלו. המעשה הידוע עם האלטער רבי ור' שלמה קרלינר. כולם מכירים את הסיפור הזה, נמצא גם בליקוטי שיחות פרשת וישלח חלק י'. הרבי מביא את הסיפור שהאלטער רבי הזמין פעם את ר' שלמה קרלינר שיבוא לבית שלו, ואז הכינו הרבה אוכל וכולי, ועשו, אה, בישלו ועשו שמה גאנצע, גאנצע סעודה. ואז חילקו בין כל המבשלות בבית, הנשים שהתעסקו בבישולים. אז הם חילקו כל אחד מה הוא יעשה ושכחו מהמלח, מי ישים את המלח. וכל אישה שהייתה שמה ובאה למטבח נזכרה שלא דיברו על המלח, אז היא שמה מלח. אז כולם שמו מלח ובסוף האוכל היה מלא מלח. כשהגיע לאכול אז ר' שלמה קרלינר לא יכל לאכול. שם את האוכל לצד ואמר שאי אפשר לאכול. והאלטער רבי אכל כאילו

06:12 שום דבר לא קרה. שלמה קרלינר התפעל איך האלטער רבי אוכל ולא מרגיש שהאוכל זה בלתי אפשרי לאכול, זה מלא מלח. והאלטער רבי אמר לו אז, אז כשהייתי במזריטש, כשהייתי כבר במזריטש, פעלתי על עצמי שאני לא ארגיש את הטעם באוכל. אז הרבי דיבר פעם בהתוועדות, כך שמעתי מר' ירדן[?], שזה עדיין לא המדרגה הכי גבוהה של האלטער רבי. זה מה שהאלטער רבי למד במזריטש. אבל מדרגת האלטער רבי הייתה יותר גבוהה אחר כך. זה שהאלטער רבי לא הרגיש טעם באוכל, זה עדיין מדרגה כזאת שהצדיק, שהוא לא מרגיש אצלו, הוא צריך לא להרגיש את הטעם כדי שיוכל לעבוד את השם. אבל יש דרגה יותר גבוהה, זה שהוא כן מרגיש ואף על פי כן זה תענוג אלוקי. זאת אומרת, הוא מרגיש את הטעם, אבל הטעם פה הוא רואה בזה לא טעם בהמי חומרי, הוא רואה בזה תענוג אלוקי, שזה בעצם הגדר האמיתי של עונג שבת ומדרגת הצדיקים. על כל פנים, עם זה מה שהאלטער רבי אומר, שכאן מדברים על בן אדם שהוא הגיע על ידי העבודות להפוך לגמרי את כל הרע שבנפשו, עד שהוא מואס לגמרי בכל עניין של תענוגי עולם הזה, גם בעניינים הגשמיים כאשר זה תענוגים של בני אדם ולא לעבודת שמיים. זאת אומרת, כאשר, אבל כשמדובר בלהגיע לעבודת שמיים, אז הוא כן יכול לעורר בעצמו שיהיה לו תענוג מצד עבודת השם שבזה. מפני למה הוא מואס? למה צדיק גמור הוא במדרגה כזאת שהוא מואס לגמרי בעניינים שהם לא אלוקות? ומסביר האלטער רבי: מפני שהם נמשכים ונשפעים מהקליפה וסטרא אחרא. הסיבה למה הוא מואס בהם, אומר האלטער רבי, לא בגלל שיש לו איזו בעיה עם הגשמיות מצד עצמה, אלא

08:00 הצדיק הוא רואה בגשמיות מאיפה זה מגיע. הצדיק רואה את שורש העניינים, מכיוון שהוא מסתכל בכל דבר בשורשו, והוא יודע שכל דבר בעולם נמשך ממקום יותר נעלה, והוא יודע מה שלמדנו קודם בתניא, שהעניין היא התאווה. עניין התאווה שיש בעולם הזה, התענוג החומרי הגשמי. מאיפה זה מגיע? זה מגיע מקליפה וסטרא אחרא, שמוסבר בחסידות. מאיפה מגיעים כל התענוגים בעולם הזה? שיש תענוג, עצם התענוג זה באלוקות. מקור התענוג זה רק בקדושה. נו, תענוג זה רק בקדושה. עניין התענוג הזה, מקור התענוג הזה הרי היה רק באלוקות. אלא מה? זה משתלשל על ידי ירידת העולמות בצמצומים, בפרט על ידי שבירת הכלים שמוסבר במאמרים, עד שנופל פה למטה, נופל מזה בתענוגי עולם הזה. זה מוסבר בחסידות באריכות. כל העניין שיש פסולת, מכל דרגה ודרגה יש פסולת. כמו בגשמיות, בן אדם אוכל. אז יש פסולת מהאוכל, ובפסולת הזאת יש בעלי חיים או אחר שבשבילו הפסולת של האדם זה בשבילו התענוג. על דרך זה יותר מאוחר לכל מיני בעלי חיים מאוד מאוד נמוכים שהם אוכלים מהפסולת של הפסולת, של הפסולת. על דרך זה גם, כלומר, מהתענוג האלוקי בעולם האצילות נהיה מזה פסולת למדרגות יותר נמוכות, מלאכים, שרפים, אופנים, עד שזה מגיע לשמרי האופנים, שמזה נהיה התאווה של עולם הזה. וממילא על ידי ריבוי הצמצומים, שבירת הכלים, נעשה מזה תענוג של סטרא אחרא וקליפה. ולכן בגלל שהצדיק גמור רואה ומסתכל על התענוגים, מה הוא רואה בהם? הוא רואה בתענוגים האלה מאיפה מגיע, שזה מגיע מהמקומות של הסטרא אחרא. והרי הצדיק שונא את הסטרא אחרא, כי סטרא אחרא זה היפך האלוקות, והצדיק שונא את הסטרא אחרא, ובמילא הוא מואס מהדברים שמקבלים חיות מהסטרא אחרא.

09:59 זה מה שהרבי אומר פה. כל מה שהוא מהסטרא אחרא צדיק גמור שונא בתכלית השנאה. מה הכוונה? גודל אהבתו לה' וקדושתו באהבה רבה בתענוגים וחיבה יתירה הנ"ל. כלומר, מה הרבי אומר? יש שני דברים, יש שנאה ויש מיאוס. מה ההבדל בין שנאה למיאוס? בפשטות, כשאני אומר אני שונא, שנאה זה לדברים שמנגדים. מי אתה שונא? אתה שונא מנגד. בן אדם שהוא מנגד לאלוקות, בן אדם שהוא מנגד למשהו טוב, אתה שונא את המנגד. מיאוס זה בדברים. מיאוס לא שייך על, על, על, על, על, על, על. מיאוס זה יותר בעיקר על דברים, על, על, על חפצים שאתה מואס בהם. על דרך זה גם פה. סטרא אחרא זה הכוחות הטומאה. מה זה סטרא אחרא? סטרא אחרא זה הכוחות של הטומאה, הכוחות של העולם הזה שבאים לנגד לקדושה. זה העניין של סטרא אחרא, שהרבי הסביר קודם שסטרא אחרא זה צד האחר שאינו צד הקדושה. צד הקדושה זה מה שבטל לאלוקות, וכל דבר שהוא לא בטל לאלוקות זה עניין של סטרא אחרא. אז העניין של הסטרא אחרא זה שנאה. הצדיק שונא את הסטרא אחרא כי הוא מנגד לאלוקות. עכשיו, מהסטרא אחרא משתלשלים בעולם הזה דברים שמקבלים חיות מהם, שזה התאווה של עולם הזה, התענוגים וכל עניין האהבה לעולם הזה. אז עליהם מתאים להגיד מיאוס. וזה מה שהרבי אומר. בגלל שהצדיק שונא את הסטרא אחרא, לכן הוא מואס בענייני עולם הזה והגשמיות והתאווה של עולם הזה. הוא שונא. ומאיפה נובע אבל השנאה והמיאוס? זה נושא, זה נובע מהאהבה והתענוג. זה מה שהוא אומר. מכיוון שהצדיק הוא אוהב את הקדוש ברוך הוא, אז כל מה שהאהבה לקדוש ברוך הוא יותר חזקה, אז גם כן השנאה והמיאוס

12:04 יהיה יותר. זה מה שהרב עכשיו אומר, כי הם זה לעולם הזה. השנאה והאהבה זה לעולם הזה. כדכתיב: "תכלית שנאה שנאתים, לאויבים היו לי. חקרני ודע לבבי" וגו'. דוד המלך אומר את הפסוק בתהילים. דוד המלך מדבר על שונאי ה', מדבר על אפיקורסים. הגמרא במסכת שבת, האלטער רבי מביא את זה גם בפרק ל"ב, מדבר שם על אפיקורסים, על-על-על-על כופרים, על אנשים שהם מנגדים לאלוקות. אומר דוד המלך: "תכלית שנאה שנאתים". הוא שונא את המנגדים לה'. ומה הוא אומר? "לאויבים היו לי". אני שונא אותם והם האויבים שלי. "חקרני ודע לבבי". מה הפירוש של המילים "חקרני ודע לבבי"? אז לפי מה שהאלטער רבי לומד פה, הפשט הוא שהוא אומר לקדוש ברוך הוא: אתה הרי מכיר את לבבי, כמה אני אוהב אותך. "חקרני ודע לבבי". אתה הרי יודע כמה הלב שלי מחובר אליך, כמה אני אוהב אותך, ובמילא אתה יודע כמה אני שונא את אלו שמנגדים אליך. שזה אומר לנו שהשנאה זה לעומת האהבה, ולכן אנחנו רואים גם פה, ונוגע לעבודת השם שלנו שבגשמיות ואלוקות, שבגלל שהצדיק גמור האהבה שלו לקדוש ברוך הוא זה בתכלית, לכן גם השנאה שלו זה בתכלית. עוד הפעם, זה הכל בא בהמשך למה שלמדנו בפרק הקודם. מי שזוכר מה שדיברנו בפרק הקודם, שלמדנו שיש כמה וכמה דרגות באהבה. יש אהבה בכל לבבך, ואחרי זה בכל נפשך, ואחרי זה בכל מאודך. יש אהבה בימין, אהבה בשמאל, יש אהבה כרשפי אש ואהבה בתענוגים. יש הרבה דרגות באהבה, ולפי זה אנחנו הסברנו שכל מה שהאהבה יותר עמוקה, אז זה גורם גם כן לחיבור של האדם עם הקדוש ברוך הוא.

14:07 וכל מה שהחיבור הוא יותר עמוק, יותר פנימי, ובמילא כל עניין שלא מתאים לאלוקות נהיה אצלו מופרך. לכן דיברנו שזה ההבדל בין אתכפיא ואתהפכא, שאם האהבה זה רשפי אש, למרות שאהבה כרשפי אש זה אהבה גדולה מאוד, אבל אם זה אהבה כרשפי אש, שעדיין הוא לא נהיה דבר אחד עם האהבה, יש לו צימאון, יש לו, יש לו, יש לו כוח, צימאון, אבל עדיין הוא בריחוק מסוים, אז לכן עדיין זה לא נהיה אצלו באופן של תענוג. אלוקות עדיין לא נהיה המציאות שלו. מה שאין כן אהבה בתענוגים, שזה נהיה כל המציאות שלו, שזה הגדר של תענוג, שזה מתאחד איתו לגמרי. אז נהיה אצלו מופרך כל עניין שהוא נגד. וזה מה שהרב אומר, שהצדיק גמור, הוא מגיע לאהבה בתענוגים. אצלו האהבה לקדוש ברוך הוא בתכלית. אז לכן גם השנאה של הסטרא אחרא זה בתכלית. וכפי ערך גודל האהבה לה', כך ערך גודל השנאה לסטרא אחרא והמיאוס ברע בתכלית. כל מה שהאהבה ל-- כל מה שהאהבה לקדוש ברוך הוא יותר גדולה, אז גם השנאה יותר גדולה, כמו שהסברנו עכשיו, כי המיאוס הוא היפך האהבה ממש כמו השנאה. כמו שהסברנו, מיאוס ושנאה הם דברים דומים. מיאוס ושנאה, שניהם הם האנטי, שהם המנגדים לאהבה. ההבדל, כמו שאמרנו, שנאה זה בדרך כלל לבן אדם, מיאוס זה לדברים. פה ברוחניות שנאה זה לסטרא אחרא, מיאוס זה לתאוות, על מה זה? שמקבלים חיים מהסטרא אחרא. על האוכל לא שייך להגיד שנאה, על האוכל שייך להגיד מיאוס, כאילו הוא רואה באוכל דבר כזה שהוא לא יכול, הוא לא, לא, הוא לא סובל את זה. למה? בגלל שהוא מגיע מסטרא אחרא. אבל

16:03 אבל הצד השווה הוא ששנאה ומיאוס, שניהם זה ההיפך של האהבה. וכאשר האהבה אצל האדם זה בתכלית, אז גם השנאה בתכלית. מה הפירוש אהבה בתכלית? אהבה בתענוגים. יש פה מילה בתניא שהאלטער רבי אומר: "מחמת גודל אהבתו לה' וקדושתו". והשאלה היא מה פירוש, מה המילה "וקדושתו" עושה פה? "מחמת גודל אהבתו לה'" מובן. הוא אוהב את הקדוש ברוך הוא, ובגלל שהוא אוהב את הקדוש ברוך הוא לכן הוא שונא את הסטרא אחרא. מה המילה "וקדושתו"? השאלה פה היא האם המילה "וקדושתו" הולך על הקדוש ברוך הוא או זה הולך על הצדיק? "מחמת גודל אהבתו לה' וקדושתו". הוא אוהב את ה' והוא אוהב את הקדושה. זאת אומרת, הוא אוהב את הקדושה של הקדוש ברוך הוא. זה אופן אחד ללמוד פשט, או "מחמת גודל אהבתו לה'", אהבה של הצדיק לה', והקדושה של הצדיק. הקדושה זה על הצדיק או הקדושה זה הקדוש ברוך הוא. שני אופנים איך ללמוד פשט. ואז הרבי הכריע, לא לגמרי. הרבי כותב שלכאורה המילה "וקדושתו" ילך על הקדוש ברוך הוא. האהבה של הצדיק להשם והאהבה של הצדיק לקדושה של השם, הקדושה של הקדוש ברוך הוא. למה? כי לכאורה מה נוגע פה הקדושה של הצדיק? כאן נוגע האהבה של הצדיק. השנאה לסטרא אחרא קשור עם האהבה שלו לאלוקות. מה נוגע שהצדיק הוא איש קדוש? עניין הקדושה לא נוגע לפה. אז לכן הרבי, הרבי נוטה להגיד שהמילה "וקדושתו" הולך על הקדוש ברוך הוא. הוא אוהב את הקדושה. לאידך גיסא, גם זה קצת בדוחק. מה פירוש הוא אוהב את הקדושה? זה גם כן ביטוי מעניין. אז הרבי אומר גם, שגם אם נאמר שהפשט "וקדושתו" הולך על הצדיק, אז הכוונה זה לא הקדושה של

18:18 הצדיק, אלא הכוונה הקדושה של הנפש האלוקית, כי האלטער רבי אמר בפרק הקודם, שבפרק הקודם, בפרק ט', למעלה, השורה הראשונה, האלטער רבי אומר: יש קדושת נפש אלוקית המהפך לטוב את הרע שבנפש הבהמית. זאת אומרת שהנפש האלוקית, הקדושה של הנפש האלוקית, יש לה את היכולת להפוך את הרע של הנפש הבהמית. אז ממילא, אז לכן, אז אולי אפשר להגיד שזה הפשט: גודל אהבתו להוי' וקדושתו. הקדושתו של הנפש האלוקית של הצדיק, אז הקדושה הזאת זה מה שמהפך את הרע של הנפש, של הנפש הבהמית. זה שתי אופנים איך ללמוד על מה המילה קדושתו הולך, אם קדושתו הולך על הקדוש ברוך הוא או קדושתו הולך על הנפש האלוקית של הצדיק. סתם דיוק מעניין על מה המילה קדושתו הולך פה. ממשיך האלטער רבי הלאה ואומר: וצדיק שאינו גמור. כל זה, זה בנגיעה לצדיק גמור. מה אבל הגדר של צדיק שאינו גמור? אומר האלטער רבי: וצדיק שאינו גמור הוא שאינו שונא הסטרא אחרא בתכלית השנאה. צדיק שאינו גמור פירושו שאין לו את השנאה הזו בתכלית, ולכן אינו מואס גם כן ברע בתכלית. בגלל שהוא לא שונא אז הוא גם כן מראה זה עצמו, היפך, שהאהבה שלו— סליחה. אז הוא לא מואס ברע בתכלית. וכל שאין השנאה והמיאוס בתכלית, על כרחך נשאר איזה שמץ אהבה ותענוג לשם. זה סימן שעדיין יש לו איזה משיכה. יהיה לעניין, אלא מה זה? האלטער רבי לא מתכוון כפשוטו אהבה לרע הזה. הוא מתכוון, מתכוון בדקות. זאת אומרת שלא מופרך אצלו, זה לא נהיה אצלו מאוס לגמרי. ולכן זה קוראים בדקות, זה דקות, עדיין נשאר איזה אהבה. ולא הוסרו הבגדים הצואים לגמרי מכל וכל. לא נהפך לטוב ממש, מאחר

20:18 שיש לו איזה אחיזה עדיין בבגדים הצואים, אלא שהוא בטל במיעוטו וכלא חשיב, ולכן נקרא צדיק ורע כפוף ובטל לו. מכיוון שאצלו עדיין הוא לא אוהב את הקדוש ברוך הוא בתכלית, ולכן הוא גם כן לא מואס ברע בתכלית. אז זה הסיבה למה אנחנו קוראים לו צדיק ורע לו. יש פה איזה רע עדיין בדקות דדקות, אף על פי שאין לזה שום משמעות בפועל, כמו שאמרנו, כי גם הוא באופן שאין לו תאווה ואין לו משיכה, אבל בגלל שזה לא מאוס אצלו זה גופא העניין שעדיין האהבה לקדוש ברוך הוא לא חדרה לגמרי בכל המציאות שלו. זה לא הפך לגמרי את כל הרע שבו לגמרי באופן של אתהפכא מרע לטוב. לכן נקרא צדיק ורע לו. מה פשט רע לו? יש רע, אף על פי שהרע הוא לו כפוף ובטל. ועל כן גם אהבתו להוי' אינה בתכלית, נקרא צדיק שאינו גמור, לכן הוא גם כן נקרא צדיק שאינו גמור. זאת אומרת שתי השמות. מה החילוק בשתי השמות? זה שקוראים לו צדיק ורע לו וזה שקוראים לו צדיק שאינו גמור, זה הולך על שני עניינים. קוראים לו צדיק ורע לו בגלל שהרע הוא לו כפוף ובטל. יש עדיין מעט מזעיר רע, אף על פי שהוא לגמרי בתכלית הביטול, כמו שלמדנו בתחילת הפרק. כמו שיש טיפה של מים מלוכלכים אבל לא מרגישים את זה. אתה יכול לשתות את זה, אין שום בעיה, לא, אין לזה שום, שום ביטוי בפועל, אבל למעשה באיזשהו מקום זה קיים. אז זה הפשט רע לו, שהרע הוא כפוף ובטל. לאידך גיסא, למה אני קורא לו צדיק שאינו גמור? זה הולך על החלק הטוב שבו שעדיין לא

21:55 הגיע לאהבה בתענוגים. אז זה כללות העניין שהאלטער רבי מסביר לנו פה, מה ההבדל בין צדיק גמור לצדיק שאינו גמור. מה ההבדל בין צדיק וטוב לו לצדיק ורע לו. עכשיו כל מה שדיברנו פה זה רק פשוט לקרוא את הפשט בתניא. כמובן שצריכים פה הרבה יותר עומק להבין מה באמת יסוד ההבדל. חסר פה מילים. האלטער רבי, רק זה נראה כאילו שהאלטער רבי אומר שההבדל זה בכמות. אם הוא הרבה אוהב או קצת אוהב, יותר אוהב, פחות אוהב. הלשונות בתניא לא כל כך ברור. ברור איך מגדירים בדיוק מה מהות ההבדל בין צדיק וטוב לו לצדיק ורע לו. זה צריך, זה אה, בשביל זה צריך אריכות בפני עצמה. בעזרת השם עוד נדבר על זה בהמשך. אני רק רוצה להגיד