סיום אגרת התשובה - ודעת לנבון נקל...

00:03 באגרת התשובה, בחלק האחרון של אגרת התשובה, האלטער רבי מדבר על העניין של קבלת ייסורים, טעם השמחה בייסורי הגוף. האלטער רבי מדבר: למה יש עניין של לקבל את ייסורי הגוף בשמחה? איך זה נכנס פה לאגרת התשובה? זה בא בהמשך למה שהאלטער רבי אמר בפרק י"א. פרק י"א, האלטער רבי מדבר שבן אדם צריך לעשות תשובה יחד עם שמחה, כל יומו בשמחה רבה. שיחד עם התשובה צריך להיות גם שמחה גדולה. שמחה צריכה להיות מזה שהוא בטוח בקדוש ברוך הוא, שהקדוש ברוך הוא רב לסלוח, כן? ולכן מיד שבן אדם מבקש סליחה ומחילה, ודאי הקדוש ברוך הוא סולח לו. ולכן, יחד עם ההכנעה של התשובה צריך להיות גם כן שמחה. אין מספר אלא מתוך שמחה. ואז האלטער רבי מאריך כל העניין איך שבן אדם צריך להיות בטוח שהקדוש ברוך הוא תמיד סולח לנו. ואז הוא מביא: יש שאלה, איך זה מתאים השמחה עם העניין של חטאתי נגדי תמיד? איך זה יכול להיות שני הדברים ביחד? כן. כתוב ״וחטאתי נגדי תמיד״, שצריכים תמיד לזכור את החטאים. אדם יזכור תמיד את החטאים, אז איך הוא יהיה בשמחה? אם הוא יהיה בשמחה, זאת אומרת שלא אכפת לו מהחטאים, זה עניין של קלות. אז האלטער רבי אומר, ״וחטאתי נגדי תמיד״ זה לא בשביל שתהיה עצוב, הפוך. קודם כול, נגדי, אומר האלטער רבי, נגדי זה מרוחק. לא מתכוונים נגדי לחשוב שעבירות כמו משהו שנמצא פה עכשיו מול העיניים שלך. הזיכרון מרחוק, נגדי, מנגד. אלפיים אמות, זאת אומרת מרחוק. זה שבן אדם יש לו זיכרון שהוא לא מאה אחוז בסדר, הוא עדיין יש לו עניינים שצריך לתקן. הזיכרון הזה מרוחק. לא רק שלא מפריע לשמחה,

02:20 זה עוזר לשמחה, כי זה עושה שבן אדם יוכל להיות בתשובה עילאה בשמחה רבה כל הזמן. למה? כי על ידי זה הוא מקבל את הכול בשמחה. זה מה שהאלטער רבי מסיים פה פרק י"א: ״והמכוון רק לבלתי רום לבו ולהיות שפל רוח בפני כל האדם, כשהיה לזיכרון בעיניו שחטא חטאים רבים״. זה עוזר לבן אדם להיות עניו, להיות שפל רוח בפני כל האדם. ״ואדרבה, לעניין השמחה יועיל זיכרון החטאים״. זה יעזור לבן אדם עוד יותר אפילו כדי לקבל בשמחה כל המאורעות המתרגשות ובאות מן השמיים, בין על ידי הבריות. על ידי זה שאדם יש לו את ה״חטאתי נגדי תמיד״ מרוחק, אז זה עוזר לבן אדם שהוא יקבל בשמחה את כל הדברים שבאים אליו, בין מן השמיים, בין על ידי הבריות, בין, זאת אומרת, עניינים של ייסורים שמגיעים מלמעלה, בין ייסורים שאנשים מפריעים לי, אנשים עושים לי, כל הדברים לקבל את זה בשמחה, בדיבור או במעשה. לא משנה אם הייסורים זה ייסורים של אדם, אנשים לועגים לי בדיבור, אומרים לי דברים לא יפים, או במעשה התנהגו אליי לא יפה, והאלטער רבי אומר: ״וזו עצה טובה להינצל מכעס וכל מיני קפידא וכו׳״. דרך אגב, אומר האלטער רבי, העניין הזה שאנחנו אומרים פה זה פשוט גם עצה טובה. עצה מאוד פרקטית לבן אדם לא להגיע למצב של כעס וכל מיני קפידא. כשבן אדם יודע שבעצם על ידי זה, אז זה, זה, זה מכפר לו על כל העניינים הבלתי רצויים. אז אדרבה, אז הוא, אז הוא לא נהיה בכעס כשמישהו הפריע לו, מישהו אמר לו מילה לא טובה, מישהו עצבן אותו, מישהו התנהג אליו לא טוב, על ידי זה הוא לא נהיה

04:09 אף פעם בכעס, הוא לא נהיה בקפידא. האלטער רבי מסיים פרק י"א: ״וכמאמרם ז"ל: הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה, שמחים בייסורים וכו׳״. מביא את מאמר חז"ל מהגמרא גיטין דף ל"ו עמוד ב׳. זה הגמרא פה, תנו רבנן: ״הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים בייסורים וכו׳״. האלטער רבי לא מביא את ההמשך של הגמרא. והמשך הגמרא אומרת: ״עליהם הכתוב אומר: ואוהביו כצאת השמש בגבורתו״. כן? שזה השכר שהקדוש ברוך הוא נותן כשבן אדם מתנהג כמו שצריך. אז השכר שהקדוש ברוך הוא נותן לנו, ״ואוהביו כצאת השמש בגבורתו״. האלטער רבי לא מביא את השכר, הוא רק כותב ״וכו׳״, וכולי. האלטער רבי מסיים: ״וכל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו״, זה עוד מאמר חז"ל, זה בראש השנה. כן, ״כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו״. זה גם מאמר חז"ל שקשור לפה. בן אדם שמעביר על מידותיו, כלומר הוא לא כועס, הוא רוצה לכעוס, אבל הוא מעביר על מידותיו, הוא מתאפק לא לכעוס, לא להתרגז, לא להקפיד, ואז הקדוש ברוך הוא מעביר לו על כל החטאים. עד כאן זה סיים פרק י"א, ואז מגיע פרק י"ב, האלטער רבי שואל: ״וטעם השמחה בייסורי הגוף?״ למה זה חשוב השמחה בייסורי הגוף? אז הוא מסביר: כי זה טובה גדולה לכפר על החטאים, כי על ידי ייסורי הגוף הקדוש ברוך הוא מציל אותו מייסורי הגיהנם, כל מיני עניינים של עונשים, כי כשבן אדם מקבל איזשהו קצת משהו, אפילו מינימום של ייסורים פה למטה, אז מלמעלה מסירים ממנו רוב ייסורים, כי כמו השמש, שלמעלה השמש רץ מאוד מהר כמה אלפי קילומטרים, פה למטה זה טפח אחד. אז דרך זה

06:05 עם ייסורים קטנים, ואילו מה זה בן אדם מכפר ייסורים באין ערוך, אילו מה זה. ולכן זה מגיע על עבודה של תשובה, העניין הכפרה, אז הייסורים בשמחה זה חלק מהכפרה. זה התניא באגרת התשובה. עכשיו, מה השאלה שנשאלת? שאלה פשוטה שנשאלת זה למה האלטער רבי לא מביא את הסיום של הגמרא? למה האלטער רבי מביא רק את החלק? הוא מביא את כל הלשון של הגמרא, אבל הוא לא מביא את הסיום. כתוב: הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה, שמחים בייסורים וכולי. למה לא את הסוף? זה העיקר. מה הקדוש ברוך הוא נותן לך בגלל זה? "עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". למה הוא לא מביא את זה? בפרט שהאלטער רבי מדבר על ייסורים הרי בעוד מקומות. לפני זה בליקוטי אמרים בפרק כ"ו, שמה האלטער רבי מדבר על קבלת ייסורים בשמחה. כולם יודעים פרק כ"ו? האלטער רבי מדבר על עבודה בשמחה, ושמה האלטער רבי מביא איך בן אדם צריך לשמוח כשיש לו עניינים של בני חיי ומזוני, איך בן אדם צריך לקבל אותם בשמחה, ושמה האלטער רבי כן מביא. אדרבה, שמה האלטער רבי מביא את זה, דווקא מביא את זה. בפרק כ"ו האלטער רבי מביא את כל ה... את, את, את העיקר, מביא את הסוף. "ולכן אמרו חז"ל כי השמחים בייסורים עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". הפוך. הוא לא מביא את כל האריכות של הגמרא. הנעלבים ואינם עולבים, את כל האריכות הוא לא מביא. הוא מביא בעיקר את החלק האחרון. שמחים בייסורים, "עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". לא רק שהוא מביא את זה, הוא מסביר את זה גם כן.

07:58 האלטער רבי מסביר מה הפשט שהשמחים בייסורים, "עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". מסביר האלטער רבי: כי מכיוון שהשמחה היא מאהבה, כי רבה אהבתו, יותר מכל חיי עולם הזה. למה בן אדם שמח בייסורים? כי הוא אוהב את הקדוש ברוך הוא יותר מעולם הזה, ולכן בגלל שהוא יודע שייסורים מגיעים משם הוי' וכולי, מעלמא דאתכסיא, אז הוא אוהב את הקדוש ברוך הוא למרות שבגשמיות יש לו ייסורים. אבל אהבה של הקדוש ברוך הוא יותר גדולה מאהבה של עולם הזה. ולכן, אומר האלטער רבי, ועל כן זוכה לצאת השמש בגבורתו לעתיד לבוא. זה הסיבה שהשכר שיהיה ליהודי הזה, בגלל שאצלו העיקר זה אהבת השם, שהוא אוהב את הקב"ה יותר, יותר מכל העניינים. לכן גם כן השכר שיתגלה אליו כצאת השמש בגבורתו, ההתגלות של הקדוש ברוך הוא, שזה הפשט כצאת השמש בגבורתו, התגלות של שם הוי' בלי העלם והסתר של שם אלוקים. ההתגלות של עלמא דאתכסיא וכולי. זה השכר שהוא מקבל על זה, ולכן צריך להיות שמח. אז למה בליקוטי אמרים האלטער רבי מביא את זה ועוד מסביר את זה באריכות? וכאן באגרת התשובה האלטער רבי בכלל לא מביא את זה, אפילו לא מזכיר את זה וכולי. יש שאלה אחת גם כן, צריך להבין למה האלטער רבי מביא את ההמשך. הוא יכול היה להביא "כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו". למה הוא צריך להכניס פה את המאמר חז"ל הזה? מה זה מגיע פה להמשך העניינים? אה? אז לרבי יש שיחה. הרבי היה לומד אגרת התשובה בשנת תשל"א בערך. היה שנתיים שלוש שהרבי למד כל פעם חלק מאגרת התשובה. בזכות

09:39 זה זכינו לביאורים נפלאים על אגרת התשובה. חלק מהם יש בליקוטי שיחות גם כן, בעיקר הביאורים באורך של ר' לוויק היה הרבי מגיה את כל הביאורים. חלק ל... יש המון שיחות, ביאורים עמוקים ונפלאים באגרת התשובה, אבל חוץ מהביאורים בר' לוויק היו ביאורים פשוט באגרת התשובה. פשט באגרת התשובה. כל פעם הרבי לוקח קטע ומסביר ממש כל פעם בסדר מסודר. התחלנו פרק א', ב', ג', ד', וזה נמשך לכמה שנים שהרבי היה בכל פעם מביא, מסביר חלק מאגרת התשובה. אז פה הרבי מדבר שיחה נפלאה, וזה גם כן יעזור לנו להבין פשט בגמרא. זאת אומרת יש פשט בתניא. ודרך אגב הרבי גם כן אומר פשט, גישמאקע פשט פה בגמרא, עוד מעט נראה. קודם כול נגיע לתניא. מה החילוק בין ליקוטי אמרים לאגרת התשובה? בגמרא, מה שהגמרא מדברת זה שכר: "עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". מדובר על השכר על ידי זה שבן אדם נעלב ואינו עולב. כן, הוא לא מתחצף, הוא לא מזלזל, הוא לא, לא מחזיר, כן, את השני. שומעים חרפתם ואינם משיבים. אז מה השכר? השכר הוא "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". זה מה שהקדוש ברוך הוא מראה לנו, השכר. בליקוטי אמרים שמה נוגע השכר. למה? כי בליקוטי אמרים האלטער רבי בא לבאר מה עוזר לבן אדם, כאילו מה נותן לבן אדם את הכוח להתגבר על הדאגות, שלא יהיו לו דאגות? מה הווארט של ליקוטי אמרים? האלטער רבי בליקוטי אמרים בא להסביר איך בן אדם מתגבר על כל הדאגות, כי כדי לעבוד את השם אסור שיהיו לך דאגות, כי אם יש לך דאגות אז אתה נהיה בעצבות. ואם אתה בעצבות

11:35 אז היצר הרע מנצח אותך. זה הרי כל הנקודה. פרק כ"ו, כ"ז, כ"ח, שהאלטער רבי נותן לנו עצות איך להתגבר על כל הדאגות שמפריעות לנו בעבודת השם לעבוד את השם בשמחה. ממילא יש דאגות מעניינים גשמיים, יש דאגות מעניינים רוחניים. האלטער רבי מסביר כל פרט מה לעשות עם כל הדאגות. עכשיו, כשיש לך דאגות מעניינים גשמיים, כשאתה יודע שעל ידי העניינים האלה תקבל את הגילוי הזה של אלוקות, מדברים על בינוני, כן, יהודי שמחפש את הקדוש ברוך הוא, יהודי שרוצה גילוי אלוקות ורוצה להתקרב לקדוש ברוך הוא. יש לו אהבת השם כשהוא מתבונן שבייסורים האלה יש אהבת השם, כי על ידי זה יקבל את ה-- כצאת השמש בגבורתו, יתגלה שם הוי', יתגלה של-- אז כאן מדברים על כפרה. כאן לא ניגע. העניין של כצאת השמש בגבורתו. כצאת השמש בגבורתו זה לא עניין בכפרה. אבל לפי זה נשאלת השאלה, אם ככה, אז למה הרבי מביא את זה פה? אז הגמרא הזאת לא שייכת לאגרת התשובה. שני דברים שונים. האלטער רבי בכלל לא היה צריך להביא בכלל את המאמר חז"ל הזה. זה לא קשור לכאן בכלל. הגמרא שלנו מדברת על שכר. הנעלבים ואינם עולבים, הגמרא באה להגיד איזה שכר גדול יש ליהודי שמתנהג באופן של, של נעלבים ואינם עולבים. אבל באגרת התשובה האלטער רבי מדבר על כפרה, אז למה הוא בכלל מביא את המאמר חז"ל הזה? שילך ישר לפרק י"ב להסביר טעם השמחה וייסורי הגוף, שזה יש כאן מהמאמר חז"ל, מהרמב"ן, פרק איוב וכולי. יש-- לא קשור עם המאמר, הגמרא שלנו. למה הוא מביא את הגמרא שלנו? אז הרבי אומר ווארט נפלא. יש פה ווארט עצום שהרבי לומד שנותן לנו

15:22 הבנה עמוקה בכל הווארטים פה באגרת התשובה. הרי לכאורה, כשאתה חושב על המאמר חז"ל, הנעלבים ואינם עולבים, לשון הנעלבים ואינם עולבים, מובן שמדובר בבן אדם כזה שיש לו מה לענות. לא אומר שאין לו מה לענות. אם הוא בן אדם שאין לו מה לענות, זאת אומרת אומרים לו משהו, הוא באמת, אה, עשה משהו לא טוב ומישהו אומר לו מוסר על זה, אז זה לא נקרא נעלבים ואינם עולבים. מה החידוש של המאמר חז"ל הנעלבים ואינם עולבים? החידוש הוא שאפילו שהבן אדם נמצא במצב שהוא יכול לענות, זה החידוש של הנעלבים ואינם עולבים. הייתי יכול לענות לך, הייתי יכול להחזיר לך, הייתי יכול להגיד לך כן, כל מה ש-- יש לי תשובות להסביר לך למה אתה לא צודק במה שאתה מפריע לי, אומר לי, אה, עושה לי, ואף על פי כן זה החידוש: אינו עולב. הבן אדם עובד על המידות שלו, שלמרות שהוא יכול, אף על פי כן אינו עולב. זה הנקודה שרואים במאמר חז"ל הזה. אומר הרבי, כאן יש אותו דבר וניגע למה שאמרנו. הנקודה הזאת שהבן אדם יש לו תשובה ואף על פי כן הוא לא עונה. זה קשור עם העניין שמדובר פה באגרת התשובה. למה? הרי הבן אדם שמדברים פה בסוף פרק י"א באגרת התשובה זה בן אדם שהוא עשה כבר תשובה. לא שהוא לא עשה תשובה, הוא כבר עשה תשובה. הרי פרק י"א באגרת התשובה האלטער רבי מדבר על בן אדם שהוא כבר עשה תשובה, הוא ביקש סליחה, הוא עשה תשובה, לא רק תשובה תתאה, הוא עשה גם תשובה עילאה. כל יום הוא בתשובה עילאה שבשמחה רבה. אומר בן אדם שהוא עושה תשובה בשלימות,

17:08 ואף על פי כן יש לו ייסורים. אף על פי כן הקדוש ברוך הוא שולח לו ייסורים, לכאורה הוא יכול. כמו שאומרים על, על הבן אדם עם בין אדם לחבירו, אותו דבר גם בין אדם למקום. בן אדם יכול להגיד לקדוש ברוך הוא, יש לו תלונות. למה אתה נותן לי ייסורים? הרי עשיתי תשובה. בעצם הרי לא מגיע לי ייסורים. ואף על פי כן, נעלב ואינו עולב. זה ההמשך עניינים פה. האלטער רבי אומר, אחרי שאני הסברתי לך כל אגרת התשובה, הסברתי לך עשרה פרקים איך בן אדם צריך לעשות תשובה, תשובה תתאה, תשובה עילאה וכל העניין, ולהיות בטוח ובביטחון גמור שהקדוש ברוך הוא סולח לך גם כן. ואז פתאום אתה רואה שיש לך עניינים של ייסורים. אז אתה יכול לשאול מה זה עושה לי פה ייסורים? מה, לא מגיע לי? אני עשיתי כל מה שצריך ואני-- ואפילו יש לי ביטחון שהשם סלח לי. למה הוא שולח לי ייסורים? מה, מביא האלטער רבי את המאמר חז"ל הנעלבים ואינם עולבים, שגם באופן כזה שהוא יכול לענות, אף על פי כן הוא מקבל את הייסורים באהבה, הוא שמח בייסורים. מצד מה? תכ-- הטעם פה זה לא אותו טעם כמו שם. בגמרא הנעלבים ואינם עולבים מדובר בנוגע לשכר. בן אדם שבאמת יכול לענות והוא יכול להגיד ל-ל-לשני, ואף על פי כן הוא מעביר על מידותיו, הוא מתאפק אף על פי כן, אז הקדוש ברוך הוא ייתן לו שכר מיוחד. זה כבר לא נוגע לפה. כאן מה שנוגע מהמאמר חז"ל זה שהתורה דורשת מהאדם שגם אם יש לו תשובה, גם אם הוא מ-- יכול לענות, הוא יכול להחזיר, אף על פי

18:54 כן, הוא לא יעשה את זה. זה העניין שלומדים מהמאמר חז"ל הזה, וזה נוגע לנו פה גם כן, שגם במצב הזה שהבן אדם, על פי שכל, על פי חשבונות עם הקדוש ברוך הוא, עשה תשובה, הקדוש ברוך הוא סלח לו, יש לו מה לענות, יש לו מה להגיד, ואף על פי כן הוא מקבל את זה באהבה. מה, למה באמת? מה ההסברה בזה? פה אומר האלטער רבי איזה וורט שנוגע לשלימות הכפרה. זה ההמשך של פרק י"ב. זאת אומרת, יהודי יודע שחוץ מהעניין של תשובה יש עניין של שלימות הכפרה. יהודי מחפש שהקדוש ברוך הוא לא רק יסלח לו, אלא הוא מחפש גם כן שלימות הכפרה. תקשיבו טוב, יש פה וורט עצום, וורט יסודי שנוגע לכל איגרת התשובה. מה אנחנו מחפשים בתשובה? ישנם שני עניינים בתשובה. האלטער רבי אומר בהתחלת איגרת התשובה: יש תשובה ויש כפרה. ככה מתחיל איגרת התשובה, נכון? פה יש חילוקי כפרה, תשובה מכפרת על הכול. האלטער רבי מביא ברייתא שלמה שיש עניין של תשובה ויש עניין של כפרה. ואז האלטער רבי, אחרי שהוא מביא את כל הברייתא, האלטער רבי מתחיל: "והנה מצות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד". מה האלטער רבי אומר לנו? מה האלטער רבי אומר לנו? שאלה ידועה, הרבי שואל את זה גם בליקוטי שיחות. בשביל מה האלטער רבי הביא את הברייתא? האלטער רבי מביא ברייתא שלמה, עמוד שלם מסביר את הברייתא, ואז הוא מתחיל: "והנה מצות התשובה מן התורה". מה הקשר? האלטער רבי לא יכול להתחיל ישר "מצות התשובה מן התורה"? האלטער רבי מלמד אותנו שיש שני עניינים בתשובה. יש עצם מצות התשובה. הרבי מדבר על זה בליקוטי שיחות חלק

20:39 י"ז בפרשת אחרי מות. שני עניינים בתשובה. יש עצם מצות התשובה, שזה "מצות התשובה מן התורה". מצות התשובה מן התורה. מה זה המצוה של תשובה? המצוה של תשובה לא קשורה עם כפרה. עצם מצות התשובה, דיברנו בדיוק עכשיו, כן, אתמול, עזיבת החטא בלבד. עצם מצות התשובה זה שיהודי עושה החלטה מכאן ולהבא. לא קשור עם העבר בכלל. עזיבת החטא בלבד זה מכאן ולהבא. לא לשוב אל אוולתו לחלוטין, ולגמור בלבו לקבל עליו מלכות שמים ולקיים כל מצוותיו. תשובה זה מכאן ולהבא. זה עצם מצות התשובה, זה המצוה מן התורה. אם השם יכפר לך זה לא נוגע לעצם התשובה. עד כדי כך, כמו שהרבי הביא מההלכה גם כן: גם בן אדם שיודע, מהשמים אמרו לו שהשם לא הולך לכפר לו, הוא מקיים מצות התשובה בשלימות. זה לא קשור אחד עם השני. הכפרה והתשובה זה שני דינים, וזה לומדים מהברייתא. הברייתא אומרת: יש כפרה, יש תשובה. עצם מצות התשובה זה עזיבת החטא, זה לקבל עליו מלכות שמים, זה להתחיל חיים חדשים. אחרי זה יש עוד עניין, המבוקש. עוד דבר. התוצאה מהתשובה. כשאדם עושה תשובה שלמה, אז לא רק שהוא קיים מצות התשובה, השם סולח לך, אתה גם כן מכפר על העבר. כמו שהאלטער רבי אומר בפרק ב' באיגרת התשובה, "נעשה מרוצה וחביב לפניו כקודם החטא". זה כבר שלימות הכפרה. בשביל כפרה צריכים עוד דברים חוץ מתשובה. כפרה, יש יום כיפור, בשביל מירוק יש ייסורים, בשביל כריתות ומיתות בית דין, יש כל מיני דברים, זה שייך לכפרה. אז מה האלטער... אז הרבי מסביר בשיחה ההיא בחלק ז', מסביר שזה מה שהאלטער רבי רוצה ללמד אותנו. האלטער רבי רוצה להגיד לך

22:30 שני דברים. מצד אחד האלטער רבי רוצה להסביר לנו מה זה תשובה בעצם, שנבין את המהות של תשובה, כמו שדיברנו בשיעור הקודם. האלטער רבי מלמד אותנו את המהות של תשובה. תשובה בעצם זה עזיבת החטא, זה מכאן ולהבא, זה להתחיל תקופה חדשה. זה הנקודה של תשובה מן התורה. התוצאות זה כבר לא נוגע לעצם מצות התשובה. להיפך, האלטער רבי רוצה להגיד גם כן אבל שיהודי צריך לרצות בתשובה, יהודי צריך לרצות שלא יישאר שום רושם גם כן. חלק מהעבודה של תשובה, שזה נקרא שלימות התשובה, שלא רק תשובה, אלא גם כן שלא יישאר שום רושם, שאני אהיה מרוצה וחביב כקודם החטא. בשביל זה אני כן צריך לנקות ולכפר, כמו שהאלטער רבי אומר שלכפר פירושו לנקות, שלא יישאר גם כן רושם מהעבר. בשביל זה צריכים תעניות. היום זה צדקה וכל הדברים שהאלטער רבי אומר בפרק ב' וג' בתניא, שזה הסיבה למה האלטער רבי הכניס את זה לאיגרת התשובה, כי אם לא, למה האלטער רבי בכלל מדבר על זה? אם האלטער רבי רצה להסביר לנו רק עצם מצות התשובה, אז כל פרק ב', ג' של איגרת התשובה זה מיותר. אלא מה? בדיוק זה מה שהאלטער רבי רוצה להגיד. יש עצם מצות התשובה ויש את המבוקש של תשובה. עצם מצות התשובה זה עזיבת החטא בלבד. המבוקש בתשובה זה שיהיה גם כן שלימות הכפרה, וכדי שהכפרה יהיה בשלימות אז יש צדקה, יש תענית, יש כל מיני עניינים בשביל כפרה. אז זה מה שהאלטער רבי אומר עכשיו גם כן. כדי שהכפרה יהיה בשלימות, זאת אומרת שלא יישאר שום פגם, שלא יישאר שום זכר, שום עניין, אז לפעמים הקדוש ברוך הוא מביא לבן אדם ייסורים, שזה

24:10 העניין של-- ולכן זה מה שאומרים, הנעלבים ואינם עולבים. נכון שכבר עשית תשובה, נכון שכבר מצד עניין התשובה עשית את כל העבודה שלך, ואף על פי כן הקדוש ברוך הוא ימרק אותם. זאת אומרת, כי עדיין נשארו פגמים שזה הקדוש ברוך הוא רוצה ל-- להפך, מצד אהבה, כמו שהרב אומר בהתחלת אגרת התשובה, אז שיהא אהבה. הקדוש ברוך הוא כל כך אוהב אותך, הוא לא רוצה שיישאר לך שום זכר, שום פגם. אז ממילא, על ידי בני אדם, הקדוש ברוך הוא מביא לך עניינים של זה כדי לנקות, שלא יישאר שום זכר. זה חלק מעניין הכפרה, וזו הסיבה למה האלטער רבי מביא פה את מאמר חז"ל הזה. אומר הרבי, על פי זה אפשר גם כן להבין את הגמרא בגיטין. דיברנו פשט באגרת התשובה, אומר הרבי, על פי זה אפשר גם כן להבין פשט בגמרא שלנו, בגמרא גיטין. מה יש פשט פה בגמרא גיטין? תקשיבו טוב. לפני שהגמרא מביאה את העניין של הנעלבים ואינם עולבים, הגמרא מביאה עוד מאמר חז"ל, שזה מה שהגמרא אומרת: "עלובה כלה שזינתה בקרב חופתה". כן? הגמרא מביאה קודם כול מאמר חז"ל אחר. עלובה כלה שזינתה בקרב חופתה. מדבר על כנסת ישראל שמיד אחרי מתן תורה חטאו בעגל. ואז משתמשים עם המילה עלובה. הגמרא רוצה לדעת מה המילה "עלובה", מה זה עלובה? אז עלובה, עלובה כלה, שזה חוצפה של כנסת ישראל שעכשיו קיבלו את התורה ובתוך החופה כבר עשו חטא העגל, כן? והגמרא מביאה על זה פסוק משיר השירים. כן, מאי קרא? "עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו". נמצאים עם המלך במסיבו, נמצאים יחד עם המלך בחגיגה של

26:06 מתן תורה, וכבר קלקל, כבר נתן ריחו, כבר כמו שאומרים, כן, כבר, כבר עשה קלקול, כבר הסריח. מה הקשר? מה הקשר בין שני המאמרי חז"ל האלה? בפשטות הקשר הוא במילה. כאן כתוב עלובה, עלובה, מביא שני מאמרי חז"ל על עלובה. יפה, אבל בגמרא יש משהו יותר עמוק. סתם להביא שני מאמרי חז"ל על עלובה, יש בזה משהו יותר עמוק. מה העומק? העומק הוא שאחד מסביר את השני. הרי במתן תורה קרה גם כן משהו דומה. מה קרה במתן תורה? בני ישראל קיבלו את התורה ואחרי ארבעים יום חטאו בעגל. המלך במסיבו, כן? עשו חטא, נרדי נתן ריחו, קלקלו. אבל אחרי זה הרי הם עשו תשובה גם כן. אחרי זה עשו תשובה, היה ארבעים יום שמשה עלה להר, התפלל. אחרי זה היה ארבעים יום של אלול, ראש השנה ויום כיפור, עד שהקדוש ברוך הוא אמר, "סלחתי כדברך", כן? מה זאת אומרת? שבני ישראל עשו תשובה בשלימות. תשובה תתאה, תשובה עילאה, סלחתי כדברך, קיבלו לוחות שניים. הקדוש ברוך הוא סלח להם. אז אותו טענה גם כן יכול להיות לכנסת ישראל. למה אומרים "וביום פקדי ופקדתי"? למה אומרים שאחרי חטא העגל, אף על פי כן הקדוש ברוך הוא עדיין נותן לבני ישראל כל מיני עניינים של עונשים בקשר לחטא העגל? רגע, לא עשינו תשובה? כבר גמרנו. עשינו תשובה, קיבלנו סליחה, סלחתי כדברך, סליחה בשלימות. בעל תשובה יותר גדול מצדיקים אפילו. בני ישראל אחרי יום כיפור היו תכל'ס התשובה-- היה הכול בסדר. אז למה אף על פי כן אחרי זה היה-- יש המשך של עניינים, של ייסורים ועונשים? לא מגיע לנו. אז זה הגמרא מביאה, המשך הגמרא, הנעלבים ואינם עולבים. אם כן,

27:59 יהודי יכול תיכף להתלונן, יהודי יכול להתלונן, ואף על פי כן אינו עולב. יהודי מקבל ייסורים בעוול למרות שהוא יודע. למה? כי הוא יודע שיש דרגות בכפרה, בשלימות הכפרה, ולכן הנעלבים ואינם עולבים, והוא מקבל את זה ומקבל את כל העניינים בעוול. אז זה מובן גם כן המשך הגמרא שלנו, ועל פי זה גם כן אפשר להסביר מה שהאלטער רבי מביא גם כן את המאמר חז"ל שלו, ששונה: "כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו". מה עוד? למה האלטער רבי מביא את המאמר חז"ל הזה פה? מעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו. זה גם כן המשך למה שאמרנו פה. מעביר על מידותיו. הכוונה בעניין הזה שאנחנו אומרים פה, מעביר על מידותיו בקשר לייסורים, כאילו מעביר על מידותיו. הכוונה פה, אני יכול להתלונן, להתרגז ולכעוס על הקב"ה למה הוא נותן לי ייסורים למרות שלא מגיע לי? או אני כועס על האדם שהקב"ה שלח, בין על ידי הבריות. הקב"ה שלח בן אדם שהוא יפריע לי, כי הכול זה גם כן מצד למה לא מגיע לי. כן, ואף על פי כן אני מעביר על מידותיו. מה פשט מעבירין לו על כל פשעיו? והדיוק הוא מה פשט כל פשעיו. זאת אומרת שלמרות שהבן אדם עשה תשובה, ולמרות שהוא כבר בעצם כבר עשה, הוא כבר עשה את כל מה שמוטל עליו בזה שעשה תשובה, אבל עדיין נשאר, כמו שאמרנו, פגמים בדקות, שזה כל פשעיו. זה הדיוק. זה לא מדברים פה על הוא כבר עשה תשובה, אבל הדיוק של חז"ל הוא על כל פשעיו, וכל פשעיו זה גם עניינים כאלה של פגמים שנשארו בנפש בדקות. זה דקות שזה עדיין

29:42 לגמרי לכפר על ידי זה שהוא מעביר על מידותיו. עצם זה שהוא לא מתלונן למרות שהוא יכול להתלונן, ואף על פי כן הוא לא מתלונן. הוא מעביר על מידותיו, אז מעבירין לו על כל פשעיו. כל. זאת אומרת שלא נשאר שום זכר, שום חלק, גם הפגמים הכי, הקב"ה מוחק לו על ידי זה שהוא מעביר על מידותיו. זה המשך העניינים פה. דרך אגב, הרבי אומר פה לפי זה יוצא שלהאלטער רבי יש לו חידוש במאמר חז"ל הזה. יש פה חידוש מאוד גדול במאמר חז"ל. כל המעביר על מידותיו. המאמר חז"ל הזה מובא גם ברמב"ם. הרמב"ם מביא את העניין הזה בהלכות דעות. הרמב"ם כותב, ונגיע לעניין של, איך קוראים לזה, בהלכות דעות. הרמב"ם כותב, ונגיע לעניין של, של, של נקמה. שם הרמב"ם כותב, הלכות דעות ודיני בעניין נקמה, לא תקום, לא תטור וכל הדברים האלה. אז הרמב"ם כותב שראוי לאדם להעביר על מידותיו. ומה הרמב"ם מסביר מעביר על מידותיו בין אדם לחבירו? להעביר על מידותיו. לא לכעוס על השני. והרמב"ם מסביר כי בשביל החכמים אז כל ההבל, לא, מה זה, לא שווים כדי שאדם יכעוס עליהם, יתנקם בהם, כי הבן אדם צריך להיות מונח בדברים יותר נעלים, ושלא יהיה אכפת לי אם מישהו מפריע לי, ולכן צריך להיות מעביר על מידותיו. אז יש שני חילוקים בין הרמב"ם והאלטער רבי. חילוק אחד זה שהרמב"ם מדבר על בין אדם לחבירו. האלטער רבי מדבר על בין אדם למקום. הרמב"ם מפרש מעביר על מידותיו: לא, לא לנקום, לא, לא לכעוס, לא להתרגז על השני. והאלטער רבי מדבר מעביר על מידותיו גם נגד הקב"ה, לא להתלונן אם

31:34 הקב"ה עושה לך משהו שאתה לא מבין למה מגיע לך. וההבדל ביניהם גם כן, ונגיע להמשך. הרמב"ם לא מביא את המאמר חז"ל ״מעבירין לו על כל פשעיו״. הרמב"ם כותב להעביר על מידותיו, כי לבן אדם שהוא חכם אז כל אלו, מה זה, טיפשים? הבלים? לא יודע, הלשון שמה, זה הבלים. לא, לא, לא אכפת לו. זה לא צריך להיות מגיע לך. האלטער רבי מביא את ההמשך של המאמר חז"ל, מעבירין לו על כל פשעיו. מה ההבדל? כי זה בא, תלוי, שתי החילוקים האלה. הרמב"ם מדבר רק בין אדם לחבירו. הוא מדבר הלכות דעות. הוא מדבר שם עניינים בנוגע למידות בין אדם לחבירו. אז בין אדם לחבירו לא נוגע העניין של מעבירין לו על כל פשעיו. נכון, זה כתוב בגמרא, אבל שם זה לא נוגע בהלכות דעות. הלכות דעות זה הלכה. אז הרמב"ם רק כותב את העניין מה שנוגע בנוגע לפועל: מעביר על מידותיו. למה להיות מעביר על מידותיו? כי בשביל חכמים אז השטויות של העולם זה לא אכפת להם. אנשים מפריעים, זה לא, לא מתפעל מזה, ולכן להיות מעביר על מידותיו מצד זה, לא מצד מה אתה מרוויח מזה. זה נוגע בהלכות דעות. פה איגרת התשובה נוגע כפרה. כמו שהסברנו, כפרה זה חלק מהתשובה. כאן הבן אדם מחפש כפרה, כי לשלימות התשובה נוגע שהכפרה יהיה בשלימות. כדי שהכפרה יהיה בשלימות, זה מה שהרבי אומר: כל המעביר על מידותיו, על ידי זה גופו שהוא מעביר על מידותיו, על ידי זה אז מעבירין לו על כל פשעיו, הכפרה בשלימות, ובמילא לא נשאר שום דבר, שום זכר, ועל ידי זה אז התשובה היא בתכלית השלימות. אז זה ביאור באיגרת התשובה

33:17 שממילא מסביר לנו כל הפרטים. מובן למה בליקוטי אמרים מדובר על ״ואוהביו כצאת השמש בגבורתו״. שם נוגע העניין הזה בפרט. למה באיגרת התשובה מדובר רק על החלק הראשון? כי כאן נוגע כל העניין הזה בפרט. ולמה ב־ב־בגמרא מובא שתי המאמרי חז"ל אחד בהמשך לשני? מובן בדיוק למה בגמרא מובא דווקא העניין הזה? ולמה ברמב"ם מובא כל המעביר על מידותיו בלי ההמשך? ולמה האלטער רבי מביא מעביר על מידותיו עם ההמשך? מובן, רואים איך שכל דבר במקום שלו צריך להיות בהתאם לעניינים. והאלטער רבי מסיים איגרת התשובה, השורה האחרונה. מה הסיום של איגרת התשובה? השורה האחרונה. האלטער רבי מסיים ואומר, זה הסיום של איגרת התשובה. שהרבי אומר שזה לא רק סיום על איגרת התשובה, זה סיום על כל שלושת החלקים הראשונים של התניא, כי הרי ידוע שהתניא נדפס, בפעם הראשונה נדפס רק שני החלקים הראשונים. אבל כשהאלטער רבי הדפיס את הפעם השנייה, הדפיס גם איגרת התשובה. תקס"א נדפס שלושת החלקים או משהו כזה, לא זוכר באיזה שנה. וגם פה, כשהאלטער רבי הדפיס את התניא עם איגרת התשובה, איגרת הקודש נדפס אחרי ההסתלקות. אבל בחיי אדמו"ר הזקן נדפס שלושת החלקים. אז המילים האלה זה הסיום של כל הליקוטי אמרים, שחוזרים מאיגרת התשובה. מה התוכן של השורות האלה? מה יש במילים האלה? מה התוכן? דבר ראשון, דעת. ודעת, כי איגרת התשובה מסביר לנו האלטער רבי מה החידוש של האלטער רבי באיגרת התשובה. החידוש של האלטער רבי באיגרת התשובה זה בעניין הדעת. העמקת הדעת. האלטער רבי מדבר על תשובה ממקום של התבוננות. תשובה ממקום של העמקת הדעת. זאת אומרת, בן אדם רוצה תשובה של תניא, תשובה של חסידות, זה

35:20 תשובה שבן אדם צריך להתבונן, להתבונן הן בנוגע לתשובה תתאה, להעמיק דעתו, מה שפעל ועשה בחטא וכולי, שהוא מסביר בפרק ז'. להעמיק בזה דעת בעניינים של תשובה תתאה, לעורר את המרירות על יגונו וכולי. והעבודה בתשובה עילאה היא לא, ששם ודאי שהעניין זה דעת, כן? כל העניין של תשובה עילאה, זה עסק התורה ולימוד התורה וכולי, תפילה, שכל העניינים האלה דורשים הבנה והעמקה של דעת. דעת לנבון, כי תשובה זה בבינה. כי האלטער רבי הרי מסביר, יש בתשובה, הרי הפגם זה בארבע דרגות: חכמה, בינה, מידות ומלכות. יוד, קי, ואו, קי. האלטער רבי מסביר בפרק ד', כן? שהעניין של החטא נוגע בד' אותיות של שם הוי', ולכן הוא מביא פה את המילים האלה, שזה שני פסוקים במשלי שמדבר כאן, מביא כאן את כל ארבע העניינים. דעת לנבון, ומשכיל, זה מבין דעת, זה הפגם דמוחין, זה קשור עם תשובה עילאה. ואחרי זה על דבר, מלכות נקרא בשם דבר, ומתקנים את דבריו. ימצא טוב, טוב זה הולך על המידות. חסד נקרא טוב, הכוונה מידות נקראים טוב, כל העשר מידות. אז בפסוקים האלה נמצא כל הד' עניינים. חכמה, בינה, מידות ומלכות. נמצא כל הד' אותיות של שם הוי', כי בעצם הפגם זה בד' אותיות, לכן התיקון צריך להיות בכל הד' עניינים. אבל האלטער רבי מתחיל עם דעת, כי העמקת הדעת, הדעת זה העיקר בעניין התשובה, וגם כן דעת מושרש בכתר, כי הרי כדי לכפר צריכים להגיע לכתר. אז תראה, אמר קודם שעל ידי ה... כי על ידי תשובה בן אדם מגיע לכתר, ששם מגיע התיקון לכל הפגמים. ודעת לנבון נקל, כשיש את הדעת אז גם לנבון זה נקל.

37:05 יכולים להתבונן יותר בקלות. כשאדם יש לו דעת, התקשרות, התקשרות, על ידי זה גם הבינה, שתשובה זה, זה ה' עילאה, בינה, אז זה גם כן יותר בקלות. ואחרי זה משכיל על דבר ימצא טוב. משכיל, משכיל זה החכמה. כוח מה, זה הביטול העצמי, היחידה, המסירות נפש שיש ליהודי. משכיל על דבר, שזה נמשך מחכמה עד למלכות, שזה הכוח של מסירות נפש שמתגלה עד למעשה בפועל. ימצא טוב, לשון ימצא. ימצא זה מלשון מציאה, מציאה. אמצאהו בארץ מדבר. כי אדם עשה תשובה, אז כמו שכתוב שעל ידי תשובה מתגלה העניין של מציאה. אמצאהו בארץ מדבר. דווקא בתשובה מגיעים לגילוי באופן של מציאה, מציאה שלא מגיע. הקדוש ברוך הוא נותן לכל אחד את הכוח להתקרב לקדוש ברוך הוא בתכלית השלמות, וזה הנקודה של כל אגרת התשובה.