לקוטי אמרים פרק ל׳ - חלק ד׳

00:00 אנחנו אוחזים פה בפרק ל', באמצע העמוד של דף ל"ח, עמוד ב'. והלכך. אז האלטער רבי פה מתחיל לבאר את העניין של, אה, מה אומרים חז"ל? "והוי שפל רוח בפני כל האדם". האלטער רבי מבאר את העניין של והוי שפל רוח בפני כל אדם, שהכוונה היא והוי באמת לאמיתו בפני כל האדם, מה מ-- שאפילו לפני קל שבקלים. השאלה היא איך עושים שזה יהיה באמת לאמיתו? בשעה שהוא יודע את עצמו שהוא בינוני, והרי הבן אדם לא צריך לרמות את עצמו, לדעת את האמת, והשני הוא קל שבקלים. אז האלטער רבי פה עושה חשבון שאנחנו באמצע החשבון, הוא עדיין לא גמר. החשבון נגמר, אה, בסוף הפרק. יש פה חשבון שבנוי על כמה חלקים. קודם כול האלטער רבי מתחיל לבאר את העניין של "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו". מבאר את העניין שמגיע למקומו, שמקומו גורם לו לחטוא, שיש מקום בגשמיות, יש מקום ברוחניות. המקום שבן אדם נמצא זה מקום סכנה אצל הקל שבקלים, וגם ברוחניות שיש לו יצר בוער כאש להבה. אצל הבינוני יכול להיות שהוא לא נמצא במקום כזה, הוא נמצא בבית המדרש, בית הכנסת, בישיבה, ולהיפך גם כן, אין לו את ה-- אין לו את היצר כל כך שורף, אז הוא מכל הצדדים אז הוא, אז הוא במצב הרבה יותר קל. אומר האלטער רבי ש-- שהקל שבקלים זה לא תירוץ. זה לא אומר בגלל שיש לו יצר הרע גדול והוא נמצא בשוק אז ממילא יש לו תירוץ. צריך להיות פחד אלוקים לנגד עיניו. דיברנו בשיעור הקודם, פחד אלוקים, פחד ה', יש שתי הדרגות שמדברים פה שזה שומר על הבן אדם, הן מצד העניין של עיניים רואות והן מצד

02:05 העניין של, אה, הלב חומד. ופחד אלוקים, פחד ה', שתי הלשונות שהאלטער רבי משתמש. אז גם קל שבקלים צריך, צריך פחד ה' לשמור עליו שהוא יוכל להתגבר על היצר הבוער וכו'. אז עכשיו האלטער רבי אומר, והלכך-- אלא מה? זו מלחמה גדולה ועצומה. אז הקל שבקלים, הקדוש ברוך הוא דורש ממנו מלחמה גדולה ועצומה כדי להתגבר על הניסיון שיש לו. ממשיך האלטער רבי ואומר: "והלכך צריך כל אדם לפי מה שהוא מקומו ומדרגתו בעבודת ה', לשקול ולבחון בעצמו אם הוא עובד ה' בערך ובחינת מלחמה עצומה כזו וניסיון כזה". אז כאן מגיע החשבון, אומר האלטער רבי, אז הבינוני צריך להסתכל על עצמו. מסתכלים על הבינוני ביחס אל הקל שבקלים, אז הבינוני צריך להסתכל על עצמו ולעשות חשבון עם עצמו ולומר, 'האם אני עושה מלחמה באותו אופן, באותו סוג, באותו-- לא, לא באותם עניינים. אני אין לי אותם ניסיונות, אבל בעניינים שלי, איפה שדורשים ממני בעבודה של הבינוני, האם בעניינים שלי אני גם כן עובד את הקדוש ברוך הוא עם אותו סוג של יגיעה ואיסלאוס ו-ו-שטורעם כמו שדורשים מהקל שבקלים?' וזה מה שהאלטער רבי פה מגיע עכשיו ל-לחשבון. עדיין זה גם לא סוף החשבון. אבל היסוד פה שאנחנו הולכים ללמוד עכשיו, וכל הפרק כמעט, כמעט עד סוף הפרק, האלטער רבי רוצה לבאר שכשאתה מסתכל על עצמך ביחס אל הקל שבקלים, אתה לא מסתכל על המעשים. ברור שהמעשים שלו והמעשים שלך הם לא באותה דרגה, אבל אנחנו לא מסתכלים על מעשים. אנחנו מסתכלים על העבודה, על היגיעה, על המלחמות, על זה אנחנו. הרי אצל קל שבקלים הקדוש ברוך הוא מצפה ממנו עבודה ויגיעה עצומה ביותר. הוא בן אדם שיש לו

04:20 ניסיונות גדולים כל כך ויש לו יצר הרע כל כך גדול ונמצא במקום סכנה כל רגע ורגע ביום שלו. אז הוא נמצא במצב כזה והקדוש ברוך הוא מצפה ממנו שהוא יעבוד את הקדוש ברוך הוא בצורה חזקה של מלחמה עצומה. אז אני צריך להעריך את עצמי ולחשוב האם אני בעניינים שלי, אני במקום שלי בעבודה שלי, כמו שהרבי יביא כל מיני דוגמאות ממעשים טובים, האם גם אני עובד את הקדוש ברוך הוא באותו סוג של יגיעה עצומה כמו שנדרש מהקל שבקלים? אז זו השאלה, להעריך את עצמי. האם אני עובד את השם באותה רמה? ואם אני אגיע למסקנה שחסר לי, כמו שהרבי עכשיו עושה חשבון, אז בסוף כל אחד יגיע למסקנה שעבודת השם שלו לפי ערך היגיעה ומה שדורשים מהקל שבקלים, אז זה לא כדבעי. אז האלטער רבי יסיים את הפרק שאצל הבינוני זה יותר גרוע. זה שהוא ברמה שלו לא מתייגע באותו אופן, באותו תוקף, באותו שטורעם כמו שמתייגע ה-הקל שבקלים, זה יותר גרוע. כי אתה יודע ספר. בן אדם שיודע ספר, אז אצלו, אתה רואה בכמה לשונות, בן אדם יודע ספר, מחזיק את עצמו, אז אצלו ממנו דורשים הרבה יותר ממה שדורשים ממישהו שהוא לא. על דרך המשנה בפרקי אבות, "ששגגת תלמוד עולה זדון". זאת אומרת שיש אצל כל אחד ואחד לפי הרמה שלו. אז יש שם פירושים שאומרים ששגגתו נעשית לו כזדון, זאת אומרת שיש אצל כל אחד לפי הרמה שלו, דורשים ממנו יותר. ובמילא מצד כל הפרטים האלה האלטער רבי יסיים: לכן, אז על פי החשבון הזה אז הבן אדם יכול להיות שפל רוח בפני כל אדם, כי באמת לאמיתו. סליחה.

06:21 כן. השאלה שנשאלת, למה קוראים לו קל שבקלים? למרות שהוא נמצא במקום כזה. אז זה כמו שדיברנו, בגלל שבפועל אין לו תירוצים. בפועל בן אדם, זה מה שהרבי אומר, אין לו הצטדקות. בן אדם, הקדוש ברוך הוא נותן לו ניסיון, אז הוא נותן לו גם כוחות לעמוד בניסיון. אז זה דיברנו גם, כמו שהרבי תמיד אומר, שמהפרק הזה לומדים לא רק את ההבדל בין הבינוני לקל שבקלים, אלא גם כן לומדים את המעלות של הקל שבקלים. זאת אומרת שהרבי מנסה ללמד אותנו איך שאתה צריך להסתכל על הקל שבקלים, שהוא גופא שהשם שם אותו במקום כזה, בגשמיות וברוחניות, ניסיון כזה, בגלל שבאמת הקדוש ברוך הוא נותן לו את הכוחות. כמו שידוע, הקדוש ברוך הוא לא בא בטרוניה. הקדוש ברוך הוא לא נותן לבן אדם ניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו. אז אם יש לך ניסיון כזה, זאת אומרת שהנשמה שלך מסוגלת, ולכן דורשים, ולכן אין לו הצטדקות. אז נמצאנו למדים מהפרק הזה גם כן את הכוחות העצומים שיש אצל הקל שבקלים. זה מה שהרבי הסביר לנו, נראה לי, בשיעור הקודם, שהרבי אומר בחלק כ"ז בשיחה של הרבי, שמכאן אנחנו גם מקבלים הוראה איך צריך להיות. שעל ידי שאתה חושב טוב על השני, אתה מעורר אצלו את הכוחות הנעלמים. דיברנו על זה. המחשבה הזו, שאתה חושב על הפוטנציאל שיש לקל שבקלים, זה גם כן עוזר כדי לגלות אצלו את הכוחות שלו וכולי. כל העניין. בוא נמשיך הלאה בפנים. "ואם כן צריך כל אדם לפי מה שהוא מקיים ומדרגתו בעבודת ה' לשקול ולבחון בעצמו אם הוא עובד ה' בערך ובחינת מלחמה עצומה כזו וניסיון כזה"

08:18 "בבחינת ועשה טוב, כגון בעבודת התפילה בכוונה לשפוך נפשו לפני ה'". אז אדמו"ר הזקן עכשיו מתחיל להביא כמה דוגמאות בעבודה איפה צריך להיות יגיעה. דוגמה ראשונה הוא מביא מעבודת התפילה, ופשוט הסיבה למה אדמו"ר הזקן מביא דוגמה ראשונה מעבודת התפילה, כי העניין הזה של מלחמה עצומה זה עניין עיקרי בעבודת התפילה. כן, הרי ידוע מה שכתוב בזוהר: "שעת צלותא שעת קרבא", ומבואר בפרט בפרשת כי תצא בלקוטי תורה כל העניין של שעת צלותא שעת קרבא, שעיקר העניין של המלחמה זה בעת התפילה, ולכן זו הדוגמה הראשונה. איפה שרואים את העניין הזה שנדרשת עבודה ויגיעה. אז בעבודת התפילה בכוונה לשפוך נפשו לפני ה' בכל כוחו ממש. הבן אדם צריך לשפוך את הנשמה שלו לקב"ה על ידי מיצוי הנפש, ולהילחם עם גופו ונפש הבהמית שבו המונעים הכוונה. הבן אדם צריך להילחם עם הגוף והנפש הבהמית שמפריעים לו לכוון את התפילה במלחמה עצומה. אז יש פה שני פרטים. יש את יגיעת הנפש האלוקית ויש את יגיעת הנפש הבהמית. יגיעת הנפש האלוקית, זה העניין, מה שהוא אומר לשפוך נפשו לפני ה' בכל כוחו ממש, זה יגיעה עם הנפש האלוקית. העניין של שפיכת הנפש זה עבודה של הנפש האלוקית. היציאה מהגבול של הנפש האלוקית זה הוצאת שפיכת הנפש. שפיכת הנפש זה על דרך מסירות נפש. זה כאילו שהנפש נשפך, הנפש מתבטל. ההתבטלות של הנפש האלוקית כלפי הקב"ה זה יגיעה עצומה מצד הנפש האלוקית גם כן. ואחרי זה יש יגיעה עם הנפש הבהמית שמפריעה את הכוונה. אז יש פה יגיעה בכפליים, "במלחמה עצומה ולבטשם ולכתתם כעפר קודם התפילה". גם לפני התפילה יש את העבודה שצריכים לשבור את החומריות של הנפש הבהמית.

10:29 המונעים הכוונה. איפה זה? סליחה. "קודם התפילה שחרית וערבית מדי יום ויום". כל יום ויום בתפילה. לפני התפילה שחרית וערבית צריכים לשבור את היצר במלחמה עצומה. הרבי מדייק למה הוא כותב שחרית וערבית. מה קורה מנחה? למה הוא לא מזכיר עניין של מנחה? אז בכללות זה לשון שחרית וערבית, מכיוון שעבודת התפילה בעיקר זה העניין של שחרית וערבית, כאילו זה הזמנים של קריאת שמע. בעצם בעיקר הקריאת שמע, התפילה, העבודה זה קשור עם קריאת שמע. אבל הרבי אומר, מאוד מעניין שהרבי אומר שאולי זה קשור עם זה שכתוב בחסידות שבזמן המנחה יש את ההסתייעות מצד עצם העניין שיהודי מפסיק באמצע היום, באמצע עבודה, אז זה עצמו כבר שובר את הנפש הבהמית. כאילו עצם העניין הזה של אדם מפסיק באמצע עבודה, באמצע היום. כמו שכתוב בזוהר, בתפילת מנחה מוסבר שבמנחה יש איזו סגולה מיוחדת מצד עצם העניין שהוא מפסיק. אז לכן שמה לא צריך כל כך את היגיעה מצד האדם. עצם הדבר הזה זה כבר פועל. מה שאין כן במנחה, שמה צריך להיות יגיעה על כל פנים, וגם בשעת התפילה. זו יגיעה לפני התפילה, וגם בשעת התפילה לייגע עצמו. "ויגיעת נפש ויגיעת בשר כמו שכתוב לקמן באריכות". בשעת התפילה עצמו גם שמה צריך להיות יגיעה. ויגיעה גופא אומר שני דברים: יגיעת נפש ויגיעת בשר. "כמו שכתוב לקמן באריכות", מה הוא מתכוון? מתכוון לפרק מ"ב, בפרק מ"ב בתניא. אדמו"ר הזקן שמה מסביר שיש עניין של יגיעה, של יגיעת בשר. פרק מ"ב, אדמו"ר הזקן הרי מדבר על כוח הדעת, שכל יהודי יש לו דעת וריכוז, וקיבלנו את זה בירושה ממשה רבינו. ויש את הדעת שמשה ממשיך לכל אחד, וכוח הדעת של הנשמה שיש

12:29 לנו בירושה וכולי. אבל מה, מצד התלבשות הנשמה בגוף צריכים יגיעה רבה ועצומה, כפולה ומכופלת. אז יגיעת נפש, יגיעת בשר. האלטער רבי אומר שמה: מה זה יגיעת נפש? מה זה יגיעת בשר? מה זה שני היגיעות? אז שמה האלטער רבי אומר שיגיעת בשר זה הרהורי תשובה מעומק הלב, כמו שמוסבר בפרק כ"ט. הוא מחזיר אותנו לפרק הקודם. זה נקרא יגיעת בשר. מעניין. ההתבוננות, חשבון הנפש שלמדנו בפרק כ"ט, האלטער רבי קורא לזה יגיעת בשר. זה לשבור את הבשר, כי הרי למדנו בפרק כ"ט מהזוהר: גופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא מבטשין ליה, שצריכים לשבור את החומר, שזה מה שלא נותן לך להרגיש את הקב"ה בתפילה. אז זה נקרא יגיעת בשר, הרהורי תשובה. מעניין, כי בהיום יום כתוב משהו אחר על יגיעת בשר. נכון? רגע, עוד מעט נגיד. אז האלטער רבי אומר יגיעת בשר זה הרהורי תשובה מעומק הלב, כמו שמוסבר בפרק כ"ט. ויגיעת נפש, אומר האלטער רבי, מה זה יגיעת נפש? שלא תכבד עליה העבודה ליגע מחשבתה להעמיק ולהתבונן בגדולת ה' שעה גדולה רצופה. יגיעת נפש זה הכוונה יגיעה עם כוח הנפש. היגיעה של ההתבוננות, לשבת משך זמן ארוך ולהתבונן. בשביל זה צריכים יגיעה עצומה. זה יגיעת נפש. כן, כי הנפש לא רגיל לשבת ולהתבונן. צריכים להרגיל את הנפש להתבוננות. זה נקרא יגיעת נפש. זה האלטער רבי אומר בפרק מ"ב. ובהיום יום הרבי אומר שהיגיעת בשר זה להוריד את הטוב טעם מתאוות עולם הזה. זה נקרא יגיעת בשר. ויגיעת נפש זה לעורר את הטוב טעם במושכלות בכלל וב-- וב-- בתורה בפרט. כזה לשון נראה לי שאומר בהיום יום. זאת אומרת ששמה זה באות

14:17 יותר, יותר עולמי, יותר פשוט. יגיעת בשר זה פשוט הבשר, לזכך את הבשר, הזכרתי. ויגיעת נפש זה העניין של לעורר געשמאק בעניינים שכליים ובענייני תורה בפרט. ככה, ככה הרבי אומר בהיום יום. כאילו שני ביאורים. על כל פנים, פה בתניא, פרק ל'. תראה מה שהוא אומר: וכל שלא הגיע לידי מידה זו להילחם עם גופו מלחמה עצומה כזו, עדיין לא הגיע לבחינת וערך מלחמת היצר הבוער כאש להבה להיות נכנע ונשבר מפני פחד ה'. אז כל זמן שאתה לא עובד בתפילה, והיגיעה העצומה הזאת, כפי שדיברנו פה, התפילה ביגיעה עצומה עם כל מה שאמרנו פה, היגיעה עם הנפש, היגיעה עם הגוף, הנפש הבהמית, לפני התפילה ובעת התפילה, כל מה שדיברנו, יגיעת בשר. אם לא עסקת בתפילה באופן כזה, אז לא הגעת לשום בחינת וערך. האלטער רבי משתמש פה. זאת אומרת, אפילו לא הגעת לסוג של מלחמה שדורשים מהקל שבקלים במצב שהיצר בוער כאש להבה, להיות נכנע ונשבר מפני פחד ה'. אז אצל הקל שבקלים דורשים ממנו יגיעה עצומה, שהוא יהיה נכנע, לשבור את עצמו בגלל פחד ה'. אז היגיעה הזאת שדורשים מהקל שבקלים בעניין של יראה, בעניין איסור עבירה, אז אותה יגיעה עם אותו שטורעם דורשים מהבינוני בעניין של הסטרא אחרא ועבודת התפילה. ואם אתה לא מתייגע באופן הזה, אז זה לא בערך בכלל ממה שדורשים מהקל שבקלים. אז זה דוגמה שהוא מביא מעניין של עבודה של תפילה. ממשיך ה-- ה-- ממשיך האלטער רבי הלאה ואומר: וכן בעניין ברכת המזון וכל ברכת הנהנין. מדבר על עבודת התפילה. אז יש תפילה, יש גם ברכות. זה גם כן מביא את זה בהמשך, כי זה חלק מעניין התפילה. רק זה סוג

16:18 אחר בתפילה, עניין של ברכות. אז בברכות יש ברכת המזון וכל ברכת הנהנין והמצוות. הוא מתכוון ברכת המצוות. אז שמה יגיעה זה בעניין הכוונה, בכוונה וצריך לומר בכוונת עשיית המצוות לשמן. יש פה שני עניינים, כוונה של ברכות וכוונה של מצוות. אז היגיעה פה זה בכוונה. אנחנו יודעים שברכות, ברכות זה עניין גדול מאוד. כן, מאה ברכות. דוד המלך תיקן עניין של מאה ברכות, ובחסידות בפרט מוסבר כל מה שפועלים על ידי מאה ברכות, שממשיכים יראתו פה למטה וכל המעלה של מאה ברכות. למעשה אבל זה מאוד קשה. הרבה פעמים דווקא בברכות אנחנו רואים שזה קשה, הכוונה בברכות. אנשים ממהרים וזה. פה אתה אוכל, אתה אומר את הברכה אחת שתיים, אפילו להגיד את הברכה ולהגיד את המילים. לפעמים רצים, באמצע אתה כבר לא גמרת את הברכה, כבר אוכל. אבל כאן אתה לא מדבר על-- מדבר על העניין, הכוונה של הברכה זה קשה. להחזיק ראש ולהתבונן מה אתה אומר בברכה. נוסח הברכה, זה דברים שצריכים על זה יגיעה גדולה. מסופר אצל חסידים, היה הרד"צ הידוע, הרד"צ, הרד"צ חן, הוא היה מגדולי החסידים. אז מספרים על הרד"צ חן, שהוא היה ילד קטן בגיל שתים עשרה. ר' פרץ, האבא, הביא אותו ל-ל-לצמח צדק. הצמח צדק אמר לו ש-- אה, שבגיל שתים עשרה כבר צריכים להפסיק להיות ילד. איך הוא אמר לו כזה ביטוי, כבר אויס קינד. צריך כבר, איך אומרים, להתבגר. והוא אמר לו ש-- אה, משהו על יראת שמיים, לעבוד על יראת שמיים. ובתור עצה אמר לו שלפני שהוא אומר ברכה שיחשוב, שיחשוב, שיחשוב כמה שניות, שיחשוב, יש לו זמן. לפני שהוא אומר ברכה שיחשוב למה, למה לחשוב? כאילו לפני מהתאווה. ומאז כל ימיו

18:27 מספרים שאצל הרד"צ היה אצלו הנוהג כל יומו, שלפני שהוא היה אומר ברכה, איזו ברכה שיהיה, הוא היה עושה, שם את היד על המצח במשך איזו דקה או שתיים ככה, ואז הוא היה אומר את הברכה עם כוונה מיוחדת. ככה היה מאז בגיל שתים עשרה הוא-הוא-הוא חינך את עצמו להגיד ברכה עם הקדמה מסוימת באופן מסוים. עד כדי כך שפעם שמע-- זה הפרידיקער רבי מספר בשיחה. שמעתי את זה, שמעתי מספרים שהרבי-- שהרד"צ היה פעם בליובאוויטש אצל הרבי מהר"ש וקראו לו לעלות לתורה, קיבל עלייה. והרבי מהר"ש עמד שמה ליד וראה שהרד"צ ניגש לספר תורה, ולפני שהוא אומר ברכת התורה הוא שם את היד על המצח ככה, סגר את העיניים איזה כמה דקות, ואז הוא, הוא אמר ברכה. והרבי מהר"ש התבטא איזה ביטוי, אה, בהתפעלות מסוימת. הוא אמר: עד כדי כך? זה לא זוכר הלשון. כאילו, כאילו איך ברכת התורה, איך שהוא עמד לפני זה, לא יודע בדיוק מה היה הביטוי, אבל ביטוי של השפה יידיש מסוימת. על כל פנים, אז זה ברכת המזון וברכת הנהנין. לכוון זה לא, לא דבר פשוט. פעם שמעתי, היה, היה לי דוד, קראו לו ר' משה ובר. משה ובר היה יהודי חסידי. היו כאלה שאמרו עליו אפילו שהוא בינוני של התניא. על כל פנים, היה יהודי מאוד מאוד מיוחד, ירושלים עיר הקודש. נראה לי שאבא שלך יש לו שייכות אליו, קיבל-- למד אצלו. על כל פנים, היה יהודי מאוד מיוחד ויהודי יקר מאוד. על כל פנים, אז פעם אמר, אמר ברכת המזון. הרי מדברים שם על משיח. יש שם תפילות חזקות מאוד על הגאולה והמשיח. אומר, בן אדם אכל סעודה, התמלאה הבטן, ושמה זה ״ובנה ירושלים עיר הקודש״,

20:47 שבאמת רוצה את הגאולה זה מאוד קשה. מאוד קשה לפעול את העניין. ו-- על כל פנים, אז העניין הוא הכוונה בברכת המזון, הכוונה בברכת הנהנין, צריכים על זה יגיעה גדולה מאוד, ואין צורך, הרי אם הכוונה שם צריך לשמה, יש מצווה גופא שתכוון בדיוק לשם, לשם, לשם המצווה. כל זה צריכים יגיעה. הכל זה, זה היה בקו האכילה. עכשיו האלטער רבי מביא גם בקו התורה: אכן בעניין עסק-- בעניין עסק לימוד התורה, ללמוד הרבה יותר מחפצו ורצונו לפי טבעו ורגילותו על ידי מלחמה עצומה עם גופו. גם בתורה יש אותו עניין, גם שם יש עניין של יגיעה בתורה. מהו עניין של יגיעה בתורה? ללמוד הרבה יותר מחפצו ורצונו לפי טבעו ורגילותו, עם מלחמה עצומה עם גופו. אז הרבי מדייק. הדיוק של האלטער רבי זה ללמוד הרבה יותר. הדיוק הרבה יותר, כי האלטער רבי כבר אמר בפרק ט"ו שבינוני צריך להיות עובד אלוקים. ומה זה עובד אלוקים? זה ללמוד יותר מרגילותו. אז מה החידוש משמע אם הוא בינוני? הרי בינוני עובד אלוקים, אז ודאי שהוא לומד יותר מרגילותו. לכן האלטער רבי מדייק הרבה יותר. זה לא סתם ללמוד יותר מרגילותו. מה שדיבר בפרק ט"ו זה היה כדי להיות עובד אלוקים. אז לא מספיק שאתה לומד רק פעם אחת יותר מהרגיל, מאה פעם ומאה פעם ואחת. אז היותר הזה זה כבר, זה כבר יותר מרגילותו והוא נקרא עובד אלוקים. אבל כשאתה עושה את החשבון הנפש פה לפי ערך הקל שבקלים, יגיעה עצומה, אז כאן זה לא רק קצת יותר, זה הרבה יותר. וזה הדיוק פה שהרב מדייק: ללמוד הרבה יותר מחפצו ורצונו לפי טבעו ורגילותו ע"י מלחמה עצומה עם גופו.

22:38 כאן צריכים מלחמה עצומה עם גופו. כשבן אדם ילמד הרבה יותר ממה שהוא רגיל ללמוד, צריכים על זה יגיעה מאוד גדולה עם הגוף, ללכת נגד טבע הגוף. כי הלומד מעט יותר מטבעו, הרי זה מלחמה קטנה, נקרא עובד אלוקים כמו שאמרנו, אבל זה מלחמה קטנה ואין לה ערך ודמיון עם מלחמת היצר הבוער כאש, דמיקרי רשע גמור אם אינו מנצח יצרו להיות נכנע ונשבר מפני ה'. אז גם פה נקרא. איך אומרים אצל ה-- אם הוא לא, אם הוא לא נלחם עם היצר, יהיה באופן הזה. אז כמו שאצל הקל שבקלים אומרים שנקרא רשע גמור בגלל שלא נכנע ונשבר לפני פחד ה', אבל שם צריכים יגיעה עצומה. אז אותה יגיעה עצומה צריך שיהיה באופן של י-- בעניין של לימוד התורה. אמ, יש פה בקשר לסיפור, בקשר למה שלמדנו פה עכשיו, שסיפרנו שבוע שעבר את הסיפור של רבי שלום משביד[?]. של רבי שלום משביד[?]. שבוע אחד מהשיעורים דיברנו. רבי שלום משביד[?] אמר שחסיד הוא יותר גרוע מ-מ-- שחסיד הוא יודע אז רבנו מחבל נירנברג[?]. ככה הרבי היה מספר את הסיפור תמיד, שחסיד יודע על רבנו מחבל נירנברג[?]. למה? כי רק חסיד לומד חסידות, אז הוא יודע אז רבנו. אז הוא בכלל לא היה בליובאוויטש, אבל הרבי כן אמר את זה. אבל סתם, אולי הסיפור יש לזה המשך. וחוץ מזה אני את הסיפור שמעתי גם בנוסח אחר מר' מענדל פוטרפס. אולי זה קרה פעמיים או ששתי נוסחאות. זה קרה פעם אחת, לא בטוח, אבל ר' מענדל היה אומר בעוד שהוא שמע גם כן שהרבי של מזרד[?] אמר שחסיד יותר גרוע מראש יבראלווי[?], כך הוא אמר. שחסיד הוא יותר

24:33 גרוע מראש יבראלווי[?]. אז הפרידיקער רבי שאל אותו: עד כדי כך? אז הוא אמר כן. כי למה? כי ראש יבראלווי[?], האלטער רבי אומר שלא מגיעים לו הרהורי תשובה. כן, לא מגיעים לו הרהורי חרטה. וחסיד, בגלל שהוא חושב את עצמו לחסיד, אז אין לו הרהורי חרטה. כי הוא חושב שהוא חסיד. אז כאילו הוא מדי שוגה, מדי שהוא חסיד, אז חסר לו את הרהורי החרטה. אז הפרידיקער רבי אמר לו: נניח שהוא כמו ראש יבראלווי[?], אבל למה אמרת יותר גרוע? אז הוא אומר: ההבדל הוא שראש יבראלווי[?] לא למד חסידות, אבל החסיד למד חסידות, ואף על פי כן אז הוא יותר גרוע. זה היה בעבודת ה'-- הפרידיקער רבי לא הסכים. אמר: ככה לא צריכים להגיד, זה לא זה. לא יודע אם זה אותו סיפור או סיפור אחר. אבל סתם, אבל עוד קשור עם הפרק פה. העניין של האלטער רבי אומר שהבינוני יהיה-- למה הוא יותר גרוע מהקל שבקלים בפרט הזה, מצד הנקודה הזאת? כי הקל שבקלים לא למד. אתה כן למדת, אז הרי דורשים ממך יותר. זה הנקודה פה בעניין.