פרק ה' - חלק רביעי

00:00 אנחנו אוחזים פה באמצע פרק ה' בדף ט עמוד ב', ולמטה בסוגיא בפרד"ס. הרבי אומר פה כל הגודל העילוי שיש בלימוד התורה בעיון. היסוד של הפרק הזה עד עכשיו זה שכשלומדים תורה בעיון, אז יש פה משהו מיוחד שקורה, שזה העניין של הייחוד נפלא של השכל והמשכיל והמושכל, שהיהודי עם חכמתו של הקדוש ברוך הוא מתאחדים בייחוד נפלא שאין ייחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות, להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופינה. גם שהבן אדם מלובש בחכמת התורה וגם שחכמת התורה מקיפה את האדם מכל הצדדים. הבן אדם מקיף וגם מוקף בחכמת התורה. הרבי אומר פה בסוף: ״ולכן כל מה שאפשר לו לתפוס ולהשיג מידיעת התורה, איש כפי שכלו וכוח ידיעתו והשגתו בפרד"ס״. שכל בן אדם לפי הכוח שיש לו, כמה שהוא יכול לפי היכולת והכוחות והכישורים שהקדוש ברוך הוא נתן לו, והוא לומד בעיון גם בפשט, רמז, דרוש וסוד, אז הוא מתאחד עם הקדוש ברוך הוא בייחוד נפלא. אז כאן אני רוצה להדגיש דבר מעניין. הרבי כותב פשט, רמז, דרוש, סוד. כלומר, הוא מדבר לא רק על נגלה, הוא מדבר גם על סוד, גם על פנימיות. השאלה היא האם כל מה שדיברנו עד עכשיו זה גם בנגלה דתורה וגם בפנימיות התורה? או זה עניין רק בנגלה דתורה? כי לכאורה עד עכשיו הרבי דיבר משלים מנגלה. הוא דיבר על כשטוען ראובן כך וכך, ושמעון כך וכך. הוא מדבר על דברים שהם מלובשים בעולם הזה הגשמי, שזה שייך לכאורה רק בנגלה דתורה. שמה יש את המציאות הגשמית שהשכל, התורה מלובש בדבר גשמי והבן אדם תופס אותם. יש בזה תפיסה, ועל ידי הייחוד נפלא נהיה ייחוד עם התורה. הוא

02:26 לא מדבר על פנימיות התורה. ולכאורה מצד הסברא, משמע שזה רק בנגלה דתורה יש את המעלה הזאת. אבל כאן בסוף הרבי אומר פרד"ס, משמע שגם סוד, פנימיות התורה, גם יש את העניין הזה. אז דבר מאוד מעניין, יש בזה שני צדדים באמת. בליקוטי תורה יש מאמר מפורסם, סתם הרבה בחורים למדו את זה, ואולי גם בסיפטו[?] יש ביאור על שוש אשיש. למדתם את זה פה? לומדים את זה פה? זה מהמאמרים שלומדים בישיבות. יש בליקוטי תורה מאמר מפורסם, שוש אשיש, בפרט הביאור לשוש אשיש. זה ביאור, ביאור ארוך ומאוד מעניין של הרבי שמסביר שם את ההבדל בין נגלה והנסתר. מה ההבדל בין לימוד הנגלה ללימוד הנסתר? מאמר מאוד, מאוד יסודי בכל הסוגיא. ושם הוא מסביר שיש הבדל מאוד גדול בין נגלה והנסתר. בין ההבדלים שהוא מסביר זה שבנגלה יש השגת מהות. כשלומדים נגלה דתורה אז תופסים את המהות, תופסים את המציאות, תופסים את הדברים כ־ אתה יודע על מה מתווכחים, מה אתה מדבר. אתה אומר שור שנגח את הפרה, אז אתה יודע מה זה שור, מה זה פרה. שניים אוחזין בטלית, אתה יודע מה זה טלית, מה זה שניים אוחזין. יש לנו אחיזה במהות, אז השכל תופס את המציאות של הדבר כמו שהוא במוחש, וממילא גם הסברות הן נתפסות במוחש במוח. מה שאין כן בפנימיות התורה, כיוון שמדברים על עניינים של אלוקות, עניינים של בלי גבול, עניינים שבעצם אין לנו בזה שום השגת מהות, זה רק ידיעת המציאות, ושם הוא מסביר כמה עניינים על פי זה. כן, זה מאמר יסודי שמסביר את ההבדל, שמצד אחד יש מעלה בלימוד הנגלה דווקא, מצד הנקודה הזאת שבנגלה יש תפיסה

04:16 אז בקשר למה שאנחנו לומדים פה בפרק, האלטער רבי שם מביא מה שכתוב בתניא. והמאמר הזה, האלטער רבי דיבר בסיום, דיבר את זה בתוך קוחינעל[?], בתוך הסיום, זה מיוסד על התניא. הוא כותב מפורש, כן, הוא מסביר ביאורים בתניא. אז הוא אומר שלכאורה מה שמדובר בתניא. הרי ידוע שהאלטער רבי למד את התניא. יש את הסיפור המפורסם, האלטער רבי, כשהאח שלו נכנס לחדר וראה אותו לומד תניא, אז הוא שאל אותו: גם אתה צריך ללמוד תניא? כאילו שהאלטער רבי בעצמו למד את התניא. אז הוא אמר לו: אני מוצא פה חידושים שגם במעזריטש לא, לא שמעתי. זאת אומרת, האלטער רבי בעצמו למד את התניא. איך שיהיה, ובמאמר הזה רואים במוחש שהאלטער רבי לומד פשט בתניא. הרי כמה עניינים שמה ביסודי של התניא. זה מאוד חשוב כדי להבין כמה פרטים בתניא. אז אחד מהדברים זה העניין הזה, ושם הוא כותב באמת שמה שכתוב בפרק ה', שהתפיסה האמיתית באלוקות זה רק בלימוד התורה, זה בעיקר בנגלה דתורה. מכיוון שכאן מדברים על המעלה של תפיסה, ייחוד נפלא, אז זה שייך להגיד בנגלה. מכיוון שבנגלה אתה יודע, אתה תופס את הדברים במוחש כדברים גשמיים שהשכל יכול לאחוז אותם, להחזיק אותם, להבין אותם על בוריים, ובזה נמצאת חכמתו של הקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא צמצם את עצמו בתוך העניינים האלה. אז יוצא יש פה ייחוד נפלא עם חכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא. אבל פנימיות התורה, מכיוון שאנחנו לא יודעים על מה מדובר, אז מדברים על עניינים מופשטים, על עניינים אלוקיים. אז אין באמת המעלה הזאת. יש מעלות אחרות, אבל לא המעלה הזו. זה כתוב בליקוטי תורה. והלשון פה של האלטער רבי בסוף

06:04 הפרק עצמו. האלטער רבי כותב לא, לא, לא למעלה אבל למטה. כשהוא כותב בעניין שידיעת התורה, השכל תופס, משיג בשכל מה שאפשר להתפשט ולהשיג התורה. אז האלטער רבי כן מביא סוד, פשט, רמז, דרוש, סוד. אז יש כן איזה עניין בסוד ששמה יש תפיסה. אז, אז, אז, אז יש במאמרים, לא אצל האלטער רבי אבל אחרי זה בקונטרס ומעין, קונטרס עץ החיים אצל הרבי הרש"ב. הרבי הרש"ב מאוד מפליא את העניין של לימוד החסידות ביחס ללימוד הנגלה, שזה הקונטרסים שהרבי הרש"ב כתב, וכתב את הקונטרסים האלה במיוחד בשביל תומכי תמימים. אז קונטרס ומעין הוא מסביר את זה באריכות, על זה בקונטרס עץ החיים, ושם הוא מסביר שבעצם זה גם בנגלה לפנימיות התורה. בפרט אחרי שחסידות חב"ד גילתה את העניין של מבשרי אחזה אלוקה, שחסידות חב"ד הביאה את העניין של אלוקות במשלים ודוגמאות מנפש האדם. אז יש לזה גם כן עניין של המחשה. זאת אומרת שכיום כשאנחנו לומדים פנימיות התורה, כפי שזה על ידי ההתלבשות במשלים ודוגמאות של חסידות, אז יש את המעלה של מבשרי אחזה אלוקה, שאדם יכול מהגוף שלו, מהנפש שלו, יכול להבין עניינים באלוקות על ידי היגיעה והריבוי התבוננות והלימוד והשגת הדברים בגשמיות, שלומדים עניינים של פנימיות התורה. אז גם כן יכול להיות שהשכל של האדם גם כן בנגלה לפנימיות התורה מתאחד. והוא אומר עוד יותר שאדרבה, בפרט אחד יש אפילו מעלה בפנימיות התורה לגבי נגלה דתורה. דווקא בגלל שפנימיות התורה מדברת בגלוי בעניין אלוקות, אז זה מזכך את האדם עוד יותר. ההשגה שהבן אדם מתאחד עם שכל התורה בפנימיות התורה, זה פועל באדם רוממות הנפש, זיכוך הנפש, איידלקייט. הוא נהיה הרבה יותר מזוכך. זה אחד מהדברים שהרבי הרש"ב הרי

08:16 כל הסיבה שהוא ייסד את תומכי תמימים, הוא מאריך בזה בקונטרסים, בפרט בקונטרס ומעין, שהוא מאריך: כשלומדים רק נגלה דתורה, אז יכול להיות שרחמנא ליצלן הבן אדם יהיה מלא בתורה, אבל במקום שהוא יזדכך ויתעלה ויתאחד עם אלוקות, אז לא יזדכך. נעשה לו רחמנא ליצלן היפך הכוונה, והוא מוריד את התורה לגלות, כי אם חסר לו הביטול, חסר לו ההרגש האלוקי. אז במקום שהוא יזדכך על ידי לימוד התורה, אדרבה, הוא עוד מתגשם יותר והוא פועל העלם והעלם והסתר בנוגע לתורה וכו'. מה שאין כן בפנימיות התורה, ששם בגלוי מדברים על אלוקות, אז בוודאי שזה להפך. זה מרומם את הנפש, מזכך את הנפש, ועושה לא רק שהבן אדם יוכל להתאחד, מה שמדברים פה, ייחוד נפלא, אלא זה גם כן פועל זיכוך פנימי באדם, שנהיה בן אדם יותר עדין, יותר רוחני, יותר עדין, וכל הרגשות שלו מזדככים. הוא נהיה פחות, יש פחות מורגש, עד שעד שבמשך הזמן אז החושים הטבעיים שלו הופכים להיות לחושים אלוקיים. אז זה עניין מיוחד שיש דווקא בפנימיות התורה יותר מנגלה. אז סתם מעניין, ההבדל שיש בין האדמו"ר בליקוטי תורה, דווקא מדגיש את המעלה בנגלה דתורה, ואצל הרבי הרש"ב אז הוא מדגיש גם את המעלה של פנימיות התורה. איך? איך? איך? איך מתאימים מה שכתוב בליקוטי תורה עם האדמו"ר פה שאומר בפרד"ס, צריך לעיין האם מדברים על זה על גופים. זה עניין כשלעצמו, עניין מעניין לדעת את הדבר שאנחנו לומדים פה. הכוח שיש בתורה, שהבן אדם מתאחד עם התורה וכל המציאות שלו נהיית שייכת לתורה. יש סיפור עם ר' חיים בריסקר, עם הרבי הרש"ב. סיפור שאפילו הרבי מספר באחת מהשיחות, שידוע שהרבי הרש"ב עם ר' חיים בריסקר

10:17 הרי נפגשו הרבה בשביל העניינים של האסיפות. כשהיו כל מיני עניינים של גזירות וכו'. היה להם קשר מאוד טוב, כידוע, למרות שר' חיים בריסקר לא היה חסיד, ואף על פי כן הם עבדו ביחד והיה הרבה כבוד והערצה ביניהם. יש על זה הרבה סיפורים. גם הרבי הרש"ב שיבח את ר' חיים בריסקר, וגם ר' חיים בריסקר שיבח את הרבי הרש"ב. יש כמה וכמה סיפורים בקשר לעניין הזה. אז אחד מהסיפורים, אבל שם היו בפגישה באותו... אותו... זה היה השנה שמספרים שאז היה איזה כינוס רבנים חשוב, שהם היו ביחד באותו מלון הרבה זמן, אז ישבו ביחד הרבה ודיברו. אז בין הדברים מספרים שר' חיים בריסקר שאל למה לומדים כל כך הרבה שעות חסידות. הרבי הרש"ב הסביר לו את העניין שדיברנו עכשיו. המעלה שיש בחסידות על נגלה, שלימוד הנגלה יכול להיות שיהיה ישות וגאווה, ובמקום שהלימוד ירומם אותו אז להפך, הוא לא יזדכך. הרבי הרש"ב הסביר לו את כל העניין שפנימיות התורה מדברים על אלוקות. אז, אז זה פועל ביטול. אז ר' חיים בריסקר אמר לו: מה, ובחור שלומד חסידות לא יכול להיות שיהיה לו גאווה? כאילו רק מנגלה יכול להיות גאווה. יכול להיות, לא יכול להיות שבחור ילמד חסידות ויהיה לו גאווה בגלל זה שהוא מבין חסידות? אז הרבי הרש"ב אמר לו שזה על דרך כמו הלכה בהלכות פסח, שכתוב שבן אדם מוצא חמץ בפסח, אז הוא לא עובר על בל יראה ובל ימצא כי הוא עסוק לשרוף את זה או עסוק לבטל את זה. אז בגלל שהוא עסוק לבטל את זה, אז לא, אז הוא לא, אז הוא לא עובר על בל יראה. כי אנחנו אומרים

12:03 שמכיוון שהוא כל כולו עוסק בביעור, אז בוודאי שהוא לא יבוא לאכול מזה. לא מפחדים. אז על דרך זה, מכיוון שפנימיות התורה גופא מדבר על ביטול, בן אדם עסוק בביטול, אז לא חוששים שיהיה לו ישות. זה היה הפירוט, זה היה הביאור של הרבי משפצזיין[?], כך הוא הסביר על פי נגלה. למה בפנימיות התורה אין חשש שיבוא מזה עניין של גאווה וישות. על כל פנים, זהו, ונגיע למה שלמדנו עד עכשיו. עכשיו נמשיך הלאה. מה שהאלטער רבי אומר עד עכשיו. אוקיי, אז הסברנו העניין של לימוד התורה, ייחוד נפלא. עכשיו בסוף הפרק מגיע האלטער רבי, והאלטער רבי אומר שעל פי הנקודה שדיברנו עכשיו אנחנו מקבלים גם כן משהו מיוחד, עניין מיוחד בנוגע ללימוד התורה, שזה ההבדל בין תורה למצוות, שהתורה זה בחינת מזון. עוד נקודה שמסביר לנו את ההבדל בין תורה למצוות. לפי מה שהרי דיברנו בפרק הקודם, פרק ד', אז יצא שהעניין של תורה ומצוות, האלטער רבי, זה היה כמו לבוש. כל המשל על תורה ומצוות זה היה כמו לבוש. כמו על המלך שמלובש בלבושים, כשמחבק את המלך כשהוא לבוש בלבוש אחד או כמה לבושים, וגם שזה נהיה לבוש על הנפש, כשהוא תופס את התורה. כל הלשונות של הפרק הקודם היו לשון של לבוש מקיף. יש פה עניין שהתורה ומצוות זה פועל עניין של לבוש. מגיע האלטער רבי עכשיו, הוא אומר: על פי מה שלמדנו עכשיו, שהבן אדם כשלומד תורה יש פה עניין של ייחוד פנימי, שהתורה נמצאת בתוך האדם, בתוך הפנימיות שלו, מתאחדת איתו. אז יוצא שהתורה זה לא רק לבוש. התורה זה עניין של מזון. וזה האלטער רבי בא להסביר עכשיו. אומר האלטער רבי: ״ולפי שבידיעת התורה התורה

14:02 מלובשת בנפש האדם״. מכיוון כשמדברים בנוגע לידיעת התורה, הרי התורה נמצאת בהתלבשות בתוך הנפש ושכלו, ומוקפת בתוכם התורה. יש מה שדיברנו, החלק הזה שהשכל של האדם מקיף על התורה והתורה נמצאת בתוך השכל של האדם, בתוכו פנימה. ״לכן נקראת בשם לחם ומזון הנפש״. לכן התורה נקראת בשם לחם ומזון הנפש. יש לנו פסוקים, מאמרי חז"ל, שמדמים את התורה לעניין של לחם. תורה נקראת לחם: ״לכו לחמו בלחמי״, וכיוצא בזה, ״הוי כל צמא לכו למים״. איך כתוב שם בהמשך? יהיה לחם וחמאה וחמאה וכו'. לא זוכר את המשך הפסוק שם, אבל יש כל מיני פסוקים ששם אנחנו רואים שהתורה, קוראים לזה, מדמים את זה לעניין של לחם. אז לפי מה שהסברנו עכשיו אנחנו מבינים מה הסיבה לזה. העניין של מזון שנתאחד עם האדם, עם הגוף ונהיה חלק אחד ממנו, זה יש גם כן בלימוד התורה באופן מיוחד יותר ממצוות. לכן נקראת בשם לחם ומזון הנפש. ״כי כמו שהלחם הגשמי זן את הגוף, כשמכניסו בתוכו וקרבו ממש ונהפך שם להיות דם ובשר כבשרו, ואזי יחיה ויתקיים, כך בידיעת התורה והשגתה בנפש האדם, שלומדה היטב בעיון שכלו עד שנתפסת בשכלו ומתאחדת עמו והיו לאחדים, נעשה מזון לנפש וחיים בקרבה מחיי החיים, אין סוף ברוך הוא, המלובש בחכמתו ותורתו שבקרבה, וזהו שכתוב ותורתך בתוך מעי״. אומר כאן האלטער רבי דבר מיוחד. התורה זה לחם ומזון הנפש. יש מעלה מיוחדת בתורה, לחם ומזון. מה אבל הוא מוסיף פה? הסבר. האלטער רבי מוסיף פה הסבר בנוגע ללחם ומזון. מה אנחנו רואים בנוגע ללחם ומזון? כשבן אדם אוכל לחם יש עניין מיוחד איך אתה אוכל. כולנו יודעים שאם אנחנו אוכלים

16:25 מאוד מהר אז אנחנו לא שבעים. בן אדם אוכל מאוד מהר, הוא בולע בגלל תאווה או בגלל זה או בגלל שהוא רוצה לחזור ללמוד גמרא. מה שהיא הסיבה למה הוא אוכל מהר. אבל בן אדם אוכל מאוד מהר אז הלחם לא מתאחד איתו. זה לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא נקלט, לא, לא מתאחד. זה לא הופך להיות חלק ממנו. ואז הוא עוד, במשך זמן קצר הוא נהיה עוד פעם רעב. זה לא, זה לא פועל באופן בריא, באופן נכון. אם אתה רוצה שהלחם ישביע אותך, אז צריך שהבן אדם יאכל במתינות, ואיך אומרים, ללעוס את הלחם כמו שצריך, ואז הוא באמת בולע את זה באופן טוב, ואז זה מתאחד ונהיה דם ובשרו. זה מה שהאלטער רבי אומר פה, שלכן גם בשביל זה, בנוגע לדרך הלימוד, בעיון. אם אתה לומד רק בגירסא אז זה לא מזון. אז התורה נשארת מבחוץ. אתה לא באמת קולט, לא באמת לועס, לא באמת מכניס את זה. אז זה כמו שאתה אוכל חתיכות שלמות של לחם, זה לא פועל טוב על הנפש. כדי שזה יפעל טוב צריך להיות דרך בפנים, פנימי, שעל זה צריך להיות העניין של לימוד. זה מה שהוא אומר: ״שלומדה היטב בעיון שכלו עד שנתפסת בשכלו״, שזה נקרא כמו לחם שבן אדם לועס את זה ואוכל את זה ומכניס את זה כמו שצריך עד שנהיה דם ובשרו, ואז יחיה ויתקיים. זה פועל שהבן אדם באמת יהיה בן אדם בריא. אבל דרך זה, אם אני רוצה שהלימוד יחדור במציאות שלי, שיהיה דבר אחד עם האדם, זה דווקא כשלומדים תורה באופן של עיון, במתינות ויישוב הדעת. כידוע, תורה של אדמו"ר הזקן:

18:08 ״ואבדתם מהרה״, שבן אדם צריך לאבד את המהרה. לא ללמוד במהירות, אלא ללמוד במתינות. ללמוד באופן שהלימוד נהפך להיות חלק מהמציאות שלי. ״ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה״. שיהיה הרצון הטוב, יהיה צריך להיות בלי מהירות. זה הפירוש בפסוק הזה. זה כל הפוינט.