'תניא פרק א' - חלק י

00:00 נו, אז האלטער רבי מסביר כאן ומגיע לנפש הראשונה ומגיע לנפש הבהמית. והאלטער רבי מסביר שהנפש הבהמית מה זה? אז דבר ראשון האלטער רבי ביאר שהנפש הבהמית השורש שלה זה מהקליפה וסטרא אחרא. הסברנו מה פירוש קליפה וסטרא אחרא. סטרא אחרא פירושו שזה הצד השני, היפך הביטול. קדושה פירושו ביטול לקדוש ברוך הוא, ונפש הבהמית עניינה סטרא אחרא, צד אחר שאינו צד הקדושה, שהוא לא בטל לאלוקות. ומכיוון שהוא לא בטל לאלוקות אז זה סטרא אחרא. זה עניין של קדושה, זה רק ביטול. דבר שהוא לא בטל, יש. ולכן האלטער רבי מסביר הלאה מה התפקיד של נפש הבהמית. האלטער רבי אמר דבר ראשון שמתלבשת בדם האדם להחיות הגוף. עצם העניין שהנפש מחיה את הגוף, שהבן אדם מרגיש את עצמו שהוא חי וממילא מרגיש את עצמו למציאות, אז זה, זה המהות של נפש הבהמית. הרגש המציאות, שהוא מרגיש את עצמו, שהוא מציאות שלא קשורה עם הקדוש ברוך הוא, שלא קשורה עם אלוקות. העניין של, איך, אני, אני קיים, אני נמצא, וממילא אני קיים. אני נמצא, אני רוצה, אני צריך, אני מתאווה, שזה כבר תוצאה. אבל עצם ההרגש האני, האני של הבן אדם, שהוא לא דבוק עם הקדוש ברוך הוא ולא מאיר אצלו הביטול האמיתי של אין עוד מלבדו, זה היש של הקליפה. זה, זה הפירוש של נפש הבהמית. וממנו ממשיך האלטער רבי עכשיו הלאה ואומר: וממנו, מהנפש הזאת, מהעניין הזה, מהעניין הזה שבן אדם מרגיש את עצמו למציאות והוא חי, וממילא זו מציאות חוץ מאלוקות, אז מזה משתלשל אחר כך, וממנו באות כל המדות רעות. מזה אחרי זה מסתעפים כל העניינים של מידות רעות. ארבעה יסודות רעים שבו, זה

02:13 שהנפש הבהמית יש לה ארבעה יסודות, כמו בכל דבר גשמי בעולם, אז מורכב מד' יסודות, גם כמו שבגשמיות: אש, רוח, מים, עפר. אז על דרך זה גם כן יש את הד' יסודות ברוחניות, שזה האש, רוח, מים, עפר של כל נברא, גם ברוחני, בנפש. אז יש את ארבעה יסודות רעים שבו. משם מגיעים ארבעה סוגים של מידות רעות. בהמשך האלטער רבי יבאר גם, גם בהמשך התניא בפרק ט' האלטער רבי יסביר גם כן את המידות, את הד' יסודות כמו שהם בקדושה. כמו שיש יסודות רעים, יש גם כן הד' יסודות בקדושה. בהמשך התניא האלטער רבי יבאר מים ואש, כמה עניינים איך שזה בקדושה. כאן הוא מסביר איך שזה בקליפה. אז הוא אומר: מה זה המידות רעות והד' יסודות רעים שבו? דהיינו כעס וגאווה מיסוד האש שנגבה למעלה. הכעס וגאווה מגיע מיסוד האש של נפש הבהמית. למה אומר האלטער רבי? הסיבה לזה, שנגבה למעלה. מה פירוש שנגבה למעלה? בפשטות העניינים שרואים בטבע האש. רואים שטבע האש זה לעלות למעלה. הוא מגביה את עצמו לעלות למעלה מאיפה שהוא נמצא. יש לו טבע גבוה. זה רואים באש. על דרך זה, זה שתי המידות האלה, כעס וגאווה. בכעס אנחנו רואים, מה כל הסיבה, בפשטות העניינים, מה הסיבה שבן אדם אחד כועס על השני? למה יש מציאות כזאת של מידת הכעס? המציאות של מידת הכעס זה נובע מזה שבן אדם מרגיש את עצמו למעלה מהשני ומרגיש את עצמו מציאות גבוהה בערך לשני, וממילא כאשר השני פוגע בו, כשהשני אומר לו משהו שהוא לא ערך השני, אז הוא, אז הוא, אז הוא, אז הוא, אז הוא כועס עליו. זאת אומרת שהכעס הוא תוצאה מהעניין

04:14 של הגבהות רוח, זה שהוא מרגיש את עצמו כבר, כבר גבוה. אם אדם היה שפל רוח אז הוא לא היה מתגאה. זה לכן אמרו חז"ל, האלטער רבי מסביר את זה בעניין הזה: כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. למה? מה הקשר בין כעס לעבודה זרה? כי עבודה זרה זה עניין של גסות הרוח, של ישות, של התנשאות, של גאווה, והכעס נובע מהתנשאות. הכעס נובע מהגבהות רוח. אם בן אדם היה לו שפלות הרוח, הוא במילא, כשהיה קורה לו משהו, אז היה מבין שזה מה שהקדוש ברוך הוא, שזה עניין שמגיע לו. כאשר מסביר שמה שעל הניזק נגזר לו מן השמיים. דוד המלך, כשדוד המלך קיבל את הקללה משמעי בן גרא, אז מה אמר דוד המלך? לא לעשות לו כלום. למה? כי ה' אמר לו קלל. הקדוש ברוך הוא אמר לו לקלל. איפה הקדוש ברוך הוא אמר לו? לא כתוב בשום מקום שהקדוש ברוך הוא אמר לשמעי בן גרא לקלל את דוד, אלא דוד היה שפל רוח. דוד היה עניו, דוד היה בתכלית הביטול. במילא הוא ידע שמכיוון שזה שהוא קיבל קללה, כי הוא היה צריך לקבל את זה, כי זה מגיע לו, ולכן הוא לא כעס עליו. ועל דרך זה אומר האלטער רבי, בן אדם צריך להסתכל על כל דבר ודבר שקורה לו מן הבריות. אנשים מפריעים לו או עושים לו איזשהו עניין, על כל דבר ודבר. בן אדם שיש לו שפלות הרוח, אז הוא יודע. הוא לא, לא, לא, הוא לא כועס, הוא מקבל את זה, הוא מקבל את זה באהבה. האלטער רבי מסביר את זה באגרת הקודש, וגם כן באגרת התשובה. זה עניינים מאוד נוגעים

05:47 בעבודת השם על כל פנים. אז כעס זה נובע מעניין של שנגבה למעלה, אבל זה גם כן גאווה. בפשטות עניין הגאווה זה הגובה שלו, שנגבה למעלה. זה מעניין שהרבי אומר את הסיבה הזאת. לכאורה יכולים להגיד בפשטות יותר: כעס וגאווה קשור לצד עניין החמימות. כעס זה עניין של חמימות. וכשאנו אומרים אדם כועס, זה קליינטה, אני חושב. אומרים? כן, ככה אומרים. נראה לי קציצ'נו[?] זה קליינטה. זאת אומרת הוא מתחמם. פירושו שהוא כועס. הגרעין של כעס זה גרעין של חמימות. בכלל, כשבן אדם שהוא כועס אז כל הגוף שלו מתחמם. לכן כתוב בזוהר שכעס זה המידה הכי גרועה. והזוהר מדבר מאוד חריף על עניין של כעס. אז זה אומר שבמידות רעות, מידת הכעס המידה הכי גרועה, שפוגם בנפש יותר מכל המידות רעות. אז זה מסביר למה. כי כעס זה חמימות והבן אדם, כל הגוף שלו מתחמם. כן רואים שאדם כשהוא כועס אז זה גורם חמימות בגוף, והחמימות הזאת זה חמימות של קליפה, חמימות של כעס. זאת אומרת שזה הלשון הזה שהוא שורף את כל הגוף שלו בשריפה של קליפה. זה עניין של כעס שפוגם גם כללי בכל הגוף. אז העניין של החמימות, ועל דרך זה זה מגיע לגאווה. זה גם כן קשור לחמימות. זה מביא את מאמר חז"ל שזה לא חייבים. הם מדברים על גסות הרוח, שזה עניין של אש דקליפה. גם כן זה עניין שקשור לחמימות. אני לא זוכר עכשיו את הנקודה. על כל פנים יש רשימה ארוכה מהרבי הרש"ב נ"ע. אני לא אכנס לזה עכשיו, אבל יש רשימה ארוכה מהרבי הרש"ב נ"ע שהאדמו"ר כתב את זה כשהיה בחור בגיל חמש עשרה, ושם הוא מאריך אריכות

07:40 גדולה לבאר למה האלטער רבי זה יהיה כאן דווקא להגיד את הסיבה של שנגבה למעלה, הנקודה של הגובה שיש באש, ולא את נקודת החמימות. על כל פנים, מי שרוצה שיסתכל. אז זה מגיע לענייננו. אז כעס וגאווה מגיעים מיסוד האש בגלל מה? שנגבה למעלה. הרבי מסביר שישנם כמה דרגות בעניין של כעס וגאווה, והרבי רצה לחלוק כאן את ה... דווקא להדגיש כאן דווקא את הנקודה הזאת. אנחנו צריכים להסתכל בפנים. ותאוות התענוגים מיסוד המים. הרבי ממשיך הלאה ואומר: התאווה, התענוגים, זה מגיע ממים. למה? כי המים מצמיחים כל מיני תענוג. גם המים, המים זה המקור של כל התענוגים. בחסידות מוסבר הרי כי התענוגים זה כל הדברים שצומחים, כן? כל הדברים המתוקים, זה התאווה. למה זה? הם כולם מגיעים על ידי המים. אז העץ צריך הרי לא רק מים, צריכים עוד דברים. אז בחסידות מוסבר שהתענוג שבדברים זה שהדברים הם יוצאים, הם יש להם עסיסיות וריח וכל מיני עניינים. התענוגים זה מגיע דווקא מהמים שבכל דבר ודבר, מהלחלוחיות. התענוגים זה שהדברים נעשים ויש להם מתיקות מיוחדת. זה קשור דווקא עם מים. מים זה השורש של כל התענוגים. ומבואר בחסידות במאמרים. אני לא רוצה להיכנס עכשיו לעניין. בחסידות מוסבר שבמים אנחנו רואים דבר מעניין, שהמים מצד עצמו אין לו טעם. מים אין להם טעם. אף על פי כן, זה שורש כל התאוות, זה השורש של כל התענוגים. הוא השורש של כל התענוגים, עצמו אין בו תענוג. אבל אף על פי כן, מה רואים? שכשבן אדם הוא מאוד צמא אז הוא מרגיש תענוג גדול מאוד במים יותר מכל, מכל, מכל עניין אחר. ודווקא צמא. אז לא יודע, אולי יש כאלה שהם יתווכחו על

09:38 זה, אבל כשאדם מאוד צמא אז הוא ירגיש תענוג בשתיית מים יותר מלשתות קוקה קולה או משהו אחר. דווקא במים זה מקור התענוגים. איך זה מובא? לא כתוב קוקה קולה, אבל כתוב שדווקא שתיית מים, יותר ממשקה אחר, יש לזה יותר תענוג כשלאדם יש לו צימאון. כשאדם הוא לא צמא אז סתם שותה לשם תאווה, אז ודאי שיבחר דווקא לא מים, משקה שיש יותר מתיקות. אבל אדם צמא אז במים מרגישים תענוג יותר גדול מכל התענוגים, אף על פי שאין לזה טעם. זה מקור התענוג. מדברים על זה במאמרים לגבי תקיעת שופר, אותו דבר, ששופר נקרא, לא, שופר מלשון תענוג, כי שופר זה מקור התענוגים. אף על פי ששופר, מכל כלי זמר, שופר זה הכלי שיש בזה הכי פחות תענוג. יש כלי זמר שגורמים תענוג יותר גדול. אף על פי כן, שופר נקרא מקור התענוגים. מביאים את המשל מהמים, שהמים הם מקור התענוגים אף על פי שהוא עצמו אין בו תענוג. על כל פנים, כאן נגמר יסוד המים, שמהמים מגיעים כל התענוגים שיש בכל הדברים גשמיים. אז זה יסוד המים שנחשב עונג, שזה גורם את התאוות והתענוגים שיש לבן אדם. והוללות וליצנות והתפארות ודברים בטלים מיסוד הרוח. עכשיו יש עוד עניינים של מידות רעות. זה מידות רעות שהרבי הביא כאן ארבע דוגמאות של מידות רעות, שזה הוללות. מה זה הוללות? הוללות זה כמו שמחה, אבל זה שמחה בלי תוכן. שמחה ריקה. יש בן אדם שהוא שמח בגלל שמחה של מצווה, שמחת סיום, שמחה של מצווה. עבדו את ה' בשמחה. שמחה שהוא יהודי. שמחה שהוא חסיד. אשרינו מה טוב חלקנו. שמחה שבאה מורכבת מאיזה משהו. אבל יש שמחה כזאת שזה סתם ריקנות.

11:26 הוללות זה נקרא, זה נקרא עניין של הוללות. הוא מתהולל, הוא לא יודע איך אומרים את זה בשפה אחרת. מתרגמים את זה, אבל כמו שרואים אצל הגויים יש את השמחות שלהם, שותים ומתגלגלים ועושים עניין של הוללות. זה שמחה בלי שום תוכן, ולפעמים, להבדיל, יש גם אצל יהודים מידת ההוללות. אנשים שאוהבים ל-לעשות בלגן. וליצנות זה גם כן. מה פירוש ליצנות? ליצנות זה לא רק לדבר. ליצנות זה כל הדברים שהם ללעוג מהשני. לעג וקלס ובכוח. כל הדברים האלה זה גם כן דיבורים בלי תוכן. ליצנות. והתפארות. התפארות זה גם כן כמו גאווה. הוא מתפאר על השני. ההבדל בין התפארות לגאווה, שגאווה האדמו"ר אמר שזה מיסוד האש והתפארות זה מיסוד הרוח. מה ההבדל ביניהם? שגאווה נגבה למעלה, שבן אדם יש לו מעלות, רק מה, הוא מגביה את עצמו עם המעלות שלו. זה הפירוש גאווה. גאווה שאומרים שזה בא מיסוד האש, שנגבה למעלה, זה אדם שיש לו מעלות, יש לו הרבה חוכמה, הרבה ידע, הוא בעל מדרגה וירא ה' ומה שיהיה. יש לו מעלות, הוא בעל כישרון, יש לו ראש טוב, חכם, כל מיני מעלות שיש לו, והוא עם המעלות שלו מרגיש את עצמו למעלה מהשני. זה העניין של נגבה למעלה. זה מגיע מיסוד האש. אבל התפארות פירושו בן אדם שמתגאה בכלום. בן אדם שמתגאה מבלי שום סיבה. הוא מתפאר על השני בלי שום סיבה, כי זה מה שכתוב שמה בתהילים, ״יעוז בהוותו״ כתוב. אה? יש פסוק בתהילים. ״יעוז בהוותו״. מי יודע איפה זה כתוב בתהילים? אה? ״יעוז בהוותו״. ״הנה הגבר לא ישים אלקים מעוזו ויבטח ברוב עשרו יעוז בהוותו״. מה פירוש ״יעוז בהוותו״? ״יעוז בהוותו״ פירושו הוא מעיז, הוא

13:44 מתגאה ומתפאר בהוותו, בעצם זה שהוא נמצא, וזה אחד מהפירושים בהוותו, בעצם זה שהוא קיים. אין לו שום מעלה, שום עניינים. הוא רק מבצע את המציאות שלו. הוא מתגאה עם עצם הדבר שלו. על דרך זה כתוב על המן גוי שוטה. תראה המן שהיה בלי שום מעלה, בלי שום עניינים, והוא התגאה, ורוח בלי תוכן. דברים בתהילים זה מובן בפשטות. אני חושב שכל אחד מבין כמה זה. אז ממילא, אז ארבע דברים האלה אומר האדמו"ר שזה מגיע מיסוד הרוח. אז בא האדמו"ר, אפילו לא צריך לתת הסבר, ולהגיע לגאווה האדמו"ר נתן הסבר. יש איזה הסבר. תראה, מתי האדמו"ר נותן הסבר מה הקשר של זה עם מים? אבל הגיע לארבעה דברים האלה, האדמו"ר, מיסוד הרוח, לא נותן שום הסבר כי זה מובן בפשטות, כי זה רוח. כל ארבעת דברים האלה דברים של רוח. מה פירוש רוח? דבר שאין לו שום בסיס, שום יסוד ושום תוכן. זה רק רוח. על דרך זה כל הארבע עניינים האלה, זה בן אדם מנפח את עצמו וזה רוח. אין בזה שום עניין, שום טעם. ועצלות ועצבות מיסוד עפר. מגיע מידה רביעית, בעניין הרביעי זה עניין של עפר. מה מגיע מעפר? אומר האדמו"ר עצלות ועצבות. שתי המידות האלה הן מידות שקשורות עם יסוד עפר. מה הקשר עצלות ועצבות ליסוד עפר? אז בפשטות אנחנו רואים ביסוד עפר, יסוד עפר יש בו את הנקודה הזאת, שני פרטים. דבר ראשון, בעפר אנחנו רואים עניין של, של איך אומרים, אה? נו. כבד. כבדות. תראה עניין של כבדות שנופל כלפי מטה, עניין של כבד. והדבר השני שרואים בעפר זה הדבר ש-ש-שאין בו... איך לבטא את זה, שם העניין? שבעפר... שכחתי.

16:02 על כל פנים, הנקודה של עפר זה עניין הכבדות. זה עיקר העניין. אומרים שעצלות ועצבות זה מיסוד עפר מצד עניין הכבדות. כמו שאומרים בגשמיות, בן אדם שהוא שהוא שהוא עצלן. ומה הגדר של עצלן? עצלן הוא בן אדם שהוא לא פועל, הוא לא עושה. הוא נמצא במצב של כבדות. הוא יושב, מגיע סדר, הוא מתיישב עם הספר, עד שהוא זז, עד שהוא מחפש את הספר, עד שהוא מוצא את הספר, ועד שהוא פותח את הספר, ועד שהוא מזיז את הראש שלו ומכופף את זה לספר או מכופף את הספר אליו, איך שיהיה. אז אתה כבר רואה שהבחור הזה היום בסדר לא יודע כמה הוא ילמד. כן, זה העניין של עצלות. אז עצלות זה כבדות. על דרך עניין של עפר, כבד, הוא מכביד את עצמו כלפי מטה, וזה היפך העניין של של גידול, צמיחה ועלייה. ועל דרך זה העניין של עפר, של עצם עצמות עצם. אותו דבר גם כן מגיע לעצבות, שבן אדם שהוא עצוב אז גם כן אין לו חשק לעשות דברים. אדם שהוא נמצא במצב של עצוב, דפרסיה, דפרמינה, במצב, בכו אנימו, נמצא בלי חשק, בלי געשמאק, וגם כן כמו שידוע הווארט של רבי שלמה מקרלין. לא שלמה מקרלין. אהרן מקרלין הוא אמר, לא, זה לא מרוץ רבי אהרן מקרלין. זה מרוץ. אומרים חסידים מה ההבדל בין עצבות ומרירות? אהרן מקרלין אמר את הווארט הידוע, ההבדל בין מקווה לעצבות. רבי אהרן מקרלין אמר שמקווה זה לא מצווה. אבל מה שמקווה יכול לפעול בבן אדם אין שום מצווה שיכולה לפעול בעלייה של הבן אדם. ועצבות זה לא עבירה. אבל מה שעצבות יכולה לפעול בירידה של הבן אדם אין שום עבירה שיכולה

17:52 לפעול. זה בעוד מרבן קלינר[?]. אבל כשמנסים, אומרים: ההבדל בין עצבות למרירות, איך יודעים את זה? עצבות זה דבר לא טוב, זה דבר רע. הרחיקו מידת העצבות מאת חכמי האמת. עצבות זה היפך, היפך קדושה. מרירות, אבל מרירות זה דבר טוב. מה ההבדל בין מרירות לעצבות? אז אומרים שההבדל ביניהם רואים אחרי זה. ההבדל בין מרירות לעצבות רואים אחר כך, שאחרי המרירות אז בן אדם הולך ללמוד, ואחרי העצבות הבן אדם הולך לישון. זאת אומרת שהתוצאה של עצבות זה עניין של שינה, וממילא גם עצבות וגם עצלות, שניהם מגיעים מיסוד העפר, שזה עניין של כבדות שהוא נופל למטה, היפך העניין של עלייה ורוממות. האלטער רבי בתניא הלאה בהמשך מעניין. האלטער רבי אומר שרואים שעצלות זה תוצאה מעצבות. זה לא סתם שתי מידות שונות, זה מידה שאחד בא מהשני. בדרך כלל אם אתה רואה בן אדם עצלן, הסיבה לעצלנות, אחת מהסיבות, יש עוד סיבות, אבל אחת מהסיבות היותר גדולות לעצלנות זה נובע מעצבות. אדם עצוב, עצוב הכוונה לאו דווקא שהוא בוכה, אבל עצבות פירושו שהוא מיואש. הוא לא רואה את עצמו, הוא לא רואה את עצמו שהוא, שהוא שווה בשביל משהו, שהוא שייך, בשביל שיש לו תפקיד עלי עולמות. אז ממילא, אז הוא נכנס לכזה מצב של ייאוש מסוים, וזה התוצאה מזה. זה עצלות תוצאה מהעצבות. ולכן האלטער רבי באמת בתניא, ראה, שעבודת השם בפרק כ"ו, האלטער רבי יגיד הלאה בהמשך לתניא שיסוד גדול בעבודת השם, כלל גדול, כלל גדול במלחמת היצר, שאי אפשר לנצח את היצר על ידי עצלות שנובע מעצבות, כי אם על ידי זריזות שנובע משמחה. זאת אומרת שבן אדם חייב להיות בעבודת השם, חייב להיות

19:56 זריזות. אבל כדי שיהיה זריזות, מה זה הדבר שמביא את הזריזות? זה השמחה. אדם ששמח אין לו דאגות ואין לו עניינים, פרובוקציות ועניינים של אקט. אדרבה, הוא מרגיש שמחה. זה מעורר את הזריזות בעבודת השם. אז זה הארבע שממנו הם באים כתוצאה מהנפש הבהמית. למה הרבי אומר ממנו? אז אם אנחנו מתבוננים אנחנו רואים. דיברנו על זה בתחילת השיעור הקודם. למה זה ממנו? כי בעצם כל המידות האלה שדיברנו עכשיו, אם אנחנו נתבונן בכל אחד ואחד מהמידות האלה: גאווה, כעס, תאווה, הוללות וליצנות, התפארות ודברים בטלים, עצבות ועצלות. אם אנחנו נתעמק אנחנו נראה שהשורש והסיבה של כל המידות הרעות האלה זה הנקודה הזאת של הרגש היש. הכל נובע מאותה נקודה של, של הוא המתלבש בדעות עמלק יש אגב. הכל נובע מההרגשה של אני, כי הבן אדם חסר לו את ההתבטלות לאמת, ההתבטלות לריכוז, ההתבטלות לקדוש ברוך הוא. מרגיש את עצמו כמציאות נפרדת, ליש. אז בגלל שהוא יש לכן הוא מתגאה במעלות שלו. בגלל שהוא יש לכן הוא כועס כשפוגעים לו בכבוד שלו, ובגלל שהוא יש אז ממילא הוא צריך את הכל. הוא חייב את האוכל הכי טעים ואת המיטה הכי יפה ואת הבגדים הכי טובים וכו' וכו', שזה תאווה ותענוגים. ובגלל שהוא יש אז לכן, אז זה זה זה זה, הוא מחפש לעצמו כל מיני דברים שהם שטויות והבלים שאין להם שום תוכן, שזה הוללות וליצנות ודברים בטלים, לבזבז את הזמן. הוא לא רואה מטרה בזמן, בכל העניינים, ובגלל שהוא יש אז לכן הוא נהיה גם כן עצוב כשהוא לא, כשהדברים לא הולכים כמו שהוא רוצה שזה ילך. הוא ממילא נהיה עצלן לא לעשות את מה שצריך

21:49 לעשות. זאת אומרת שכל המידות הרעות כתוצאה של הנקודה הזאת של ישות, שלכן הכל מגיע ממנו מצד הנפש הבהמית.