לקוטי אמרים פרק ל״א - חלק ג׳

00:00 אנחנו אוחזים פה בפרק ל"א בתניא, דף ל"ט עמוד ב', אמצע עמוד. כאן בפרק הזה האלטער רבי הרי מדבר, איך הבן אדם עושה את המעבר מהתנועה של מרירות לתנועה של שמחה. בפרקים האחרונים האלטער רבי הרי דיבר שהבן אדם צריך לפעמים, כדי לשבור את הישות, את טמטום הלב, את הכבדות שבליבו, צריך לשבור את זה על ידי שבירת הלב, שזה על ידי חשבון הנפש והתבוננות. כמו בנוגע לעץ, שאנחנו שוברים אותו לחתיכות קטנות כדי שהאש תידלק. על דרך זה, בנוגע לנשמה, אנחנו רוצים שיידלק האש האלוקי של הנשמה. אבל הגוף הוא גס, חומרי, ולא נותן שהאלוקות יחדור. צריכים לשבור אותו. זה השבירה, זה על ידי התבוננות, וזה היה פרק כ"ט, פרק ל', שהאלטער רבי הסביר איך הוא שבירת הלב. מגיע האלטער רבי לפרק ל"א, האלטער רבי אומר: מה יקרה אם בן אדם יתבונן בכל מה שדיברנו בפרק כ"ט ול'? אז הוא יהיה בעצבות, ייכנס לדיכאון. מה שאומרים היום, הוא יהיה, הוא יהיה עצוב, ואם הוא יהיה עצוב אז זה היפך כל העניין של קדושה. עצוב זה עניין של קליפה, וקדושה צריך להיות דווקא שמחה. עוז וחדווה במקומו. איך יכול להיות שנותנים לבן אדם לעשות כזאת עבודה שמביאה אותו למצב של עצבות? אז האלטער רבי אמר שזה לא בעיה. למה זה לא בעיה? כי כשרוצים לשבור את הקליפה צריכים לקחת מהקליפה כדי לשבור את הקליפה. כמו שלוקחים את העץ ועושים מזה את הכלי כדי לחתוך את העץ. הידית של ה-, של ה-, איך קוראים לזה? הנגר, את הגרזן. משתמשים עם עץ כדי לשבור את העץ. על דרך זה גם כן פה צריכים, לוקחים מהקליפה, לוקחים את הגסות, את העצבות, שזה

02:21 את המידה ששייכת לעולם הזה, ומשתמשים עם זה בשביל לשבור את הקליפה. וזה העניין שבכל עצב יהיה מותר. ששלמה המלך אומר שהעצבות יש בזה יתרון, כי על ידי העצבות אז הוא גורם שבירת הלב, ועל ידי שבירת הלב אחר כך הוא יבוא לשמחה אמיתית, כמו שהאלטער רבי יסביר בהמשך הפרק. כאן האלטער רבי ממשיך הלאה, באמצע עמוד בפרק ל"א, דף ל"ט עמוד ב', באמצע עמוד. אך באמת, ממשיך האלטער רבי, האלטער רבי אומר אבל שזה לא ממש אותו דבר. מה שאנחנו מדברים פה זה לא עצבות, זה מרירות. בוא נראה בפנים קודם מלשון הרב. אומר האלטער רבי: "אך באמת אין לב נשבר ומרירות הנפש על ריחוקה מאור פני ה' והתלבשותה בסטרא אחרא נקראים בשם עצבות כלל". אומר האלטער רבי, תדע לך, באמת כל העניין הזה שאנחנו מדברים פה, שהבן אדם על ידי התבוננות נעשה לב נשבר ונהיה לו מרירות מהריחוק מאלוקות, אז באמת זה לא עצבות. לא קוראים לזה עצבות. זה בלשון הקודש, "כי העצבות היא שלבו מטומטם כאבן ואין חיות בלבו. אבל מרירות ולב נשבר, אדרבה, הרי יש חיות בלבו להתפעל ולהתמרמר". יש לו חיות מאוד גדולה. החיות שלו באה באופן של התפעלות ומרירות. זה לא תנועה של, של מיתה, זה לא תנועה של טמטום. אדרבה, זה תנועה של חיים. "רק שהיא חיות מבחינת גבורות קדושות, והשמחה מבחינת חסדים, כי הלב כלול משתיהן". מה האלטער רבי מסביר פה? האדמו"ר מסביר פה שבאמת מה שאנחנו מדברים פה בעבודה, לא מדברים פה בנוגע לעניין של עצבות, מדברים על מרירות. מה ההבדל בין עצבות ומרירות? עצבות זה עניין של

04:29 קליפה, כי עצבות זה עניין של, של טמטום הלב כאבן. היעדר החיות. ההבדל בין קדושה לקליפה, קדושה זה חי. "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום". הסמל של קדושה זה חיות. הסמל של קליפה זה מוות. האלטער רבי אמר קודם בתניא שהקליפה בעצם, רשעים בחייהם קרויים מתים. ראה, ... מהמוות והטומאה. הקליפה בעצם הוא היעדר החיים. הקדושה בעצם הוא חיים. ההבדל בין עצבות ומרירות, עצבות זה תנועה של מוות, מרירות זה תנועה של חיים, וממילא זה שני דברים הפוכים לגמרי, אין להם שום שייכות, זה שני דברים שונים. זאת אומרת, שאנחנו מדברים על המילה עצבות בלשון הקודש. התרגום של המילה עצבות זה מלשון של צמצום. יש ב-, ב-, בגמרא יש אמות, ראה, איך קוראים? שיש כמה סוגים של טפחים, אמות טפחים. הלשון זה עצבות. מדברים שמה, כן, בנוגע לאופן איך שמודדים דברים. ראה, אז יש אמות עצבות, טפחים עצבות, זה הלשון שמה, שהפירוש הוא מצומצם, מכווץ. ראה, יש אמה בת שישה טפחים ויש אמה בשמונה טפחים, שבעה טפחים. כן, כמה סוגים של אמות שמובא בהלכה. ראה, אז, אז זה נקרא-- אז הפירוש עצבות, עצוב, ראה, זה הכוונה מכווץ, מצומצם. זה, זה המילה בלשון הקודש. ובמילא אומרים בן אדם עצוב, הכוונה אדם מכווץ. העניין של כיווץ, ראה, קוועטש, זה העניין של היפך החיים. זה אחד מהחילוקים שאנחנו רואים. ראה, בן אדם שהוא נמצא במצב של עצבות, אדם שנמצא במצב של, של, של שמחה. שמחה זה מרחב, שמחה זה, זה תנועה של התפשטות. כשאדם במצב של שמחה ותענוג, אז הנפש נמצא במצב של מרחב, נקרא מרחב הנפש. בחסידות כתוב כן שהטבע, התענוג והשמחה, זה הנפש נמצא בהתרחבות. הסיפור, כולם מכירים את הסיפור בגמרא, גמרא גיטין,

06:52 שהוא אמר לו שהבשורה הטובה, כן, בנוגע למלך ברומא, שהוא סיפר לו שהוא נהיה מלך, הגיעה בשורה טובה, אז הרגל שלו נהיה... "שמועה טובה תדשן עצם", ונהיה שמן בגשמיות, נהיה רחב בגשמיות. רואים כי התענוג גורם מרחב, והמרחב גם אפילו העצמות נהיה מרחב, לא יכול לשים את הנעליים. ואחרי זה, כשהיה משהו לא טוב והשמועה גרמה איזו תנועה של עצבות, אז נהיה קיבוץ, וזה גרם שהרגל עוד פעם התכווצה. אז מזה אנחנו מבינים שהמהות של עצבות זה גדר של היפך החיים, היפך התענוג, היפך השמחה, תנועה של, של קיבוץ, שזה, אה, באופן של, של, של, של היעדר החיים. מה שאין כן העניין של מרירות זה אות אחרת לגמרי. מרירות פירושו שהבן אדם, העניין של מרי-מרירות, מר, הכוונה שהבן אדם, הוא לא שבע רצון מעצמו, הוא דורש מעצמו. ער מאָנט, הוא תובע. זה הגדר של מרירות. המרירות זה תביעה. תביעה זה אדרבה, כשאדם הוא היפך החיים לא שייך שמה תביעה, לא שייך שהוא דורש מעצמו, הוא עצוב, הוא מיואש. אז זה תנועה של היעדר, היעדר הפעולה. בגשמיות אנחנו מבינים את זה, כן, בגשמיות אנחנו מבינים שההבדל בין עצבות ומרירות זה דבר שרואים במוחש. ידוע פתגם חסידים הראשונים. יש אומרים בשם ר' ענקל ינר[?], ויש אומרים בשם רבי יעקב יוסף מפולנאה, מתלמידי הבעל שם טוב, שהוא אמר: מה ההבדל בין עצבות למרירות? שבעצבות בן אדם הולך לישון, ובמרירות בן אדם הולך לפעול. זה ההבדל בין אדם שהוא במרירות. אז אחרי המרירות בן אדם יגיד קפיטל תהילים או ילך להתפלל או ילך לעשות משהו. כשאדם נמצא במצב של עצבות אז הוא נכנס למיטה וזה הכל. וזה הפשט שעצבות זה היעדר החיים, תנועה

08:50 של מוות. טמטום כאבן, אבן דומם. וזה מה שהאלטער רבי אמר בתחילת התניא, שיסוד העפר זה עצלות, עצלות ועצבות מיסוד העפר. בן אדם כשהוא עצוב אז הוא נהיה כבד, והכבדות גורמת לו שזה היפך החיים, שהוא לא, הוא לא מיואש, הוא לא רוצה לעשות שום דבר. הוא ככה מדוכא, עצוב, נמצא במיטה, ישן. קם מאוחר, הוא אין לו כוח לעשות שום דבר, אין לו חשק. היפך החיים. זה תנועה של העצבות וזה עניין של קליפה. היפך החיים זה קליפה. מה שאין כן מרירות, הוא אומר אדרבה, יש פה התבוננות, יש פה תנועה של בן אדם. ולא שההתבוננות זה לישון. המרירות זה תנועה של התבוננות להפך. הוא רוצה לעשות יותר, הוא דורש מעצמו. אם אנחנו ניכנס יותר לשורש העניינים, למה באמת? מה עושה את ההבדל בין עצבות למרירות? דלכאורה הכל זה אותו חשבון. החשבון זה החשבון שעליו דיבר בפרק כ"ט ול'. אדם מתבונן שהוא, כמו נפש בהמית וכל העבירות שהוא עשה, מחשבה דיבור ומעשה, והוא מתבונן בזה שהוא יותר גרוע מכל השפלים. מה עושה את ההבדל? מתי? מה עושה את ההבדל שיש דברים, התבוננות בעניינים האלה שגורמת לבן אדם תנועה של עצבות, ומתי זה גורם לתנועה של מרירות? איך עושים? מה? מה? מה הנפקא מינה? לכאורה הרי החשבון הוא אותו חשבון, העניינים שהוא חושב על העניינים הלא טובים שלו. אז יש כאן שתי נקודות מאוד חשובות. נקודה אחת זה האם אתה מדגיש את העבר או אתה מדגיש את העתיד. בתנועת העצבות הבן אדם מונח יותר בעבר שלו. הוא חושב עד כמה הוא לא בסדר, עד כמה הוא לא עשה טוב, עד כמה הוא לא הצליח. הוא, כל הדגש

10:41 בהתבוננות שלו זה בעבר. כשאתה מונח בעבר אז אתה מונח בזבל, אתה מונח בלכלוך, וכשאנחנו נכנסים ללכלוך אז מתלכלכים. מה שאין כן במרירות, הוא גם כן מתבונן בעניינים של העבר, אבל הדגש שלו זה לא בעבר. הדגש שלו בקשר להסתכל, דורש מעצמו על העתיד. איך אני יכול לצאת מזה? זה נקודה יותר פשוטה, יותר בסיסית. אבל בעומק העניין ההבדל בין עצבות למרירות בהתבוננות זה בעצבות הדגש זה הישות. בעצבות הבן אדם חושב על כל הדברים שהוא לא עשה אותם או על הדברים הלא טובים, אבל בעיקר במה הוא חושב? הוא חושב על המציאות שלו, על האני שלו. הוא מונח בעצמו. אני לא בסדר, אני לא טוב, אני לא מצליח, לא הולך לי, אני לא יוצלח, אני חתיכת זבל. כל מיני שמות כאלה שהבן אדם שולל את עצמו. אבל הדגש זה המצב שלי. הוא מונח במציאות שלו, ולכן מכיוון שהוא מונח במציאות שלו והוא לא שמח, הוא לא מרוצה עם הציור שלו, ולכן התנועה זה, לכן זה קליפה וזה מביא אותו לתנועה של נפילת הרוח. מה שאין כן במרירות ההתבוננות זה באלוקות. הדגש בהתבוננות זה לא בישות שלי, בציור שלי. ההת- הדגש במרירות, ההתבוננות זה באלוקות. הוא מתבונן בזה שיש לו נשמה. הוא מתבונן בגודל השבי ומתבונן שעל ידי ההנהגה שלו הוא מתרחק מהקדוש ברוך הוא. ובמילא הוא דורש מעצמו למה הוא רחוק מהקדוש ברוך הוא, ואז הוא מחפש להתקרב לקדוש ברוך הוא. אז ביסוד ההתבוננות, ההתבוננות של עצבות, ביסוד נמצא ישות, מונח באני שלו, ולכן זה גורם לבן אדם נפילת הרוח ואז וכו'. היפך הקדושה. מה שאין כן במרירות. ביסוד של ההתבוננות נמצא עניין אלוקי, עניין הקדושה, הקדוש ברוך

12:48 הוא, והוא מרגיש את המרירות שלו מהריחוק מאלוקות. זה הלשון של האלטער רבי, מסביר פה על הלשון של האלטער רבי. מרירות הנפש על ריחוקו מפני הוי'. המרירות שלו זה הריחוק מפני הוי'. העניין אצלו זה פני הוי'. הוא מתבונן בגודל הסתרה בפני הוי', והוא מגיע למסקנה, והוא רואה איך שהוא רחוק מפני הוי'. אז הוא רוצה להתקרב לפני הוי'. אז זה שני חילוקים עיקריים בין העניין של עצבות ועניין של מרירות. עצבות זה חושב יותר על העבר שלו, מה שאין כן מרירות מדגיש יותר את העתיד. בעצבות הבן אדם מונח יותר בעצמו, בישות שלו, מה שאין כן במרירות. הוא מונח באלוקות, והוא מרגיש את הריחוק מאלוקות ורוצה להתקרב לאלוקות. יש הלשון של האלטער רבי בליקוטי תורה, שהאלטער רבי מדבר בנוגע לעצבות. והאלטער רבי אומר שעצבות היא שהבן אדם חושב על עצמו שהוא לא במדריגה של הבעל שם טוב או ר' שמעון בר יוחאי. זאת אומרת, לא אכפת לו אלוקות, אכפת לו הציור שלו. בן אדם בונה לעצמו ציור. אני הייתי רוצה להיות הבחור הכי חסידי בישיבה, הבחור הכי למדן, הכי חביב, הכי מה שיהיה. כל אחד רוצה איזה ציור שהוא חושב לעצמו, וכשהוא רואה שהוא לא מצליח להיות אותו ציור שהוא צייר לעצמו, הוא במילא לא שווה. זאת אומרת, הנקודה פה זה לא הקדוש ברוך הוא. הנקודה פה זה הציור שלי, המהות, הישות שלי, ה-ה-ה-האופן איך שאני הייתי רוצה לראות את עצמי. ומכיוון שלא הצלחתי להיות בציור שלי, לכן אני מרגיש נפילת הרוח. במילא זה מובן שהיסוד פה זה ישות, ולכן עצבות זה שייך לקליפה וסטרא אחרא. וזה מובן שכתוב גם כן בשם תלמידי הבעל שם טוב

14:41 שההבדל בין עצבות ומרירות, ש-ש-ש יש איזה פתגם שאומרים חסידים וראשונים היו אומרים, אההה, איך הלשון? יעלו שמים ירדו תהומות. זה לשון בתהילים. יעלו שמים ירדו תהומות, משהו כזה. כן, אומרים שזה ההבדל בין עצבות למרירות: עצבות זה ירדו תהומות, מרירות זה יעלו שמים. זאת אומרת, מרירות זה כוח שמרומם את הבן אדם, נותן לו, דורש ממנו לעשות יותר, לכן זה קדושה. להיפך, זה מביא את הבן אדם לתנועה יותר חזקה לעבוד את השם. הוא דורש מעצמו יותר. מה שאין כן עצבות זה עניין של ירדו תהומות, זה מפיל את הבן אדם בשאול תחתית. גם כן אומרים בשם תלמידי הבעל שם טוב. כמדומני גם אומרים את זה בשם הרב מקארלין, שהוא אמר ההבדל בין עצבות, בנוגע לעצבות ומקווה. אומר שעצבות זה לא עבירה, אבל עבירה... אבל מה שעצבות יכול לגרום לבן אדם, שום עבירה לא יכולה לגרום. עצבות זה לא עבירה. לא כתוב בתורה שאסור להיות עצוב, אבל מה שעצבות מפיל את האדם, אין שום עבירה שיכולה להפיל את האדם כמו עצבות. מה שאין כן בנוגע למקווה, מקווה זה לא מצווה. אבל איך שמקווה יכול להגביה את האדם, לרומם אותו, אין שום מצווה יכולה להגביה את האדם כמו מקווה. שני עניינים של חסידות: מקווה בנוגע לקדושה, ועצבות בנוגע לקליפה. גם כן יש ווארט חסידי שאומרים בנוגע לעצבות. יש ווארט חסידי, אומרים שזה הפשט ש-ש-שהם, איך אומרים בבוקר, אומרים בתפילה: אל תביאנו לא לידי חטא ולא לידי עבירה. מה הפשט לא לידי חטא, לא לידי עבירה? יש את העבירה ויש את הידי עבירה. מה הפשט ידי עבירה? ידיים זה מה שנמשך. ידיים זה כמו שיש בגמרא,

16:53 במשנה, כן, שיש ידיים. זה הכוונה שדבר שנמשך, כמו שיש לך את הידיים של הכלי, הידית, או בנוגע לפרס אומרים, כן, יש את ה-- הידיים, שזה ההמשך. אז אומרים לא לידי חטא ולא לידי עבירה. מה אנחנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא? מבקשים מהקדוש ברוך הוא לא על עצם העבירה, אלא הידיים של העבירה, מה נמשך מהעבירה. העבירה גורמת לבן אדם להיות בעצבות. אז עצם העבירה הבן אדם יכול לעשות תשובה. אבל זה שאחרי שהבן אדם נופל בעבירה מגיע יצר הרע ואומר לך שאתה חתיכת זבל, אתה לא שווה שום דבר בגלל שנכשלת בעבירה, ואז אתה נכנס לעצבות. זה יותר גרוע מעצם העבירה. שלכן אומרים חסידים שהיצר הרע לא כל כך מחפש עבירות. היצר הרע לא, לא מחפש אצל הבן אדם עבירות. היצר הרע מחפש את העבירות בגלל מה שהוא, מה שהוא מרוויח: שעל ידי העבירה הבן אדם נופל בעצבות. עבירה זה פרט. עשית עבירה, אתה צריך לעשות תשובה. אבל זה שאחרי העבירה הבן אדם מרגיש את עצמו עצוב, שהוא כל כך התלכלך, או מרגיש את עצמו שהוא לא, לא, זה לא בסדר. אז הנפילה שאחרי העבירה, במרירות, בעצבות, זה, זה היצר הרע רוצה יותר מהכל, כי ככה שזה המוות, זה עמוק עם המוות והטומאה. על כל פנים, אז זה הנקודה שהאלטער רבי מסביר פה, שבאמת כל העניינים שדיברנו עד עכשיו, פרק כ"ט ופרק ל', זה לא במטרה כדי להביא את הבן אדם לעצבות. זה המטרה כדי להביא את הבן אדם למרירות. ואם זה מרירות, מרירות זה קדושה. וכמו שאומר שבקדושה יש גבורה ויש חסד. הקדושה מורכבת מספירות, ממידות. אז יש חסד ויש גבורה. החסד של הנפש העליונה זה השמחה

18:43 בעבודת השם. הגבורה של הנפש האלוקית זה המרירות בעבודת השם. על כל פנים, זה הנקודה שהוא מסביר פה. וכאן יש פה שאלה מאוד קשה שלא מובן בתניא. שאלה שחסידים הראשונים כבר שאלו את זה. שלכאורה יש פה סתירה בתניא בין א' וב'. יש פה סתירה בתניא. האלטער רבי התחיל פרק ל"א. האלטער רבי אמר שאפילו אם אתה תתבונן בכל זה, תגיע לעצבות. אומר האלטער רבי: אף על פי כן לא יחוש. לא צריך להפריע לך עצבות. למה? אה, עצבות זה קליפה. אומר האלטער רבי: זה לא בעיה, כי גם מהקליפה צריכים לקחת כוחות לעבודת השם, וכדי לשבור את הקליפה הם צריכים להשתמש עם הקליפה, שזה העניין של עצבות. אז מה מובן מהחלק הראשון של הפרק? שהאלטער רבי מדבר דווקא על עצבות שזה שייך אל הקליפה, והוא אומר לא יחוש, שאפשר להשתמש עם העצבות גם כן. ואז האלטער רבי מתחיל להגיד: באמת זה לא, זה לא נקרא עצבות, זה מרירות, ומרירות זה קדושה. אז אם ככה, אז סתירה למה שהוא אמר קודם. קודם אמרת שעצבות זה קליפה ואמרת שאף על פי כן זה גם טוב, כי גם קליפה צריכים כדי לשבור את הרע. אז מה הוא הסביר? ובסוף הוא אומר: לא, באמת זה לא, זה לא, זה לא קליפה, זה קדושה. אז אם זה קדושה, אז מה הוא הסביר בהתחלה? יש פה איזה סתירה בין א' לב'. וב'התמים' יש אריכות שלמה, מכתב מאוד מעניין. לא מכתב, איך לקרוא לזה, ביאור. ב'התמים', קובץ 'התמים' מלפני המלחמה בפולין, יש שמה, יש שמה ביאור מאוד מאוד יפה מהרב חץ[?]

20:39 פ'[?], שהוא מסביר את כל הקטע הזה בתניא, ההבדל בין עצבות למרירות וכולי וכולי, אבל הקושיה נשארת במקום שלה ולא מתרץ אותה. מנסה להסביר כל מיני דברים מה שדיברנו קודם. אבל בפועל עדיין התניא לא מובן. פותח בעצבות, והוא אמר שעצבות זה טוב, והוא אומר שזה קליפה, בהתחלת הפרק, ובהמשך הפרק אומר: לא, באמת זה לא עצבות, זה מרירות, ומרירות זה קדושה. אז אם זה קדושה, מה אמרת קודם? בין א' לב'. אז הביאור על זה יש בביאור של הרבי בליקוטי אמרים בתניא, של שיעורים בספר התניא. והרבי שמה אומר חידוש נפלא. עד אז לא הבינו את זה ככה. וזה חידוש נפלא שהרבי מסביר פשט בתניא, פשוט מאיר את הפשט בתניא. מה הרבי מבאר? הרבי מסביר בקיצור, על כל פנים נקודה, זה הביאור: הרבי אומר, בסדר ההתבוננות, כשבן אדם מתבונן בפרק כ"ט ול', אם אתה לומד אליבא דנפשיה פרק כ"ט בתניא, בפרט פרק ל' בתניא, ואתה באמת מאמין מה שכתוב פה, אתה לומד את זה אליבא דנפשיה ואתה מגיע להכרה שהמצב שלך בעבודת השם זה שאתה יותר גרוע מכל שבקלים. זה הרי הנקודה שהאלטער רבי מגיע למסקנה בפרק ל'. גודל העוון על בינוני, זה שאתה לא עובד את השם בערך פנימי כמו שצריך, אז כל העניינים שהרבי אומר. אז בן אדם שמתבונן באמת בפרק כ"ט ול' בתניא, אז מטבע האדם התנועה הראשונה בנפש תהיה עצבות, לא מרירות. הוא ירגיש שהוא נבזה ושפל ושפל אנשים. וזה התנועה הראשונה בנפש. זה תנועה של ירידה, תנועה של שלילה, תנועה של עצבות, כיווץ. ועל זה האלטער רבי אומר בהתחלת הפרק: זה קליפה, זה סטרא אחרא. עצבות זה היפך הקדושה. איך יכול להיות עצבות?

22:45 וזה האלטער רבי מסביר שזה לא בעיה, כי גם זה צריכים בשביל התשובה. אז זה אבל רק הרגע הראשון, כאילו התנועה הראשונה בהתחלה. אבל מיד כך הרבי אומר בביאור, מיד הבן אדם אבל לוקח את זה ישר ומתבונן שיש פה כוונה אלוקית. מיד הבן אדם לוקח את כל ההסבר הזה, אומר: הריחוק מאלוקות. לא, זה לא מדובר פה על הישות שלי, אלא מדובר פה על אלוקות. אז מיד זה הופך להיות לעניין של קדושה ואז זה הופך להיות למרירות, ומרירות זה קדושה. אז בסדר ההתבוננות, כשבן אדם מתבונן בעניינים של תשובה, בעניינים של, של, של חשבון הנפש, אז הסדר הוא ככה באמת: תנועה ראשונה זה עצבות ותנועה שנייה זה מרירות. ועל זה האלטער רבי מסביר פה. ונגיע לתנועה הראשונה שזה עצבות, מסביר האלטער רבי, גם זה יש בזה מעלה. צריכים את זה בשביל לשבור את הקליפה. צריכים עניין של הקליפה גם כן, אבל אחר כך לא להישאר שמה, כי זה היפך העניין של אלוקות. מיד צריך להתבונן בעניינים של אלוקות ולהפוך את העצבות למרירות, שזה לא יהיה כאילו מרוכז על האני שלי שאני לא בסדר, אלא שהריכוז יהיה איך שאני רחוק מאלוקות, ובמילא זה יפעל אצל האדם רצון לצאת מעצמו ולהתקרב לאלוקות, ואז דווקא העבודה תהיה באופן של שמחה. כמובן שכאן צריך להוסיף בשלימות העניין מה שהרבי דיבר בשנים האחרונות וחזר על זה כמה וכמה פעמים, שבדורנו, שנמצאים רחמנא ליצלן אחרי כל הצרות והעניינים הבלתי רצויים שהדור שלנו עבר בשואה רחמנא ליצלן וכיוצא בזה, אז הדור שלנו צריכים מאוד להיזהר מהעבודה של עצבות ואפילו מהעבודה של מרירות. זה הרבי דיבר באופן מאוד חזק על זה כמה

24:49 וכמה פעמים, שהדור שלנו הוא דור שלא שייך. זה מאוד קל היום לדור שלנו להישבר וזה לא מביא תועלת. במקום שיהיה מזה עניין של קדושה זה הופך להיות לעניין של היפך הקדושה, ובלשון החסידים מה שידוע: במקום שזה יהיה ריקבון שמביא לצמיחה, אז זה יהיה ריקבון שמביא רק לריקבון. זאת אומרת, ריקבון זה מרירות. כאילו כשיש את ה... את ה'בוא יבוא ברינה'. כן, הפשט, יש את העניין של הזרע שמכניסים לאדמה, שצריך לצאת מזה פרי, אבל זה כשזה באופן כדי לבוא למות. אבל אם לא יודעים לעשות את זה, זה הופך להיות להיפך העניין של... ולכן הרבי אמר שבדור שלנו עיקר העבודה צריך להיות דווקא בשמחה, וגם תשובה צריך להיות תשובה מתוך שמחה. עבודה בעניין של טראכט גוט וועט זיין גוט. אז זה הרבי דרש מהדור שלנו, שהדגש צריך להיות כמובן יותר בקו השמחה. אבל אף על פי כן צריכים גם כן לדעת מה שהרבי אומר פה, שבעבודה של תשובה לפעמים יש את ההתבוננות שבן אדם צריך לדעת מה מרירות ומה עצבות, ואף על פי כן הדגש זה לא בעניין העצבות, בעניין המרירות, שאז המרירות תביא אותך להתקרב לאלוקות ולא חס ושלום להיפך.