תניא פרק א' - חלק י"א

00:02 דובר 1 מדבר כאן ונגיע למידות רעות. אז בשיעור הקודם דיברנו ונגענו לעצלות ועצבות של עפר. אני לא זכרתי מה זה ה-- אמרתי שיש שני הסברים. אמרנו למה עצלות ועצבות קשור עם עפר. אמרתי שיש שני הסברים, אבל בסוף הסברנו רק הסבר אחד. ההסבר שהסברנו בשיעור הקודם היה שזה עניין של כבדות, שזה נמשך כלפי מטה, וזה בעצם, עצלות ועצבות יש בהם טבע הכבדות. היפך העניין של זריזות ועשייה ופעולה. ההסבר השני שנמצא בסדרי עצלות ועצבות זה עפר, כי עפר זה עניין של צמיחה, כי עפר זה המקור שמשמה צומחים כל העניינים. זה העפר, ממנו כתוב שמה: "הכל בא מן העפר". כמו שיש בקדושה שהכל בא מן העפר. יש עניין של עפר בקדושה שזה עניין הביטול. יש את העפר דקליפה, שזה המקור לכל מיני רע. זה העניין של עצבות. מידת העצבות ועצלות שזה בא מן העצבות, שזה היסוד שממנו צומחים כל הבעיות בעבודת השם. בן אדם מגיע למצב של ייאוש ועצבות, אז משמה מגיעים כל ה, כל ה, כל ה, כל הבעיות האחרות. כמו שהרבי מסביר בתניא בפרק כ"ו, שזה שבן אדם מרגיש עצבות, אפילו לפעמים העצבות זה מעבירה שהוא עשה. זאת אומרת זה עצבות וחרטה מדברים של קדושה. אז אדמו"ר הזקן אומר בפרק כ"ו בתניא, כידוע שהיא עצת היצר, וידוע שהיא עצת היצר כדי להפיל אחר כך בתאוות. זאת אומרת היצר הרע לוקח את הבן אדם ומכניס בו עצבות, ועל ידי העצבות, על ידי זה שהוא מתעצב והוא מתייאש מעצמו, אז אחרי זה הוא ייכנס וייפול לכל המידות רעות וכל התאוות. רואים את זה במוחש, שהעצב זה גורם לכל רע, לכן זה גם כן קשור עם עפר. וכמו שהעפר מצמיח כל מיני דברים, על

02:21 דובר 1 זה גם כן העצבות הוא מה שממנו צומחים כל הבעיות וכל הדברים הרעים שבאים אחר כך בקליפה. מה שנקרא בלשון השלילה, זה נקרא אסקופה נדרסת. מדובר בדרך חיים באריכות. יש מה שנקרא אסקופה נדרסת. אסקופה נדרסת זה כמו שיש בדלת, שנכנסים בדלת, אז יש כזה, אסקופה זה המקום שדורכים, שהרגל דורכת בכניסה. דורשל לא יודע איך אומרים קפיטנו. אה?

02:59 דובר 2 מדרגה.

03:01 דובר 1 אז יש את האסקופה. איך אומרים אצלכם? יש את האסקופה נדרסת שכולם דורכים על זה. על דרך זה גם כן יש אצל ה-- יש ביצר הרע את העניין של עצבות, שעצבות זה נקרא אסקופה נדרסת. בקיצור זה נקרא טראפו דה פיסו, שמרגיש את עצמו כמו טראפו שהוא שום דבר, וממילא דורכים עליו כל הקליפות. כשבן אדם מגיע לעצבות אז הוא מרגיש את עצמו שהוא שום דבר, שהוא אפס. נו אה נאדה, נו סירבו פארא נאדה. וממילא, נו סירבו פארא נאדה, כל הקליפות, כל הקליפות דרע באים ודורכים עליו ומשתמשים איתו ועושים איתו כל מה שהם רוצים, ומשמה מגיעים כל הצרות שרואים רחמנא ליצלן בעניינים של עבודת השם. אז זה עוד סיבה למה עצלות ועצבות זה נמצא קשור עם יסוד העפר. על כל פנים, אבל אומר אדמו"ר הזקן שזה הכל ממנו. הכל נובע מהנפש הבהמית הזו. עכשיו אדמו"ר הזקן ממשיך דבר השלישי. אמרנו כבר שתי עניינים שבאים מהנפש הבהמית, מהקליפה. דבר ראשון מגיע ממנו חיות. זה שבן אדם חי, שמרגיש את עצמו שהוא קיים, שהוא מציאות, זה הקליפה, זה השורש של כל העניינים. אחרי זה דבר העניין השני דיבר על המידות רעות שבאים ממנו, יוצאים מהרגש האני, מהרגש היש נובעים מזה אחר כך כל מיני מידות רעות שדיבר עכשיו. ועכשיו אדמו"ר הזקן מגיע לדבר השלישי ואומר, וגם אומר אדמו"ר הזקן, וגם מידות טובות שבטבע כל ישראל יש לו בתולדתו טוב. אבל אגב, אם נגיע למידות טובות שיש אצל יהודי בטבע תולדתו, כרחמנות וגמילות חסדים, באות ממנו. שהמידות הטובות שיש אצל יהודי בטבע, אז זה גם כן יוצא מהנפש הבהמית. זה כבר חידוש מאוד גדול, כן? שאפילו בן אדם שיש לו מידות טובות, אז גם

05:05 דובר 1 מידות טובות לאו דווקא שזה מגיע מהנפש האלוקית. יכול להיות מידות טובות גם כן מהנפש הבהמית. לכן היו אומרים אצל חסידים, סיפור שאומרים חסידים שבן אדם יכול לחיות. הרבי פעם אמר את זה גם כן בשיחה. כן, הוא פעם אמר את זה בשיחה. שבן אדם יכול לחיות שבעים שנה והוא אף פעם לא עבד את השם. בן אדם יהודי ששומר תורה ומצוות ועושה את הכל על פי שכלו, יכול להיות שהוא חי שבעים שנה והוא אף פעם לא עבד את השם. איי, זה בן אדם שעושה חסדים וגמילות חסדים ועוזר לכולם. אבל זה יכול להיות מצד טבע נפש הבהמית. כן. זאת אומרת שזה לאו דווקא שבזה שזה מגיע, שזה מקדושה. זה יכול להיות גם כן מהקליפה. אומר אדמו"ר הזקן כאן: "וגם מידות טובות שבטבע כל ישראל בתולדותם", מהמידות שיש ליהודי מצד הטבע, "כמו רחמנות וגמילות חסדים". הגמרא הרי אומרת שיש שלושה סימנים באומה זו. יהודים יש להם שלושה סימנים: רחמנים, גומלי חסדים וביישנים. אז המידות שיש ליהודי בטבע, אז גם זה אומר אדמו"ר הזקן, באות ממנו. גם זה נובע מנפש הבהמית. למה? כי בישראל נפש זו דקליפה היא מקליפת נוגה. היהודים הרי אצלם הקליפה הזאת זה מקליפת נוגה שיש בה גם כן טוב. הרי אומרים הנפש הבהמית מגיעה מהקליפה. אבל איזה קליפה? לא קליפות הטמאות אלא קליפת נוגה שיש בה גם כן טוב. קליפת נוגה זה הרי גם כן מעורב שם טוב, והיא מסוד עץ הדעת טוב ורע. הקליפת נוגה הרי קשור עם עץ הדעת, שבעץ הדעת הרי כתוב שמה היה, עד עץ הדעת היה רע והטוב נפרד. הקב"ה ברא את העולם אז הוא ברא גם רע. יצר הר

07:00 דובר 1 ובורא רע. כן? בתפילה אומרים בורא את הכל, אבל בפסוק כתוב יוצר אור ובורא רע. הקב"ה ברא את הרע לכתחילה, אבל כשהקב"ה ברא את הרע ברא את זה נפרד. ברא את האור, את הקדושה מצד אחד ואת הרע מצד שני, ברא את זה באופן נפרד. אחרי זה הגיע אדם הראשון על ידי החטא, ואז הוא עשה את התערובת. הוא עשה ערבוב של הטוב והרע, ומאז עץ הדעת אז אין טוב ולא רע ואין רע ולא טוב. לא קיים בעולם שיהיה טוב ורע בנפרד. תמיד יהיה טוב ורע מעורבים ביחד, וזה נעשה העניין של נוגה, שתערבב טוב ורע. והנפש הבהמית של יהודי מגיעה מעץ הדעת טוב ורע. לכן זה לא רק רע, יש בו גם כן טוב, וממילא גם מידת טוב יש גם כן בנפש הבהמית. כללות, כללות ה... כללות ההסברה בזה. מה זה כללות ההסברה כאן? מה שאומרים שמידת טוב מגיעה גם כן מהנפש הבהמית. מידת טוב שבטבע היהודי מגיעה מהנפש הבהמית. זה קשור עם מה שבחסידות מוסבר. זה אחד, כן, עניין יסודי בחסידות. שבחסידות מוסבר שיהודי שעובד את ה' עושה דברים טובים, אבל הוא עושה את זה בטבע שלו אז הוא לא עובד את ה'. יכול להיות שאדם יעשה דברים טובים אבל זה טבע, לא עובד ה'. בחסידות מסבירים עם זה שני דברים. דבר אחד, אברהם אבינו, שכתוב שהקדוש ברוך הוא אמר לאברהם אבינו בעקידה, הקדוש ברוך הוא אמר לו: "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה". שואלים בחסידות מה זאת אומרת עתה ידעתי? עכשיו רק בעקידה, כשאברהם היה בגיל מאה שלושים ושבע, אז ה' גילה שהוא ירא שמיים? מה, עד היום כל מה שאברהם אבינו עשה, כל המצוות היו

08:56 דובר 1 טבעיות. אז מוסבר בחסידות באמת שאברהם אבינו היה בטבע, היה לו מידת אהבה בטבע. אז ממילא יכול להיות שכל הדברים שעשה עד עכשיו היו מצד הטבע שלו, מצד טבע האהבה שיש לו. אברהם היה, היה לו טבע, ולכן עד עכשיו עשה את זה בלי ה'. אבל כשהגיעה עקידה הקדוש ברוך הוא אמר לאברהם לעשות, לעשות דבר היפך הטבע. בן אדם שהוא בטבע בעל חסד, אז הוא לא יכול לראות דם. הוא לא יכול לעשות תנועה של גבורה. כאן הקדוש ברוך הוא בא לאברהם ואמר לו לשחוט את הבן שלו. עניין של גבורה, היפך החסד. ואברהם הלך ועשה את זה בשמחה. אז התגלה כי ירא אלקים אתה. זאת אומרת, אז התגלה שאברהם, מה שהוא עושה הוא עושה את זה בשביל הקדוש ברוך הוא. והראיה, באותה שמחה שהוא עשה את כל העניינים בנפש של אהבה, הוא עשה גם כן דבר היפך, העניין של גבורה. סיפור שני מוסבר בחסידות גם כן על דרך זה. סיפור שני שמוסבר בחסידות גם כן על דרך זה זה הסיפור עם, אה, הגמרא מספרת סיפור מאוד מעניין, סיפור מאוד משונה שלא מבינים את זה על פי נגלה. הגמרא מספרת על רבי יוסי בן קיסמא ורבי חנינא בן תרדיון. הגמרא מספרת שרבי יוסי בן קיסמא ורבי חנינא בן תרדיון, שני תנאים, כתוב שרבי חנינא בן תרדיון היה אחד מעשרה הרוגי מלכות שהרגו אותם, שהמלך הרג אותם, כמו שקוראים ביום כיפור שמה. אז היה רבי חנינא בן תרדיון והיו מוליכים אותו, היה במאסר והיו מוליכים אותו להריגה, היו הולכים להרוג אותו. אז הוא קרא לרבי יוסי בן קיסמא ושאל אותו: מה אני לחיי העולם הבא? רבי יוסי בן קיסמא

10:40 דובר 1 פוגש את רבי חנינא בן תרדיון. רבי חנינא בן תרדיון לקחו אותו למאסר בגלל שהוא לימד תורה ברבים. אז היה לו מסירות נפש ללמד תורה ברבים ולקחו אותו למאסר והולכים להרוג אותו. אז הוא שואל את רבי יוסי בן קיסמא: מה אני לחיי העולם הבא? האם יהיה לי חלק לעולם הבא? כן, בן אדם שהולך על מסירות נפש בשביל דין תורה, בשביל לפרסם תורה ומצוות, ויש לו ספק אם יהיה לו חלק לעולם הבא. אז רבי חנינא בן תרדיון, אה, רבי יוסי בן קיסמא שואל אותו: תגיד לי, עשית פעם איזה מצווה בחיים שלך? כלום מעשה בא לידך? בחיים היה לך פעם מצווה שעשית בחיים? אז רבי חנינא בן תרדיון אומר לו כן, יש לי מצווה אחת שעשיתי. פעם אחת היה לי כסף שלי שהתערבב יחד עם מעות צדקה, ולקחתי את הכל ונתתי את זה לצדקה כי לא ידעתי מה היה שלי. מה זה? נתתי הכל לצדקה. אז הוא אמר לו: אם ככה יש לך חלק לעולם הבא. כן, הגמרא מספרת, על פי נגלה אי אפשר להבין את הגמרא. מה קורה כאן? כן, רבי חנינא בן תרדיון וכולי, עם כל הגאון שלו, ועכשיו הוא הולך על מסירות נפש ויש לו ספק. אז מוסבר בחסידות, הפוך מאברהם אבינו אבל אותה נקודה, שהוא היה בטבע הגבורה. רבי חנינא בן תרדיון היה בטבע הגבורה, אז בשבילו לעשות עניינים של מסירות נפש לא היה כל כך קשה בטבע הגבורה, אז לא היה, לא היה אכפת לו, אה, שהרגו אותו. אז זה לא היה ראיה שהוא, שהוא אוהב את ה'. אבל כשהוא הלך ונתן מעות צדקה והיה לו כסף פרטי, ובן אדם שהוא בטבע גבורה,

12:21 דובר 1 בטבע מצומצם, אז הוא מקפיד על הכסף שלו וכולי. היה יכול למצוא תירוץ. הלך, נתן את הכל. היפך הטבע, תנועה של חסד. אז בזה התגלה שהוא אוהב את ה', שהוא עשה את הפעולות שלו לא בשביל עצמו אלא בשביל הקדוש ברוך הוא. זאת אומרת, לפעמים יכול להיות בפעולה אחת שמתגלה אם הוא אוהב את ה' או אוהב את עצמו. כמובן, שם מדברים כבר בדרגות מאוד גבוהות וזה לא. זה רק דוגמה להבין קצת מה זה. כמובן, כאן האדמו"ר מדבר בדרגה יותר נמוכה, פשט הנפש הבהמית. שבן אדם שהוא בטבע בעל גמילות חסדים, אז לאו דווקא שזה קשור עם הנפש האלוקית. יכול להיות שזה שהוא עושה גמילות חסדים זה טבע הנפש הבהמית שלו. הנפש הבהמית שלו באה מהקליפה, ובקליפה יש לא רק רע, יש גם דברים טובים. הוא ממילא אוהב לעשות דברים טובים. הוא אוהב לעזור לאנשים, הוא אוהב, הוא נמשך לעשות טוב. הוא אוהב לעשות, הוא מרחם על אנשים, גם בטבע רחמן. יהודי בטבע, טבע רחמי, אז הוא מרחם על השני, על השני. שואלים כאן, שואלים כאן כל המפרשים, שואלים כאן בתניא למה האדמו"ר מביא רק רחמנים וגומלי חסדים והוא לא הביא את העניין של ביישנים? שאלה מפורסמת. למה האדמו"ר לא הביא את עניין הביישנים? הרי הגמרא אומרת שיש שלוש מידות בטבע היהודי. אז המון ישאלו, אם האדמו"ר רוצה להביא רק חלק אז יביא רק אחד. יביא אחד וזהו. מה מביא שניים? אם האדמו"ר רוצה לכתוב את הכל, יכתוב שלושתם. מה השיעור? זה השיעור ולא של הגמרא. למה האדמו"ר לקח דווקא שתיים ולא הביא את השלישי?

13:52 דובר 3 מידה טובה?

13:55 דובר 1 ודאי שזו מידה טובה. מה השאלה? ביישנות זה מידה מאוד טובה. זה היפך העניין של עזות. עזות זה מידה רעה. ההיפך של עזות זה ביישנות. אה, קשה קצת להגדיר מה זה ביישנות. ביישנות זה לא סתם פירושו של דבר, בן אדם שמתבייש לדבר בפומבי או מתבייש ש... הביישנות זה הטבע ביישנות שיהודי מתבייש לעשות עבירה או שיהודי מתבייש להתחצף מול מישהו יותר גדול ממנו. היפך עניין החוצפה והעזות. זה הגדר של ביישנות. על זה מתכוונים. אצל יהודי יש בטבע ביישנות. זה טבע של ביטול כזה, רכות, טבע רך, טבע של ביטול, רכות, שהוא לא יכול להעיז פנים. על דרך ״אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו״, להגיד שקר בפנים. יהודי אומר שקר אז הוא נהיה אדום. הוא לא... קשה לו, קשה לו לשקר ככה במצח נחושה. על דרך זה. זה הכוונה ביישנות. זה מידה טובה מאוד. ואף על פי כן האדמו"ר לא מביא את זה. אז כתוב את זה. יש הסבר נפלא מהרבי. הרבי כותב את זה בכמה מקומות. הרבי מסביר שבעצם הגמרא אומרת, יש לך סתירה. הגמרא אומרת שהיהודי בטבע ביישני. מצד שני הגמרא אומרת ישראל עזים שבאומות. הגמרא אומרת שלושה עזים הם: ישראל עזים באומות, עזות, טבע עזות. יהודי בטבע, אף כי הוא חוצפן, יהודי אדרבה בטבע עזות. ״ישראל עזים שבאומות, וכלב עז שבחיות ותרנגול עז שבעופות״. ואכן יש עוד שיטה, עז הוא עז שבבהמות. עז. יש בגמרא ככה כמה דברים שהם עזים. אז מגיע לאומות. ישראל עזים שבאומות. אז באמת המהרש"א שואל, לכאורה זה סתירה. כאן אתה אומר ישראל עזים שבאומות, כאן אתה אומר ישראל ביישנים. אז הביאור על זה שטבע הבושה קיבלו

16:06 דובר 1 במתן תורה. זאת אומרת שהיהודים בטבע אין להם בושה. אדרבה, יהודי בטבע הוא עז פנים. אבל במתן תורה, על ידי הקולות והברקים שהיה במתן תורה, אז כתוב שהיה רעם, והרעם, והיה מדבר ה', זה פעל אצל יהודי שבירה, זה שבר את העזות שלהם. הקולות והברקים של מתן תורה, המטרה של זה היה לשבור את העזות שהיה אצל יהודים בטבע, וזה עשה אצלם טבע הבושה והרכות. ״ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו״, כתוב הפסוק, זה היה טבע הבושה. זאת אומרת שבעצם הבושה זה לא טבעי אצל יהודי. זה איפה הטבע שלו? זה קיבלו מצד מתן תורה. כאן הרי האלטער רבי מדבר טבע נפש בהמי. טבע נפש בהמי אין בושה. שטבע נפש בהמי זה רחמנים גומלי חסדים. מה שאין כן בושה זה לא בטבע נפש בהמי. זה דבר שקיבלו במתן תורה, כך הרבי מסביר, אה, וכמסתבר בכמה מכתבים. לכן האלטער רבי, זה מדויק. עכשיו התניא, כל מילה מדויקת, זה מדויק. למה האלטער רבי לא הביא את העניין של בושה? כי זה לא שייך כאן לעניין של נפש בהמית. יש עוד קושיה. אה? יש עוד קושיה חזקה מאוד שמקשים כאן גם כן, כל המפרשים ברובם נשארים בצריך עיון. שואלים כאן קושיה מאוד חזקה בתניא. כאן האלטער רבי אומר שזה שהטבע כל ישראל, העניין של רחמנים גומלי חסדים, זה מגיע מנפש בהמית, בוודאי ממנו. מסתכלים באיגרת הקודש תניא פרק י"ב. באיגרת הקודש האלטער רבי אומר בפירוש, האלטער רבי אומר: ״והנה מודעת זאת שישראל בטבעם הם רחמנים וגומלי חסדים מפני היות נפשותיהם נמשכות ממדותיו יתברך אשר החסד גובר בהן על מדת הגבורה״. מדבר על הנפש האלוקית, שזה שיהודי בטבע רחמני, גומל חסדים,

18:10 דובר 1 זה בגלל שהנפש של היהודי נמשך ממידותיו יתברך. הכוונה לנפש האלוקית שמגיע מהמידות של הקדוש ברוך הוא וכל העניין הזה. מסתכלים בפנים התניא שמה, רואים שהרב אומר שהשורש של מידת רחמנים, גומלי חסדים, טבע יהודי, זה הנפש האלוקית. פשוט סתירה מהתניא לכאן לשם. כמה מקומות נשארים בצריך עיון. הרבי מתרץ את זה בכמה אופנים. לפחות אחד מהאופנים שהרבי מתרץ, שזה לא סתירה, ששמה האלטער רבי מדבר דבר ששם, שבעצם מידה זה שיהודי רחמני, גומל חסדים, יש בשניהם. יש גם בנפש האלוקית, גם בנפש בהמי, ושם מה שהאלטער רבי מדגיש זה נקודה אחרת. מה שהאלטער רבי מדגיש באיגרת הקודש זה שאצל יהודי, מצד זה שהנפש האלוקית מגיע ממילא ממידת החסד, לכן החסד גובר על הגבורה. זה מה שהאלטער רבי מדבר שמה. שאצל יהודי יש לו טבע החסד יותר גובר. למה? בגלל שהנפש האלוקית שייך יותר למידת החסד מאשר לגבורה. מסביר שמה את העניין. זה לא סתירה. יש גם נפש האלוקית, נפש בהמית. נפש האלוקית יש לו מידת החסד. ונפש האלוקית יש לו גם כן מידת החסד. מצד מה? מצד שנמשך ממידותיו יתברך, מצד שנמשך מאלוקות. נפש בהמית יש לו גם כן מידת החסד מצד זה שנפש בהמית זה מקליפת נוגה. לשניהם יש מידה בטבע, אבל ההבדל שאצל הנפש הבהמי זה בטבע תולדותם, זה הטבע. בדיוק בלשון. כאן האלטער רבי אומר ״בטבע תולדותם״, שהוא נולד ככה. זאת אומרת זה שיש בו רחמנות, חסדים, זה לא מצד אלוקות אלא מצד תולדותם. ככה נולדתי. מה שאין כן בנפש האלוקית, זה שיש לו מידת החסד זה מצד מידותיו יתברך, מצד הקדוש ברוך הוא. אז נרגיש אצלו שזה שהוא בא

20:00 דובר 1 חסד זה בגלל שהוא בא מאלוקות. אז אדרבה, זה כל החילוק בין המידות בטבע של הקדושה לטבע של הקליפה, של טבע של קליפה. זה כשהמידות בטבע. מה שאין כן בטבע של קדושה זה כשזה, כשזה מצד המידות, מצד, מצד המידות. זה רק הקב"ה. רק קצת בקיצור, העניין הזה של, בעניין הזה של אין טוב בלא רע ואין רע בלא טוב. באנו שמי ידע נהיית הרע וטבע רע, ובכל העניינים יש טבע רע ויצר הרע. יש וורט חזק של הרבי הקודם. הרבי הקודם דיבר את זה בשיחה לילדים פעם. זה וורט מאוד חזק, ואפילו שנגיע לחסידים שלי קרב אומר בשיחה. שמכיוון שמי ידע נהיית הרע וטבע רע, אז הרי אין טוב בלא רע ואין רע בלא טוב. אז יש בכל דבר, הדברים הכי טובים, יש בהם צד רע. הרבי אומר, חסידות זה דבר. אם לא חסידות בגלל החסידות. רק החסידות זה דבר טוב. זה בטוח, זה דבר טוב. אבל מכיוון שיש בכל דבר קצת רע, אז גם בזה יש עניין מסוים של רע. מה זה הרע שיש בזה? מאוד חזק. הרבי אומר, מה הרע שבזה? זה אומר שרואים אצל, אצל בחורים, ילדים שגדלים בבית חסידי ובחיידר חב"ד, במקום של חסידות, רואים אצלם שחסר להם קצת בהנהגה של דרך ארץ כלפי ההורים, כלפי המורים, כלפי הרבנים, כלפי אנשים, אנשים חשובים על פי ההלכה. הרי צריך להיות. אף על פי כן, רואים אצלם חלישות, והסיבה לזה, אומר, בגלל שהחסידות דורשת ביטול. כל החסידות, כל היסוד של החסידות זה ביטול, אין עוד מלבדו. חסידות מלמד שהכל זה אלוקות ואלוקות זה הכל. אז אין שום דבר חוץ מהקדוש ברוך הוא. וממילא, מצד הביטול, אז מרגישים כולם שווים, וזה

22:28 דובר 1 שגורם בדרך השתלשלות, נובע מזה גם כן עניין כזה שלפעמים התלמיד שגדל בבית ושם מדברים כל הזמן על ביטול, אז אם כולם בטלים, אז גם אבא וגם המורה וגם הרב וכולם מתבטלים. הכל בטל, ואז גורר עניין של חוצפה ודרך ארץ, אין מהם כבוד. אז הרבי אומר שצריך לדעת שאין הכוונה שאין עוד מלבדו, הכל בטל, אבל הקדוש ברוך הוא כתב שולחן ערוך, ושולחן ערוך כתב הלכות, ושם הוא דרש שיש ״כבד את אביך ואת אמך״, ויש ״איש אמו ואביו תיראו״. לכן זה אחד מעשרת הדברות, כי זה אחד מהעניינים שהקדוש ברוך הוא, אותו הקדוש ברוך הוא שאצלו אין עוד מלבדו, הוא מבקש: את ההורים צריכים לכבד. ועל דרך זה יש גם כן לכבד, כיבוד של מורים, כיבוד זקנים, יש כיבוד של כל מיני אנשים שצריכים לכבד אותם, ואסור לקראת, ודורש מהילדים שם שהם צריכים להיזהר, שהכלי שלומדים חסידות זה הכל בטל. אף על פי כן צריך לדעת שיש רבנו, יש הלכות, וצריכים להתנהג על פי דין תורה. הרי הרבי ביקש שילמדו את העניינים של הלכות בית הבחירה. אז אנחנו לומדים כאן שיעור הלכות בית הבחירה לרמב"ם, הוא התחיל. אנחנו לא יודע בדיוק, היה שיעור היום, וננצל אולי בשבועות האלה לדבר דקה אחת, וורט על חסידות שקשור להלכות של בית הבחירה. אז רק וורט אחד לדבר. למה זה נקרא הלכות בית הבחירה? הרי הרבי שואל, למה הרמב"ם קרא לזה בית הבחירה? למה לא בית המקדש? יש בית המקדש, הרמב"ם דווקא קרא לו בית הבחירה. אז הרבי מסביר שההבדל בין מקדש, מקדש פירושו קדושה, שהדבר הוא קדוש. בחירה פירושו שהדבר הוא לא קדוש, רק שבחרו בו. בחירה זה פירוש

24:25 דובר 1 שאין לזה מעלה. כל המעלה זה רק בגלל שבחרו בזה. הוא בעצם אין לו קדושה, כי יש לו קדושה לשם, וזה בחירה. בחירה פירושו דבר שאין בו מעלה, רק בגלל שהוא בחר בזה. לכן הרי ידוע שיש בחסידות, מי שלמד את זה וכולם למדו את זה, מחלוקת. יש מחלוקת באמוראים. יש מחלוקת אם בית המקדש הוא מקום קדוש בעצמו, אם יש לו קדושה מצד עצמו, או שבית המקדש עצמו אין לו קדושה, זה רק בדרך ממילא שהקדושה הלכה לבני ישראל שהגיעו למקום. מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן האם הקדושה של בית המקדש הייתה בדרך התלבשות, שהקדושה של השכינה התלבשה במקום המקדש, או שהקדושה של המקדש הייתה בדרך מעבר, שזה עבר דרך המקדש אבל מקום המקדש עצמו לא יכול להיות מקום גשמי, לא היה מקום לאלוקות, וזה מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן. הרמב"ם סובר שלא יכול להיות שהמקום הגשמי יהיה בו קדושה, יהיה בו אלוקות, יהיה בו שכינה, כי זה גשמי. זה, שכינה לא הולך ביחד. זה רק שזה היה עובר לבני ישראל דרך המקום הזה. הרמב"ן חולק עליו, וכך על פי חסידות גם כן, שבית המקדש עצמו היה בדרך התלבשות, שהשכינה התלבשה במקום המקדש. אז הרבי אומר שזה מדויק שהרמב"ם בשיטתו, מכיוון שהרמב"ם סובר שבית המקדש היה רק דרך מעבר. לכן הרמב"ם קרא לספר הלכות בית הבחירה, בית הבחירה, להדגיש, להדגיש שזה שכל המעלה של מקום המקדש זה מצד הבחירה שהשם בחר בו, לא באופן של מקדש שהמקום עצמו הוא קדוש מצד עצמו. אין לו מעלה, רק בחירה, כי השם בחר בו מלמעלה. לא, יש בזה רעיונות, רק באות אחת קצר, אבל פה.