פרק ד' - שיעור שלישי

00:02 היה חסיד, קראו לו רד"צ. רד"צ היה רבי דוד צבי חן. היה מגדולי החסידים. צמח צדק, הרבי מהר"ש, הרבי הרש"ב. היה קרוב משפחה של הרבי גם כן, יש מהמשפחה של הרבי. הדוד של הרבי היה החתן שלו, אח של רבי לויק. אחד הסיפורים שמספרים על הרד"צ: בגיל שתים עשרה, אז אבא שלו, רבי פרץ חן, הביא אותו לצמח צדק. צמח צדק אמר לו שילד בגיל שתים עשרה כבר זמן, הגיע הזמן, אז אומר שיפסיק להיות ילד. הגיע הזמן להתבגר. זמן להתבגר. זה כבר זמן שייהיה mature, maduro. הגיע הזמן להתבגר. לא מער קיין קינד. להפסיק להיות ילד. אז הצמח צדק אמר לו מה לעשות: שלפני שהוא אומר ברוך, הוא שיחשוב לפני מי הוא מברך. כל פעם שצריך להגיד ברכה על האוכל, מה שיהיה, שיתבונן לפני מי הוא מברך. ממילא זה יביא לו יראת שמיים, וזה, זה היה ה-ה-הדרכה שנתן לו הרבי איך להתבגר. על כל פנים, לפעמים צריכים להגיד שצריכים להתבגר גם לבחורים בגיל שבע עשרה, שמונה עשרה. צריכים להתבגר. צריכים להפסיק להיות ילדים. לא להיות מונחים בעניינים של קטנות. שמתחילים לחשוב קצת על הקדוש ברוך הוא. אנחנו אומרים שלומדים חסידות. אנחנו אומרים שלומדים תניא, אז זה מוציא אותך מהילדות, מהקטנות, להיות קצת יותר מבוגר. וממילא עכשיו אנחנו לומדים פה בתניא על יראה, ומתחיל לדבר. בפרק ד' הרבי מדבר על לבושי הנפש. דיברנו, ונגענו למידת האהבה שמלובשת בעניין של עשה טוב, שרמ"ח מצוות עשה. עכשיו אנחנו נלמד מה העניין של היראה שמלובשת בשס"ה לא תעשה. אז בוא נקרא בפנים. אומר האלטער רבי הלאה: היראה היא שורש לשס"ה לא תעשה. מידת היראה זה השורש לעניין של שס"ה לא

03:10 תעשה. כי ירא למרוד במלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. העניין של יראה, היא פועלת את הלבוש, זה הנפש. זה מתלבש בלבושים של לא תעשה. כשאדם יש לו יראה, אז הוא יש לו יראה שהוא מפחד להיות מורד במלכות, למרוד במלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. זה סוג אחד של יראה. עוד מעט נסביר. הרבי ממשיך הלאה ואומר: או יראה פנימית מזו. יש גם יראה יותר עמוקה שהיא מתלבשת בלא תעשה, שמתבושש מגדולתו. הבן אדם מתבייש מהגדלות של הקדוש ברוך הוא, למרות עיני כבודו ולעשות רע בעיניו. יש לו בושה פנימית מהקדוש ברוך הוא לעשות משהו שהוא לא טוב בעיניים של הקדוש ברוך הוא, לעשות רע בעיניו. כל תועבת ה' אשר שנא. מה הם הדברים שהם רע בעיניו של הקדוש ברוך הוא? זה כל הדברים שהקדוש ברוך הוא קורא לזה תועבת ה' אשר שנא, שזה בכללות כל העניינים של לא תעשה. כל המצוות לא תעשה זה נקרא תועבת ה' אשר שנא. הקדוש ברוך הוא שונא אותם. הם הקליפות וסטרא אחרא, אשר יניקתם מהאדם התחתון. על מי נאמר תועבת ה' אשר שנא? זה נאמר על הקליפה והסטרא אחרא. וכל המציאות של הקליפה והסטרא אחרא, מאיפה הקליפה יש לו כוח? יש לו חיים, הוא מקבל חיים וכוח מהלא תעשה. כשיהודי עובר על מצוות לא תעשה אז הוא מוסיף חיים בקליפות. אשר יניקתם מהאדם התחתון ואחיזתם בו הוא בשעה שעובר על מצוות לא תעשה. היינו, שהקליפה והסטרא אחרא מקבלים את היניקה, החיים שלהם מה-מהחטאים, מהעבירות של יהודי, בשעה שעובר על מצוות לא תעשה. ולכן יהודי שיש לו יראת שמיים הוא מתבייש מהקדוש ברוך הוא. הוא לא רוצה לעשות משהו שיהיה תועבת ה'

05:17 אשר שנא. לגרום אצל הקדוש ברוך הוא עניין של למרות עיני כבודו. אז מה הם שני העניינים שהאלטער רבי מסביר פה? האלטער רבי מדבר פה על שני סוגים של יראה. בכלל אנחנו יודעים בחסידות, האלטער רבי יסביר את זה יותר באריכות בפרקים האחרים של תניא, בפרק מ"ג, מ"ב, מ"א אפילו. זה הפרקים שהאלטער רבי מדבר, ונגיע לעבודת ה' יראה. ועל כל פנים, האלטער רבי מלמד אותנו פה שישנם שני סוגים של יראה. נקרא בלשון החסידות יראה תתאה ויראה עילאה. יראה-- כל מיני שמות. בכללות זה יראה תתאה ויראה עילאה. האלטער רבי מסביר מה ההבדל בין יראה תתאה ליראה עילאה. יראת העונש לא מדברים פה. האלטער רבי לא מסביר פה בכלל עניין של יראת העונש. רוב הבחורים למדו פה בימים האחרונים את המאמר יושב ישראל תרנ"ט, ששם הרבי הרש"ב מסביר שיראת העונש זה בעצם, זה עניין של קליפה. זה לא יראה אלוקית, זה יראה שקשור עם ישות. נכון שהרבי הרש"ב מחדש במאמר יושב ישראל שלפעמים צריכים גם לחשוב על יראת העונש. אם בן אדם רואה שהוא לא יכול להתגבר על הרע שבו כדי לברוח משלוש קליפות הטמאות לגמרי, ושאין ברירה, אז יש עניין גם כן שיהיה יראת העונש, על כל פנים לברוח מהרע גמור. זה נקרא טוב שבנוגה. אבל כמובן פה באלטער רבי, האלטער רבי רוצה לדבר על הנפש האלוקית. פרק ד', האלטער רבי באמצע להסביר על הנפש האלוקית. והרי זה על הנפש האלוקית, יראת העונש זה לא מה שמדבר אליו. נפש האלוקית מחפש עבודת השם. לא מחפש לגמרי, לא

07:07 של רנ"ט. לא מחפש איפה אני מרגיש טוב או לא טוב. הוא מחפש את האמת, הוא רוצה אלוקות. אז לכן גם כשמדברים על יראה, מדברים על יראה אלוקית, יראת השם. וביראת השם ישנם גם שני סוגים של יראה: יראה תתאה ויראה עילאה. מה ההבדל ביניהם? אז האלטער רבי אומר פה בכמה מילים. אחרי זה האלטער רבי יסביר את זה באריכות בפרקים מ"א, מ"ב, מ"ג. אבל פה האלטער רבי אומר בקיצור את הנקודה המאוד חשובה. מה נקודת ההבדל בין יראה תתאה ויראה עילאה? או בלשון התניא פה, זה יראה חיצונית, יראה פנימית. היראה החיצונית, היראה הפשוטה, זה היראה לא להיות מורד במלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. זאת אומרת, היראה זה לא מהגדלות של המלך, לא מהגדלות של הקדוש ברוך הוא, אלא מעצם העניין שהוא מלך. מכיוון שיש מלך, יהודי מתבונן שהעולם שלנו זה לא הפקר. העולם שלנו, יש בעל הבית לבירה זו, יש מלך. הוא מלך מלכי המלכים. והמלך הזה הוא מצווה עלי מצוות, והוא אומר לי מה הוא רוצה ומה הוא לא רוצה, שזה העניין של רמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה. אז ממילא, מכיוון שהוא המלך ואני העבד, אז אני לא רוצה להיות מורד במלכות. לא קשור עם עונש, קשור עם עצם העניין שיהודי לא רוצה להיות מורד במלכות. אם הוא המלך ואני העבד שלו, אז יש יראה טבעית, יראה פשוטה, יראה טהורה אצל יהודי. יהודי מפחד להיות מורד במלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. יהודי לא רוצה להיות נפרד מאלוקות ולא רוצה להיות מורד במלכות, אבל זה היראה החיצונית. למה זה נקרא חיצונית? כי זה קשור עם העניין הזה שהוא

08:57 קשור, הוא מצווה עלי, זה חיצונית, כי זה מהמלך כפי שהוא קשור אלי. זה לא מדברים על המלך מצד עצמו, על הרוממות, הגדלות שלו, אלא מדברים על היחס שלו אלינו. הוא המלך שלי ואני העבד שלו, והוא מצווה לי לעשות דברים והוא אומר לי שזה הוא רוצה וזה הוא לא רוצה, וממילא אני לא רוצה למרוד בו. לכן זה נקרא יראה חיצונית. מה שאין כן היראה הפנימית, האלטער רבי אומר שזה כבר מגיע מצד התבוננות בגדלות. כבר לא רק לדבר על עצם עניין של מלך, זה מדבר על הגדלות שלו. אתה מתבונן ברוממות של המלך, מתבונן בגדולתו, אתה מתבונן שמדובר פה לא סתם על מלך, אלא על מלך שהוא מלך גדול, על הגדלות, גדלות פנימית, וממילא כאן זה כבר לא רק יראה לא למרוד ברצון שלו, אלא כאן זה בושה. כשאתה עומד לפני בן אדם כל כך גדול אז יש הרגשה של בושה. יראת בושת, יראת בושת. אז זה לא יראה למרוד. זה פשוט שזה לא מתאים. במילים אחרות, מה ההבדל בין היראה החיצונית והיראה הפנימית? יש מאמר של האלטער רבי שנמצא בהקדמה לסידור של תיקון חצות. לצערנו הרב, בשנים האחרונות הם הוציאו את התיקון חצות מהסידור. כנראה החליטו שאף אחד כבר לא אומר תיקון חצות. אז הסידורים החדשים, אין תיקון חצות וממילא גם אין את הביאור של תיקון חצות. ככה, לא יודע מי החליט את זה, אבל בסידורים תהילת השם, בסידורים של האלטער רבי, כל שכן בכלל, וכן לסידור תורה אור. אז בסידורים הרגילים יש תיקון חצות ויש הביאור לתיקון חצות. הביאור לתיקון חצות, האלטער רבי כתב את זה בסידור, וזה גשמאק, כי הביאור כדאי ללמוד את זה. אפילו

10:49 אלו שלא אומרים תיקון חצות, אף על פי כן את הביאור מותר ללמוד. זה עניין בחסידות מאוד מאוד גשמאק. הוא פשוט מסביר מה העניין של חורבן ירושלים בעבודה, ושם האלטער רבי מדבר על ירושלים, לשון יראה שלם, שזה החיבור של היראה. אז הוא מסביר שיש יראה תתאה ועילאה, ושמה האלטער רבי אומר דבר מאוד גשמאק בשם הרב המגיד ממזריטש. שמעתי ממורי, כך נאמר הלשון, שהמגיד ממזריטש הסביר מה ההבדל בין יראה תתאה ליראה עילאה. הוא אומר, ההבדל הוא אם אתה מפחד ממלך או אתה מפחד מאדם גדול וצדיק. זה הדוגמה שהאלטער רבי מביא שמה. יש יראה ממלך. היראה ממלך בדרך כלל זה מזה שהמלך הוא בעל הבית של המדינה, הוא בעל הבית. וכמובן, אם הוא מלך יותר גדול, יותר יראה. אבל במלך עיקר העניין של מלכות זה חיצוניות. זה העם, המדינה, הפעולות, על מי הוא מלך, על מה הוא עושה? זה קשור יותר עם הפעולות שלו. על דרך זה גם כן למעלה, זה העניין שקשור עם יראה תתאה, זה איך שהקדוש ברוך הוא, כמו שהאלטער רבי אומר בפרק מ"א, מלך כל העולמים, סובב כל העולמים. האלטער רבי לא אומר שמה כולא קמיה כלא חשיב. שמתם לב? זה פרק מ"א, האלטער רבי לא כותב כולא קמיה כלא חשיב. זה מדויק. כי שם האלטער רבי מדבר על היחס של הקדוש ברוך הוא אל העולם. אז הוא מלך על כל השמים והארץ. שמים וארץ ממילא, הוא המלך של העולם. ועוד יותר, מייחד מלכותו על עם ישראל בכלל ועליו בפרט. אז ממילא, והוא גם, הוא מקבל עליו מלכות ויש מלך עליו. אז זה הקבלת מלכות שמיים בגלל שהוא המלך. אז

12:34 יש אצל יהודי יראה, לא רוצה להיות מורד במלכות, שלא למרוד במלך מלכי המלכים. זו יראה חיצונית. מה שאין כן היראה כשאתה עומד לפני אדם גדול וצדיק. זה המשל שהוא מביא. בחסידות זה תמיד היה דוגמה של רב וחסיד: שאתה עומד פנים אל פנים מול צדיק, מול רב, מול אדם גדול וחכם, אדם גדול שהגדלות שלו זה לא גדלות שקשורה למה הוא פועל, אלא זו גדלות פנימית, גדלות, אמיתית גדלות. הרי בן אדם באמת גדול באיכות. אז שמה הבן אדם זה לא רק, זה לא עוד יראה לא למרוד, אלא שמה זה בושה. במה זה מתבטא בנוגע לפועל? הרי העיקר פה בתניא פרק ד', האלטער רבי רוצה להסביר את העניין בנוגע לפועל. איך זה פועל על לא לעשות עבירות? לא לעשות עבירות. יש שתי סיבות למה בן אדם לא עושה עבירות. זה כמו שנגיד פה בזאל, יכולות להיות שתי סיבות למה בן אדם לא, למשל, לא יעשה בלגן בזאל. הוא לא יעשה שטויות, הוא לא יזרוק דברים, הוא לא יעשה... הוא ישמור על הניקיון, הוא ישמור על סדר, הוא לא יעשה דברים, דברים לא מתאימים. בזאל יכולות להיות שתי סיבות. סיבה אחת זה כי הוא מפחד מהמשגיח, מהנוהג. לא פחד של עונש. עוד פעם, לא מדברים פה על יראת עונש, אבל הוא לא רוצה לעשות דברים שיגרמו לו להיות מנותק מהחיים של הישיבה. הוא רוצה להיות חלק מהישיבה, והוא יודע שאם הוא יעשה דברים שלא מתאימים, אז זה יכול לגרום לניתוק מכל חיי הישיבה, מהקשר שלו לישיבה. אז הוא ישמור על הנוהג שלו, שמירת הסדרים, להתנהג טוב, לעשות דברים ולהיות חלק מהישיבה. זה נקרא יראה של

14:30 למרוד. הוא לא רוצה להיות מורד ולא רוצה למרוד בנוהג של תלמידי הישיבה וכו'. אחרי זה יש משהו יותר נעלה, שזה פשוט ס'פאסט נישט, לא מתאים. זה בושה. ישיבה, מקום של טהרה, זה מקום נעלה, זה מקום מרומם. כאן זה מקום שיושבים ולומדים, מתפללים, עובדים את השם. יש פה את האוויר, ד' אמות של הרבי. אז פשוט, אז זה כבר לא גדר של לא רוצה למרוד, אלא פשוט זה בושה להתנהג באופן כזה שלא מתאים. ס'פאסט נישט, לא, זה בושה. אז בכלל זה שני סוגים של יראה. יראה אחת זה לא למרוד. יראה שנייה זה פשוט ס'פאסט נישט, לא מתאים. זה לא, זה לא, לא שייך. כאן זה הנוהג. פה לא שייך. וזה ההבדל בין שני הסוגים. אם אתה עומד לפני מלך, אצל מלך התנועה היא שהוא לא רוצה להיות מורד במלכות. לכן האלטער רבי קורא לזה יראה חיצונית, כי המלך הוא שלך, הוא המלך שלך ואתה עבד שלו. אז, אז לא רוצים להיות מורד במלכות. אבל כשעומדים לפני מלך גדול שהגדלות שלו זו גדלות באיכות, אז זה לא עוד לא למרוד, זה... כאן לא מתנהגים ככה. זה לא, זה לא מתנהגים כי בעצם לא מתנהגים. זה לא בגלל שאתה לא רוצה למרוד, זה לא מתנהגים, זה לא מתאים, זה בושה וכו'. על דרך זה אומר האלטער רבי גם פה בנוגע לקדוש ברוך הוא. אז יש נושא אחד, זה שהקדוש ברוך הוא המלך, וממילא לא רוצה להיות מורד במלכות. זו יראה חיצונית, זו יראה תתאה. כשבן אדם אבל מתחיל להתבונן שמדובר פה על מלך גדול, הגדלות של הקדוש ברוך הוא, אז זה פועל אצל הבן אדם לא רק לא להיות מורד,

16:20 אלא להתבייש מגדולתו, להתבייש מגדולתו. למה? ראשית נקודה זו, ונגיע ללשונות של האלטער רבי, הוא אומר: לא לעשות הרע בעיניו. אז יש וורט אצל חסידים. שמעתי את זה מר' גרינגלס, היה אומר את זה תמיד כשלמדנו את התניא פה, שהוא אמר שהוא שמע את זה מאחד המשפיעים, שהרבי הריי"צ למשפיעים היה אומר: מה הפשט לא לעשות הרע בעיניו? בפשטות הכוונה היא שהסברנו שהקדוש ברוך הוא נמצא פה מול העיניים שלי, וכשאתה עושה משהו לא טוב זה רע בעיניו. זה כמו שאתה עומד, כמו שאמרנו, אתה עומד בפני בן אדם מאוד מרומם ואתה מתנהג לא מתאים. אוקיי, אבל הביאור יותר בעומק האמת של המשפיע, שזה לא לעשות הרע בעיניו, כי הרי נקרא השגחה פרטית. האלטער רבי מסביר בתורה אור פרשת וירא שהשגחה פרטית נקראת עיניים. עיני ה' משוטטות בכל הארץ. עין ה' אל יראיו. עיני ה' אל צדיקים. אין, אין, יש כל מיני פסוקים בתנ"ך שמדברים על ההשגחה של הקדוש ברוך הוא וקוראים לזה עיניים. כביכול העיניים של הקדוש ברוך הוא נמצאות פה. כשבן אדם עושה עבירה, אז הלשון, היה אומר, הוא כאילו השתכח מן העין. יש כזה ביטוי ביידיש: אתה, אתה דוקר לו בעיניים כשאתה עושה... כאילו אתה עושה משהו שמצער אותו. אתה אומר, הוא דוקר לו בעיניים, כאילו שהוא עושה משהו מול העיניים שלו. כאן העיניים זה ההשגחה. דער אויבערשטער נמצא פה והוא משגיח. העיניים שלו נמצאות בכל מקום, העיניים של הקדוש ברוך הוא. וכשאתה עושה עניין בלתי רצוי, אז זה כאילו לעשות הרע בעיניו, לא בעיניו הפשט כאילו כי הוא מרחוק, אלא בעיניו זה כאילו בתוך העיניים, כי העיניים של הקדוש ברוך הוא נמצאות בכל,

18:22 בכל, בכל מקום ומקום. זה המציאות של העולם על כל פנים. אז זה כל הנקודה שהאלטער רבי אומר פה, מה הוא מוסיף. האלטער רבי מוסיף שכל העניינים של הסור מרע, שס"ה לא תעשה, זה נקרא תועבות ה' אשר שנא, שזה הקליפה והסטרא אחרא שיניקתם מהאדם התחתון. מה הפשט יניקתם מהאדם התחתון? הפשט הוא שכל דבר שבן אדם עושה, עוד האדם התחתון, כתוב, שלמה המלך אומר: "את העולם נתן בלבם". הקדוש ברוך הוא שם את העולם בלב שלנו. זאת אומרת שההנהגה של האדם פה למטה משפיעה בכל המציאות של הבריאה. ברגע שבן אדם עושה מצווה אז הוא מביא אור בעולם, מביא חיות בעולם, מוסיף קדושה בעולם. כשבן אדם עושה רחמנא ליצלן עבירה, אז על ידי זה הוא מוסיף כוח בקליפה וסטרא אחרא. הקליפה וסטרא אחרא יניקתם מהאדם התחתון. ברגע שאדם עושה עבירה הוא מוסיף חיות, כמו שמסבירים תמיד בחסידות, שיש את השליטה, אדם באדם. הנפש האלוקית הרי לבושה בנפש הבהמית, וכשהנפש הבהמית מתגברת על הנפש האלוקית והוא עושה חטא ועוון, אז הרי הוא מוציא כוח מהנפש האלוקית, מה שנקרא הורג נפש. כמו שמסבירים בחסידות העניין של רצח בשגגה או רצח במזיד, שאתה לוקח דם מהחיות של הנפש האלוקית והחיות הזאת נכנסת לעולם הזה וזה מוסיף חיות וכוח בקליפה. ומכיוון שהבן אדם עומד פנים בפנים מול הקדוש ברוך הוא, הוא לא רוצה להיות מורד במלכות, והוא גם לא רוצה לעשות את תועבות ה' אשר שנא. וזה ההתלבשות של היראה בתוך העניין של סור מרע. וכמו שדיברנו קודם, שהפשט מצד אחד האלטער רבי מחלק פה רמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה. האהבה מלובשת ברמ"ח מצוות עשה והיראה מלובשת

20:27 בשס"ה לא תעשה. אבל כמו שדיברנו שלפעמים בחסידות מוסבר בכללות יותר, זה לא רק רמ"ח מצוות עשה, שס"ה לא תעשה, אלא כל תרי"ג מצוות. אפשר להסתכל על זה בשני אופנים. כל התרי"ג מצוות אפשר לקיים מצד תנועה של אוהב, מצד תנועה של יראה. הוא עושה את המצוות כי הוא לא רוצה להיות מורד במלכות. גם מצוות עשה אפשר לקיים בגלל שהוא לא רוצה להיות מורד במלכות, ועל דרך זה לאידך גיסא גם מצוות לא תעשה אפשר לקיים כי הוא אוהב את הקדוש ברוך הוא, וממילא הוא רוצה לעשות כל מה שהשם רוצה וגם מה שהשם לא רוצה הוא לא יעשה גם מצד זה. אבל אף על פי כן, זה אומר, זה שתי אופנים בכוונה של המצווה. הפשט סור מרע: הוא לא רוצה לעשות רע ולכן הוא מקיים את כל תרי"ג מצוות. או עשה טוב: הוא רוצה להביא אלוקות בעולם ולכן הוא גם כן עושה את כל תרי"ג מצוות מצד התנועה של עשה טוב. עד כאן האלטער רבי מסביר איך העניין של כוחות הנפש, השכל והמידות, מתלבשים בלבושי מחשבה ודיבור ומעשה, שלכן קוראים לזה לבושים. אז לכאורה מה שמשמע מכאן זה שהעניין של מחשבה ודיבור ומעשה זה דבר יותר נמוך. זה רק לבוש. כל אחד מבין שהבגד זה הדבר החיצוני. העיקר זה האדם עצמו, לא הבגד. הבגד זה עניין חיצוני. הנפש מלובשת במחשבה ודיבור ומעשה. אז העיקר זה הנפש, המחשבה ודיבור ומעשה זה לבושים בעלמא. מגיע עכשיו האלטער רבי פה בתניא, והאלטער רבי הופך את כל העניין. ספר של בינונים, שאף על פי שמחשבה ודיבור ומעשה אני קורא לזה בשם לבושים בעלמא, אף על פי כן, אדרבה, בגובה וגודל מעלתם לאין קץ,

22:23 שדווקא לבושי הנפש הם יותר גבוהים מהשכל והמידות עצמם. כי מכיוון שבלבושי הנפש פה נמצא רצונו וחכמתו של הקדוש ברוך הוא, נמצא בזה תרי"ג מצוות. אז לכן דווקא בלבושי הנפש נמצא הקדוש ברוך הוא בעצמו. וכוחות נפש האדם, שכל שלו, מידות שלו? איפה אבל נמצא הקדוש ברוך הוא בעצמו? הקדוש ברוך הוא בעצמו נמצא דווקא בעניין של הלבושים, ולכן יש מעלה בלבושים, שזה הקדמה לכללות התניא, שהאלטער רבי בא להסביר את החשיבות של עבודה בפועל, לעשות, שתכל'ס הכוונה זה העניין של מעשה בפרט.