פרק ד' - שיעור רביעי

00:00 אז אנחנו ממשיכים הלאה בתניא. אנחנו הפסקנו באמצע פרק ד'. היום אנחנו ממשיכים איפה שפה אנחנו מחזיקים בדיוק. מתחילה פה סוגיה. כאן האלטער רבי מתחיל להסביר סוגיה עיקרית ביותר, שזו סוגיה יסודית בכל התניא, שזה המעלה של הלבושים מחשבה, דיבור, מעשה. כולנו יודעים שהתניא ספר הבינוני, ועיקר הנקודה בתניא זה להסביר את המעלה של הבינוני, שהעיקר, תכלית העבודה של הבינוני, זה דווקא בלבושים, מחשבה, דיבור, מעשה, וזה תכלית ירידת הנשמה למטה, וזה העניין של דירה בתחתונים. על זה הולך כל התניא. אז בעצם זה מתחיל פה באמצע פרק ד'. כלומר, אם אנחנו ממשיכים את המשך העניינים, אז בפרק א' האלטער רבי הסביר מה זה הנפש הבהמית. אז פרק ב' זה האלטער רבי הסביר מה זה המהות של הנפש האלוקית. פרק ג' האלטער רבי הסביר את הכוחות של הנפש האלוקית, עשר כוחות הנפש בכללות, מוחין ומידות. פרק ד' האלטער רבי התחיל להסביר על הלבושים. יש את הלבושים של הנפש האלוקית. הלבושים זה מחשבה, דיבור, מעשה, שבו השכל והמידות מתלבשים, שזה הולך על הלבושים הקשורים בתרי"ג מצוות. יש מצווה שבמחשבה, יש מצווה שבדיבור, יש מצווה שבמעשה. עיקר המצווה זה במעשה. והנפש מתלבש. השכל והמידות מתלבשים בשלושה לבושים האלה. יש מצוות שקשורים במחשבה, טהרה וכו'. יש מצוות שקשורים לדיבור, ויש הרבה מצוות שקשור עם מעשה, וצריך את הכוחות הנפש, שזה אהבה ויראה, שהאהבה נותן כוח בעניין של עשה טוב, והיראה נותן כוח בסור מרע. זה מה שהאלטער רבי הסביר עד עכשיו, וכאן האלטער רבי מתחיל עכשיו להסביר את המעלה בלבושים. בפשטות, כשאני אומר לבושים משמע שזה יותר נמוך. בפשטות לבוש זה יותר נמוך מכוח. כמו שאנחנו רואים בגשמיות, יש בגד

02:32 אצל האדם. הבגד זה דבר יותר נמוך, בגד זה לבוש, לבוש זה דבר חיצוני, שהן כן האדם עצמו זה הנפש, הגוף, הבגד זה רק דבר חיצוני שמתלבשים בשביל הזולת. אם אני קורא למחשבה, דיבור, מעשה לבושים ביחס אל הנפש, זאת אומרת שזה דבר חיצוני, זה דבר תחתון. בפשטות זה מובן גם כן. מחשבה זה לבוש בעלמא, זה עשייה. דיבור זה לבוש, זה רק בשביל הזולת. מעשה זה עוד יותר לבוש, זה עשייה, זה חיצוני. ואף על פי כן, כאן מגיע האלטער רבי עם החידוש הנפלא שבעצם אדרבה, דווקא הלבושים פועלים בנפש עלייה גדולה ביותר. אז בוא אנחנו נתחיל ללמוד את זה בפנים. והנה שלושה לבושים אלו, מהתורה ומצוותיה, אף שנקראים לבושים לנפש, רוח ונשמה. מצד אחד אני אומר שזה רק לבושים בעלמא בפשטות. למה? כי זה רק עניין חיצוני. זה עניין של עשייה, דיבור, מחשבה. זה פעולה ביחס אל הנפש. לכאורה פעולה חיצונית, כמו לבוש הוא חיצוני ביחס אל הגוף. אז אני קורא את זה לבושים לגבי נפש, רוח, נשמה. עם כל זה, גבהה וגדלה מעלתם לאין קץ וסוף על מעלת נפש, רוח ונשמה עצמן. אומר האלטער רבי, אדרבה, דווקא הלבושים יש בהם מעלה מיוחדת, ולא סתם מעלה. הלבושים, בגלל שהתורה ומצוות נמצאים בלבושים, הקב"ה נתן לנו תורה ומצוות דווקא בקשר עם לבושי הנפש. אז מצד זה דווקא הלבושים, גבהה וגדלה מעלתם, הם הרבה יותר נעלים מהנפש, רוח ונשמה עצמן. על מעלת נפש, רוח ונשמה עצמן. כמו שכתוב בזוהר, אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד. הזוהר אומר אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד. זאת אומרת, על התורה, אורייתא הכוונה תורה ומצוות. דווקא על תורה ומצוות אומרים שאורייתא וקודשא בריך הוא

04:42 כולא חד, שזה דבר אחד עם הקב"ה בעצמו. ולגבי הנשמה לא אומרים את זה על הנשמה. לא אומרים ישראל וקודשא בריך הוא כולא חד. על התורה אומרים אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד. פירוש, דאורייתא היא חכמתו ורצונו של הקב"ה. האלטער רבי מסביר, אורייתא זה לא רק תורה. אורייתא זה גם מצוות, חכמתו ורצונו. תורה ומצוות נקראים אורייתא בכלל. חכמתו ורצונו של הקב"ה והקב"ה בכבודו ובעצמו היא כולא חד. התורה, תורה ומצוות עם הקב"ה זה דבר אחד ממש. אז ממילא זה המעלה שיש בלבושים שאין בנפש, רוח ונשמה. על הנפש, רוח ונשמה אנחנו לא אומרים כולא חד. על תורה ומצוות אומרים כולא חד. וכאן נשאלת שאלה פשוטה שכל בחור שלומד א' ב' חסידות ישאל: מה זאת אומרת שעל ישראל לא אומרים כולא חד? הרי כולנו יודעים שכתוב תמיד בחסידות ישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד. הרבה פעמים כתוב במאמרים ישראל וקודשא בריך הוא כולא חד. אז כמו שכתוב לגבי תורה כולא חד, אז גם לגבי נשמה זה כתוב אותו דבר. פתאום מגיע פה האלטער רבי ואומר: לא, רק על התורה אומרים כולא חד, מה שאין כן נפש, רוח ונשמה לא אומרים את זה. מה זאת אומרת? אז הרבי כותב על זה במכתב תשובה מעניינת. הרבי אומר שבעצם אין לזה מקור למאמר חז"ל הזה. בזוהר לא כתוב ישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד. אין כזה זוהר. בזוהר כתוב כן אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד. אבל על ישראל כתוב תלת קשרין מתקשרין. זה זוהר אחר שחיברו את זה. ובחסידות הרביים כן דיברו ככה. אבל אפילו אם מדייקים בלשון הזוהר, אז הלשון הידוע שכתוב ישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא

06:55 לא כתוב שמה כולא חד. כתוב תלת קשרין, או נוסח אחר תלת דרגין מתקשראן דא בדא, שיש שלוש קשרים: ישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא. קשרין וחד זה שני דברים שונים. קשרין זה קשרים, זה שני דברים שקושרים אותם. אז כמובן אתה קושר אותם אז הם מתחברים, אבל בעצם הם שני דברים שמקשרים אותם. אז זה כתוב בנוגע לישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא. זה זוהר אחד. זה עניין אחד שיש קשר, חיבור של יהודי מתחבר עם התורה, התורה מתחברת עם הקב"ה. עוד יותר כתוב בחסידות שיש חיבור גם בין ישראל לקודשא בריך הוא, אבל גם כן בגדר קשרים. בעצם זה שני דברים שמתאחדים. אבל על תורה זה מאמר הזוהר. ובנוגע לתורה זה משהו מיוחד. כתוב על תורה שאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד. שם כתוב הלשון חד, שחד פירושו שזה אחד בעצם. זה לא שני דברים שמתאחדים, זה לכתחילה אחד, וזה מובן בפשטות. כי מכיוון שתורה זה חכמתו ורצונו של הקב"ה והקדוש ברוך הוא וחכמתו אחד, אז התורה זה כביכול הקדוש ברוך הוא בעצמו. כלומר, מה שהזוהר מלמד אותנו, בפרט על פי מה שהאלטער רבי עכשיו הולך להסביר בפרק ד', בפרק ה', שלא סתם היינו אנשים חושבים שמה זה תורה ומצוות? תורה ומצוות זה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו דרכים, הנהגות, איך לחיות בעולם. בפשטות אומרים בנוסח: ברוך הוא אלוקינו שנתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו. הקדוש ברוך הוא רצה ללמד אותנו איך להתנהג, להיות יהודי טוב, לקיים תורה ומצוות, אז הוא נתן לנו תורה ומצוות, מלמד אותנו איך לקום בבוקר, איך לישון, איך לאכול, מה לאכול, איך לשמור שבת. זה אופנים איך לעבוד את השם

09:01 בעולם. מגיע הזוהר ואומר לא. תורה ומצוות זה משהו הרבה יותר עמוק. תורה ומצוות זה האופן איך יהודי עם הקדוש ברוך הוא נעשה דבר אחד. מה זה התורה והמצוות? תורה ומצוות זה הקדוש ברוך הוא בעצמו כביכול. אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד. וכשיהודי לומד תורה ומצוות, אז על ידי זה הוא נהיה אחד עם הקדוש ברוך הוא. מה שאין כן הנשמה מצד עצמה, הנשמה מצד עצמה היא נברא. היא חלק אלוקה ממעל. נשמה היא גם כן מגיעה מהקדוש ברוך הוא. למדנו בפרק ב'. זו שאלה, שאלה אחרת. כן, שלכאורה איך האלטער רבי פה פתאום אומר שהנשמה היא צריכה תורה ורק על התורה אומרים כולא חד? הרי האלטער רבי בעצמו אמר בפרק ב' שהנשמה היא חלק אלוקה ממעל ממש. אז למה צריכים תורה? אז התשובה היא שהנשמה היא חלק אלוקה ממעל ממש. אבל הנשמה על ידי הירידה היא נבדלה, וזה מובן גם מתוך מה שלמדנו בפרק ב'. הנשמה היא בן. תראה, הוא הסביר בפרק ב' שהנשמה מבחינת בן. אז נכון שהבן מגיע מעצם מוח האב, מושרש בחכמתו, ולכן כל העניינים הנעלים שאמרנו על הנשמה. אבל בפועל הבן נבדל מהאב. הבן מגיע ממוח האב אבל בפועל הוא נבדל, הוא נהיה מציאות נבדלת. אלא מה, יש בין מוח הבן קשר עם האב, כל מה שהאלטער רבי אמר בפרק ב'. אבל תכלס הנשמה ירדה למטה והפכה לנברא, נהייתה מציאות, מציאות נבדלת. אתה בראתה, אומרים בנוסח התפילה: נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה. ולכן הנשמה מצד ירידתה נהייתה מבחינת נברא, ולכן הנשמה זה לא חד. אי אפשר להגיד את המילה חד. על ידי תורה ומצוות, אבל בתורה ומצוות

11:17 אומרים חד, ולכן זה מה שהאלטער רבי אומר פה: גבהה וגדלה מעלתן לאין קץ על מעלת נפש רוח ונשמה. הנפש והנשמה מגיעות מהקדוש ברוך הוא, הן חלק אלוקה. אבל מצד זה שהנשמה ירדה למטה נהייתה מציאות נבדלת, אלא היא ירדה ונעשית נברא, ולא כן היא. מה שאין כן תורה ומצוות, זה נשאר חד, וגם עכשיו זה חכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא, גם עכשיו במהותו זה לא השתנה, ולכן גבהה וגדלה מעלתן לאין קץ על נפש הנשמה עצמה. ולכן לבושי הנשמה, שבלבושי הנשמה נמצא עניין של תורה ומצוות, הם יותר גבוהים לאין ערוך מנפש הנשמה עצמה, כי זה נברא וזה הקדוש ברוך הוא בעצמו. האלטער רבי ממשיך הלאה ואומר: כי הוא היודע והוא המדע וכו'. וכשהגיע לתורה אומרים הוא היודע והוא המדע. וגם פה רואים עד כמה כל מילה בתניא מדויקת באופן נפלא. האלטער רבי, האלטער רבי אמר בפרק ב', כשהאלטער רבי דיבר על הנשמה, האלטער רבי גם מביא את הרמב"ם שכתוב לעיל, אומר שכתוב לעיל בשם הרמב"ם. הרמב"ם הזה האלטער רבי כבר הביא את זה בפרק ב'. אז מה ההבדל בין תורה ונשמה? גם בנשמה אומרים כי הוא היודע והוא המדע. ועכשיו האלטער רבי אומר את זה כשהגיע לתורה. אז מה ההבדל? אז יש מכתב של הפרידיקער רבי שהוא מדייק שבפרק ב' הלשון של האלטער רבי זה הוא המדע והוא היודע. בפרק ד' הלשון של האלטער רבי זה הוא היודע והוא המדע. ההבדל הזה זה בדיוק ההבדל בין תורה ונשמה, זה מה שהסברנו עכשיו. ההבדל בין נשמה לתורה זה ודאי כמו שאמרנו, גם נשמה באה מהקדוש ברוך הוא וגם תורה מגיעה מהקדוש ברוך הוא.

13:28 אבל ההבדל הוא שהנשמה נהיה מציאות. מה ההבדל בין המדע והיודע? שאומרים הוא המדע והוא היודע, מי הוא היודע ומי הוא המדע? מדע זה החפץ? מדע זה הדבר? מדע זה דבר שיודעים. היודע זה הקדוש ברוך הוא. אז בפרק ב', כשהאלטער רבי מדבר על נשמה, הנשמה כבר נהיה נפרד, כביכול ממש מתלבש בגוף, נהיה מציאות בפני עצמו. אז מתחילים מלמטה למעלה. הוא המדע. יש נשמה, נהיה מציאות. על זה אומרים: תדע לך, באמת הנשמה נשאר חלק אלוקה, הוא המדע והוא היודע. למרות שאתה רואה מציאות, תדע לך שהנשמה באמת קשורה עם הקדוש ברוך הוא. אבל מה אנחנו רואים? בתורה זה הפוך, הוא היודע והוא המדע. זה מתחיל מלמעלה למטה. היודע זה הקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא מתלבש בחכמה בתורה. אז זה ההבדל הזה. אם זה מדע ויודע, אז זה יודע ומדע. זה בעצם ההבדל בין נשמה לתורה. ונשמה בעצם היא מציאות שגם קשורה עם הקדוש ברוך הוא, ולכן בפרט הזה הנשמה היא יותר נבדל. מה שאין כן תורה זה הפוך, זה הקדוש ברוך הוא כפי שהוא התגלה בשכל. אבל במהות זה היודע. ולכן התורה היא בפרט הזה יותר גבוה מנשמה. אז זה פשט מהתניא. וכאן אנחנו רואים עד כמה בתניא צריכים לדייק כדי להבין את מה שמדברים פה. אם לא, אז סתם אומרים מילים. אז יש הבדל מאוד גדול בין הנשמה והתורה, וזה ההבדל בין פרק ב' לפרק ד'. בשלמות העניין, מכיוון שאנחנו מדברים פה על ההבדל בין נשמה ותורה, אז רוצה להוסיף, מה שנגיע פה לכלל העניין, זה סוגיה שלמה בחסידות. יש הרבה מאמרים על זה. מה יותר

15:36 גבוה, נשמה או תורה? זה סוגיה בחסידות. בתרנ"ט יש את זה במאמר השני. בהמשך, אנחנו רואים שלומדים פה תרנ"ט. לא יודע אם למדו את זה או דילגו על זה, אבל על כל פנים יש שם במאמר השני של ההמשך. חיינו היא מים. הרבי בשמו סעיד[?] מדבר על זה באריכות. סוגיה מאוד יסודית, יש על זה הרבה מאמרים. מה יותר נעלה, נשמה או תורה? לפי מה שלמדנו פה, תורה יותר גבוה מנשמה. גבהה וגדלה מעלתה לאין קץ. לפעמים אבל כתוב להיפך: ישראל קדמו לתורה. יש את המדרש הידוע שמובא בחסידות בשם תנא דבי אליהו. הרבי כותב צריך עיון, מה המקור של המדרש בדיוק? אבל יש כזה מדרש שמובא בחסידות, מרנאתו[?] מביא את זה. הרבי מביא את זה הרבה במאמרים, בשיחות, ששני דברים קדמו לעולם ואיני יודע מי קדם למי. יש שני דברים שלפני בריאת העולם אנחנו לא יודעים מה קודם. יש ישראל ואורייתא, אנחנו לא יודעים מה קדם למי. ואז כתוב במדרש, כשהוא אומר צו את בני ישראל, דבר אל בני ישראל, אומר אני ישראל קודם. והוא מגלה שבגלל שבתורה כתוב צו את בני ישראל, מובן שישראל היו לפני התורה, והתורה אומרת לישראל מה לעשות. אז ישראל קודם לתורה. אז זה הפוך ממה שאנחנו לומדים פה בתניא. פה בתניא תורה יותר גבוה, גבהה וגדלה מעלתה לאין קץ. איך זה מתאים עם מה שכתוב שמה, שישראל קודם לתורה? אז נקודת הביאור, כמובן זה סוגיה שלמה ויש בזה אריכות גדולה, וכמה וכמה מהמאמרים, תרס"ו, מאמר של אחרון של פסח ועוד. אז נקודת הביאור זה ההבדל בין גילוי ועצם. אם אנחנו מדברים בגילויים, תורה יותר גבוה מנשמה. מצד גילויים תורה אור, תורה

17:49 הוא גילוי אור. כמו שהרב אומר פה, חכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא. התורה הוא בגילוי חכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא. אז כשאתה לומד תורה אתה לומד חכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא בגילוי. בפשטות, תורה כמה שהתורה יורדת. אבל תורה בעצם, התורה זה החכמה של הקדוש ברוך הוא כפי שהתגלה. אז בגילוי תורה זה אור, תורה זה גילוי. נשמה בגילוי זה לא גילוי, זה לא אלוקות. להיפך, הנשמה מתלבש בגוף ומבחוץ הגוף של-- לא רואים את ההבדל בין יהודי לחס ושלום ללא יהודי. מצד ישראל, כשהוא נפש בגוף, הוא נהיה נברא. אז אם מסתכלים בנוגע לגילויים אז תורה יותר גבוה מנשמה. אבל כשמדברים מצד העצם אז אדרבה, הנשמה מושרש בעצמות יותר מתורה. תורה זה רק גילוי העצמות. חכמה זה הגילוי. מה שאין כן הנשמה כביכול זה העצמות ממש. לכן בפרט הזה נשמה זה יותר גבוה מתורה, וזה מוסבר בכמה וכמה מקומות. שלכן יש את כוח התשובה, בגלל שבעצם יהודי למעלה מהתורה. לכן יהודי יכול על ידי תשובה לתקן את כל הפגמים בתורה. מסירות נפש, תשובה, פיקוח נפש. למה פיקוח נפש דוחה כל התורה כולה? ״וחי בהם״. הפירוש מוסבר שזה מצד שיש הנשמה שלמעלה מהתורה, ועל דרך זה יש כמה וכמה עניינים. אני זוכר, היה פארברענגען וזכיתי להיות שמה. סיפרתי את זה כמה פעמים. זה היה שמחת תורה תשמ"ז. ליל שמחת תורה זכיתי להיות אצל הרבי בפארברענגען. הרבי דיבר שיחה שלמה עם הרבה בכיות והרבה דמעות. לא היה רגיל בכלל שמחת תורה. תמיד היה שמחה. באותו שנה, אותו שמחת תורה, הרבי דיבר שיחה עם הרבה, הרבה בכה הרבה כשהוא דיבר את השיחה. אז היה שיחה על

20:09 הרש"י האחרון בחומש שכתוב ששבר את הלוחות. כן, מה כתוב שמה? שיברת. לעיני כל ישראל. בסוף החומש כתוב לעיני כל ישראל, שמשה שבר את הלוחות. רש"י אומר: יישר כוחך ששיברת. אז הרבי דיבר על זה את השיחה. איך יכול להיות שהתורה מסיימת בדבר לא טוב? שבירת הלוחות זה הדבר האחרון שיש לתורה להגיד. היפך התורה. משה שבר את הלוחות. זה חטא העגל. מה, איך זה יכול להיות שזה הדבר האחרון בחומש? הרבי בכה הרבה מאוד. אבל מה היא הנקודה? שבסיפור הזה של שבירת הלוחות מתגלה מעלתם של ישראל. דווקא בפסוק האחרון בסוף התורה, התורה אומרת שישראל קודמו לתורה. למה משה רבנו שבר את הלוחות? כי משה רבנו אומר: אם רוצים לפגוע חס ושלום בבני ישראל, אז אני שובר את התורה, כי ישראל קודמו לתורה. אז הרבי צעק את המדרש הזה מאוד חזק. משה רבנו רעיא ישראל. ... תורה, זכו תורת משה, כל המעלה של משה רבנו. אבל אם רוצים חס ושלום לדבר רע על בני ישראל, אז משה רבנו אומר: לא צריך את התורה. הוא לוקח, שובר את הלוחות ואומר: לא נוגעים בבני ישראל, כי ישראל קודמו לתורה. אז דווקא בפסוק האחרון של התורה מתגלה מעלתם של ישראל, שהם למעלה מהתורה. אז זה צד שני כמובן. אבל כאן בתניא זה מה שהרב אומר פה. כשמדברים אבל, מגיע לעבודה ה', יש קשר בגוף לקדוש ברוך הוא. על זה אנחנו לומדים פה עכשיו בתניא. עבודה בעניין כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. מדברים מצד גילויים. אז הנשמה ירדה למטה, על כורחה נעשה נברא, ולכן יש ריחוק, יש פירוד, יש איזו הבדלה. ולכן על

22:15 ידי תורה ומצוות, ותורה ומצוות זה חד, חד ממש. אז נהיה התקשרות של הנשמה לאלוקות. ולכן בפרט הזה הלבושים יותר גבוהים מהנפש רוח נשמה מעצמם. ממשיך האלטער רבי הלאה ואומר: ואף דהקדוש ברוך הוא נקרא אין סוף, ולגדולתו אין חקר, ולית מחשבה תפיסא ביה כלל, וכן ברצונו וחכמתו, כדכתיב אין חקר לתבונתו, וכתיב החקר אלוה תמצא, וכתיב כי לא מחשבותי מחשבותיכם. כאן הרבי מגיע עם שאלה. שאלה יסודית, וכל העניין פה: איך אתה אומר אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד, שהקדוש ברוך הוא נמצא בתורה? הרי הקדוש ברוך הוא לגמרי באין ערוך. הקדוש ברוך הוא לגמרי לא שייך באיזו תפיסה, גם לא בחכמת רצונו. אז איך יכול להיות שבתורה שאנחנו לומדים אנחנו תופסים את הקדוש ברוך הוא, אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד? זו שאלה יסודית. שאלה כללית. שאלה עיקרית. בעזרת השם נדבר על זה באריכות בהמשך, אבל זה קשור עם העניין הזה. בינתיים, תראה, הוא מסביר הלאה בפרקים הבאים בתניא, יותר בסוף התניא, פרק מ"ז, שהרב כותב שמה: מה החידוש במתן תורה? החידוש העיקרי של מתן תורה זה אנכי ה' אלוקיך. שהקדוש ברוך הוא לא רק נתן לנו תורה, הוא נתן את עצמו בתוך התורה. כידוע, שאנכי זה ראשי תיבות אנא נפשי כתבית יהבית, שהפשט הוא שהקדוש ברוך הוא לא רק נתן לנו חוכמה, אלא נתן לנו את עצמו. כי זה מה שהרב שואל פה. איך יכול להיות שאנחנו כשלומדים הלכה, לומדים חומש, לומדים הלכה, לומדים משנה, לומדים גמרא, איך יכול להיות שיש לך פה את הקדוש ברוך הוא, בשעה שאנחנו יודעים שהקדוש ברוך הוא לגמרי אין סוף ובלי גבול, בלי ערך? אז איך יכול להיות תפיסה בקדוש

24:22 ברוך הוא על ידי התורה? בעזרת השם נדבר על זה בשיעור הבא.