פרק ג' - שיעור שני

00:00 אנחנו ממשיכים הלאה בפרק ג', אנחנו חוזרים בדף ז', למטה השורה האחרונה, שתי הנקודות. הרבי מתחיל להסביר פה בפרק הזה את העניין של כוחות הנפש. והוא אומר שהנשמה יש לה עשר כוחות הנפש, שנשתלשלו מהעשר ספירות שלמעלה. זה מחולק לשני חלקים, שזה העניין של המוחין והמידות. הוא הסביר שהמוחין הם האמהות והמידות הם הילדים. זאת אומרת שהאופן איך עובד האדם, כוחות הנפש, שהשכל, חכמה בינה דעת, זה הבחינה של אמהות, מקור, ומזה נולד, כמו שנולדים, כמו שמגיעים הילדים שנולדים מההורים. ועל דרך זה גם כן השכל, האב והאימא, הם תולדות ההתבוננות. כמו שדיברנו בשיעור הקודם, בזה הרבי רוצה להסביר לנו את הדרך איך יהודי מגיע להרגיש אהבת השם ויראת השם. שזו נקודה עיקרית בספר התניא, שהרבי בא להסביר פה את העניין של כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. שלא מספיק בפיך, אלא שצריך להיות גם בלבבך לעשותו. שהעשייה תהיה עם לב, שהעשייה תהיה עם רגש, עם אהבת השם ויראת השם. לכן הרבי מלמד אותנו פה איך התהליך, איך זה עובד. שהאדם, כדי שיהיה לו אהבת השם ויראת השם, זה על ידי ההתבוננות, זה מגיע מההתבוננות, מהמוחין חכמה, בינה ודעת. ועכשיו הרבי יסביר את זה בפרטיות. מה בדיוק העניין של חכמה? מה התפקיד של בינה ומה התפקיד של דעת? מה הם השלושה עניינים האלה? וביאור העניין: כי הנה השכל שבנפש המשכלת, שהוא המשכיל כל דבר, נקרא בשם חכמה, כוח מה. וכשמוציא כוחו אל הפועל, שמתבונן בשכלו להבין דבר לאשורו ולעומקו מתוך איזה דבר חכמה המושכל בשכלו, נקרא בינה. אז זה הרבי עושה לנו פה את היסוד. מה ההבדל בין

02:39 חכמה לבינה? אז הוא אומר שהשכל שבנפש המשכלת, שהוא המשכיל כל דבר, זה נקרא בשם חכמה, כוח מה. מה הביאור? הביאורים הם ידועים. על כל פנים, להגיד את זה בקיצור, מה, מה, מה ההבדל בין כוח החכמה לכוח הבינה? אז הרבי, מה שמלמד אותנו פה דבר ראשון בפשטות, ההבדל בין כוח החכמה וכוח הבינה בנפש, שכוח החכמה זה המשכיל כל דבר. הפשט המשכיל כל דבר, זה נקרא בסגנון אחר כוח ההמצאה. זאת אומרת שבן אדם, כשנופל לו רעיון, הוא ממציא עניין, מגלה עניין, איזשהו רעיון שכלי שנופל בראש של האדם. בדרך כלל זה מגיע אחרי יגיעה. אדם לומד עניין, מתייגע, מנסה להבין איזו סוגיה, הלכה, נגלה או בחסידות. הוא מתייגע, מנסה להבין מה העומק פה, מה הנקודה, מה הפשט, ובאיזשהו שלב נופל לו רעיון. אז הרעיון הזה זה נקרא בשם חכמה. זה הנקודה הראשונה. הרעיון זה מה שהרבי אומר שהוא המשכיל כל דבר, ובלשון חסידות משכיל. הדיוק בלשון משכיל, שהמשכיל הכוונה כבחינת מקור, זה כאילו ה-ה-הנקודה הראשונה, ההברקה הראשונה, הגילוי הראשון. כמו שידוע במקומות אחרים בחסידות, מביאים על זה את המשל של ברק המבריק, כמו שיש ברק, פתאום נהיה אור ואז הכל מאיר והכל ברור, אבל זה הולך, תוך שנייה זה נעלם. צריכים לתפוס את זה, אם אתה לא תתפוס את זה, זה נעלם וחוזר החושך. אותו דבר גם אצל האדם. כשאדם מגלה איזשהו רעיון, נופל לו בראש איזו הברקה. ההברקה הזאת, אם הוא לא יפתח את זה, לא יבנה את זה, לא ייקח את זה, לא יפנים את זה, לא יעבוד עם זה, אז זה מגיע וזה הולך. זה בורח. זה לא נשאר ולא יצא מזה שום, שום

04:54 תועלת. זה אחד מהסיבות. הרבי מביא גם כן בביאורים שזה אחד מהסיבות למה מדמים את העניין של חכמה לעניין של אב. יא? אומרים שחכמה ובינה זה אב ואם, כי באב אנחנו רואים שאם אין את הקליטה שלמדנו בפרק ב', שאם אין את הקליטה ב-ב-ב-בבטן האם של הטיפה מכוח האב, אז לא נשאר מזה שום דבר, לא יצא מזה ילוד. אם אתה רוצה שיבוא מזה ילוד, צריך לקלוט, ו-ואחרי זה מגיע תשעה חודשים. על דרך זה גם כן בחכמה ובינה. חכמה זה הברקה, אבל אם לא שומרים על זה, לא לוקחים את זה ובונים את זה, אז זה בורח. על זה הרבי גם כן מוסיף פה עוד דבר מעניין, והוא אומר שחכמה נקרא בשם כוח מה. מה הרבי רוצה להגיד עם השם הזה שהוא אומר שחכמה זה כוח מה? זה האותיות חכמה, זה אותיות כוח מה. אבל מה הרבי רוצה להגיד עם זה? שחכמה זה כוח מה. זה מוסיף לנו עוד נקודה מאוד חשובה, ונגיע להבדל בין חכמה לבינה. ההבדל בין חכמה לבינה זה לא רק שחכמה זה השלב הראשון, זה ההמצאה, זה הברק, זה הנקודה. ואחרי זה בינה הוא זה שמפתח את זה, אלא יש פה עוד עניין, שחכמה זה כוח מה. שהדיוק בלשון כוח מה זה כוח של ביטול. מה? כמו שכתוב אצל משה רבנו, "ונחנו מה?" יא, שהפשט ונחנו מה הכוונה עניין של ביטול. מי אנחנו? מה אנחנו? עוד ביטול. חבר'ה. כוח מה. כוח מה זה כוח של ביטול, יא, כוח של התמסרות. כי באמת אם אנחנו לוקחים את הנקודה הפנימית, מה עניין החכמה? חכמה זה לא רק הבנה, זה לא רק נקודה של השכלה,

06:56 יא, איזושהי הבנה מסוימת, אלא בעצם, במהות, חכמה זה כוח בנפש, כוח הביטול. זה כוח בנפש שיש אצל האדם, כוח של התמסרות, זיך איבערגעבן. ביטול. לתת שמשהו יותר נעלה יאיר אצלי. כלומר, הוא גופא: למה באמת בן אדם ממציא איזו המצאה? איך מגיע אצל האדם איזושהי המצאה בשכל? נופל לו רעיון. איך זה קורה? הרי אתה לומד את העניין ולא הבנת את זה. למה פתאום התחלת להבין את זה? מה קרה שם? מאיפה נובע? מאיפה מגיעה ההשכלה הזאת, הנקודה הזאת? אז סיבת העניין, שורש העניין, זה שיש אצל הבן אדם כוח הביטול. כלומר, הסיבה למה יש דברים שאנחנו לא מבינים: כשאתה לומד תוספות, אתה לומד מאמר, אפילו שאתה יודע את המילים ואתה יודע גם את התרגום של המילים, אתה אומר: אבל אני לא מבין את זה. למה אנחנו לא מבינים דברים? מה הסיבה למה בן אדם לא מבין דברים? כי המציאות שלי ו-ו-ו-- מאוד מגושמת, או לא בערך, כאילו העניין, הסוגיה, העומק, השכל, זה-זה סוג, זה-זה שכל מאוד עמוק. בפרט כשמדברים על שכל התורה, זה שכל אלוקי, והשכל שלי זה שכל בהמי. אז אני מאוד רחוק מההכרה, מההבנה, מתפיסה של שכלים אמיתיים. כוח החכמה שבנפש זה כוח הביטול. זאת אומרת, זה כוח שיש אצל האדם, וזה מה שהרב אומר פה. כוח מה? זה כוח שיש אצל האדם שהוא יכול זיך איבערגעבן, למסור את עצמו, למסור את עצמו למשהו יותר נעלה. והמסירה, הנתינה הזאת, ההתבטלות הזאת, שהבן אדם שם את עצמו לגמרי בצד ואומר: אני לא רוצה לחשוב איך אני מנסה ואיך אני חושב ואיך הראש שלי, אלא אני מוכן ל-לעשות, להיות אין ואפס, להיות בביטול ולקבל את האמת.

09:06 זה נקרא ב-- כמו טרנספרנטי. כן? להיות, להיות אין. ל-לבטל את המציאות שלי. לתת שהאמת של העניין שאתה מנסה להשיג יאיר. ולכן חכמה, כוח מה, זה המקום, ולכן משם מגיעות כל ההשכלות. זה הסיבה. זה עומק העניין, שבגלל שהחכמה זה כוח מה, כוח הביטול, מצד ההתבטלות, אז ברגע שבן אדם מבטל את עצמו מספיק, זה העניין של יגיעה. כתוב בחסידות, מה העניין של יגיעה? מדברים, צריכים להתייגע, ללמוד, להתייגע. מה המילה יגיעה? סתם לשבור את הראש? יגיעה פירושו ביטול. כשהאדם מבטל את עצמו לעניין, וזה נותן לו שהעומק, שהשכל, שהחכמה שכתוב פה, יאיר ויתגלה אצלו בנפש. אז זה מה שהאלטער רבי אומר בנוגע לחכמה. מה אבל העניין של בינה? אחרי שהבן אדם הצליח על ידי יגיעה לבטל את עצמו, כוח מה, ועל ידי זה האיר אצלו איזושהי אמת, האיר אצלו אפס משהו, איזו בהירות, אז מגיע השלב השני, שזה השלב של בינה. השלב של בינה זה עבודה והשגה. זאת אומרת, לקחת את הנקודה הזאת. הנקודה הזאת היא נקודה מופשטת, נקודה עמוקה, נקודה... אבל שפה הבן אדם ביטל את עצמו. הוא יצא מהמציאות שלו, הוא נהיה אין. אבל השגה זה להפך: להבין שזה יהפוך להיות לחלק מהמציאות שלו, שהוא יכול להבין את זה. בשביל זה צריך לעשות תנועה הפוכה, להביא את זה חזרה למציאות שלו, לעולם שלי, שאני אבין את זה. וזה מה שהאלטער רבי אומר, שמהכוח אל הפועל. מה פירוש כוח? הרבי מסביר במכתבים פשט כוח. זאת אומרת, לא, הוא מתכוון לא כוח, הכוונה בהעלם. בנקודה של חכמה נמצא הכל, אבל זה נמצא באופן של כוח, באופן של העלם, כי אין לו את זה עם כל הפרטים,

11:10 כל התפיסה, כל הגדרים. אז מן הכוח אל הפועל, כאילו מן ההעלם אל הגילוי. אז זה כוח הבינה. ובכוח הבינה גופא יש אורך, עומק ורוחב. בדיוק בהשגחה פרטית לומדים פה רנ"ט. אז ידוע ברנ"ט, שמה במאמר הראשון הרבי הרש"ב מסביר שבשכל יש אורך, עומק ורוחב, וזה מה שהאלטער רבי כותב פה גם בלשון שלו, שמתבונן בשכלו להבין דבר לאשורו ולעמקו מתוך איזה דבר חכמה המושכל בשכלו. שבאריכות הלשון פה האלטער רבי מתכוון גם לאורך, גם לעומק וגם לרוחב. לא יודע בדיוק עכשיו איזו מילה זה אורך, איזו רוחב, אבל יש בביאורים ברבותינו נשיאינו שמדייקים פה בלשונות. יש פה לאשורו ויש פה לעמקו ויש פה מתוך. זה, כל לשון פה זה עוד ועוד ביטוי, עוד ועוד, שזה כוח הבינה. בינה לוקחת את הנקודה של החכמה ונותנת לזה גם עומק, גם רוחב וגם אורך. מה ההבדל? עומק זה עמקות באותו עניין גופא. להבין את זה יותר בדקות, יותר בעומק. אורך זה הכוח להוריד את זה לעולם יותר נמוך, לדרגה יותר נמוכה, למקבל יותר נמוך, ורוחב זה לפרט את זה בפרטים. אז זה העניין של חכמה ובינה, שקודם כל יש את הנקודה של החכמה. אחרי זה יש את העניין של השגה של בינה, וזה העניין של אב ואם, החכמה ובינה, זה העניין של אבות. ממשיך האלטער רבי הלאה ואומר: והן הם אב ואם המולידות אהבת ה' ויראתו ופחדו. אומר האלטער רבי שהעניין הזה של החכמה והבינה זה מה שנקרא אב ואם. זאת אומרת, כמו שאומרים בגשמיות, בנוגע לאב ואם, שיש את החכמה והבינה. אב ואם, אב זה עניין של נקודה. אם זה עניין של

13:12 ההריון בגשמיות. למדנו בפרק הקודם שהאב נותן את הטיפה והאם זה מה שעושה את כל הבניין של הוולד. שלכן כתוב שאיש ואשה זה איש י' ואשה ה'. י' זה נקודה, ה' זה אורך ורוחב. על דרך זה גם כן בעבודה. צריך להיות קודם כל הנקודה של החכמה, ואחר כך את הנקודה של החכמה הזו צריכים להוריד ברוחב של בינה, שזה העניין של אב ואם. מהם נולדו איש אהבת השם ויראה ופחד. אז משמה מגיעה הלידה, ההולדה של המידות. המידות, הוא אומר, אהבת השם ויראה ופחד. כי השכל שב-- אז לפני זה, מעניין סתם דיוק הלשון, שלפני זה האלטער רבי אמר פחד ויראה. עכשיו הוא אומר יראה ופחד. תחילת הפרק הוא אמר פחד ויראה. הוא הקדים פחד ליראה, ועכשיו הוא מקדים יראה לפחד. בכללות הרי ההבדל בין פחד ליראה, שיראה זה במוח, פחד זה בלב. זה כתוב תמיד בחסידות. יש את זה גם כן בפשוטו של מקרא, בשיחה של הרבי על אימה ופחד. הרבי מדבר על זה. יש יראה ויש פחד. יראה זה כשהדבר עדיין שכלי. יראה זה כוח יותר אידיאלי, יותר במוח, יותר בשכל. זה הרגשה במוח, שהוא מרגיש שיש פה משהו, משהו נעלה, משהו מרומם, שמה מתאים להגיד את המילה יראה. מה שאין כן פחד זה כשהבן אדם כבר ברגש הלב מתרגש. אז הסדר הוא שקודם יש יראה, אחרי זה יש פחד. מהמוח זה מגיע ללב. לפני זה האלטער רבי הקדים פחד ליראה. אז אחד הביאורים שמובא בזה, שלפני זה האלטער רבי דיבר שכל ומידות בפני עצמם. האלטער רבי דיבר מה זה שכל ומה זה מידות. הוא לא דיבר על הסדר, איך בן אדם מוליד. הוא דיבר

15:10 בכללות העניין, אומר שיש שכל, חכמה בינה דעת, ויש מידות. מידות זה אהבת השם, פחד ויראה. אז הוא דיבר על המידות בתור עניין בפני עצמו. אז לכן הוא הקדים פחד, שזה עיקר המידה, כי זה בלב. הוא אומר יש בזה גם כן יראה, עוד יותר, יש עניין יותר נעלה למעלה למעלה, כי הוא דיבר על המידות מצד עצמם. פה האלטער רבי מדבר על סדר ההולדה, איך שזה מגיע מהמוח אל הלב. כשזה מגיע מהמוח אל הלב, אז קודם יש יראה במוח ורק אחר כך מגיע הפחד בלב. כי השכל שבנפש המשכלת, כשמתבונן ומעמיק מאד בגדולת ה', איך הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב, נולדה ונתעוררה מידת יראת הרוממות במוחו ומחשבתו. אז האלטער רבי עכשיו מסביר ואומר איך, מה הסדר, מה הסדר הענייני. כאילו מוריד את זה בעניינים שנגיע לפועל. אז הוא אומר שמהו סדר העבודה כשבן אדם מתחיל להתבונן. הוא אומר פה שלוש לשונות. כל מילה פה בתניא זה מדויק. האלטער רבי אומר כשבן אדם לומד עניין בשכל: שכל שבנפש המשכלת כשמתבונן ומעמיק מאד, שזה שלוש לשונות, מתבונן, ומעמיק, מאד. זה מהרבי לוי'ק, מאבא של הרבי, שמדייק בשלוש הלשונות שזה כנגד השלוש עניינים שהאלטער רבי אומר פה מה להתבונן. קודם כל יש התבוננות, אחרי זה יש העמקה, לא סתם התבוננות אלא להתעמק יותר בעומק, ואחרי זה יש מאד, שזה עוד יותר מהעמקה. כן, זה האין סוף. מה הם השלוש העניינים האלה? זה מה שהאלטער רבי אומר: ממלא כל עלמין, סובב כל עלמין, וכולא קמיה כלא חשיב. כלומר, כשאדם מתחיל להתבונן בגדלות ה', אז ישנם שלוש עניינים

17:10 בהתבוננות הזו. דבר ראשון, אדם מתחיל מלמטה למעלה. הוא מסתכל על העולם והוא מתבונן שבעולם נמצא כוח אלוקי שמהווה את העולם. אין דבר עושה את עצמו, שזה בכללות ההתבוננות בממלא כל עלמין. זה נקרא התבוננות, כי זה דבר שאתה יכול לראות את זה דרך העולם. אתה מסתכל על העולם. העולם עצמו מגלה לנו שחייב להיות, שיש כוח אלוקי, כוח מהווה, כוח מחיה, שאין דבר עושה את עצמו, שזה העניין של ההתבוננות הנ"ל. אחר כך בן אדם צריך להתייגע יותר. זה נקרא להבין דבר מתוך דבר. השכל עצמו מוליך אותך. אחרי שאתה מתבונן בממלא כל עלמין, אז הממלא כל עלמין עצמו אומר לך: רגע, זה כל העניין של האלוקות, שהוא רק מחיה את העולמות? לא זהו אלוקות, שמחיה עולמות. להגיד שזה כל העניין שלו, ודאי שהוא הרבה יותר מזה. זאת אומרת, זה מה שנקרא דבר מתוך דבר, מתוך הממלא. אז הממלא, ההתבוננות העמוקה, אתה מתעמק בעניין של ממלא, ממלא גופא מביא אותך, מוליך אותך להבין שממלא לבד לא יכול להיות. יש בזה אריכות בסידור. זה לא עכשיו המקום. איך הממלא עצמו מלמד אותנו שחייב להיות משהו יותר עליון, עניין הסובב, שהוא בעצם בלי גבול. ואדרבה, עיקר האלוקות הוא זה מהסובב, עם כל אריכות ההסבר שמוסבר על זה במאמרים, שדווקא סובב יכול להוות יש מאין, וממלא צריך את הסובב וכולי וכולי. אז זה נקרא מתבונן ומעמיק. אחרי זה הבן אדם מגיע לדרגה יותר עמוקה. זה מאד. גם הסובב כל עלמין זה גם כן יחס. זה כי יחס שלילי, סובב, מקיף, בלי גבול, אבל גם זה כבר איזשהו יחס. והקב"ה בעצמו למעלה מכל יחס. כמו שהקב"ה מושלל מיחס של חיוב,

19:12 ממלא, אז גם הוא מושלל מיחס של שלילה. בעצם הוא מושלל מכל קטע של יחס, ולכן אני אומר כולא קמיה כלא חשיב. כולא קמיה כלא חשיב פירושו שהקב"ה לא רק שהוא לא מוגדר בעניין הממלא, הוא גם לא מוגדר בעניין של סובב, וזה העניין של עצם אין סוף שלמעלה מממלא וסובב. אז כל זה, זה חלק, זה אופן ההתבוננות. מתחיל עם הממלא, הסובב, ואז הוא מעמיק. הוא מגיע להתבוננות יותר עמוקה, לסובב, ואז הוא מגיע לדרגה יותר עמוקה של כולא קמיה כלא חשיב. אין למעלה שום תפיסה עמוקה, וממילא הקב"ה למעלה מממלא, למעלה מסובב. זה העניין של עצם אין סוף. כל זה, זה ההתבוננות שהבן אדם עושה בנפשו. אומר האלטער רבי שעל ידי ההתבוננות הזאת זה האב או האם שמשמה הבן אדם מוליד אהבת השם ויראת השם. וזה מה שהוא ממשיך הלאה ואומר: נולדה ונתעוררה מידת יראת הרוממות במוחו ומחשבתו. יש, יש פה אריכות גדולה. בעזרת השם נדבר כבר בשיעור הבא בפרטיות. מה סדר העניינים פה? שקודם כל מתעורר אצלו עניין של יראה, אחר כך האלטער רבי ממשיך הלאה שמתעורר אצלו עניין של אהבה. למה הסדר הוא שקודם מתעוררת יראה ואחר כך מתעוררת אהבה? אף על פי שבסדר הספירות אהבה הולכת לפני יראה. יש בזה אריכות הביאור, נשאיר את זה לשיעור הבא.