פרק ה' - חלק שלישי

00:00 אנחנו מדברים פה בפרק ה' של תניא, שהאלטער רבי מסביר לנו את החשיבות העליונה שיש בלימוד התורה, שיש משהו מיוחד דווקא בלימוד התורה שאין בשום מצווה. זה מה שהאלטער רבי מדבר פה על היחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות, להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופינה, שדווקא בלימוד התורה יש את האיחוד. ההתאחדות של האדם עם הקדוש ברוך הוא זה באופן הכי נפלא שאין בשום עניין. וממילא בנוגע ליחוד, התאחדות, יחוד נפלא, אז בתורה זה היחוד הכי גדול. יש באמת מעלות במצוות גם כן, זה עניינים אחרים. אבל בנוגע לעניין ההתאחדות, שהשכל והמשכיל והמושכל, האדם עם אלוקות, חכמת ה' וחכמת ושכל האדם, הם באופן של ההתאחדות הכי עמוקה. עם כל הביאורים שדיברנו כבר בשיעורים הקודמים. נשאר איזו נקודה, איזה ווארט מאוד גשמאק שהרבי אומר פה, שזה בעצם שתי ווארטלאך, שתי נקודות מאוד מעניינות שהרבי מאיר את התניא. הרבה דברים שאנחנו רואים איך הרבי לימד אותנו להסתכל על התניא באופן מדייק בכל מילה, תראו שכתוב, ואז רואים שיכול להיות במילה אחת בתניא רייכקייט עמוק, גשמאק. אז ווארט אחד של הרבי יש פה מעניין, שהאלטער רבי אומר בלשון שהוא מביא את המשל: כשטוען ראובן כך וכך דרך משל ושמעון כך וכך יהיה הפסק ביניהם כך וכך. אז יש פה כמה דברים מעניינים. דבר ראשון, כש-- כש-- כבר דיברנו למה הוא לוקח משל מטוען ונטען, דיברנו בשיעור קודם, אבל הלשון של האלטער רבי זה כשטוען ראובן כך וכך דרך משל. מה זה כפל הלשון כך וכך? אחרי זה עוד הפעם הוא אומר שמעון כך וכך, יהיה הפסק כך וכך. מה זה כפל הלשון כך וכך? שאלה יותר קשה שבהמשך

02:25 שהאלטער רבי מסביר הלאה: ואף אם לא היה ולא יהיה הדבר הזה לעולם וכולי וכולי. האלטער רבי אומר שכך עלה ברצונו וחכמתו של הקדוש ברוך הוא, שאם יטעון זה כך וזה כך יהיה הפסק כך. אז פה הוא רק אומר פעם אחת ולא אומר כך וכך. הוא אומר פעם אחת כך, יטעון זה כך וזה כך יהיה הפסק כך. מה הסיבה לזה? רק קוראים את זה, לא שמים לב. אבל הרבי שם לב, אומר ווארט גשמאק, ווארט. מה זה כך וכך? כשאנחנו לומדים את התניא אנחנו רואים שבכל עניין של הלכה ישנם שלוש דרגות. יש איך ההלכה זה בחכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא למעלה, איך ההלכה התלבשה בתורה והלכה בשולחן ערוך, הלכה ברמב"ם, הלכה בגמרא, התלבשה בחכמת התורה, ואיך הלכה היא בעולם בגשמיות. אז כשמגיע הסיפור של ראובן ושמעון, ראובן ושמעון באים בוויכוח. כן, זה אומר שאני, אה, הלוויתי לך מנה, והוא אומר לא, מה פתאום. יש פה ויכוח של ראובן ושמעון. אז יש פה שלוש דרגות. יש איך שזה בחכמתו ורצונו למעלה, יש איך זה התלבש בהלכה, ברמב"ם, בשולחן ערוך, ויש את ראובן ושמעון בעולם, שהם רבים ביניהם על המטבע, על הכסף, על המנה. אז ממילא זה מה שאומרים: כשטוען ראובן כך וכך. מה פירוש כך וכך? השורש של ההלכה זה אצל הקדוש ברוך הוא למעלה, בחכמתו ורצונו. בשולחן ערוך זה כך כמו שזה ברצונו של הקדוש ברוך הוא. ככה זה מלובש בשולחן ערוך, ברמב"ם, בגמרא, זה הכך הראשון, ואחרי זה יש את ראובן ושמעון בגשמיות בעולם. וכך ראובן ושמעון, שהם רבים על המאה דולר, זה טוען שזה שלו וזה שלו. אז זה גם כן. וכך

04:39 זה המציאות הגשמית שהיא כמו ההלכה בשולחן ערוך, שהיא כמו הרצון של הקדוש ברוך הוא. אז זה כך וכך. כשטוען ראובן כך וכך. ראובן הגשמי, מה הוא אומר? כמו שכתוב בהלכה, וההלכה היא כמו הרצון של הקדוש ברוך הוא. שמעון זה כך וכך. אז הפסק הוא כך וכך. זה כשזה כתוב פעם ראשונה. מה כתוב אבל אחרי זה? אז האלטער רבי ממשיך: ואף אם לא היה ולא יהיה הדבר הזה לעולם לבוא למשפט. מה קורה בהלכה שלא קיימת בעולם? יש הלכות שאף פעם לא יקרה, אף פעם לא יבוא שום ראובן ושמעון עם כזה סוג של טענות שלא במציאות. אבל ההלכה מדברת גם על עניינים שלא שייכים בפועל. אף על פי כן, מאחר שכך עלה ברצונו, שאם יטעון זה כך. כאן האלטער רבי כבר לא אומר כך וכך, כי כאן יש רק רצונו של הקדוש ברוך הוא והגמרא, בעולם זה לא יקרה. אז אין פה את הכך, יש רק את הכך הראשון. ההלכה בשולחן ערוך כפי שזה ברצונו של הקדוש ברוך הוא. אבל מכיוון שבעולם זה לא יקרה, אז לכן כתוב רק פעם אחת כך, שבשולחן ערוך זה כמו שברצונו של הקדוש ברוך הוא: יטעון זה כך וזה כך יהיה הפסק כך. אז כאן רואים סתם איך דיוק לשון בתניא, איך שזה מדויק הלשון, שכשזה הלכה ששייך במציאות, אז זה כך וכך, גם בשולחן ערוך וגם בעולם. אבל אם זה הלכה שלא קיימת במציאות, אז זה רק כך אחד בשולחן ערוך, אבל בעולם זה לא מתלבש. זה באות אחת. עוד ווארט גשמאק שיש מהרבי, שזה דבר מעניין בכלל. כל הזמן לומדים בגמרא והבחורים קאכט זיך עם כתובות, לומדים פה בנגלה וכל הזמן מדברים

06:34 על ראובן ושמעון. למה מזכירים ראובן ושמעון? כשיטען ראובן כך, שמעון... למה ראובן ושמעון? ככה רגילים בישיבות, גם בגמרא מוצאים את זה. כן, הלשונות האלה: ראובן, שמעון, ראובן המוכר, שמעון הקונה. תמיד ראובן ושמעון, ויכוחים מראובן ושמעון. למה? מה, מה, מה, מה עשו ראובן ושמעון שהם תמיד הבעלי מחלוקת? מה הבלגן של ראובן ושמעון? אז הרבי כותב, סתם מעניין, שהוויכוח הראשון שיש בתורה זה ראובן ושמעון. מסתכלים בחומש: איפה יש הוויכוח הראשון בין שני אנשים, ראובן ושמעון? מאיפה זה? הוויכוח שראובן אומר, כשהגיע יוסף, כן, מה הסיפור שם? יוסף הצדיק הגיע לחפש את האחים שלו. אז שמעון אמר שהוא רוצה להרוג אותו, וראובן אמר: מה בצע כי נהרוג את אחינו וכיסינו את דמו. כן. אז היה שם ויכוח בין ראובן ושמעון. אז ממילא זה היסוד של כל הוויכוחים. כל דבר יש לו מקום בתורה. ראובן ושמעון, זה היה הוויכוח הראשון, מזה השתלשלו כל הוויכוחים. זה סתם מעניין, אבל אני זוכר, אצל הרבי היה פארברענגען בשבת, והגיע... אז היה... באותו פארברענגען. הרבי דיבר על הרמב"ם, כמו כל שבת. הרבי היה מדבר שיחה על הרמב"ם. באותה שבת למדו רמב"ם, שהרמב"ם מדבר על ראובן ושמעון. היה איזה רמב"ם ביוחסין וליטה שלמדו בדיוק באותה שבת. הרמב"ם כותב שראובן מכר את השדה לשמעון, ושמעון... זה היה ויכוח ראובן ושמעון. ואז הגיע לוי והוא העד. אז הרבי שאל למה כתוב ראובן, שמעון ולוי, והרבי הסביר מאוד מעניין. אז הייתה שיחה שהרבי הסביר שכל הדברים יש להם שורש למעלה. הוא הסביר שראובן, על פי חסידות, ראובן זה ראייה, שמעון זה שמיעה. בעבודת השם, ראובן זה עבודה בפנים של ראייה

08:47 ושמעון זה עבודה בפנים של שמיעה. אז ממילא מובן למה תמיד ראובן ושמעון, אחד זה המלווה, אחד זה הלווה, אחד זה המוכר, אחד זה הלוקח, כי ראייה ושמיעה זה משפיע ומקבל בעבודה, ולכן תמיד יש ראובן. אז תמיד ראובן ושמעון זה יהיה סוג של משפיע ומקבל, מוכר וקונה, מלווה ולווה. כן, ולוי הוא העד, כי לוי זה ״הפעם ילווה אישי אלי״, אז הוא קשור עם עניין העדות ולא שנשכר. הרבי הסביר על פי חסידות שגם כן מתאימים השמות האלה, ראובן ושמעון, גם כן בעבודת השם. היה אז המשך בשיחה בצורה זו, נקודה מאוד יפה בעבודה, שהרבי תרגם את ההלכה ההיא שלמדו על הרמב"ם. סתם זיכרון שנשאר לי, שהרבי כל דבר רואה בזה ליקוט, גם דברים כאלה שוליים. אבל על כל פנים, בזה זה. זה ביאורים נחמדים. אבל נגיע לנקודה של העניין שהאלטער רבי בא ללמד אותנו פה: שמה הייחוד נפלא? כן, הדבר הנפלא שיש בתורה, שאתה מתאחד עם הקב"ה. אבל יש פה עוד נקודה שאולי לא הדגשנו מספיק, זה שהאלטער רבי דווקא פה מאריך להסביר מה קורה כשההלכה לא קיימת בעולם. ואף אם לא היה ולא יהיה הדבר הזה לעולם לבוא למשפט על טענות ותביעות אלו, אף על פי כן... ואחרי שכל העולם יוצא, מה רוצים מזה? אז אני אגיע לפה. מה זה נוגע לתניא? ומה שיהיה? מה זה מעניין אותי פה? אם היה, אם זה לא היה, כאן הוא אותו ייחוד נפלא, שאתה לומד הלכה, בזה אתה מתאחד עם הקב"ה. מה העניין פה שהאלטער רבי מאריך אם ההלכה קיימת במציאות, לא קיימת במציאות? אז בשיעור הקודם הזכרנו נקודה פשוטה, כן, שמכיוון שהאלטער רבי כאן רוצה

10:40 להדגיש שאתה לומד לא מצד ההלכה, אתה לומד מצד העיון, כי כנ"ל זה העבודה של התניא פה, העבודה של פרק ה'. יש לפעמים שאומרים שיש עניין לעסוק... יש כזה עניין בלימוד התורה כדי לדעת מה לעשות. הרבי היה לו בזה כוח מיוחד שבכל הישיבות ובכל החדרים יהיה לימוד הלכה, לימוד שולחן ערוך. כדי לדעת מה לעשות יש צורך, עניין ללמוד על פי... אבל לאידך גיסא, כאן בתניא זה לא העניין. פרק ה', האלטער רבי בא לדבר דווקא על עניין של לימוד התורה לעצמו. לכן האלטער רבי מדגיש שגם אם זה לא יהיה, כאן הוא אותו ייחוד נפלא, וייחוד נפלא לא נוגע אם זה יהיה, לא יהיה. אבל יש פה עוד יותר עמוק. יש פה עוד יותר עמוק, שאדרבה, בזה מתבטא העומק של הייחוד נפלא. מה שהאלטער רבי רוצה להגיד, שתורה בעצם, תורה זה חכמתו ועצמותו של הקב"ה. תורה זה החכמה של הקב"ה. זה לא קשור עם העולם, זה היפך מה שאנשים חושבים. אנשים בדרך כלל חושבים שתורה הקב"ה נתן כדי שנוכל לחיות בעולם. זה המנואל, מה שאומרים, כן, איך להתנהג. זה פשטות. זה מה שאנשים בפשטות מסתכלים על התורה. התורה זה... ובשבילנו, כתוב בברכת התורה, הקב"ה רצה שנדע איך להתנהג ונתן לנו תורה שמלמדת אותנו איך להתנהג. זה חיצוני של התורה. זה לא התורה בעצם. תורה זה חכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא. תורה זה לא קשור... כמובן, ממילא יש בפועל, אבל זה לא העניין. תורה זה חכמת רצונו של הקדוש ברוך הוא, שממילא תורה היא לא אמצעי לשום דבר. הרבי... על זה בכמה וכמה שיחות. תורה זה

12:39 לא אמצעי לשום דבר. תורה זה הלכה. הרי הוא מדבר בשיחה הידועה. כולם יודעים השיחה של הלכות תורה שבעל פה אינן בטלות לעולם. ההבדל בין הלכה למצווה. מצווה זה ציווי לעשות, ומצוות התורה לעתיד לבוא לא יהיה יותר מציאותי. מצווה ציווי, כי אין זולת זה, הכל בטל. אבל הלכות אינן בטלות לעולם. הלכה זה לא מצווה. הלכה זה איך העניין בחכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא בעצם למעלה מעולם, וזה לא שייך לשום ביטול, כי זה למעלה מכל שייכות לעולם הזה. ועל דרך זה זה מה שהתורה פה בפרק ה' באה להגיד לנו. יהודי שלומד תורה הוא לא מחפש מה הקשר עם העולם. הוא מחפש להתאחד עם הקדוש ברוך הוא. זה אלטער רבי אומר. לכן העניין הוא חכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא כפי שהוא בעצם. ואף אם לא היה ולא יהיה הדבר הזה לעולם, מה זה מעניין אותי? אבל זה חכמתו של הקדוש ברוך הוא. אתה מתאחד. אדרבה, דווקא כשזה לא היה ולא יהיה, זה מבטא יותר את העומק, שזה חכמת הקדוש ברוך הוא בעצם, זה למעלה מעולם ואני מתאחד. וזה כוח נפלא שיש בתורה, שיש ליהודי את היכולת להתאחד עם חכמתו של הקדוש ברוך הוא שלמעלה מעולם. יש מהרבי בשיחות של פורים. מאוד חזק העניין הזה. הרבה פעמים שומעים את הטענה, בפרט בדור האחרון נהיה כזה טענה בגלל שזה מגיע מהעולם הזה, מהבעלי בתים של הנוכח, מה שנקרא. אבל שומעים הרבה פעמים טענות כאלה אצל בחורים. למה לומדים עניינים שלא נגיע למעשה? זה שאלות שבחורים לפעמים שואלים. ובנגלה למה צריכים ללמוד מסכת כתובות? אני אף פעם לא יודע. זה לא משנה. לא יודע למה

14:30 לא לומדים גמרות יותר למעשה. זה גמרות, סוגיות, עניינים שלא נגיע למעשה. מה זה נוגע? מה אכפת לי? ולפעמים אפילו השאלה גם בחסידות: למה לומדים עניינים בחסידות? לפעמים אסכולות, סדר השתלשלות, צמצום, צמצום א"ק, עניינים, מה זה נוגע? למה לומדים המון של ראיות ומבררים בפועל? אז יש בזה כמה עניינים, אבל אחד העניינים זה מה שאנחנו לומדים פה. זה היסוד שהתורה באה ללמד בפרק ה'. תלוי מה אתה מחפש. אם אתה מחפש את עצמך, געזונט און רייך, אבל אם אתה מחפש את הקדוש ברוך הוא, אם אתה מחפש ייחוד נפלא, יש משהו מיוחד. המתנה האמיתית של תורה זה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו את חכמתו ורצונו שלמעלה מעולם, ויהודי יש לו את האפשרות על ידי הלימוד בעיון להתאחד, שהשכל שלו יהיה שכל התורה, חכמתו של הקדוש ברוך הוא למעלה מעולם. אז זה זה זה. אז מה אתה מחפש? שזה יהיה למעשה, כאילו זה עניין צדדי לגמרי. זה לא נוגע פה. בוא נגיע להבין מה חכמתו של הקדוש ברוך הוא. הרבי תמיד דיבר את זה בקשר לפורים גם כן. שכתוב בגמרא, במדרש כתוב, שמרדכי, כן, כשהגיע המן, הוא ראה מרדכי לומד עם ילדים. אז מה הוא למד איתם? אז יש כמה נוסחאות. במדרש אחד כתוב שלמד דיני עומר או דיני קמיצה. אז הרבי מדבר על זה בשיחות. מה? מה? למה המן כל כך כעס? המן אמר אני הולך להרוג את הילדים. מה? מה היה הכעס שלו? אז הרבי דיבר על זה שהמן, הטענה—מה שהמן תפס פה, הוא ראה שהם לומדים דברים שלא נוגעים למעשה. זה לא נוגע למעשה, הם נמצאים ב-ב-בפרס ומדי. אין בית המקדש. לא עומר,

16:29 לא קמיצה. הדברים האלה לא קיימים עכשיו. ילדים, תלמד איתם איך עושים נעגל וואסער. תלמד איתם איך להגיד ברכה. תלמד איתם דברים ששייכים לחיים שלהם. אין לזה שום שייכות לחיים שלהם. אבל זה גופא מה שתפס את המן, שהוא הבין שיהודי הוא בכלל לא קשור עם המציאות של העולם. יהודי לומד תורה כי זה משהו אחר לגמרי. הוא קשור עם הקדוש ברוך הוא, וזה מה שפעל את כל העניין, וזה הנס של פורים. הרבי דיבר על זה הרבה פעמים אודות זה. על כל פנים, זה הכל לתת לנו קצת יותר עומק בעניין פה. מה האלטער רבי בא ללמד אותנו בפרק הזה? נמשיך הלאה קצת בפנים. אז אוחזים פה בדף ט' עמוד ב', באמצע העמוד אומר אלטער רבי: וזו היא מעלה יתרה גדולה ונפלאה לאין קץ אשר במצות ידיעת התורה והשגתה על כל המצוות מעשיות. העניין הזה זה עניין נפלא ומיוחד שיש דווקא במצות ידיעת התורה והשגתה, שאין את זה בכל המצוות מעשיות, ואפילו על מצוות התלויות בדיבור, ואפילו על מצוות תלמוד תורה שבדיבור. במילים אחרות, אלטער רבי רוצה להגיד, יש לפעמים שאנחנו מדברים שמחשבה ודיבור זה במדרגה אחת. יש לפעמים שאנחנו שמים מחשבה ודיבור במקום אחד. למשל, כשאלטער רבי מדבר הלאה בפרק ל"ה, שאלטער רבי בא להסביר את ההבדל בין תורה למצוות בפרק ל"ה. שם אלטער רבי מדבר, ונגיע לעניין של מצוות מעשיות, העניין של של שמן, מעשים טובים. שם אלטער רבי כותב שתורה זה לבוש פנימי, כי תורה זה מחשבה ודיבור, ומצווה זה לבוש חיצוני, מעשה. אז שם המחשבה ודיבור נמצאים באותו מקום. אבל במה שלומדים פה בעניין שלנו פה זה דווקא מחשבה. זאת

18:31 אומר כאן בפרק שלנו, המעלה המיוחדת בייחוד נפלא זה לא במעשה, זה לא בדיבור, אפילו לא בדיבור של תורה. יש בתורה מצווה ״ודיברת בם״. זה לא העניין פה. פה מה שאנחנו מדברים פה זה דווקא מעלה של עיון, של השגה, של הבנה, של התעמקות. זה מה שהאלטער רבי אומר. אפילו המצווה בדיבור, אפילו המצווה תלמוד תורה שבדיבור, כי על ידי כל המצוות שבדיבור ומעשה הקדוש ברוך הוא מלביש את הנפש ומקיפה אור ה' מראשה ועד רגלה. יש אור מקיף, אבל בידיעת התורה מלבד שהשכל מלובש בחכמת ה', הנה שזה עניין של מקיף, הנה גם חכמת ה' בקרבו. מה שהשכל משיג ותופס ומקיף בשכלו, מה שאפשר לו לתפוס ולהשיג מידיעת התורה, איש כפי שכלו וכח ידיעתו והשגתו בפרד"ס. מה אומר פה האלטער רבי בכך? יש בלימוד התורה כמה וכמה מצוות. בשביל ללמוד תורה יש כמה פרטים. יש מצוות תלמוד תורה, ובמצוות תלמוד תורה יש כמה חלקים. יש דיבור, ״ודיברת בם״. דברי תורה ... בדיבור. יש, כמו שהאלטער רבי כותב בשולחן ערוך, יש את המצווה של ״והגית בו״. ״והגית בו״ גם כן יש בזה שתי חלקים. ככה כותב האלטער רבי בקונטרס אחרון להלכות תלמוד תורה, שהמצווה של ״והגית בו״ כולל שתי עניינים: הלימוד בעיון ו״והגית בו״ כמו עניין של גירסא ועיון. שניהם במצוות ״והגית בו״. כשאתה לומד בסדר עיון אתה מקיים ״והגית בו״, כשאתה לומד גירסא אתה גם מקיים ״והגית בו״. ויש עוד מצווה, שזה ידיעת התורה. זה עוד מצווה. יש מצווה לדעת את התורה. זה מצווה שהוא לגמרי מחשבה. אז ״ודיברת בם״ זה לגמרי דיבור. ״והגית בו״ יש חלק של דיבור, חלק של השגה, ומצוות ידיעת התורה זה כולו יהיה

20:42 השגה. מצוות ידיעת התורה זה מה שהאלטער רבי מביא בשולחן ערוך, שכל יהודי חייב לדעת את כל התרי"ג מצוות עם הטעמים שלהם. אתם מכירים את השיחה? יש מהרבי שיחה על זה. מחלוקת הרמב"ם והאלטער רבי. מה הגדר של מצוות ידיעת התורה? האם המצווה זה לדעת תרי"ג מצוות עם הטעמים או גם בלי הטעמים? על כל פנים, יש מהרבי שיחה, ליקוטי שיחות חלק ל"ו אם אני לא טועה. כל המחלוקת שיש בעניין הזה, מה בדיוק נכלל במצוות ידיעת התורה? זה אם כך מובן על דיוק הלשון. הרבי מדייק בלשון התניא שהאלטער רבי אומר מצוות ידיעת התורה והשגתה. מה ההבדל בין ידיעת התורה והשגתה? מה זה שתי הלשונות? ידיעת התורה והשגתה. אז הרבי אומר פשט מצוות ידיעת התורה זה המצווה לדעת את התרי"ג מצוות עם כל הפרטים והטעמים. זה נקרא ידיעת התורה. השגתה זה המצווה של ״והגית בו״. כמו שאמרנו, ב״והגית בו״ יש חלק ההשגה, אז זה ״והשגתה״. אז מה שהאלטער רבי אומר פה, שדווקא בידיעת התורה ובהשגת התורה, בפרט כשזה בלימוד בעיון, דווקא שאז השכל שלך מתאחד בשכל התורה, אז יש פה, דווקא פה יש את הייחוד נפלא שאין בשום פנים ובשום מצווה אחרת, גם לא בתלמוד תורה שבדיבור. וזה ההבדל, מה שהאלטער רבי אומר: כל המצוות, אז יש מקיף. בכל המצוות יש אור מקיף. בפשטות, כי מצווה זה רצון ורצון זה מקיף. כשאתה מקיים מצווה יש אור מקיף. גם בגשמיות המצווה תמיד יהיה מעל האדם. אתה שם תפילין, אתה שם ציצית. יש איזה מקיף. זה לא חלק ממנו. זה לא נהיה לגמרי דבר אחד עם האדם. תמיד זה יישאר משהו מעל. כמו כן ההמשכה שנמשך על ידי זה,

22:40 זה המשכה של מקיף רצון. מה שאין כן בתורה, זה כמו שהאלטער רבי אומר, ״מלבד״. מצד אחד יש גם מקיף, כמו שדיברנו קודם, שגם בתורה יש תמיד את החלק של התורה שתמיד נשאר למעלה. אז התורה מקיף אותך, אבל יש גם את הפנימי, שאתה מקיף את התורה. אתה לוקח תורה לתוך המוח שלך, ואתה מלביש, ואתה נהיה, כי התורה נמצא בתוך הנפש שלך ומתאחד איתך, ויש פה את הייחוד פנימי, כמו שאמרנו, וזה מעלה מיוחדת שרק בלימוד התורה. עכשיו כמובן צריכים להדגיש פה נקודה מאוד מאוד חשובה, שהמקיף במצווה זה לא מקיף שנשאר לגמרי מקיף. ודאי שבמצוות גם המקיף משפיע על הפנימי, שזה מה שכתוב ״מצווה גוררת מצווה״. כשיש בן אדם מקיים מצווה, אז המקיף דוחף אותו לעשות עוד מצווה. ודאי שהמקיף משפיע, ומצווה מזכך את האדם, ומצווה פועל על האדם שיהיה לו יותר ביטול, יותר זיכוך. כל מצווה פועל בנפש פעולה, אבל אף על פי כן, ביחס לתורה זה נקרא השפעה של מקיף. זה לא נקרא השפעה של פנימי.