תניא פרק ל״ב - חלק ז׳

00:00 אנחנו אוחזין בסוף פרק ל"ב, בדף מ"א עמוד ב', בשורה המתחילה... וגם-- לא, שורה המתחילה במילה "וגם". אז מה האלטער רבי אומר פה? האלטער רבי אומר פה שבחלק השני של פרק ל"ב, האלטער רבי אומר ש... יש מצב מסוים ששם אומרים שצריך להיות לש-- אה, שנאה, שזה מה שאומרים: מצווה לשנאותו, כן? "כי תראה חמור שונאך". חמור שונאך זה אומר שיש לפעמים שהתורה אומרת שיש בן אדם שצריכים לשנוא אותו. באיזה מצב מדובר? אז כמו שהאלטער רבי הסביר, שזה מדובר במצב מאוד, מאוד, מאוד מיוחד. בן אדם שהוא חברך בתורה ומצוות, וגם קיימת בו מצוות הוכח תוכיח את עמיתך, עם שאתך בתורה ומצוות. בן אדם כזה שהוא נמצא במדר-- ברמה שלך בתורה ומצוות, והוכחת אותו, ואעפ"כ לא שב מחטאו, במצבים מאוד מסוימים כאלו, אז, אז יש מצווה לשנאותו, כדי לשנוא את הרע וכולי, כל מה שהסברנו בשיעורים הקודמים. אבל אם הוא לא בדרגה הזאת, הוא לא חברך, גם לא מקורב אצלך וכולי וכולי, כל הדב-- כל התנאים האלה לא נמצאים, אז אדרבה, אז צריך להיות אהבה, ואדרבה, על ידי אהבה לקרב אותו, כמו שהלל אמר: "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". ואז האלטער רבי הוסיף עוד נקודה והוא אמר, נקודה שנייה, שגם אלו שהתורה אומרת שצריכים לשנוא אותם, כיוון שהם מקורבים וכל אלו ש-שכן צריך להיות שנאה, אז זה לא הפשט לשנוא את האדם; זה לשנוא את הרע שבו. אבל את האדם עצמו, את הנשמה שבו, את הניצוץ צריכים לאהוב, וזה לא סתירה בין הדברים. שני העניינים. צריך להיות אהבה מצד הטוב שבו ושנאה מצד הרע שבו, שדיברנו באריכות בשיעור הקודם. כיוון שכל

02:09 בן אדם מורכב משתי נפשות, משתי נפשות זה שני חיים, זה שני בני אדם, זה שני מהויות, זה שני עניינים שנמצאים אצלו. יש את הנפש החיונית שקשורה עם הנפש הבהמית, ושמה יש את הרע, ומשמה יכול להיות מצב שהבן אדם, אפילו שהוא חברך בתורה ומצוות, אעפ"כ הרע לקח אותו, תפס אותו כל כך חזק שהוא לא עושה תשובה, שאז יש מצווה לשנוא את הרע שבו. אבל באותו זמן, באותו יהודי נמצא גם ניצוץ אלוקי. הניצוץ האלוקי זה אלוקות, ואת האלוקות צריכים לאהוב, כמו שלמדנו בהתחלת הפרק, שהאהבה שאני אוהב את היהודי זה מצד זה שהוא חלק אלוקה ממעל ממש, שורש נפשותיהם ביחד, וממילא שני העניינים: אהבה מצד הטוב ושנאה מצד הרע. עכשיו האלטער רבי מוסיף עוד נקודה שלישית, עוד יותר עמוק בכל העניין הזה. חוץ מזה שאנחנו אומרים שזה לא סתירה שיהיה אהבה של-- לאהוב את הנשמה של היהודי, את הטוב שבו, ויחד עם זה יכול להיות באותו זמן גם שנאה לרע שבו. ממשיך האלטער רבי ואומר: "וגם לעורר רחמים בלבו עליה". יש פה עוד עניין שהאלטער רבי דורש מהבן אדם, שצריכים דווקא לבן אדם הזה שאתה, הוא חבר שלך, ואתה הוכחת אותו ואתה מנסה ל-ל-לעורר אצלו טוב ותשובה, ואתה רואה שהוא לא עושה תשובה, שאתה צריך לשנוא אותו בגלל זה. אז יש עוד עניין שדורשים מהבן אדם, שצריך להיות גם כן לעורר עליו רחמים. זאת אומרת, לפני זה האלטער רבי דיבר על השנאה מצד הרע שבו, דיבר על אהבה מצד הטוב שבו, שזה לאהוב את הנשמה שלו. יש אבל עניין שלישי, שזה מידת הרחמים. כלומר, זה הג' מידות. אברהם,

04:03 יצחק, יעקב, אהבה. ויש חסד, גבורה ותפארת, אהבה, יראה, רחמים. אז האהבה שאני אוהב את הנשמה של היהודי, אז זה הנקודה שאמר שצריך להיות אהבה לניצוץ, לטוב האלוקי שנמצא בו. השנאה לרע זה קשור למידת הגבורה, שלפעמים דורשים שצריך להיות השנאה. אבל יחד עם זה יש דבר שלישי, שזה העניין של לעורר רחמים רבים. זה האלטער רבי: "וגם לעורר רחמים בלבו עליה". בן אדם צריך לעורר מידת הרחמים, לרחם עליה. מה זה עליה? על הנפש, לשון נקבה. כן, עולה על זה, על הנשמה, לעורר רחמים על הנשמה, על הנפש שנמצאת במצב כזה שהיא נפלה בתוך הרע. "כי היא בבחינת גלות בתוך הרע מסטרא אחרא הגובר עליה ברשעים". הנפש האלוקית נמצאת במצב מדומה של גלות בתוך הרע, מהקליפה, הגובר עליה ברשעים. יש התגברות הרע ולכן הבן אדם נמצא במצב שהוא נמצא, שהוא נמצא במצב של הבהרה של רע. למה? כי הנשמה נמצאת בתוך הגלות ברע של הסטרא אחרא, ובמילא אתה מרחם עליו. אתה מרחם על הנשמה שנפלה עם קליפות. "והרחמנות מבטלת השנאה ומעוררת האהבה". ברגע שיש לי לעורר רחמים, אני מרחם על היהודי הזה. אני מרחם על הנשמה שלו שנפלה למטה לקליפות. אז רחמנות מבטלת שנאה. זה אנחנו רואים במוחש, פשוט. רואים את זה בחיי היום יום. כן, בן אדם שאתה מרחם עליו אתה לא יכול לשנוא אותו. אפשר לראות את זה ממש בחיים, בחיי היום יום. כן, לפעמים יכול להיות מישהו. נגיד דוגמה, יכול להיות בין חברים, גם כן יכול להיות מישהו שמתנהג אליך לא טוב, מתנהג אליך לא טוב, מפריע לך, מצער אותך, עושה לך כל מיני דברים, ואתה מתעצבן עליו. אתה כועס, אתה,

06:08 אתה. יש לך הרגשה שאתה שונא אותו בגלל איך שהוא התנהג אליך. אבל ברגע שאתה משנה את הצ'יפ, כמו שאומרים, ואתה משנה את זה עכשיו, רגע, אתה מתחיל לדעת על הבן אדם הזה למה הוא מתנהג ככה. הסיבה למה הוא מתנהג. ואתה מגלה שהבן אדם הזה יש לו צרות, יש לו בעיות, הוא סובל ממשהו אחר, יש לו איזה עניינים של חס, יש לו בעיות במשפחה, יש לו בעיות בבית. אז עכשיו אתה מסתכל עליו כמו מסכן, אתה מרחם עליו. אם אתה מרחם עליו, אתה כבר לא יכול לשנוא אותו. ברגע שאני שם לב שהבן אדם הזה הוא, הוא בעצם בן אדם של רחמנות עליו. אז ברגע שיש רחמים עליו, אז הרחמים מבטל את השנאה. ולא רק שמבטל את השנאה, זה מעורר אהבה. אתה רוצה לאהוב אותו, לעזור לו, לתת לו יד, להוציא אותו מהבוץ שלו. אז זה מה שהרב אומר פה גם כן. בשלב ראשון יש אהבת ישראל. אני צריך לאהוב כל יהודי כנפשי בגלל שהוא חלק אלוק ממעל ממש. זה אהבה עצמית שדיברנו בתחילת הפרק. אחרי זה יש מצב מיוחד ביותר, עם כל התנאים שהרב אמר, שחבירו בתורה ומצוות, עם כל הפרטים, שאז במידה אומרים שאחרי כל התוכחה וכל זה לעזור, אז יש מצווה לשנוא. מצווה, הרי המצווה היא לשנוא את הבן אדם הזה בגלל הרע שבו. ואז אומרים שצריך להיות באותו זמן גם אהבה, גם לאהוב את הטוב שבו ולשנוא את הרע שבו. אחרי זה יש דבר שלישי: רחמנות. רחמנות זה מידת התפארת, מידת התפארת. אנחנו יודעים, חסידות תמיד אומרת מידת התפארת. בדיוק בהשגחה פרטית אנחנו נמצאים עכשיו בימים של תפארת. כן, אז מידת התפארת הרי

08:03 זה קו אמצעי. מידת התפארת זה איזון, לכן זה נקרא תפארת מלשון יופי, כי יש בזה שתי המידות. למה? בפשטות, מה שאנחנו לומדים פה זה מובן. כדי שאני ארחם על האדם אני צריך לראות את שני הצדדים. אני צריך לראות את הנשמה שבו, את הניצוץ, להכיר שהוא יהודי. ומה זה יהודי? חלק אלוק ממעל וכל זה. לאהוב את זה. ואז אני גם כן רואה את הרע שבו, איך שהוא נפל עם הקליפות והוא נפל לכל מיני דברים לא טובים. ואז משני הדברים האלה ביחד נוצר רחמים. אז עכשיו יש רחמים. אם אני רק רואה את החלק אלוק ממעל שלו, אז אין רחמים. אתה רואה רק מעלות, רק טוב. אז לא שייך רחמים, אז זה אהבה. אם אני רואה רק את הבוץ, רק את הרע, אז זה גורם שנאה. אוהבי ה' שנאו רע, תנועה הפוכה. רחמים זה הצירוף של שני הדברים ביחד. כמו שאנחנו רואים גם בתניא, גם למדו היום את החת"ת. כן, פרק מ"ה, האלטער רבי בתניא הרי אומר את האותיות. אז מה האלטער רבי אומר? אה? שיש עבודה של אהבה שקשורה למידת הרחמים. שם האלטער רבי מדבר, כן, אבל בפרק מ"ה זה האהבה שמתעוררת עליו ממידת הרחמים. אז האלטער רבי אומר שהוא מתבונן, איך היה הלשון של האלטער רבי שמה, ומה צריך להיות ההסברה הנוספת. ניצוץ אלוקות המחיה נפש האלוקית אשר יורד ממקור חיי החיים, מאין סוף ברוך הוא, הממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, וכולא קמיה כלא חשיב, ונתלבש במשכא דחויא, רחוק מאור פני המלך בתכלית הרחק. שני הקצוות. אם אתה רק חושב על מעלות הנשמה, זה עדיין לא יעורר רחמים. זה יעורר אהבה, חסד. אם אתה תתבונן רק

09:57 בזה שאתה נמצא בשפלות תכלית, אז גם כן לא, זה לא. ההתעוררות רחמים זה מחיבור של שני, שני קווים, שתי תנועות, שתי השקפות. אתה מתבונן בגדול העילוי של הנשמה מצד אחד, כל מה שאתה יותר מתבונן בגדול העילוי של הנשמה. לכן האלטער רבי מאריך, כן, הוא אומר חיי החיים, מאין סוף ברוך הוא, כל העולמים. להתבונן בגדלות הנשמה שמושרשת בגדלות הוויה במקום הכי גבוה, ואז אתה מתבונן על הקצה השני. איך שהנשמה ירדה למטה ונמצאת במקום של תכלית הגשמיות, הגוף הגשמי וכולי. כל העניינים של תכלית הקליפות, הגשמיות. אז שתי התנועות ביחד זה מעורר רחמים. ואגב זה גם מה שהרב אומר פה. אחרי שהבן אדם מעורר בעצמו את העניין הזה שיש לו שנאה מצד הרע שבו, ביחד עם זה אהבה מצד הטוב שבו, ואז גם מגיעה המידה השלישית, שזה החיבור של שני הדברים האלה ביחד. זה הרחמנות. אז הבן אדם נמצא במצב קשה ביותר. נשמה כל כך גבוהה, של חלק אלוק ממעל. איפה הוא נמצא? נמצא ברע, נמצא במצב של, של במצב שהוא מתנהג. אז החיבור של שני הדברים מעורר רחמים. ברגע שיש התעוררות רחמים, אז איך אתה יכול לשנוא אותו? אז זה מבטל את השנאה. אז יוצא שכל השנאה אז זה רק לשלב מאוד קצר. השנאה לרע זה רק כל זמן שאין התעוררות רחמים. ברגע שאחרי ההסברה הזאת הגעת לרחמים על אדם, אז בעל כורחו לא שייך שנאה. אז יוצא שרק רחמים, ורחמים מעורר אהבה. הטבע של רחמים זה שאם אני מרחם עליו אז אני אוהב אותו. אני אתייחס אליו כמו שהרב אומר באיגרת הקודש. מידת התפארת זה התכללות שני קווים, על מעט כלפי חסד. רואים במוחש,

11:45 כן, אתה מרחם עליו. כמו ש[?] תמיד אומר את המשל. ברגע שאומרים מצד אחד, ההתנהגות שלו לא מגיע לו, ואף על פי כן זה העניין של תפארת, לא לפי חסד. צריכים להתייחס אליו במידת הרחמים, לאהוב אותו, לקרב אותו למרות שלא מגיע לו. על כל פנים, אז זה הנקודה שהאלטער רבי אומר פה, שברגע שיש לך התעוררות רחמים עליו, אז אתה כבר לא יכול לשנוא אותו. אומר הרבי, כאן העניין מה שכתוב ״ליעקב אשר פדה את אברהם״. אז זה נאמר ליעקב. מה כתוב ליעקב? זה פסוק בתנ"ך. ישעיה כמדומני, ״כה אמר ה' אל בית יעקב״. מה הפסוק אומר? אז בפשטות המדרש שואל את השאלה: מה זה? איפה ראינו שיעקב פדה את אברהם? ב-ב-היסטוריה לא, לא, אין סיפור כזה בתנ"ך שיעקב פדה את אברהם. אז המדרש אומר שכשהיה אברהם אבינו בבבל והיה במצב של סכנה, שמו אותו באש. אז התחילו לבקש. התחילו המלאכים לעורר רחמים עליו, לבקש. אז כשביקשו בזכות אברהם זה לא הספיק. ביקשו בזכות יצחק זה לא הספיק. אמרו בזכות יעקב, אז זה היה שהוא ניצל מכבשן האש. זה, זה, זה המדרש אומר, וזה הפשט ״ליעקב אשר פדה את אברהם״, שבזכות יעקב אבינו אברהם אבינו ניצל מכבשן האש. אוקיי, זה מדרש יפה. מה הרבי מביא בחסידות? וזה מה שהאלטער רבי אומר פה. יעקב זה מידת הרחמים. אברהם זה מידת החסד. החסד זה המידה של אברהם, מידת אהבה. אצל כל יהודי יש מידת אהבה. לפעמים אבל האהבה נמצא בגלות, האהבה נמצא בגלות וצריכים לפדות אותו. גלות השכינה, גלות האהבה. האהבה לקדוש ברוך הוא נמצא אצלי בגלות. אז על ידי התעוררות רחמים מתעורר אהבה. מה זאת אומרת? אז בפרק מ"ה האלטער רבי

13:45 מדבר באהבת השם. לפעמים קורה שאצלי אהבת השם נמצא בגלות. אני לא מרגיש את האהבה לקדוש ברוך הוא, שזה בגלל כל החומריות והגסות והישות וכל העניינים הבלתי רצויים. אז ממילא נהיה בוץ והאהבה שלי לקדוש ברוך הוא לא מתגלה. אז על ידי שאני מעורר רחמים, זה פרק מ"ה בתניא, שיש מידת אהבה שנעשה על ידי מידת הרחמים. על ידי שאתה מעורר רחמים רבים על הנשמה שנפלה בקליפות, אז התעוררות רחמים רבים זה יעורר אצלך את האהבה. זה ״יעקב אשר פדה את אברהם״, מגיע לאהבת ה'. כאן האלטער רבי משתמש עם אותה עצה ונגיע לאהבת ישראל. גם באהבת ישראל אותו דבר. אהבת ישראל נמצא בגלות, כי הבן אדם הזה מצווה לשנוא אותו, והמצווה לשנוא אותו מעלימה על המצווה לאהוב. קשה לי לאהוב אותו כי יש את הרע שבו. ברגע אבל שמתעורר מידת הרחמים, אז הרחמנות פודה את האהבה. הרחמנות מגלה את... ברגע שיש רחמנות אי אפשר לשנוא. ממילא זה הופך להיות משנאה לאהבה, וזה הפשט ״ליעקב אשר פדה את אברהם״, שמידת הרחמים מבטלת את השנאה ומעוררת את האהבה. פעם שמעתי מ-- לא, איך שמעתי את זה פעם? שהגיע ר' שלמה ברוק. הגיע לסינסינטי. אז הרבי ביקש ממנו שיבחן את הבחורים. אז אמרו לו שזה היה מלך צבי[?], לא, היה כמדומני, היה אז בסינסינטי. לא זוכר. אולי אני מבלבל. אמרו לו על בחור מסוים שהוא יודע תניא בעל פה. לא, לא. אמרו לו על בחור מסוים שהוא יודע סמך ו"ו בעל פה. נראה לי מלך צבי[?]. יודע סמך ו"ו בעל פה. אז, אז, אז הוא בא לבחון. אז הוא בא, בא, יבחן אותך על כל סמך ו"ו. אז ר' שלמה

15:53 אמר לו, ״לפני שאני אבחן אותך על סמך ו"ו, קודם אני אבחן אותך על תניא. קודם אני רואה אם אתה יודע תניא, ואז נבחן אותך על סמך ו"ו. בסדר?״ אז ר' שלמה שאל אותו כמה פעמים כתוב בתניא ״ליעקב אשר פדה את אברהם״. זה היה השאלה שהוא שאל אותו, אז הוא אמר מספר והביא לו ו-ו-ו-ו אמר לו שהוא טעה. אמר, לא, אמר, הוא אמר פחות ממה שזה. אני לא רוצה שתעשו לי את המבחן. אז על כל פנים הוא לא אמר את המספר המדויק. אז ר' פשיל[?] אמר לו, ״אתה לא יודע תניא? אתה רוצה שנבחן אותך סמך ו"ו? קודם תלמד תניא, אחרי זה אני...״ ככה נגמר המבחן. סתם סיפור, מה, עם הרמז גם שמגיע לעניינים. עוד סיפור של הברסלבים, להגיע לעניין של לעורר רחמים שהאלטער רבי אומר פה, לעורר רחמים עליו. אומרים, חסידים מספרים שר' נחמן מברסלב הגיע לאלטער רבי פעם אחת. הוא בא לבקש ממנו שהוא רוצה לדעת מה זה חסידות חב"ד. אז האלטער רבי אמר לו חסידות. יש אומרים שהוא דיבר, יש כל מיני שמועות בעניין, שהוא דיבר כמה שעות. אני לא רוצה להגיד מספר כי נראה לי שזה גוזמה הסיפור, אבל על כל פנים שכמה שעות האלטער רבי דיבר איתו חסידות. כל אחד כתב שש שעות. איכשהו האלטער רבי דיבר איתו כמה וכמה שעות חסידות. ובסוף האלטער רבי גמר את המאמר, העניין שהאלטער רבי דיבר איתו. האלטער רבי אמר, ״רחמיך רבים ה'״. פסוק בתהילים, כן? קי"ט. ״רחמיך רבים ה'״. האלטער רבי אמר, זה רחמנות גדולה על הקדוש ברוך הוא. ״רחמיך רבים ה'״, האלטער רבי תרגם, זה רחמנות גדולה עליך הקדוש ברוך הוא. גרויס רחמנות אויף דיר--

17:52 זה רחמנות גדולה על הקדוש ברוך הוא. זה לא הפירוש הפשוט, כמובן. הפירוש הפשוט זה הפוך. "רחמיך רבים ה'" זה שהקדוש ברוך הוא יש לו הרבה רחמים, אבל האלטער רבי פירש הפוך, שזה רחמנות גדולה על הקדוש ברוך הוא. אז אומרים שר' נחמן אמר שהיה שווה כל הנסיעה. הוא היה גם אצל שליט[?] כדי לשמוע את הווארט הזה, כאילו הוא התלהב מהווארט הזה. מה העומק של הווארט הזה? העומק של הווארט הזה בענייננו זה הפירוש לאהוב יהודי. "רחמיך רבים ה'" זה לרחם על הקדוש ברוך הוא שנמצא ביהודי. זאת אומרת, על פי חסידות, על פי הבעל שם טוב, זה ש-- אהבת ישראל, יהודי, אפילו יהודי שהוא מתנהג היפך הכוונה, היפך הרצון, מתנהג רחוק מתורה ומצוות וכולי, אז מה שהבעל שם טוב גילה, לאהוב יהודי גם שנמצא בשפל המצב. למה? כי ברגע שאתה מבין מה, מה הפירוש פה, שיש פה ניצוץ אלוקי, חלק אלוקה, חלק אלוקה שנמצא בגלות, זה הפירוש. יהודי שחוטא, יהודי שעובר על תורה ומצוות, פירושו שחלק אלוקה נמצא בגלות. אז "רחמיך רבים ה'", רחמנות גדולה על הקדוש ברוך הוא, שחלק מהניצוץ שלו, חלק ממנו נמצא במצב של גלות. אז איך אתה יכול לשנוא אותו? אז אדרבה, זה מעורר אהבה גדולה ליהודי, ועל ידי זה אתה יכול להוציא אותו מהמעמד והמצב שלו. וממשיך האלטער רבי הלאה ואומר, "ולא אמר דוד המלך עליו השלום תכלית שנאה שנאתים וגומר". כאן נשאלת השאלה, אחרי כל מה שאמרנו עד עכשיו, יוצא שהשנאה זה משהו מאוד מאוד מינימום שבמינימום שבמינימום. אחרי כל התנאים וכל ההסברים כמעט לא נשאר מקום לשנאה. אז אם ככה נשאלת השאלה, אז היפך הפסוק בתהילים שדוד המלך אומר, "תכלית שנאה

19:49 שנאתים", שזה אומר הפוך. הלשון "תכלית שנאה" זה שנאה בכל התוקף. היפך כל הביאור שאמרנו עד עכשיו. איך זה מתאים? אז האלטער רבי עונה, "ולא אמר דוד המלך תכלית שנאה שנאתים וגומר, אלא על המינים והאפיקורסים שאין להם חלק באלוקי ישראל, כדאיתא בגמרא ריש פרק ט"ז בשבת". כן, מכירים את הגמרא, נכון? יש, הגמרא שם שמה שדוד המלך אמר "תכלית שנאה שנאתים", הוא דיבר על המינים והאפיקורסים. יש מצב כזה שיהודי הוא, כן? מינים ואפיקורסים זה לא סתם עם הארץ. הרבי פעם אמר ווארט שהיה לפרידיקער רבי. פרידיקער רבי היה במאסר. אז, אה, פרידיקער רבי הרי התנהג איך שהוא התנהג במאסר בלי הגבולות. עשו לו הרבה איסורים. אף פעם לא התפעל מהם. מספרים שהיה במאסר, פרידיקער רבי אמר שהוא רוצה לספר סיפור, ואמרו לו כאן לא מספרים סיפורים, וכעסו עליו. פרידיקער רבי אמר להם: אני מספר סיפור, גם המתנגדים מקשיבים אליי. ואז הוא התחיל לספר את הסיפור. כן, זה היה כשהיה במאסר. ואיזה סיפור הוא התחיל לספר? שפעם היה אפיקורס שבא לצמח צדק. ככה התחיל הסיפור. אפיקורס אחד בא לצמח צדק והוא שאל אותו, וכשהוא התחיל להגיד את הסיפור אז היה שם יהודי שהיה, רחמנא ליצלן, שנפל לקליפות, שהוא היה זה שעשה לו את המשפט לפרידיקער רבי. אז היהודי אמר: כנראה אפיקורס כמוני, ככה אמר אותו יהודי. אז פרידיקער רבי אמר לו: לא. מלאכול גרעינים לא נהיים אפיקורס. בשביל להיות אפיקורס צריכים לדעת ללמוד. זה היה ווארט. אז הרבי חזר על זה, כן. אפיקורס זה לא בן אדם שהוא לא יודע כלום, עם הארץ, וצועק שהוא לא מאמין. זה לא אפיקורס ולא על זה מדברים פה. על זה

21:41 צריכים לרחם, לא לשנוא. כשמדברים על המינים והאפיקורסים זה אנשים שהם באמת כן יודעים וכן לומדים, וכן הם מגיעים ממקום ש-- ואף על פי כן, להכעיס, לתיאבון, בקיצור הולכים, אה, נגד הקדוש ברוך הוא. אז המינים והאפיקורסים שאין להם חלק באלוקי ישראל, אז במצב הזה אומרים "תכלית שנאה שנאתים". כן, כדאיתא בגמרא פרק ט"ז בשבת. אז יש על זה ביאורים ארוכים של הרבי על הקטע הזה, והרבי עושה כמה וכמה תנאים בעניין. למה האלטער רבי היה צריך לכתוב את כל הפרטים, כן? האלטער רבי כותב דוד המלך. מה, מה האלטער רבי רוצה להגיד עם כל ה, כל ה, כל האריכות הלשון פה ומציין בגמרא שבת? כי האלטער רבי רוצה להדגיש שזה גם מה שכתוב פה לא שייך לכל אחד ואחד. ובקיצור זה אומר שביומינו אלו קודם כול אין אפיקורסים, כי גם בן אדם שהוא צועק שהוא אפיקורס, אז כמו שאמרנו, עם הארץ, לא יודע. והיום זה כולם תינוקות שנשבו. כן? המצב היום של בני ישראל, אפילו יהודים, זה תינוקות שנשבו. כן? זה הכול מגיע מעם הארצות, הכול מגיע ממקומות לגמרי לא. אז ממילא שייך. לאידך גיסא, אפילו נניח שזה אפיקורס אמיתי, כדי לשנוא צריך להיות דוד המלך. דוד המלך, שהוא היה צדיק גמור, אצלו היה, אה, שנאה בתכלית, אז אצלו היה יכול להיות "תכלית שנאה שנאתים". אבל בן אדם רגיל, שהוא לא דוד המלך, אז הוא צריך קודם כול לבדוק את עצמו האם באמת השנאה הזאת מגיעה משנאה באמת או זה ממידת הרוגז? אולי סתם אתה קנאי, כמו שהרבי דיבר הרבה פעמים. קנאות. זה קנאות של פנחס או זה קנאות של מידת הרוגז? פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן,

23:29 שהתורה מעידה שהוא מגיע ממקום של אהבה, בן אלעזר בן אהרן הכהן, שכולו מידת החסד, כולו אהבה. אז הקנאות של פנחס זה קנאות אמיתית. זה רק פנחס. אבל בן אדם שיש לו אפילו ספק, ספק, ספק, ספק שאולי הקנאות שלו מגיעה ממקום של מידת הרוגז, אז אסור לו לשנוא. אז זה עוד תנאי שהאלטער רבי בא להגיד כאן עד כמה צריך להיות מושלל כל העניין, וזה היסוד של פרק ל"ב שהאלטער רבי מסביר לנו עד כמה צריך להיות אהבת ישראל אמיתית לכל אחד ואחד מישראל, ולפעמים צריך להיות גם כן העניין של רחמנות כדי לעורר את האהבה. וזה צריך להיות האהבה האמיתית, אהבה עצמית לכל סוגים של עם ישראל. ודווקא על ידי אהבה יכולים להביא אותו, לקרב אותו. אוי וסברי שמקבל את ה