לקוטי אמרים פרק ל׳ - חלק ב׳

00:00 דובר 1 אנחנו אוחזים פה בפרק ל' בתניא בהתחלה. אז האלטער רבי התחיל-- אני אתחיל עוד פעם לקרוא מההתחלה, כי כבר דיברנו פה כמה פרטים, אבל קראנו רק שתי שורות. אז נתחיל שוב. אומר האלטער רבי בפרק ל': "עוד זאת ישים אל לבו לקיים מאמר רז"ל 'והוי שפל רוח בפני כל האדם'". עוד, עוד עצה שהאלטער רבי נותן איך בן אדם יכול לשבור את החומריות שבליבו כדי שיוכל להיות אצלו העניין של התעוררות הלב, תראה, לשבור את ה-, את ה-, את הטמטום מהמוח והלב, הכבדות. על ידי מה? על ידי לקיים מה שחז"ל אומרים: "והוי שפל רוח בפני כל האדם". להתבונן בשפלות שלו ביחס לכל בני אדם. האלטער רבי מסביר: "והוי באמת לאמיתו בפני כל האדם ממש", שאפילו בפני קל שבקלים צריך להיות שפל רוח. אחרי זה שני פרטים. צריך שזה יהיה באופן של אמת לאמיתו, כמו שדיברנו בשיעור הקודם, לא רק לעשות את עצמו כאילו, אלא שבאמת להרגיש את השפלות שלו. "ובפני כל האדם", הכוונה כל האדם ממש, אפילו הבן אדם הכי נמוך. איך יכול להיות באמת לאמיתו שהבינוני, שהוא במחשבה דיבור ומעשה בשלימות, ירגיש את עצמו שפל רוח לפני כל אדם, אפילו בפני קל שבקלים? הרי זה היפך המציאות. על זה האלטער רבי מסביר: "והיינו על פי מאמר רז"ל 'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו'". כדי שיוכל בן אדם לקיים את זה, אז זה על ידי ההסבר הנוסף במה שאומרים חז"ל, שאומרים: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו", שבן אדם לא יכול לדון את החבר שלו עד שהוא לא נמצא במקום, באותו מצב, באותו מקום שהחבר שלו נמצא. וזה בעצם שני אמרי חז"ל האלה לפי רבי עובד[?],

01:56 דובר 1 ואחד משלים את השני. איך בן אדם יכול באמת להיות שפל רוח בפני כל האדם? זה על ידי שאתה באמת יכול לקיים את העניין של אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו. זאת אומרת, אני אגיד את הנקודה, אחרי זה נראה את זה בפנים. נקודת העניין שהאלטער רבי אומר פה זה שכשאני בא לחשוב על עצמי ביחס ל-- לבן אדם אחר, אני לא יכול לחשוב רק על הפועל ממש. כן? כמה דפים אני למדתי, כמה דפים הוא למד. כמה מצוות אני עושה, כמה מצוות הוא עושה. זה לא החשבון. החשבון לא יכול להיות בכמות. מה אתה עושה? כמה אתה עושה? להעריך את העשייה שלך כלפי העשייה של השני זה לא חשבון אמיתי. החשבון האמיתי צריך להיות כמה מאמץ, כמה השקעה. יכול להיות לפעמים בן אדם עושה פעולה קטנה וזה שווה הרבה. בן אדם יכול לעשות הרבה פעולות וזה לא שווה בערך לפעולה הקטנה של הבן אדם השני. זה הפשט. "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". כשאתה רוצה להסתכל על בן אדם אחר, לדון אותו, אתה לא יכול לדון מה הוא עושה. אתה צריך לדון באיזה מצב הוא נמצא, ולפי ערך המצב שהוא נמצא שמה, אז יכול להיות שהעבודה שלך וכל המצוות ומעשים טובים שאתה עושה הם לא בערך למאמץ שהבן אדם השני עושה בפעולה אחת ויחידה שהוא עושה, ובמילא יכול להיות שהפעולה האחת והיחידה שהוא עושה, למרות שבמשך כל היום הוא באין ערוך להנהגה שלך, אבל יכול להיות שהמאמץ הזה שווה יותר מכל המאמצים שאתה עושה בהנהגה שלך, שאתה לא צריך להתאמץ כל כך. אז זה, זה היסוד של פרק ל' שהאלטער רבי בא ומסתכל. תראה, יש

03:52 דובר 1 פה עוד הרבה פרטים, אבל זו נקודה יסודית בעניין, וזה הפשט שעל פי מה שאומרים חז"ל, "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו", אז על פי זה בן אדם באמת יכול להרגיש שפל רוח בפני כל אדם, אפילו בקל שבקלים, כי יכול להיות שהקל שבקלים, לפי ערך הניסיונות וההעלמות והסתרים והקשיים והיצר וכולי, והמקום שהוא נמצא, הקשיים שיש לו, אז, אז, אז, אז הוא יכול להיות הרבה יותר טוב ממך, שלך אין את כל הניסיונות האלה ואת כל הדברים האלה. אז זה הבסיס. דרך אגב, יש משהו דומה למה שאנחנו לומדים פה בתניא. יש משהו דומה ברמב"ם. הרי הרמב"ם הידוע בהלכות תשובה. הרמב"ם אומר בקשר לעניין של שלושה ספרים, כתוב בנוגע ליום הדין, ראש השנה. אז יש ספרן של צדיקים וספרן של רשעים וספרן של בינוניים. כן, מי שבן אדם יש לו רוב זכויות אז הוא נכתב ונחתם לאלתר, כן, לאלתר בספרן של צדיקים. זה הגמרא בראש השנה. ומי שהוא רשע אז הוא נכתב ונחתם לאלתר בספרן של רשעים, ומי שבינוני אז מחכים לו עשרת ימי תשובה. אז הרמב"ם אומר, מה, מה זאת אומרת? האם זה הולך בכמות? מי שיש לו יותר מצוות אז הוא בספרן של צדיקים. מי שיש לו יותר עבירות זה בספרן של רשעים. אז הרמב"ם אומר שלא. הרמב"ם בהלכות תשובה אומר שרק הקדוש ברוך הוא, הוא היחיד שהוא יודע לעשות את החשבון הזה. מי, מה, איך, איך יכול להיות מצווה אחת, זכות אחת של בן אדם אחד ששווה הרבה יותר מריבוי עניינים של עבירות? ועל דרך זה יכול להיות ריבוי מצוות שהם לא שווים כל כך. זאת אומרת החשבון הזה, לשקול את, את, את, את הטוב כנגד הרע, את

05:54 דובר 1 המצווה הזאת כנגד החובות, זה רק הקדוש ברוך הוא היחיד שיכול לשקול את זה. והביאור זה כמו שאנחנו לומדים פה, כי זה הרבה דברים תלוי גם כן במאמצים, בכוחות, במלחמה וכמה נפש נמצא בפעולה שהוא עושה. זה אחד מהדברים שאחד מהרבנים הולכים למקצועים. הרבי דיבר כן ללכת להניח תפילין ליהודי. אחר כך אתה אומר: מצווה אחת, פעולה אחת. אז יש בזה הרבה עניינים, כמובן, שמוסבר בתוך כל העניינים יש את האות הזה שיכול להיות אצל יהודי שמניח תפילין פעם אחת. אז המעשה הזאת זה המעשה המכריע את הכף גם בנוגע לאותו יהודי עצמו וגם בנוגע לכל העולם. למרות שלכאורה האדם הזה יכול להיות שבמשך כל היום עושה ריבוי עניינים, אלף ואחת ריבוי עניינים, עבירות, וכאן הוא עשה רק הנחת תפילין אחת. אבל המסירות נפש, ה-ה-המאמץ הזה שהוא עשה בפעולה הזאת יכול להיות שווה הרבה יותר מכל שאר הדברים. על כל פנים, זה מה אומר הרבי, אבל זה דומה למה שאנחנו לומדים פה בתניא. וכאן האלטער רבי מתחיל לבאר מה החשבון שבן אדם צריך לעשות כדי להרגיש את השפל רוח בפני כל אדם. אומר האלטער רבי: אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו. מה פירוש של המילה למקומו? אז יש פה שני פירושים, והאלטער רבי כולל את שני הפירושים ביחד. האם הכוונה מקומו בגשמיות או האם הכוונה מקומו ברוחניות? והאלטער רבי כותב את שני הדברים. דבר ראשון האלטער רבי אומר בגשמיות, כי מקומו גורם לו לחטוא. לפעמים יכול להיות המקום הגשמי איפה הבן אדם נמצא בחיים זה מה שגורם לו להיות במצב שהוא נמצא וגורם לו לחטוא. להיות פרנסתו לילך בשוק כל היום. הבן אדם הזה, המקום שלו, איפה שהוא נמצא.

07:47 דובר 1 הוא נמצא במקום כזה שכל הזמן צריך להסתובב בשוק. אז זה מקום פרוע, מקום פרוץ. ולהיות מיושבי קרנות. אז הרבי מסביר פה בביאורים על התניא שהפשט זה עוד עניין. זאת אומרת, הוא בן אדם שבשביל הפרנסה שלו צריך להסתובב בשוק כל היום, ובשעה שהוא לא מסתובב בשוק, כשהוא לא עובד, אז איפה המקום שהוא נמצא? מיושבי קרנות. כאילו יושב במקומות כאלה ששם הם מקומות לא, לא, לא, לא, לא, לא מקומות קדושים, מקומות כאלה ששם מסתובבים אנשים. יושבי קרנות זה ביטוי כבן אדם שיושב בפינות של הרחוב ושמה יהיה. אה?

08:32 דובר 2 זה בגלל הפרנסה?

08:34 דובר 1 לא. דבר ראשון, פרנסתו כל היום; להיות מיושבי קרנות זה כשהוא לא בפרנסה. ככה הרבי אומר פשט, כאילו שם המקום שלו. למה המקום שלו שם אני לא יודע. ועיניו רואות כל התאוות. בגלל שהוא נמצא במקום ההוא, אז במילא שמה הוא אקספוזד. המצב הוא ששמה העיניים שלו רואות, כמו שמוסבר שהבן אדם בעיניים זה אחד מהאיברים שקשה לשלוט עליהם. כתוב על אברהם אבינו היה חמישה איברים שגם העיניים זה מהאיברים ש-ש-שפתוחות, וממילא מסתכלים. ועיניו רואות את כל התאוות. אז הוא רואה את כל הדברים. והעין רואה והלב חומד. ברגע שהעין רואה אז הלב חומד. זה מה שהלשון הידוע, שעינא וליבא תרי סרסורי דעבירה. העיניים והלב זה השמשים של החטא. העין רואה והלב חומד, ומשמה מגיע כל שאר ההמשך עד שעד שמגיע לחטא בפועל. והעין רואה והלב חומד, ויצרו בוער כתנור בוער מאופה. היצר הרע שלו בוער כמו תנור של תנור אפייה. כמו שכתוב בהושע, הוא בוער כאש להבה וגו'. שהיצר הרע בוער אצלו כמו אש להבה. בעצם זה שני פסוקים בהושע. מה שכתוב לפני זה, כתוב אחרי זה, זה שניהם פסוקים בהושע. והאלטער רבי כתב באמצע, יש צורך עיון כזה: למה האלטער רבי כותב את זה בסגנון כזה? הוא מביא את הלשון ויצרו בוער כתנור בוער מאופה. אחרי זה אומר כמו שכתוב בהושע, הוא בוער כאש להבה וגו'. אז בכלל הרבי שואל עכשיו: וגו' זה מיותר, כי זה סוף של פסוק. אז לכאורה המילה וגו' לא צריך להיות פה. כן, אבל, אבל כללות העניין זה חיבור של שני פסוקים בהושע. והאלטער רבי כותב באמצע כמו שכתוב בהושע, כאילו שה״כמו שכתוב בהושע״ זה הולך על הפה ועל האחור. זה

10:40 דובר 1 רגיל בתניא שיש כזה סגנון שהאלטער רבי כאילו כותב באמצע והוא מתכוון לשני הצדדים. אבל מה בדיוק ההבדל בין שני החלקים האלה, שאומרים יצרו בוער כתנור בוער מאופה והוא בוער כאש להבה? אז במפורש התנ״ך שמה יוצא שהפסוק יצרו בוער כתנור בוער מאופה מדבר על היצר שקשור עם ראיות אסורות. היצר הרע שקשור עם, עם, עם זנות, עם הסתכלות בדברים אסורים. אז זה, זה בהמשך למה שאמר קודם. כן, עיניו רואות כל התאוות והעין רואה והלב חומד ויצרו בוער כתנור בוער מאופה. זאת אומרת, זה המשך לעניין הקודם. זה מדבר על היצר הרע שקשור עם תאוות הניאוף. מה שאין כן הפסוק השני שהוא מביא אחרי זה, הוא בוער כאש להבה וגו', זה מדובר על תאוות, על תאוות הרציחה, כעס, רציחה. האש שקשור עם, עם הרשע בנפש, עם תאוות, עם רציחה, עם כעס, עם החלקים האלה שבנפש. זה שני סוגים של אש. יש אש של תאווה, שזה היצר הרע של גילוי עריות, ויש אש של, של שפיכות דמים, שזה היצר הרע שקשור עם כעס, עם קנאה, עם רציחה. שני סוגים, שניהם זה סוג של אש. אז זה גם כן הסבר אולי למה האלטער רבי הפסיק באמצע ״כמו שכתוב בהושע״, כאילו יש לו שני עניינים. יש מה שדיברנו פה בהתחלה שהבן אדם פרנסתו בשוק. שמה זה העניין של תאווה שקשור עם, עם ראייה, תאווה שקשור עם גילוי עריות. ואז הוא מוסיף שיש גם את העניין של ״בוער כאש״, שיש לו, שיש את המידות רעות שקשור עם, עם, עם שפיכות דמים ומינות עונג חבריו. על כל פנים, הנקודה של העניין הוא שזה מקומות רוחניים. אמרנו שיש שני פירושים במקומו של חברך.

12:51 דובר 1 אז כשנגיע למקומות, יש מקום בגשמיות, יש מקום ברוחניות. זה מה שאומר שפרנסתו בשוק, מקום ברוחניות. זה העניין של יצרו, יש לו המדרגה שלו, המצב הנפשי שהוא נמצא במצב כזה שהיצר הרע שלו בוער כאש להבה. אז זה מקום ברוחניות. מה שאין כן מי שהולך בשוק מעט, בן אדם כמו שהוא לא הולך הרבה בשוק ורוב היום יושב בבית. אז ממילא מקום בגשמיות זה מקום יותר שמור. ככה יצא בהשגחה פרטית שהוא לא בן אדם שצריך לעבוד ברחוב. הוא יושב בבית, יושב בבית המדרש, יושב בישיבה, יושב בכולל, יושב במקום ששם אין הרבה הרבה דברים שמביאים לדברים האסורים, ובמילא אז המקום שלו בגשמיות יותר שמור. וגם אם הולך כל היום בשוק, יכול להיות שאין הם מחוממים כל כך בטבעם. אפילו נאמר שהוא כן הולך לשוק. יהיה בן אדם שיכול להיות בינוני, לא חייב להיות דווקא בחור ישיבה. יכול להיות בעל עסק שהוא גם כן בינוני. אבל תראה בתניא פרק י"ג הרי דיבר שיש כמה סוגים של בינוניים. יש בינוני, בינוני יושב אוהל, יש בינוני בעל עסק, ובמילא יכול להיות שהוא כן, אבל אף על פי כן, בנוגע למקום רוחני, יש מקום שלו, המדרגה בנפש. יכול להיות שאין הם מחוממים כל כך בטבעם. אז יש שני הצדדים אצל הקל שבקלים: גם בגשמיות הוא נמצא במקום מסוכן, וגם ברוחניות יש לו יצר הרע גדול, יש לו אש. מה שאין כן אצל הבינוני, הוא נמצא במקום שמור, ואפילו נגיד שהוא לא במקום שמור, אבל יש לו. יכול להיות דווקא שיש לו את האש מטבעו, בן אדם יותר קר. יכול להיות שאין הם

14:48 דובר 1 מחוממים כל כך בטבעם, כמו שלמדנו בפרק ט"ז, שיש אנשים כאלה שהם מבחינת מרה שחורה והם מצוננים בטבע, אנשים שהם מטבע אנשים יותר קרים. בעניין התאוות הם מצוננים בטבעם, כי אין היצר שווה בכל נפש. כל אחד יש לו יצר הרע מסוג אחר. יש שיצרו כו', כמו שכתוב במקום אחר. תראה, הוא לא מסביר. תראה, הוא רק אומר שהרי ידוע, כל אחד יש לו סוג יצר הרע אחר. יש שיצרו כו', כמו שכתוב במקום אחר. מה בדיוק יש שיצרו כו'? תראה, הוא לא אומר מה הכוונה כמו שכתוב במקום אחר, גם לא יודעים. כשדיברנו פעם שהרב אומר כמו שכתוב במקום אחר, אז זה יכול להתכוון לכל מיני מקומות אחרים, לאו דווקא מקום מסוים, אבל מה שאני רואה בחסידות, כן, זה מקום. לא יודע אם ראיתי את זה בביאורים של רבי סעדיה גאון או בביאורים של חסידים, אבל יש חסידות. לפעמים מציינים למציינים. קודם מציינים לביאור של הבעל שם טוב, שיש תורת הבעל שם טוב על המשנה "איזהו גיבור? הכובש את יצרו". הבעל שם טוב מדייק, מה הדיוק "הכובש את יצרו"? איזהו גיבור הכובש את היצר? מה יצרו? מה בדיוק יצרו? הבעל שם טוב אומר שכל אחד יש לו יצר שלו. הגיבור זה לא סתם שהוא כובש יצר. הגיבור זה שהוא כובש את יצרו, היצר המיוחד, המיוחד שלו. כל אחד יש לו מידה רעה שלו, יש לו את ה־ את היצר הרע הפרטי שלו. זה החולשות, ה־ה־הדברים, כל אחד יודע איניש בנפשיה, הדברים שהוא במיוחד מתמודד איתם, מה שנקרא היום אתגרים, אתגרים, שכל אחד יש לו את העניינים האישיים שלו. אז על זה אומר הבעל שם טוב, זהו גיבור, הכובש את יצרו, היצר הפרטי

16:45 דובר 1 שלך. לפעמים מציינים פה גם כן את העניין שמוסבר במאמרים. יש בקונטרס התפילה, אה, בכמה מקומות שמדברים על העניין של שור וכבש או עז, שיש את שלושה סוגים של נפש הבהמית. יש אחד שיש לו נפש הבהמית של שור, של נגח, כן, שהבהמית שלו, שהוא עם גבורה של נגח. יש אחד שיש לו נפש הבהמית של כבש, שזה יותר דק, דקות הרע, יותר תאוות דקות. יש תאוות הלבושים, תאוות דקות, זה של כבש. זה לא אומר שזה יותר טוב, זה רק סוג אחר. אחרי זה יש את העניין של עז, אה, עז זה יצר הרע של עקשנות, אה, עזות, עקשנות, כאילו אינדיפרנציה, לא, לא, לא מתרגש. זה סוגים שונים של נפש הבהמית, וכל אחד, יש כאלו שיש להם שור, יש להם כבש, יש להם עז. אז זה נקרא יש יצר, סוגים שונים של יצר הרע. יותר מה שקשור עם הנקודה שאנחנו לומדים פה בתניא, "ראה איך יהיה", שאומר שיש אנשים יותר חמים ויש אנשים יותר קרים. אז זה יש לקשר עם השיחה הידועה שהרבי מבאר את העניין של עקרב ונחש. זה חלק ב', זו שיחה של עקב, ששם הרבי מביא שיש שני סוגים של, של נפש הבהמית. יש כאלה שיש להם נפש הבהמית של נחש, אנשים חמים, חמימות רע, ויש כאלו שיש להם יצר הרע של עקרב, שעקרב הוא קר, הוא הורג, אה, הארס של העקרב זה קר, זה הורג, מקרר את האדם, מחמם את האדם, מקרר את האדם, זה בין נחש ועקרב. והרבי מסביר שזה שני סוגים של יצר הרע. אנשים שיש להם אש להבה, יש אנשים הפוך, אנשים מאוד קרים. הרבי הרי אומר שמה שבמידה מסוימת

18:47 דובר 1 הבן אדם קר הוא יותר גרוע אפילו. בן אדם חם, למרות שעכשיו החמימות שלו זה בתאוות, אבל ברגע שהוא יהפוך את הלב שלו אז החמימות הזאת ייכנס לטוב מאוד, אז הוא יכול להגיע למעלות מעלות. אדם קר, קרירות זה, זה קליפה קשה. כן, כי צריכים עקרב לא, לא, לא יפסיק. אם בן אדם יש לו יצר הרע של עקרב אז זו עבודה קשה. צריך להוציא את הקרירות, כי בקדושה צריך להיות דווקא חמימות. זו השיחה שהרבי מסביר. אז גם פה זה מתקשר. למשל הרבי אומר פה בתניא "יש שיצרו" וכולי. רוצה להגיד, זה שאתה יכול להיות ברחוב ואין לך את כל ההתלהבות והחמימות והאש שיש לאיש ההוא, זה בגלל שאתה, יש לך את הטבע קרירות. אז זה לא שאין לך יצר הרע, יש לך יצר הרע מסוג אחר.

19:38 דובר 3 זה קשור ל...

19:43 דובר 1 יכול להיות. כן. סתם, זה קשור. אני לא יודע. אני לא, לא מכיר כל כך את הסוגיה, אבל בפשטות זה קשור עם ה... כן. אקו פוני. אז זה הוורט שאותו הרבי אומר פה. אז ממילא זה היסוד. הרבי אומר וורט, יש מהרבי, כן, ונגיע לכללות העניין שאנחנו לומדים פה, שהבן אדם צריך להרגיש פחות בפני כל אדם, גם בפני קל שבקלים. יש מהרבי וורט נפלא. הרבי אומר, בפשטות כשלומדים פרק ל', אז היסוד של פרק ל' זה שהאלטער רבי רוצה להשפיל את הבינוני. כן? האלטער רבי רוצה להסביר לבינוני שהסיבה למה לא יכול להתפלל ולמה יש לו טמטום הלב זה בגלל הגסות, כן? הגסות של נפש הבהמית. צריכים לשבור את הגסות, וזה אחד מהחשבונות כדי לשבור את הגסות. אבל הרבי מסביר פשט אחר גם כן. האלטער רבי פה גם כן מנסה ללמד אותנו את העניין של הוי דן את כל האדם לכף זכות. יש פה יסוד כללי בעבודת ה'. רק, ודרך אגב, זה לא שזה המטרה פה והמשך העניינים של הפרק, אבל מפרק ל' אנחנו מקבלים יסוד. האלטער רבי מלמד אותנו יסוד שזה קשור עם כללות התניא. איך צריכים להסתכל על יהודי? הרי כללות העניין של התניא, האלטער רבי מלמד איך צריכים להסתכל על יהודי. אנחנו יודעים הרי שהלב של התניא זה אהבת ישראל, והרי ידוע שהאלטער רבי הכניס את פרק ל"ב אחרי שהוא גמר את כל התניא. זאת אומרת, האלטער רבי כתב את מהדורה קמא, היה בלי פרק ל"ב, בלי העניין של אהבת ישראל. רואים במהדורה קמא של התניא אין את פרק ל"ב. אחר כך האלטער רבי תפס את התניא ואז הוא הכניס את העניין, וזה כן לא

21:35 דובר 1 קשור כי ידוע. לומדים פרק ל"ב, זה ידוע שפרק ל"ב בתניא לא קשור, זה באמצע העניין. זה לא קשור לפני זה ולא אחרי זה, אבל זה בא ללמד אותנו, כמו שהרבי מסביר, יש את המאמר גם של הנעלות עדי, הראב"ד שבבא בבא, שהרבי מביא את היסוד הזה שהלב של התניא זה אהבת ישראל. זאת אומרת בתניא, בנוסף לזה שהאלטער רבי מלמד אותנו דרך בעבודת ה' מן המוקדם, האלטער רבי מלמד אותנו גם כן את היסוד איך ש-- איך להסתכל על יהודי. אז כאן בפרק ל' כשהאלטער רבי מלמד אותנו את הכוח שיש לקל שבקלים, היסוד שהאלטער רבי אומר פה, שקל שבקלים, אתה אומר בן אדם שהוא נמצא בשפלות המדרגה, אף על פי כן לדעת שהקדוש ברוך הוא שם אותו במקום כזה שיש לו ניסיונות גדולים, מקומו, הן מקומו הגשמי והן מקומו הרוחני בנפש, שזה אומר שיש לו כוחות מיוחדים. זה הוורט הידוע שהרבי תמיד אומר, כן, שבן אדם, שזה מה שאנחנו נראה גם בהמשך הפרק, שגם קל שבקלים אין לו תירוצים, כן? כי בעצם הוא יכול להתגבר, יש לו את כל הכוחות. אז כאן האלטער רבי רוצה גם ללמד אותנו את העניין אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, גם את העניין של הוי דן את כל האדם לכף זכות. כשאתה רואה בן אדם שנמצא במצב כזה, אתה צריך להבין שהבן אדם הזה, הקדוש ברוך הוא שם אותו בניסיון מאוד מיוחד, כן? הן מצד המוחין והן מצד הנפש, נמצא בניסיון גדול. אז זה ודאי בגלל מה? בגלל שיש לו כוחות עצומים שיכול להתגבר עליהם. ועצם ההתבוננות בזה, זה הרבי-- הרבי מסביר, זו שיחה נפלאה שיש מהרבי בחלק כ"ז בליקוטי שיחות

23:16 דובר 1 פרשת אמור. יש שם הרבי מסביר שכשבן אדם מדבר טוב על השני, כן, וחושב טוב על השני, כשאתה מלמד-- דן אותו לכף זכות, אז זה לא רק עניין בפני עצמו, כי יש עניין משום מידת אהבת ישראל לדון לכף זכות, אלא זה מגלה את הטוב הנעלם שיש אצל היהודי הזה. כשאתה דן את הקל שבקלים לכף זכות, אז על ידי זה אתה מגלה בו את הטוב שבו. זה כוח עצום שבמחשבה עצמה אתה מעורר את המעלות, את הכוחות שיש לו להתגבר על הניסיון. על דרך כמו שאומרים בצד הלא טוב הזה, כן? אומרים, הרי-הרי אומרים, הרי אומרים הרבי בחסידות בצד השני שכשבן אדם מדבר דברים לא טובים, כשאתה מדגיש את החסרונות של הזולת, אז אתה מוציא את זה החוצה, כן? לכן זה כתוב שצריכים להיזהר, כן, לא ל-ל-להגיד מילים לא טובות. כשאתה אומר דברים שליליים אתה מגלה את הרע הנעלם ש-ש-בנפש. אתה מדבר על הרע ש-ש-אתה מעורר את זה. זה הרי מה שהרבי מביא ב"היום יום" שכאשר בן אדם אמר משהו שלילי אז זה לשון הרע, כן? למה לשון הרע הורג גם את מי שמדברים עליו? כי על ידי הלשון הרע הם מעוררים את הרע, מביאים את זה כלפי חוץ. על דרך זה יש ב"היום יום" שמה את הסיפור עם הבעל שם טוב שהוא הראה לתלמידים שכשמישהו אמר לשני שהוא הולך, אה, לקרוע אותו כמו דג, אז הבעל שם טוב הראה שזה התקיים. זאת אומרת יש את הכוח ב-ב-דיבור שזה פועל את הפעולה באופן רוחני. אז כל שכן בקדושה, מרובה מידה טובה, שעל ידי שאתה מלמד זכות על יהודים, על ידי זה שדנים את היהודי השני לכף זכות ומלמדים זכות עליו,

25:11 דובר 1 על ידי זה פועלים לעורר בו את הטבע הנעלם שבו, נותן לו את הכוחות שהוא יוכל להתגבר על הניסיונות. וזאת הכוונה הפנימית שהרבי אומר שמה בשיחה, ומביא מפרק כ"ז בתניא גם כן. לגלות את הכוחות הנעלמים שיש לכל אחד ואחד, שיוכל להתגבר על הניסיונות. אצל הרבי היה נהוג במשך השנים, בתקופה של אלול, ואפשר לראות את זה בשיחות, כמה וכמה שנים, במפורש. הרבי כל שנה היה קבוע בתקופה של אלול, שהרבי דיבר הרבה פעמים על העניין של לדון לכף זכות, בפרט בחודש אלול. הרבי היה מדבר מאוד מאוד חריף על אלו בעלי מוסר והדרשנים, שמגיע חודש אלול הם מדברים דרשות של שלילה. מדברים על עבירות, מדברים על הרע, מדברים על החטאים, מדברים על זה. והרבי היה אש. יש שיחות, וואו. הרבי צעק, כן, כאילו חודש אלול זה זמן, כל השנה, בפרט חודש אלול, שנמצאים בזמן של מלך בשדה, בזמן של הכנה לראש השנה ורוצים לעורר. צריכים לדבר רק בשבחים של ישראל ורק להדגיש, אדרבה, עד כמה כל יהודי יש לו כוחות וכולי וכולי. יש כמה וכמה שיחות בסגנון הזה, שדווקא בזמן הזה צריך להיות תוספת דגש בזהירות בעניין הזה של לא לדון לכף חובה. לדבר בזכותם של ישראל, שבחים של ישראל. לכן גם כן היו נוהגים אצל רבותינו נשיאינו, חסידים בכלל, שבתקופה הזאת היו מרבים לספר סיפורים על רבי לוי יצחק מברדיצ'ב. לדבר שאצלו היה הרי, כידוע, שאצלו היה כל העניין הזה של סנגור, שבחים של ישראל בכל דבר, לראות מעלה, לראות את הטוב של היהודי. זה עניין מיוחד שקשור בהווי הזה. כמו שאמר הרבי מהר"ש או הצמח צדק, שבליל ראש השנה אז המלאכים, עשרות אלפי מלאכים עומדים בשמיים ומחכים

27:12 דובר 1 שיהודי אחד יגיד לשני ״לשנה טובה תיכתב ותיחתם״, שאחד מברך את השני, שהמלאכים מחכים לשבחים של ישראל הרבה יותר מתפילות של צדיקים. זה פתגם שנמצא בשיחות בקשר לראש השנה. אז זה הנקודה שהרבי פה מלמד אותנו בתניא. אה, טוב, נמשיך בזמן אחר.