לקוטי אמרים פרק ל״א - חלק ד׳

00:00 ונמשיך הלאה פה עם התניא בפרק ל"א. למטה בדף מ"ט עמוד ב'. והנה, אחרי שהאלטער רבי הסביר את ההבדל בין עצבות ומרירות, הוא הסביר שמרירות, אדרבה, במרירות יש חיות של גבורות דקדושה. זה לא עניין של קליפה, אדרבה, זה עניין של קדושה, אלא זה קדושה מצד הגבורה. חסדים זה שמחה וגבורות זה מרירות, ולפעמים צריך את זה. אז כאן האלטער רבי ממשיך: והנה לעיתים צריך לעורר בחינת גבורות דקדושה. יש זמנים בעבודת השם שבן אדם צריך לעבוד את הקדוש ברוך הוא דווקא עם עבודה מצד גבורות, גבורות דקדושה. יש זמנים בשנה, זמנים ביום, זמנים בחיים שבן אדם צריך לעבוד את השם מבחינת הגבורות. הרי ברור, עבודת השם צריך להיות עם כל המידות, ויש זמנים שצריך לעבוד את השם גם עם העניין הגבורה. הרי ידוע בחסידות, אברהם זה חסד, יצחק זה גבורה. וכמובן שיצחק היה מהאבות מרכבה, היה כולו קודש. עבודתו היה בקו גבורות. זאת אומרת שיש בעבודת השם, לפעמים צריך אצל כל יהודי להיות עבודה מבחינת גבורות. מתי? אז כאן האלטער רבי מוסיף: כדי להמתיק הדינים. מתי דורשים מהבן אדם שישתמש עם העבודה בקו הגבורות? בדרך כלל אנחנו יודעים שבתורת החסידות יותר, יותר הולכים לצד של חסדים. כן. בתורת החסידות, בפרט הבעל שם טוב, כידוע, גילה את העבודה בקו השמחה, בקו אהבה. כן, שזה היה עיקר החידוש של תורת הבעל שם טוב. ולכן, כן, אצל... מזמן התגלות הבעל שם טוב עיקר התחיל, עיקר עבודת השם. והרבי דיבר פעם על זה שעד הבעל שם טוב היה הרבה שנים שעבודת השם היה יותר בקו הגבורה. יראה, גבורה, יראת חטא. בכלל הכל היה יותר באופן הזה, על הצד

02:16 של גבורה. והגיע הבעל שם טוב, הוא גילה את העבודה באופן של חסד. כן, באופן של אהבה, באופן של אהבת ישראל, אהבת התורה, אהבת השם, עבודת השם מתוך שמחה. זה היה כל עניינו. אבל אף על פי כן, וזה מה שהאלטער רבי בא לחדש פה בתניא. כידוע שזה היה אחד מהעניינים שהאלטער רבי, לא הסכימו איתו הרבה מתלמידי המגיד. ידוע שבמחלוקות שהיה בין האלטער רבי ותלמידי המגיד היה כמה עניינים שהם לא הסכימו עם האלטער רבי. האלטער רבי, כן, אחד מהדברים היה בקשר לעניין הזה שאצל הרבה מתלמידי הבעל שם טוב היה אמונה שאין יותר גבורה. העבודה זה רק, רק שמחה, רק אהבה. הבעל שם טוב הוריד, הוציא לגמרי את כל העניין. האלטער רבי חולק על זה. כמו שהאלטער רבי מסביר פה בפרקים האלה, בעבודת השם לפעמים צריכים דווקא כן עניין של מרירות, עניין של גבורות. ומה ההסברה? אז האלטער רבי נותן פה הסבר. הוא אומר: והנה לעיתים צריך לעורר בחינת גבורות דקדושה. מתי? כדי להמתיק הדינים. יש עניין של המתקת הדינים, וכשצריכים להמתיק את הדינים, שהם בחינת נפש הבהמית ויצר הרע, כשיש להם חס ושלום שליטה על האדם. מכיוון שיש זמנים שאז צריך להיות המתקת הדינים, וזה הדינים, זה כל העניינים ששייכים לקו השמאל הזה שמקבל חיות מהגבורות. רוצים להמתיק את הדינים, כי אין הדינים נמתקים אלא בשורשם. אז הכלל הוא שהמתקת הדינים זה על ידי שורשם. זה אחד מהדברים היסודיים של תורת הקבלה, פנימיות התורה, שזה הכלל שנקרא אין הדינים נמתקים אלא בשורשם. אם אתה רוצה להמתיק את העניין של דינים. מה פירוש להמתיק דינים? להמתיק דינים זה דברים שאנחנו עושים את זה כל השנה בעבודת השם. זה

04:18 אחד מהדברים היותר חשובים שעושים את זה הרבה פעמים במשך השנה. המתקת הדינים, הלא, המתקת הדינים. מה זה המתקת הדינים? זה שצריכים להביא מתיקות, להכניס מתיקות בדברים ששייכים למידת הדין. המתקת הדינים. לדוגמה, אנחנו מוצאים את זה בראש השנה. מדברים הרבה בכל הכוונה של ראש השנה. כל העניין של אוכלים דבש, תפוח בדבש, ובכלל טובלים הכל בדבש, קשור עם המתקת הדינים. על דרך זה, בהושענא רבה אומרים שמה, על ידי שמכים את הערבות עושים המתקת הדינים, המתקת הגבורות. והמושג של המתקת הדינים זה מושג מאוד כללי בכמה וכמה עניינים בעבודת השם. מה הפירוש פה בתניא? יש בזה הרבה עניינים, אבל כשאני אגיע לפה בתניא, זה שדין זה צמצום. מידת הדין זה מידת הצמצום של שם אלוקים. מהצמצום של שם אלוקים, מהדינים, נשתלשל עניין של העלם והסתר. בפשטות. ריבוי הדינים. אז ממידת הדין נעשה עניין של העלם והסתר וצמצום, ומזה נעשה עניין של רע. הרי כל העניין שיש בעולם יצר הרע זה מצד זה שיש דינים, יש צמצומים, וזה העניין שאומרים שהחיות של הנפש הבהמית והחיות של הסטרא אחרא זה מקו השמאל, מקו הדין. זה מוסבר למשל במה שאומרים של חנוכה. למה מדליקים את העניין של חנוכה דווקא בשמאל? כי הקליפה מקבלת חיות מהשמאל, מהעניין של הגבורות, מהדינים. מה היא העבודה שלנו? יהודי על ידי עבודתו אז הוא עושה המתקת הדינים. על ידי שיהודי מדליק נר חנוכה בצד השמאל, אז הוא ממתיק את הדינים של הנפש, של הגבורות, של הצמצומים, ועל ידי זה הוא פועל בירור וזיכוך בנפש הבהמית, ועל דרך זה בכמה עניינים בעבודה. אז זה מה שהרבי אומר.

06:29 פה. המתקת הדינים בשורשם. אם אני רוצה להמתיק את הדינים, אז אחד מהאופנים, יש כמה אופנים, יש אופן המתקת הדינים זה כשאתה מביא הרבה חסד והחסד מבטל את הדין. זה אופן אחד. כן, למשל יש לך, אה, יש לך מאכל שהוא מאוד מלוח. לפעמים יוצא המאכל מאוד מלוח. אי אפשר לאכול את זה כי זה כל כך מלוח או מר. אז מה אתה עושה? אתה שופך לזה הרבה סוכר או הרבה דבש. אתה מביא הרבה מתיקות וזה מבטל את המליחה, את המלוח. אז זה הפירוש שהחסדים גורמים להמתקת הדינים. זה אופן אחד. יש אבל אופן אחר יותר עמוק. זה מה שהבאתי את הלשון פה: אין הדינים נמתקים אלא בשורשם. במקום להביא עניין של חסד כדי לבטל את הדינים, אתה מגלה את שורש הדינים. אתה מגלה את השורש של הגבורות עצמם, שבשורשם גבורות הרי זה אלוקות, זה קדושה. כשאתה מגלה את שורש הגבורה, שהגבורה מושרשת במקום יותר גבוה, גבורות דקדושה, על ידי זה מתהפך הרע של הגבורות לטוב. אחד מהדוגמאות שמובא על זה בחסידות, דוגמה מוחשית שיש את העניין הזה שממתיקים את הגבורות בשורשן, אז זה מובא בחסידות בנוגע למלח. הרי מלח זה גבורה, ומלח עצמו אי אפשר לאכול. בן אדם לאכול מלח זה לא טעים, אין לזה זה, זה להפך. זה קשה לאכול מלח. אבל כשאנחנו משתמשים עם המלח ושמים את זה בבשר וכיוצא בזה במאכלים, אז המלח לא רק שהוא לא עושה את הגרוע, להפך, הוא ממתיק את המאכל. אז בחינת גבורה, כן? בשר זה גבורות, זה אה, זה אדום וכולי, וכששמים מלח על הבשר זה ממתיק את הבשר. זה סוג של המתקת הגבורות בשורשם. אתה מגלה את

08:41 שורש הגבורות, כאילו העניין של המלח זה גבורות, ועל ידי שאתה מש-- כאילו שאתה מביא גבורות על הגבורות, על ידי זה אתה ממתיק את זה. זה הרבה כמו שאומרים, אני אגיע לרפואה. אחד מהאופנים ברפואה זה שלוקחים את הסם ומהסם עצמו עושים את הרפואה. היום כל העולם מדבר על זה, כן? בקורונה, כל הסיפור הזה, כן? כל הבלגן. זה אחד מהאופנים, זה שמשתמשים עם הווירוס, עם המחלה עצמם, לוקחים משמה ומשמה גופא עושים את הרפואה. זה נקרא סוג של המתקת הגבורות בשורשם. בכלל, להשקפה פרטית מוסבר גם כן עכשיו בפשט דבש. יש בתורה אריכות גדולה על זה. בסוף התורה האלטער רבי מדבר על העניין של דבש. ארץ זבת חלב ודבש כתוב הרי בפסוק, כן, על ארץ ישראל. ארץ זבת חלב ודבש, יש בזה אריכות גדולה באלטער רבי. מה עניין הדבש? דבש זה חסדים או דבש זה גבורות? בראש השנה אוכלים דבש, ושאין רגליים דבש. ביום כיפור אוכלים דבש, מוצאי כיפור. מה העניין של הדבש? אז מאוד מעניין. העולם חושב שדבש זה חסדים. מה זה? זה מתוק. אבל האלטער רבי אומר להפך. דבש זה גבורות. למה דבש זה גבורות? אחד מהדברים זה דבש זה קונסרבה. איך אומרים, קונסרבנט? אה, הדבש שומר על הדברים, כן? אם אתה רוצה לשמור על משהו שזה לא יתקלקל, אז יש אופן איך ששומרים על דבר: שמים את זה בדבש. תראה, הדבש עושה שזה יישאר, שקיום, זה נותן קיום. איך זה עושה את זה? כי הדבש עושה גבורות, כאילו עושה סוג של לא נותן שזה, שזה יתפרק. הוא שומר על זה, עניין של גבורות, שמירה, זה דיסציפלינה וכולי. גשמי זה. עוד עניין

10:38 יש בדבש שהוא גם כן על פי הלכה: כששמים דבורה שנפלה לדבש, כתוב בהלכה שזה מותר. זה לא, זה לא נעשה... כן? כי עם הזמן הדבש, מה שהוא עושה עם ה-- הוא הופך את זה לדבש. כאילו הכנפיים, הרגליים, לפעמים הדבורים מגיעים לדבש והם משאירים שמה שרידים. חלילה, זה צריך להיות חלילה, זה צריך להיות טרף. הרי זה בעל חי אסור וכולי. אבל אף על פי כן כתוב לא, כי הדבש שורף את ה-, את ה-, את מה שנשאר מהדבר, הוא הופך את זה לדבש גם כן. זה גם כן סוג של גבורות. האלטער רבי מסביר כמה וכמה דברים שרואים שהדבש יש לו תפקיד של גבורות דווקא, והמתיקות של הדבש זה מתיקות של גבורות. מתיק זה ריש פיי, שקיצר אלף. מסביר את זה ב"וודאה" ובתינוקות. על כל פנים, זה גם כן מגיע שאומרים בראש השנה. תראה, כתוב בראש השנה, כתוב בסידור שצריכים לאכול בליל ראש השנה תפוח מתוק בדבש. אז כל העולם שואל: מה? מה פירוש? המתוק הולך על התפוח או הולך על הדבש? איך, איך, איך קוראים את זה? תפוח מתוק בדבש או תפוח מתוק בדבש? איך? איך זה עובד? כל העניין של הדבש והתפוח זה העניין של המתקת הגבורות. כן, אז מי הגבורות ומי ממתיק את מי? התפוח ממתיק את הדבש או הדבש ממתיק את התפוח? אז בעולם אומרים שזה התפוח הוא החמוץ והדבש זה המתוק. הדבש ממתיק את התפוח. אבל על פי סוד זה יוצא הפוך לגמרי. הדבש הוא הגבורות והתפוח הוא המתוק. התפוח ממתיק את הדבש ובתפוח יש חסד, או על כל פנים. בקיצור, זה לא פשוט. יש, יש פה, יש פה מתיקות, חמיצות, גבורה, חסד. גם

12:44 בתפוח יש חסד עם גבורות, וגם בדבש יש חסד. על ידי שמתחברים ביחד באיזושהי צורה נהיה שם מיתוק הגבורות. כל אחד ממתיק את השני. זה לשון של האלטער רבי, תפוח מושרה בדבש, כאילו שניהם יש להם סיכוי על קופונים. נגיע לענייננו: מה האלטער רבי רוצה להגיד פה בתניא? אז האלטער רבי אומר שמכיוון שהנפש הבהמית והיצר הרע, כל המציאות שלהם זה גבורות, דינים, כדי להמתיק אותם, אז אחד האופנים של להמתיק את זה, על ידי להמתיק על ידי שורשם. זאת אומרת, צריכים להשתמש עם הגבורות דקדושה, שעל ידי שאתה מגלה בזה את השורש, על ידי זה אתה מהפך את זה. ולכן על ידי המרירות, של מרירות, כמו שהאלטער רבי אמר קודם, זה גבורות דקדושה. על ידי זה מהפכים את הדינים של הנפש הבהמית, עושים אותם לקדושה. זה העבודה. אז זה מאוד מעניין. עכשיו, אם ככה, יוצא עוד עניין, עוד ביאור לגבי מה שהאלטער רבי אמר בתחילת הפרק. בתחילת הפרק האלטער רבי דיבר על עצבות. אז האלטער רבי אמר: למה משתמשים עם העצבות? כדי לבטל את הנפש הבהמית. הוא אמר כי צריכים להמתיק את הקליפה עם הקליפה. זה היה העבודה. לוקחים מתוך הקליפה, לוקחים את הקליפה כדי לשבור את הקליפה. זה גם היה סוג הזה שלוקחים מהדבר עצמו, אבל זה היה עבודה בנוגע לקליפה, שלוקחים מתוך ה... מתוך היער לוקחים את העץ כדי לשבור את היער, שזה העניין של ״מיניה וביה אבא לשדי ביה נרגא״, שצריכים לקחת את העצבות מהקליפה כדי לשבור את הקליפה. זה היה עבודה שמה, זה עבודה של קליפה. כאן האלטער רבי אומר עבודה של קדושה. לוקחים את הגבורות דקדושה כדי להפוך את הגבורות הזה לעולם

14:27 הזה. אז העבודה פה זה בקו הקדושה, אבל הנקודה זה אותה נקודה, שמאותו עניין אנחנו לוקחים כדי להפוך את זה. ממשיך האלטער רבי הלאה ואומר: ״ולכן אמרו חז״ל לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע״. זה הביאור במאמר חז״ל. הגמרא הידועה בברכות, שהגמרא אומרת ״לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע״. מה פירוש ירגיז? ירגיז זה עניין של מרירות. זה פשט פשוט. ״לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע״, זה העניין של להתרגז על הנפש הבהמית, ולהתרגז, קו הגבורות. כמו שהאלטער רבי אמר בפרק הקודם, בפרק כ״ט, האלטער רבי אמר כן, ויגיד לו בקול רעש ורוגז: ״אתה רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול״, שזה הכול עניינים של גבורות. אז הגמרא אומרת ״לעולם״. אז מה פשט לעולם? והרי סתירה למה שאנחנו אומרים פה. כאן אנחנו אומרים שהעבודה צריכה להיות דווקא בקו השמחה, ורק מזמן לזמן מרירות. מה הגמרא אומרת לעולם? על זה האלטער רבי מסביר פה: לעולם לא מתכוונים תמיד, כל הזמן צריכים להיות בתנועה של ירגיז. האלטער רבי מביא: ״והיינו בכל עת שרואה בנפשו שצריך לכך״. כשיש את הזמנים האלו. לעולם הכוונה לא כל היום. לא כל היום. חס ושלום, כל היום צריך להיות דווקא בשמחה. לעולם הכוונה בזמנים. לעולם, תמיד כשאתה צריך. זה הגמרא מתכוונת. לעולם הכוונה כל פעם שאתה מרגיש שיש לך את הנפש הבהמית שהתנפחה, אתה צריך לשים אותה במקום. בזמנים האלה, אז ירגיז, זה פשט לעולם. מתי שצריך לכך. ״בכל עת שרואה בנפשו שצריך לכך״, אז צריך לעשות את העבודה באופן של מרירות, מרירות דקדושה דווקא, לא מרירות, ועל ידי זה מהפכים את הדינים לשורשם. הרבי ממשיך: ״אך שעת הכושר שהיא שעה המיוחדת וראויה

16:21 לכך לרוב בני אדם״. יש אבל זמנים מיוחדים. בכלל אומר ״לעולם״, כל פעם שאתה מרגיש צורך. אבל יש זמנים מיוחדים, אומר האלטער רבי, ״אך שעת הכושר שהיא שעה המיוחדת וראויה לכך לרוב בני אדם״. מתי יש זמן מיוחד, שזה שעה מסוימת שזה מתאים לכל אחד? ״היא בשעה שהוא עצב בלאו הכי ממילי דעלמא״. יש זמנים שהבן אדם הוא במצב רוח לא טוב. מעניין, זה ״שעת הכושר״ שהאלטער רבי נותן לי. יש לפעמים בן אדם, יש רגעים שאנחנו אנשים שיש לנו מצבי רוח. זה הטבע שלנו. זה לא בעיה, זה מציאות. אנשים יש להם מצבי רוח. יש רגעים שאנחנו במצב רוח מרומם, וככה צריכים לרצות להיות כל הזמן. אבל יש לפעמים רגעים שהבן אדם הוא קצת ככה נפול. הוא מרגיש מצב רוח לא טוב. ידוע מה שרבינו תם כותב: ימי האהבה, ימי השנאה. זה מובא בהרבה ספרים, ספרי מוסר. יש ימי האהבה, ימי השנאה. אצל בן אדם יש רגעים כאלה שהוא בתנועה של אבל, בתנועה של מרירות, תנועה של שמחה. ויש זמנים ביום או בשבוע הזה שאנחנו לא במצב רוח טוב. קוראים לזה ימי השנאה. רגעים שאנחנו קצת בדיכאון, קצת נפולים. אומר האלטער רבי, כשאתה מרגיש שאתה נמצא במצב רוח כזה, תנצל את הזמן הזה כדי להתבונן בעניינים שמביאים אותך למרירות בעבודת השם. זה ״שעת הכושר״, כשהוא עצב בלאו הכי ממילי דעלמא, בגלל בעיות גשמיות, חס ושלום, או כך בלי שום סיבה, סתם ככה במצב רוח לא טוב, אזי היא שעת הכושר. אומר האלטער רבי, ואתה צריך להסתכל על זה גם כהשגחה פרטית. זה שאתה עכשיו נמצא בדיוק במצב רוח כזה, אל תחשוב שזה איזו טעות. תשתמש עם זה. יש לך

18:22 רגע כזה? תשתמש עם הרגע הזה. תעשה מזה קדושה. תעשה מזה גבורות קדושות. תשתמש עם הרגע הזה, עם הזמן הזה כדי לעשות את החשבון. בנוסף למה שלמדנו פה בשני הפרקים האחרונים. חפץ חיים, תתבונן בעניינים. תיקח מאמר של הרבי, תיקח פרק תניא שמעורר על תשובה. תיקח איזה עניין שמדבר על מרירות. תתבונן בעניינים האלה שגורמים מרירות. אזי השעה כשרה להפך העצב, לשבור את העצם של הקליפה ולהפוך את זה להיות ממארי דחושבנא. אז זה יהפוך להיות לגבורות קדושות. ולקיים מאמר רז"ל, לעולם ירגיז וכו' כנ"ל. עם זה אתה מקיים את המאמר של חז"ל, העניין של לעולם ירגיז. אומר האלטער רבי: ובזה יפטר מעצבות דמילי דעלמא. על ידי הפעולה הזאת, אומר האלטער רבי, יש לה עוד רווח. על ידי הפעולה הזאת, אומר האלטער רבי, יפטר מעצבות דמילי דעלמא. זה יוציא אותך מהעצבות. למה זה יוציא אותך מהעצבות? דמילי דעלמא. אז בפשטות הכוונה כפשוטה. מכיוון שאתה תהיה עסוק לחשוב על העניינים שצריכים לתקן בעבודת השם, תשובה, ובמילא לא יהיה לך זמן לחשוב על דברים אחרים, אז אתה תיפטר מלהיות מונח בדברים שליליים של הגשמיות. במקום זה תחשוב על העניינים של עבודת השם, תשובה, ובמילא אתה מתעסק בעניינים של קדושה. זה הפשט הפשוט. אבל לכאורה יש פה פירוש יותר עמוק, יותר בפנימיות, שהפשט ״ובזה יפטר״, שזה באמת יפתור אותו. זאת אומרת, על ידי שבן אדם מהפך את העצבות שלו בעניינים של עצבות ממילי דעלמא, ובמקום זה הוא מתבונן בעניין הקדושה של עניין של תשובה, על ידי זה יפטר. זה באמת יוציא אותו, על ידי ״יפטר״. זה, זה יהפוך את ה..., את המרירות של

20:19 ענייני עולם הזה למרירות של קדושה, ובמילא הוא יפתה, הוא יתוו..., זה, זה יבטל אותו מעניינים של מרירות של עולם הזה. למה? אז מה ההסברה בזה? ההסברה בזה היא כי אז הבן אדם קודם כול הוא ישים לב שבאמת אין לו ממה להיות עצוב. הרי באמת כל העצבות שיש לנו מענייני עולם הזה, זה כל זמן שאנחנו רק רואים את החיצוניות. על דרך כמו שהרבי הריי"צ אמר: ״מרובים צרכי עמך ודעתם קצרה״. למה אנשים עצובים? אנשים עצובים כי הם חושבים על עצמם ועסוק עם עצמו כל הזמן. אז חסר לי, אין לי, לא מספיק לי. רוצה זה, רוצה זה. ריבוי רצונות, כל פעם רוצה יותר דברים ואין לו מה שהוא רוצה. אז... אבל ברגע שבן אדם יהיה מכניס את עצמו בעניין הקדושה ועבודת השם, אז הוא מגיע לביטול. ברגע שאדם מגיע לביטול הוא כבר לא צריך שום דבר. אז הוא מגיע להכרה שהקדוש ברוך הוא נותן לי בשפע, לא חסר לי כלום. על דרך כמו שמובא במאמרים, ״ויספו ענוים בה' שמחה״, שעל ידי הביטול אז הבן אדם תמיד, ותמיד טוב לו, תמיד לא חסר לו שום דבר. כל העניינים שזה חסר בגלל שאנחנו בישות. הרי כתוב שהנחש הקדמוני עשה לה ישות. הנחש תמיד עצוב. ככה זה כתוב, זה כן, בספרי הטבע. הנחשים תמיד תמיד עצובים. למה? כי הנחש הוא יש, שורש הישות, ולכן תמיד חסר לו, תמיד מקנא, תמיד מפחד שמחר יחסר לו. כל זה עניין של הישות שמביא למרירות ועצבות. ברגע שאתה שובר את הישות על ידי העבודה של תשובה, במילא לא חסר לך שום דבר, אז זה עצמו מהפך את המרי...,

22:05 את העניינים, העצבות דמילי דעלמא, ל־ל... ומבטל אותם. זה יפטר מעצבות דמילי דעלמא.