תניא פרק ל״ב - חלק ו׳

00:00 אז אנחנו חוזרים בליקוטי אמרים פרק ל"ב בדף מ"א עמוד ב'. אה, בשורה 01:06 עד 01:09. שמה בנקודה. כן? מה האלטער רבי מדבר פה? אז בחצי הראשון של פרק ל"ב האלטער רבי הסביר את העומק של אהבת ישראל על פי חסידות. האלטער רבי הסביר למה אהבת ישראל זה מצווה כזאת שרק אם יש לך את הנקודה של תניא, הנקודה שהאלטער רבי הסביר בפרקים הקודמים, אתה יכול לקיים את המצווה בשלימות. המצווה של אהבת ישראל זה מצווה של 01:36 על פי פשט זה מצווה שקשה להבין איך אפשר לקיים את זה. התורה דורשת אהבה, ולא סתם אהבה, אלא אהבה אמיתית באופן שהאהבה הזאת היא כמוך. שהפשט כמוך פירושו 01:51 כמו שבן אדם אוהב את עצמו, ולמי? לכל אחד מישראל, מגדול ועד קטן. שזה היפך המציאות. ראשון הרמב"ן. רמב"ן בפרשת קדושים על הפסוק, "ואהבת לרעך כמוך", הרמב"ן אומר לא יקבל. אה, אי אפשר להבין את הפסוק הזה על פי פשט, אי אפשר להבין את זה. המציאות, במציאות אי אפשר שיהיה כזה דבר, ככה שאל הרמב"ן, וכמה וכמה מהמפרשים מהראשונים. ולכן באמת מפרשים כל מיני פירושים. יש כל מיני פירושים. מה הפשט "ואהבת לרעך כמוך"? איך זה מתאים? איך אפשר לקיים את המצווה הזאת? בפשט על פי ההלכה מסתכלים ברמב"ם, בשולחן ערוך. אז כתוב שהכוונה היא בנוגע לפועל, לספר בשבחו, ל-ל-להתנהג אליו טוב. זאת אומרת עניין של התנהגות. יש שיחה ידועה של הרבי בחלק י"ז פרשת קדושים שמבאר איך שעל פי פשוטו של מקרא גם כן, שיטת רש"י בעניין, שזה העניין של אהבת ישראל בנוגע למעשה. שכל המצוות של פרשת קדושים זה ביאורים על אהבת ישראל. איך עושים את זה

02:07 בפועל? זה כלל גדול בתורה. לכן רש"י מביא את רבי עקיבא, כלל גדול בתורה, כדי להסביר שזה בעצם העניין. אהבת ישראל מקיימים על ידי שאתה לא גונב, על ידי שאתה לא עושה נקמות ועל ידי שאתה לא עושה נטירות ועל ידי שאתה לפני עיוור לא תיתן מכשול. כל הפסוקים שכתובים בפרשה זה בעצם האופן איך לקיים אהבת ישראל. והפשט כמוך בעצם על פי פשט זה לא כמוך ממש כמו שכתוב בתניא. הפשט כמוך זה כמוך, בכ"ף. על דרך כי כמוך כפרעה. מה הכוונה שיהודה אמר ליוסף כי כמוך כפרעה? כמוך. לא ממש אותו דבר, דומה. על דרך זה פה, כמוך, בערך, בכ"ף. אבל האלטער רבי מסביר על פי פנימיות העניינים זה לא ככה. על פי פנימיות העניינים הכוונה היא עם כל העומק. "ואהבת לרעך כמוך", יהיה אהוב אהבה בתכלית השלימות, ולרעך בתכלית השלימות, וכמוך תכלית השלימות. איך אפשר לעשות את זה? אז על ידי זה שנפש עיקר וגוף היא טפל, אז זה היה הביאור של החלק הראשון של הפרק, כשבן אדם יש אצלו את הנקודה שהנשמה זה העיקר אצלו, והנשמה זה הרי המייחד לכולנו. הנשמה מגיעה מעצם אחד וכל הנשמות זה נקודה אחת, היא, ואחים ממש ששורשם בה' אחד, ובמילא מצד אחדות הנשמה אז במילא זה כל הזה, האהבה לכל יהודי זה אהבה עצמית בלי הבדל מיהו ומהו. זה היה הנקודה של החלק הראשון של הפרק. על פי זה הוא הסביר מה שהלל אמר זהו כל התורה כולה עם שני הביאורים שהאלטער רבי הביא. לא נחזור על זה עכשיו. בחצי השני של פרק ל"ב אומר האלטער רבי, עכשיו האלטער רבי נכנס לפרטים. לפי מה שלמדנו פה שצריך להיות אהבת ישראל אמיתית כמוך ממש לכל

04:04 יהודי, לא משנה מה ההתנהגות שלו, אה, וצריכה להיות עצמית, מצד שהוא יהודי. אז אם ככה, איך י-- איך אנחנו רואים שבהלכה כתוב אחרת? בהלכה כתוב שיש לפעמים שצריכים לשנוא בן אדם. ההלכה פוסקת שמצווה לשנוא את זה. זה היה השאלה שהאלטער רבי שאל. ולא רק לשנוא ישראל, אלא גם על הרעבו שישנאו. איך יכול להיות אם צריך את האהבה עצמית לשנוא את זה? אז על זה האלטער רבי התחיל והיום. שזה המצווה לשנוא את זה שכתוב בנוגע לחבירו. מדובר בתנאים מיוחדים שיש לזה סיבה מיוחדת. כשחבירו בתורה ומצוות, זה התנאים. כדי שיוכל להיות לשנוא את זה, צריך להיות חבירו בתורה ומצוות. גם חבירו, גם מקורב אצלו וגם כי הם כבר הוכח תוכיח. ואחרי כל זה הבן אדם נשאר באותו מצב, זה אומר שהוא עושה את זה בדווקא. זה אומר שהבן אדם הזה הרע נמצא אצלו באופן שלא אכפת לו, כן? כי הוא יודע והוא ברמה שלך וזה, ודיברת איתו כבר וניסית, ואף על פי כן ממשיך. זאת אומרת שהרע-- אז זה עניין של שנאת הרע. אוהבי ה' שנאו רע. צריכים לשנוא את הרע, צריכים לשנוא את הבן אדם הזה שמתנהג באופן כזה שהרע אצלו בתכל'ס התקיף. אבל זה בתנאים מאוד מאוד מיוחדים. אבל כשאין את כל התנאים האלה, כי אם הוא לא חבירו בתורה ומצוות והוא לא מקורב אצלו וכולי, ואפילו אם הוכיח אותו אבל הוא הרי לא ברמה שלך, אז גם תוכחה הוא לא, אין לו את ההבנה מה זה, מה זה יקר התורה ומצוות. אז אי אפשר, אי אפשר, אי אפשר ל-- אז צריכים ללמד זכות עליו. אז צריכים לאהוב אותו. ואז אין את העניין של מצווה

05:53 לשנוא את זה. זה היה המיקוד שעל זה הוא הביא מה שכתוב בפרקי אבות. לכן כתוב בפרקי אבות: "הווי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום, רודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". שהלל, אותו הלל שאמר את העניין הקודם שזה כל התורה כולה, אז אותו הלל אמר אוהב את הבריות. שהפשט בריות הוא מתכוון לא יהודי שהוא חבירו בתורה ומצוות, אלא בריות הוא מתכוון בן אדם שאין לו שום מעלה. כן? כמו שהרבי מדייק, והאלטער רבי כאן עכשיו גם כן בא לבאר את זה. כן, בריות שכל עניינם זה שהם רק בריות בעלמא, אין להם שום מעלה אחרת חוץ מזה. ואף על פי כן אומר הלל צריך להיות אוהב... בוא נראה בפנים, שם, שם אנחנו אוחזים. כן. "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". "לומר שאף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו ולכן נקראים בשם בריות בעלמא". מה אומר הלל? הלל בא להגיד, כן, בן אדם כזה שהוא לגמרי רחוק מתורה ומצוות. זאת אומרת שבפועל הוא בא לבאר את זה. ואף על פי כן אומר הלל שצריכים לאהוב אותו. אז מכאן הראיה למה שהאלטער רבי אומר, שהעניין של מצווה לשנוא אותו לא מדבר סתם על יהודי שעושה עבירה. זה מדבר על סוג מסוים במיוחד ביותר. אבל בן אדם כזה שהוא לא חבירו בתורה ומצוות ולא מקורב אצלו, אז על זה אמר הלל שיהודי שהוא רחוק מתורת ה' ועבודתו, ולכן נקרא בשם בריות בעלמא. מה פשט בריות בעלמא? בריות בעלמא הפירוש הוא שהמעלה היחידה שיש לו, שהוא נברא. אין לו מעלה אחרת. המעלה היחידה שיש לו זה שהקדוש ברוך הוא ברא אותו. אין לו מעלה מצד המוחין, אין לו

07:42 מעלה מצד המידות, אין לו מעלה, אין לו, אין לו שום דבר. אבל מה יש לו? שהקדוש ברוך הוא ברא אותו. יש את השיחה הידועה שהרבי מביא את הסיפור של רבי אלעזר ברבי שמעון, שהלך ברחוב והוא ראה בן אדם, כן, והבן אדם, אה, הסיפור הידוע, כן? שאמר לו כמה מכוער אותו האיש. כן? איך הוא נראה? לא נראה טוב, הוא נראה מכוער. כן, ואז הבן אדם הזה ענה לו: לך לאומן שעשאני. הרי השאלה ידועה איך יכול להיות שרבי אלעזר ברבי שמעון, הבן של רבי שמעון בר יוחאי, תנא גדול, רבי אלעזר ברבי שמעון של הזה, שהוא יגיד לבן אדם שהוא מכוער. ככה ל-ל-לזלזל, לבייש, להגיד לבן אדם אתה נראה, אתה נראה מכוער. אז הרי הרבי מסביר מה הייתה העבודה פה, שהוא ראה שהוא כזה בן אדם גס, נמוך, שיש הדרך היחידה כדי לעורר אצלו את הקשר עם הקדוש ברוך הוא. זה היה צריך להיות בדרך דינים, דרך גבורה. הרי הרבי אומר לא כל אחד. דווקא רבי אלעזר ברבי שמעון יכול לעשות את זה. אדם רגיל אסור לו לעשות את זה. אדם שהוא במדרגה של רבי אלעזר ברבי שמעון, אז הוא ידע שברגע שהוא ישבור אצלו את הקליפה החיצונית, תתעורר אצלו הנקודה. וזה בדיוק מה שקרה. מה הוא ענה לו? לך לאומן שעשאני. הוא מיד גילה את הבורא. הוא התקשר לקדוש ברוך הוא. על ידי שהוא שבר אצלו את הקליפה החיצונית, אז הוא גילה אצלו את הפרי, גילה אצלו את הנשמה. ואמר, אמר אומן שעשאני, וזה היה המעלה היחידה שהייתה לו. אומן שעשאני, נברא, ובזה הוא כבר הוציא אותו מהבוץ. וזה, זה על דרך זה

09:21 אומר האלטער רבי גם פה, שהלל אמר אוהב את הבריות, כל המציאות היחידה שיש פה רק שהוא בריה. אז עם זה אתה צריך לקחת אותו, ועם זה אתה צריך להתחבר ולאהוב אותו. "צריך למשכן בחבלי עבותות אהבה", חבלי עבותות, הכוונה חבלים שמנים, חבלים גדולים. זאת אומרת לא סתם ל-ל-להגיד לו שלום, אלא להראות לו אהבה עם הרבה ריבוי. חבלי עבותות אהבה זה בעצם כל היסוד של מבצעים של קירוב, כמו שהרבי לימד אותנו, באופן איך צריכים לקרב יהודי, לאהוב יהודי. זה, זה התניא. זה היסוד. "חבלי עבותות אהבה וכולי האי ואולי יוכל לקרבו לתורה ועבודת ה'". אומר האלטער רבי, זה מה שהלל מסביר: אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. מה הוא אומר ומקרבן לתורה? זה מה שהלל אומר, על ידי זה. הרי, הרי, הרי אתה רוצה שכמו שנגיד לבן אדם שאתה שונא אותו. למה אתה שונא אותו? מהבן אדם ששם אומרים מצווה לשנוא אותו? מה הכוונה? סתם לשנוא אותו? כי אלא הכוונה היא שעל ידי שאתה תראה לו שנאה, הוא יבין, זה ישבור אצלו, זה יפנים. הוא ישים לב שבאמת הוא עבר את הגבול, שאי אפשר ככה. אז אם זה חברך בתורה ומצוות ועשית את כל הפעולות בדרך החיובי ולא פעלת, ואז אומרים מצווה לשנוא אותו, זה בשביל, על ידי זה, על ידי זה תצליח לעורר אצלו שיעשה תשובה. אצל בן אדם אבל שהוא לא שייך לזה, אז שמה זה הפוך. על ידי זה שאתה תאהב אותו, ולא רק תאהב אותו, בחבלי עבותות אהבה, אז כולי האי ואולי, ספק ספק, אבל על ידי זה יכול להיות שאתה תצליח לקרב אותו לתורה ומצוות ולהביא, ולהביא. וזה מה שהלל אמר, מקרבן לתורה.

11:15 לתורה ועבודת ה'. אומר האלטער רבי: והן לא, אפילו אם לא הצלחת לקרב אותו לתורה ומצוות, אז אל תחשוב שזה לא היה שווה. לא הפסיד שכר מצוות אהבת ריעים, אז הוא קיים מצוות אהבת ריעים. אפילו אם זה לא הגיע למצב שהוא קירב אותו לתורה ומצוות. הלכת למבצעים והלכת ליהודי וקירבת אותו ודיברת איתו ואהבת אותו, ועשית את כל העניינים, חבלי עבותות אהבה, וביקשת ממנו שיניח תפילין והוא לא רוצה להניח תפילין ולא הצלחת. אז אל תחשוב שזה היה בזבוז זמן. עצם החיבור הזה שאתה עם היהודי הזה, אתה מקרב אותו. אז אתה מקיים מצוות אהבת ריעים. אז כאן יש גם כן שאלה שהרבי שואל: מה אכפת לך תורה ומצוות? מה נוגע? מלשון התניא משמע שהקירוב שצריך לקרב אותו צריך להביא כדי שהוא יקרב אותו לתורה. אם לא, בסדר, כאילו בדיעבד כזה. אם לא קירבת אותו לתורה ומצוות, אז גם טוב. קיימת אהבת ישראל. משמע שלכתחילה המטרה צריך להיות לקרב אותו לתורה ומצוות. בדיעבד, אם לא קירבת אותו, אז גם קיימת אהבת ישראל. למה אהבת ישראל צריך להיות במטרה לקרב אותו לתורה ומצוות? למה לא אומרים לכתחילה עניין של אהבת ישראל בלי מה? למה אהבת ישראל צריך להיות בשביל לקרב לתורה ומצוות? בפרט הרי ידוע שהבעל שם טוב גילה את העניין של לעשות טובה ליהודי בגשמיות גם בלי רוחניות. ידוע כל העניין שהבעל שם טוב, היה אחד מהחידושים של הבעל שם טוב. הבעל שם טוב היה בגיל ארבע עשרה, הוא נכנס להיות מהצדיקים הנסתרים. אז הוא נכנס לחבורה של הצדיקים הנסתרים, ואז הבעל שם טוב חידש אצל הצדיקים הנסתרים העניין של עשיית טובה בגשמיות. ואיך זה שפה

13:10 האלטער רבי פסק ואומר שצריך לדעת שכדי שבזכות זה שאתה תאהב אותו, אתה תקרב אותו לתורה ומצוות. ופשט של האלטער רבי פשוט רוצה להסביר את הפרקי אבות. זה כתוב בפרקי אבות: אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. מה הקשר? זה הפשט. אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. הפשט הוא שעל ידי זה שתאהב אותו, וחבלי עבותות אהבה, אז על ידי זה תצליח לקרב אותו לתורה ומצוות. אבל גופא קשה. אז השאלה פרקי אבות. אבל מה באמת ההסברה פה? בפרט לפי מה שהרב הסביר קודם בחלק הראשון של הפרק, שאהבת ישראל צריך להיות מזה שהוא יהודי. עצם העניין שהוא יהודי. על זה צריך לאהוב אותו. אז אם ככה, למה צריך להיות ומקרבן לתורה? אז על זה הרבי מבאר שיחה נפלאה בחלק י"ז, ששם הרבי מסביר שמכיוון שהנשמה, כדי שהיהודי פה למטה, יהודי יוכל להתחבר עם הנשמה שלו, צריכים תורה ומצוות. הרי ידוע מה שכתוב בחסידות. אבל תראה, הרבי מסביר את זה גם כן בתניא. העניין שישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד. פרק כ"ג, כדי שיהודי יוכל להתחבר עם הקב"ה צריך להיות תורה ומצוות. הנשמה למעלה, אז יש לנשמה שורש בעצמות. לפני זה נכון. אז זה הנשמה למעלה. שורשה מושרש בעצמות למעלה מתורה ומצוות. שני דברים קדמו לעולם. ישראל קודם לתורה. זה עניין, אבל זה בשורש הנשמה בעצמות. אבל מצד ירידת הנשמה למטה, הרי הנשמה ירדה פה בגוף. אז כדי שהגוף יתקשר עם הקב"ה, הנשמה תתקשר עם הקב"ה יחד עם הגוף, אז כאן צריך להיות דווקא תורה ומצוות, פלוס הקשר שיהודי. אז לכן צריך להיות המטרה לקרב אותו לתורה ומצוות, בגלל זה שאני אוהב אותו, בגלל שאני אוהב את היהודי

15:13 שבו. אני רוצה אבל שהיהודי שבו לא יישאר בעצמו, שיתגלה פה למטה. אז לכן צריך להיות בשביל מטרה לקרב אותו לתורה ומצוות. אז האלטער רבי אומר: והן לא, אז גם לא הפסיד. הרבי מוסיף שם ביאור, והשיחה, הרבי אומר שמזה שהרב כתב לא הפסיד, מלשון של האלטער רבי משמע לשון של בדיעבד. אבל אחרי שהרב פסק שלא הפסיד, אז לא רק שלא הפסיד, הוא הרוויח שהוא מקיים את ההוראה של האלטער רבי. זה פשוט ככה. הרבי אומר שם איזה וורט כזה ויותר. וגם המקורבים, עד כאן זה וורט אחד. זה נקודה אחת. וגם המקורבים אליו והוכיחם ולא שבו מעוונותיהם, שמצווה לשונאם, מצווה לאוהבם גם כן. עכשיו האלטער רבי מוסיף עוד עניין, חידוש יותר גדול. עד עכשיו האלטער רבי עשה חלוקה: כן, מקורבים אלו, פירוש מצווה לשונאם, כי שנאת הרע צריך להיות, שנאת הרע צריך להיות באופן של מה שאומר, זה רק בתנאי מסוים עם כל התנאים המיוחדים. חוץ מזה צריך להיות דווקא באהבה ובחבלי עבותות אהבה, ודווקא בזה אתה צריך לנסות לקרב אותו. זה היה ההבחנה של האלטער רבי. כאן האלטער רבי מוסיף חידוש יותר גדול, נפלא ביותר, שגם על היהודי הזה שכתוב עליו שמצווה לשונאו, באותו זמן שאתה מצווה לשנוא אותו, יש לך גם חיוב לאהוב אותו. מצווה לאוהבם גם כן. זאת אומרת, כאן זה חידוש יותר גדול שהאלטער רבי בא לבאר, שאין שום סתירה בין מה שלמדנו בתחילת הפרק למה שהגמרא אומרת בבבא מציעא, מצווה לשונאו. שני הדברים הולכים ביחד. באותו זמן אפשר לקיים שני דברים ביחד: יש מצווה לשנוא את הבן אדם הזה, ובאותו זמן גם לאהוב אותו.

17:25 ושניהם אמת. שנאה מצד הרע שבהם ואהבה מצד בחינת הטוב הגנוז שבהם, שהוא ניצוץ אלוקות שבתוכם המחיה נפשם האלוקית. זה פצצה גדולה מאוד. אם חושבים על זה, יש פה משהו עמוק, נפלא, שהאלטער רבי אומר. בן אדם רגיל לא יכול להבין איך אתה יכול לאהוב ולשנוא באותו זמן, אבל על פי מה שלמדנו בתניא זה מובן מאוד. לא רק שזה לא סתירה, זה מיוסד על כל מה שלמדנו בפרקים, בפרקים הקודמים. על פי מה שהאלטער רבי הסביר בפרקים הקודמים, שכל יהודי, הרי למדנו. בואו נחזור לפרקים הקודמים, נראה. האלטער רבי דיבר בנוגע לזה שבן אדם יש לו מחשבה זרה בתפילה. אתם זוכרים? פרק כ"ח. מה האלטער רבי אמר? שבן אדם יש לו מחשבה זרה בתפילה לא צריך להתעצב מזה. לא כי טוב או רע, אלא שהעולם חושב שאם יש לך מחשבה זרה אז אתה גמור, התפילה שלך לא שווה כלום. אומר, לא. אם יש לו, כדבריהם, נפש אחת, אז יכול להיות באותו זמן אתה מתפלל, פתאום מחשבה זרה, סימן שאתה משקר לעצמך. אבל האמת, יש שתי נפשות. יש נפש אלוקית ונפש בהמית. נפש אלוקית רוצה להתפלל, נפש בהמית מתגבר עליו, הוא לא רוצה. אז יש מלחמה. אז למה שלא יהיה לך מחשבה זרה? זה הרי היסוד של פרק כ"ח בתניא. על זה בפרק ל"א שלמדנו פה, קרוב לל"ב, האלטער רבי אומר שיש מרירות ויש שמחה. אז גם כן האלטער רבי אומר, זה לא סתירה. נכון שהגוף והנפש הבהמית אז נמצאים במצב של, של גסות וחומריות וכל מה שלמדנו פרק כ"ט ול"א, אבל בכל יהודי יש בו נפש אלוקית. זאת אומרת, ברגע שאתה תופס את היסוד של התניא, שכל

19:17 בן אדם מורכב משתי נפשות והרע מגיע מצד הנפש הבהמית והטוב זה הנפש האלוקית ויש בו מלחמה, אז גם באהבת ישראל אותו דבר. אז כשאני שונא, מה אני שונא? את הרע שבו. כשהתורה אומרת מצווה לשנוא יהודי, זה לא את האדם. מה זה אדם? אתה לא שונא את האדם, אתה שונא את הרע שבו, שזה החלק שמגיע מצד הגוף, נפש בהמית. אבל יש בו נפש אלוקית ואהבה היא לנפש האלוקית. אז כמו שאמרנו בנוגע לבן אדם עצמו, שאין סתירה בזה שיש לך את העניין הזה של מחשבה זרה וכל מה שלמדנו פרק כ"ט ול"א. ויחד עם זה, כן, אדרבה, יש לו לשמוח בשמחת הנפש, והרי הוא שמח. אז אותו דבר גם ביחס לזולת. באותו זמן שיש לך שנאה לרע שבו יש לך אהבה לטוב שבו, טוב הגנוז שבו. אז זה יסוד עיקרי באהבת ישראל, כל מיני מצבים, הגם שלפעמים אתה צריך, יראה, להשתמש עם תנועה של גבורה. באותו זמן זה לא סתירה לגמרי עם האהבה האמיתית שאתה אוהב אותו, כי אתה אוהב את הטוב שבו, את האלוקי שבו. על כל פנים, מדברים היום, הרי זה הזמן של הרבי מהר"ש, שייכות פרטית. אנחנו נמצאים עכשיו בב' אייר, בעזרת השם מחר יהיה פארברענגען גדול, כל השטורעם, יהיה לכתחילה אריבער, יהיה כל העניין. אבל עוד עניין שקשור עם אהבת ישראל והרבי מהר"ש. אז הרי הרבי הריי"צ מספר באחת מהשיחות שפעם אחת הרבי מהר"ש אמר לבנו, לרבי הרש"ב, היום ביחידות היו אצלי שני חסידים, וחסיד אחד היה לי נחת רוח, וחסיד אחד היה לי עוגמת נפש. מה, מה קרה? אז הרבי מהר"ש סיפר לו שנכנס חסיד אחד,

21:23 ר' אליהו אבעלער, והרבי מהר"ש שאל אותו מה קורה, אז הוא אמר, ברוך השם הכל בסדר, אני באתי לבקש על החבר שלי, קוראים לו יוסף, והוא מסכן, הוא שלימזל, כל הדברים שהוא עושה לא הולך לו, קנה זה, לא הולך טוב בביזנס, בקיצור, כל הזמן הולך לו לא טוב. הוא מבקש שהרבי יתפלל עליו, יבקש בשבילו שיצליח בפרנסה. והרבי מהר"ש קיבל מזה הרבה התרגשות, שיהודי נכנס ליחידות וכל מה שהוא מבקש זה בשביל יהודי אחר שיהיה לו פרנסה. והרבי מהר"ש אמר לו שהוא רוצה לעשות איתו שותפות, כן? בקיצור, יש שם אריכות שלמה. המשך, לא נגיע עכשיו לכל הפרטים, סיפור מאוד מעניין. הרבי מהר"ש נכנס לשותפות, נתן לו מטבע ואמר, תהיה שותפות, מי אני ומה אני? בקיצור, הרבי מהר"ש היה לו ממנו הרבה נחת. אחרי זה הגיע חסיד אחר, שהוא היה דווקא, הוא היה איש פשוט, לפי ערך. אחרי זה הגיע חסיד אחר, שהוא היה תלמיד חכם, היה רב. כתוב שם גם השם שנכנס ליחידות. הרבי מהר"ש אומר לו, מה קורה? מה נשמע? הכל בסדר, בקיצור. מה קורה בשטעטל שלך? סיפר לו שיש קבוצה של אברכים ולומדים וזה. ו... אז הרבי מהר"ש שואל אותו, ואיך המידות שלהם? האברכים האלה, איך המידות? איך בינם לבין חבריהם? אז הרב אמר, נו, כמו חתנים של גבירים, כך היה הביטוי. כאילו שיש להם קצת גרובקייט, גסות. אז הרבי מהר"ש אמר לו שכשיחזור הביתה, שיבקש מכל אחד מהאברכים האלה שחצי מהנדוניה שהוא קיבל לחתונה, שיביא את זה לרבי מהר"ש בשביל עניין צדקה. אז הוא אמר, אני לא, הם לא יביאו, זה לא יצליח. זה לא ילך, הם לא יתנו. אז הרבי מהר"ש אמר לו,

23:29 תגיד להם שאם לא יתנו חצי, הם יפסידו גם את החצי השני. אז הוא נבהל, הוא אמר, טוב, בסדר. לפני שהוא יצא, הרבי מהר"ש אמר לו, אני מקווה שבפעם הבאה תוכל להביא בשורות יותר טובות. אז הרבי מהר"ש אמר לו שמהחסיד הראשון הוא קיבל נחת רוח. בן אדם שלכתחילה נכנס ליחידות חושב על יהודי אחר. אכפת לו על יהודי אחר. החסיד השני היה לו עוגמת נפש, דווקא לומדים, משכילים, אבל המידות לא בסדר. זאת אומרת שכאן רואים עד כמה העניין של אהבת ישראל היה נוגע אצל רבותינו נשיאינו.