לקוטי אמרים פרק ל׳ - חלק א׳

00:00 נו, היום אנחנו מתחילים פרק ל' בתניא. פרק ל', האלטער רבי ממשיך פה בהמשך הסוגיה להסביר איך בן אדם פועל לשבור את החומריות של הגוף והנפש הבהמית. כשיש טמטום הלב והבן אדם מרגיש שהוא לא יכול להתפלל, לא יכול לעשות התבוננות, זה בגלל שהחומריות של הגוף התגברה על הצורה, על הנפש האלוקית. צריך לעשות שבירת החומר. האלטער רבי בפרק כ"ט נתן עבודה שלמה. בכללות, האלטער רבי נתן שתי עצות כלליות בפרק כ"ט, במה צריך להיות, איך פועלים את השבירה של חומר הגוף והנפש הבהמית: על ידי התבוננות בעניינים שפועלים שבירת הלב, או על ידי ״ירעים עליה בקול רעש״. זה היה שתי העצות שהוא נתן בפרק כ"ט. ועכשיו בפרק ל' האלטער רבי הולך לתת עוד התבוננות, עוד עבודה. יש עוד אופן איך בן אדם פועל את העניין הזה של השבירה. אומר האלטער רבי בפרק ל': ״עוד זאת ישים אל לבו״. עוד דבר שבן אדם צריך להתבונן, ״והוי שפל רוח בפני כל האדם״, כדי לשבור את החומריות של הגוף והנפש הבהמית, של הגסות של הקליפה. אז בן אדם צריך להתבונן במאמר חז"ל ״והוי שפל רוח בפני כל האדם״. זאת אומרת, להתבונן בשפלות שלו, אה, ה-ה-שפלות שלו, עד כדי כך שהשפלות שלו, איך זה ביחס לכל האנשים בעולם. זאת אומרת, בפרק הקודם האלטער רבי דיבר על השפלות של בן אדם כלפי עצמו. איך שבן אדם עושה חשבון הנפש ומתבונן בשפלות שלו ביחס לעצמו, ביחס ל-- בנוגע לעניינים שהוא עושה לא טוב, בנוגע ליצר הרע, בנוגע לטבע ובנוגע לעניינים של חטא סיני וכולי. היה כל מיני חשבונות שהאלטער רבי נתן בנוגע לשפלות האדם בנוגע לעצמו. כאן האלטער רבי

02:16 מדבר על שפלות האדם ביחס לאנשים אחרים. ולהוסיף בשבירה. להוסיף בשבירת החומר של גסות הרוח של הקליפה, זה להתבונן עד כדי כך עד כמה המצב שלו ביחס לכל העולם, והשפלות שלו ביחס לכל האנשים, זה עוד יותר מבטש את גסות הקליפה. כמו שהרי אמרנו בפרק הקודם, שכל העניין של הטמטום המוח והלב זה גסות הקליפה. צריכים לשבור את הגסות, וזה העניין של פרק ל'. האלטער רבי ייתן חשבון, והתבוננות אצל בינוני. אנחנו מדברים פה על צד בינוני. כן, ואף על פי כן גם אצל בינוני יש חשבון, וחשבון אמיתי, להרגיש את השפלות שלו כלפי כל בן אדם, ובמילא זה ישבור את הגסות, ושבירת הגסות זה עוד עצה איך לבטל את הטמטום המוח והלב. יש עוד הבדל בין פרק כ"ט לפרק ל', אה, שפרק כ"ט האלטער רבי דיבר גם כן שפלות ביחס לבעלי חיים. אחד מהדברים שבפרק כ"ט האלטער רבי הרי הסביר זה היה שהבן אדם מרגיש יותר נמוך מבעלי חיים. זה האלטער רבי אמר בתחילת פרק כ"ט, זה שהוא יותר גרוע אפילו מבהמות וחיות, שבהמות וחיות לא יכולים לעבור על פי הוי', והוא יש לו כן את היכולת, שלכן הוא אמר שהוא יותר גרוע אפילו מ-מ-מבעלי חיים טמאים וכולי. אז בפרט הזה גם כן ההבדל בין פרק כ"ט ול', שם הוא דיבר ביחס לעבירות וכולי, שבן אדם יש לו את היכולת ליפול בעבירה, שמצד הפרט הזה אז זה שפלות ביחס לבעלי חיים. פרק ל' הוא מדבר שפלות ביחס לבני אדם. ההתבוננות שיתבונן בפרק ל' זה יהיה השפלות שלו ביחס לכל אדם. אז מה? מה חז"ל אומרים? חז"ל אומרים, ״והוי שפל רוח בפני כל האדם״, זה המאמר חז"ל בפרקי אבות. אומר

04:12 האלטער רבי: ״והוי באמת לאמיתו בפני כל אדם ממש אפילו בפני קל שבקלים״. אז האלטער רבי מוסיף פה תוספת ביאור, שהפשט של ״והוי שפל רוח בפני כל האדם״, הכוונה היא, האלטער רבי אומר פה שני חידושים. חידוש אחד זה ש״והוי״ זה באמת לאמיתו, זה חידוש אחד. כן. וחידוש שני, שבפני כל האדם הכוונה בפני כל אדם ממש אפילו בפני קל שבקלים. מה הם שני החידושים? כשלומדים את המשנה, ״והוי שפל רוח בפני כל האדם״, זה פשט במשנה, וככה מוסבר גם במפרשי המשנה. יש כמה וכמה מפרשי המשנה, אבל יש במפרשי המשנה, רואים, מדברים על מפרשי המשנה אמיתיים דיי לעשות. אז מובא שהפשט זה ״והוי שפל רוח בפני כל האדם״, זה הרגשה שאדם צריך להרגיש. זאת אומרת, זה לא חייב להיות אמיתי. בן אדם צריך להרגיש את עצמו שפל רוח מכל אדם. זאת אומרת, אפילו שהוא בפנים יודע את האמת שהוא יותר גדול מהשני. זאת אומרת, הוא יודע באמת שהוא תלמיד חכם, הוא ירא שמיים, הוא למד, הוא צדיק. בן אדם באמת יהיה אמת, בן אדם... והשני הוא אין ערוך ובלי ערך אליו. אף על פי כן, הוא צריך להתנהג בהנהגה, בפועל. ההתנהגות שלו צריכה להיות ההתנהגות של שפלות. כן. אתה יכול לדעת את האמת, לא צריך אבל להראות את זה. אז הכוונה, וככה נראה לרבינו יונה ועוד כמה ממפרשי המשנה מפרשים, ״והוי שפל רוח בפני כל האדם״ זה בהתנהגות. בן אדם צריך להתנהג בשפלות הרוח. לא להרים את ה-- לא להרגיש אה... כן? על דרך כמו שמובא ברמב"ם וגמרא, שבן אדם לא צריך להיות אה, ב-- על הציבור. איך כתוב שמה? שבן אדם לא צריך אה, אה להראות אה, אה שליטה

06:11 על הציבור, גם אם הוא רב אמיתי ומנהיג אמיתי, צריך להיות את זה הכל באופן של, של, של ענווה ושפלות. כן. על כל פנים, אז זה הפשט איך שלומדים כמה מהמפרשים. זה, זה עניין אחד. על דרך זה, ונגיע לעניין שבפני כל אדם, אז גם כן יש בכמה מהמפרשים שמדייקים שמה הפשט בפני כל אדם? אנשים מיוחדים חשובים, אנשים, אנשים שיש להם תוכן. לא הפשט, אה, בלי גבול כאילו. בפני כל אדם הכוונה אנשים שהם בדרגה שלו, ברמה שלו, בערך אליו. אז בזה צריך להיות הנוהג. אבל אם הוא בן אדם שהוא ממש עם הארץ או בן אדם שהוא ממש בנג-- לא בערך אליו, עליו לא נאמר העניין הזה. והאלטער רבי בא לשלול את שני הפרטים האלה. זה מה שהאלטער רבי אומר. "והוי שפל רוח", אומר האלטער רבי, "והוי באמת לאמיתו". זה לא רק התנהגות, אלא באמת לאמיתו זה אמת. בן אדם צריך באמת להיות משוכנע שהוא יותר שפל רוח באופן אמיתי מכל אחד ואחד. ובפני כל האדם לא מתכוונים סוג מסוים, אלא בפני כל האדם הכוונה גם כן כל האדם ממש, אפילו בפני קל שבקלים, וזה החידוש הגדול של האלטער רבי. תורה אמת, פנימיות התורה שגילה את פנימיות האמת לאמיתה בכל עניין ועניין, שגם כשהמשנה אומרת, "והוי שפל רוח בפני כל אדם", הכוונה באמת לאמיתו שפל רוח ובפני כל אדם ממש, אפילו קל שבקלים. השאלה היא איך זה יכול להיות? מדברים פה על בינוני, ובינוני עובד ה' באמת. בינוני שהוא מחשבה ודיבור ומעשה בשלמות. איך אפשר לדבר, להגיד אצל הבינוני שיש לו באמת לאמיתו הרגש של שפל רוח ובפני כל אדם ממש, קל שבקלים, הרי זה לא שייך בערך. אז

08:06 על זה האלטער רבי מקדיש פה את פרק ל' להראות לנו, להסביר איך בן אדם מגיע לזה. יש פה דיוק נפלא מהרבי והסבר נפלא במכתב, שבעצם הדבר הזה כבר, זה מכתב שהרבי כתב לפני הנשיאות, ואחרי זה זה נדפס בליקוטי שיחות בסגנון של שיחה בחלק ד', והביאור לפרקי אבות. חלק ד' יש בהוספות, יש שמה ביאורים, ביאור נפלא מהרבי. מישהו שאל את הרבי, והיה בקובץ ליובאוויטש, לפני הנשיאות היו שואלים את הרבי שאלות, והרבי אז היה התחלת ההתגלות של הרבי והגדלות שלו בטרם. היו שואלים שאלות והרבי היה עונה בקובץ, היה קובץ שהיה יוצא, קובץ ליובאוויטש באמריקה בשנים הראשונות. אז מישהו שאל את השאלה הזאת שבעל התניא כותב את מאמר חז"ל "והוי שפל רוח בפני כל האדם", שבמשנה בפרקי אבות כתוב "בפני כל אדם", לא כתוב "האדם". תניא הרי כל אות, כל מילה מדויק. אז הוא רצה לשאול אולי זה טעות של דפוס. אולי יש פה מה, מה האלטער רבי משנה מלשון המשנה. האלטער רבי הרי גם כן כתב את נוסח המשניות, פרקי אבות, הרי פרקי אבות האלטער רבי הכניס בסידור, אז הפרקי אבות מדויק והתניא מדויק. בפרקי אבות כתוב "בפני כל אדם" בלי ה', ובתניא הוא כותב "בפני כל האדם". זה השאלה. אז שאל את הרבי האם יש פה טעות דפוס וצריכים לתקן. אז הרבי אמר שהוא בדק בכל הדפוסים ורואים בכל הדפוסים כתוב ככה. ממילא אז לא יכולים להגיד שהיה פה טעות. כך כתוב בכל דפוס של התניא, כתוב "האדם", ובמשנה פרקי אבות כתוב "אדם". הרבי הוסיף עוד דיוק שהמשנה הזאת מובאה גם בתניא באגרת הקודש. באגרת הקודש האלטער רבי גם כן מביא בסימן ב',

10:05 סוף סימן ב', האלטער רבי מביא את המשנה, ושם האלטער רבי אומר "והוי שפל רוח בפני כל אדם" בלי ה'. אז אז אז בתניא עצמו, בליקוטי אמרים כתוב "האדם", באגרת הקודש כתוב "אדם" ובמשנה כתוב גם "אדם". מה, מה, מה העניין פה? אז הרבי אומר ביאור נפלא. קודם כל ההבדל בין אדם להאדם על פי הלכה, על פי נגלה, שכשכתוב אדם זה הולך רק על בני ישראל. "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם". הגמרא בבבא מציעא, תוספות שם אומר שזה רק אם כתוב אדם, אבל אם כתוב האדם זה הולך גם על אומות העולם. אז רואים שיש הבדל מאוד גדול בין אדם להאדם. אדם הולך רק על בני ישראל, אתם קרויים אדם, והאדם זה הולך גם על אומות העולם. האדם זה שם כללי, זה כולל גם, גם גוי. זה ההבדל בין אדם להאדם. עכשיו הרבי אומר ככה. כשאנחנו באים לבן אדם ואומרים לו שהוא צריך להיות שפל רוח, עניין הענווה, עניין הביטול, הרגשה של שפלות, אז יכול להיות בזה, בחסידות מוצאים שני ביאורים, שני הסברים. מה שאנחנו לומדים פה זה ביאור אחד, ויש מה שמוסבר באגרת הקודש שזה ביאור אחר. מה הם שני הביאורים בעניין הענווה והשפלות בפני כל אדם? ביאור אחד זה כמו שלומדים פה. היסוד הוא שהבן אדם, כן, מתבונן שההנהגה שלו יותר גרועה מההנהגה של כל אדם אחר. הוא מתבונן שכל בן אדם, אם לבן אדם השני היה לו אותם ניסיונות שהיה לי, הפוך. אם היה לי אותם ניסיונות של בן אדם אחר לא הייתי עומד בניסיון. שמגיע לעקור, יאשה, בהתנהגות שלו הוא יותר בדרגה יותר

12:09 נמוכה מכל בן אדם אחר בעולם. הוא רואה את המעלה של הזולת והחסרונות שלו ביחס לשני, ואז הוא מרגיש שפל רוח בפני כל אדם. זה אופן אחד, ועל זה אנחנו מדברים פה בפרק. יש אבל אופן אחר בשפל רוח, שזה מה שמוסבר באיגרת הקודש סימן כ"ב, שזה העניין שיש גוף שלם עם איברים וכל איבר צריך לקבל מאיבר אחר. עם ישראל זה כמו גוף שלם שמורכב מראש, מרגליים, ידיים וכל מיני חלקים, וכמו אצל הבן אדם הראש לא יכול להתגאות על גבי הרגליים כי כמו שהרגליים צריכים את הראש, הראש גם צריך את הרגליים. כל אחד יש לו מעלה שהוא מקבל מהשני. כל איבר זקוק לחברו. ובמילא שפל רוח בפני כל האדם זה שכל בן אדם יודע שבפרט אחד אני חייב לקבל מהשני. יש דברים שאני נותן, דברים שהשני נותן לי, אז אני צריך לקבל ממנו וזה שפל רוח שמגיע מצד זה שכל ישראל הם כמו גוף שלם שאחד משלים את השני. ובמילא כשמדברים פה בפרק כ"ט האלטער רבי בא לבאר את העניין של לשבור את טמטום הלב, לשבור את הגסות של היצר. אז כאן הגיעה ההתבוננות הראשונה שבן אדם צריך כדי לשבור את גסות היצר, לשבור את החומריות. אז צריך להתבונן בשפלות עצמו ביחס לכל העולם. בהתבוננות הזאת לא רק יהודי, גם לגבי גוי. זה לא רק לגבי יהודי, ו״הוי שפל רוח בפני כל האדם״, וזה הדיוק. לכן האלטער רבי כתב פה ״האדם״, כי בהתבוננות שמדברים פה בפרק ל׳, אז גם אם אתה מתבונן לא רק ביחס ליהודי אחר, אפילו ביחס לגוי, הבן אדם יכול להרגיש שפלות הרוח. מה ההסבר ביחס לגוי? למשל האלטער רבי אמר בפרק כ"ד, בלעם

14:10 לא יוכל אבר הספי אביי, גוי אין לו את היכולת. ולך אתה יהודי ויש לך נשמה. ואף על פי כן ההתבוננות. זאת אומרת שמצד אחד אתה מתבונן בהתבוננות בזה שיהודי יש לו בחירה ויכול לעשות הרע, או בפרט אחד הוא יכול להגיע לעומק שהוא יותר גרוע גם מגוי. אם גוי היה לו את הכלים שיש לי אז היה יותר ממני. כל מיני חשבונות כאלה. הרבי מביא פעם במאמר, הרבי מביא פעם שמשה רבנו... הרבי פעם אמר בהתוועדות שכתוב במאמר של האלטער רבי ש״והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה״. האלטער רבי אומר אפילו מעכו"ם. היינו שמשה רבנו היה לא רק לגבי בני ישראל. משה רבנו הרגיש ענו מאוד אפילו לגבי גוי ועבדים. ועד כדי כך מצד החשבון שמובא בחסידים שמשה רבנו היה אומר אם מישהו אחר היה את הכלים שלי היה עושה יותר ממני וכו'. על כל פנים, אז כאן בפרק ל׳, מכיוון שהמטרה זה לשבור את חומר הגוף שבא מיצרו, לכן האלטער רבי מביא את העניין של ״האדם״, אפילו... מה שאין כן בפרק כ"ב באיגרת הקודש, שזה הלכות הירצחים במקומות שהאלטער רבי שם מדבר על העניין של השפלות רוח שאדם צריך להרגיש בנוגע לאהבת ישראל. מדברים על עניין אחר. שם מדברים להגיע לאהבת ישראל. כשמדברים להגיע לאהבת ישראל אז אהבת ישראל לא מגיעים להתבונן על שפלות לגבי כל אחד. שם מגיע עניין להבין שכל עם ישראל זה גוף אחד וכל אחד יש לו איבר עם מעלה כזאת וכל אחד צריך לקבל מהשני. ולכן שם האלטער רבי כותב ״אדם״, זה רק אדם. פרק כ"ב באיגרת הקודש שהאלטער רבי מדבר על זה שדורש

16:04 מהחסידים שיהיה אהבת אחים, אהבת רעים. ש״איש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם״. כך שצריך להיות אצל חסידים אהבת רעים, שכל אחד צריך להתחבר עם השני ולא לעשות חשבונות וקנאה ושנאה ותחרות. זה מה שהאלטער רבי דורש. בהתבוננות זאת מגיע השפלות ביחס לבני ישראל ולכן כאן הוא כותב ״אדם״ ולא ״האדם״. אז דרך זה במשנה יש באבות, משנה באבות, מוסר לחסידות, שמה האלטער רבי מדבר על בן אדם שהוא במדרגה וטהור וכולי, ואז צריך לפעול את עצמו העניין של שפלות ביחס ל־ל־לבני ישראל אחרים. שמה גם כן לא נוגע ההתבוננות בעניין שלו של עם ישראל. לא, שמה נוגע גם כן התבוננות בנוגע לבני ישראל גופא, ולכן גם שמה הדיוק זה ״אדם״ ולא ״האדם״. זה בקיצור הביאור שהרבי מסביר שרואים שכל אות בתניא מדויק. הרבי מסיים במכתב שמכאן רואים גודל הדיוק שצריך להיות בלימוד התניא, שכל אות מדויקת. האלטער רבי כתב דווקא ״האדם״ ולא ״אדם״. זה לא סתם איזו טעות. יש פה דיוק נפלא וזה נוגע לכל אות, שכן הפירוש כמה צריכים לדייק בלימוד התניא. זה ביאור של הרבי פה על המשנה הזאת. ונוגע לכלל העניין שהאלטער רבי אומר פה ״והוי באמת לאמיתו בפני כל אדם ממש, אפילו בפני קל שבקלים״. אז שמעתי שני סיפורים שמספרים חסידים על הקטע הזה. מה זה הדיוק? ״והוי באמת לאמיתו גם בפני קל שבקלים״. סיפור אחד מספר ר' זלמן דוכמן, מספר סיפור אחד, וסיפור אחר שמעתי מר' מוטל קוזלינר. הם שני סיפורים די דומים אבל שונים בפרטים שבהם. אז או שזה קרה פעמיים או שזה סיפור עם נוסחאות שונות. ר' זלמן דוכמן בספר שלו ״לשמע אוזן״ מספר ש־ש־שהגיע אל האלטער רבי, שהגיע לאלטער רבי יהודי

18:08 נכנס ליחידות. והיהודי הזה אמר לאלטער רבי עניינים, דיבר על, דיבר על עצמו עניינים והתוודה עניינים, ביקש תיקון דברים מאוד מאוד נמוכים. והאלטער רבי הרגיש שהוא לא יכול לעזור לו. כאילו השפלות, העניינים שהיה הבן אדם נכשל בהם, היו דברים מאוד מאוד מאוד מאוד נמוכים. אז הוא מספר שהאלטער רבי נכנס לדבקות. הוריד את הראש, נכנס לדבקות במשך זמן ארוך, ואז האלטער רבי אמר בניגון. היהודי היה עומד ביחידות. האלטער רבי ככה בדבקות. האלטער רבי, אחרי משך זמן האלטער רבי התעורר מהדבקות, והאלטער רבי אמר: שבע דברים יש לבן אדם הזה יותר ממני. והאלטער רבי התחיל למנות שבע דברים, שבע מעלות שהוא מצא באיש הזה ביחס לאלטער רבי. שבע דברים. ואחרי שהאלטער רבי אמר את זה, האלטער רבי ענה לו, נתן לו תיקון, נתן לו עצה ועזר לו. אז הוא מספר שחסידים אומרים, אני לא יודע בדיוק, שאחרי היחידות הזאת האלטער רבי הוסיף את המילים "באמת לאמיתו" בתניא. אחרי שהסיפור הזה שקרה לאלטער רבי, שהאלטער רבי, כדי שיוכל לעזור ליהודי הזה, הוא היה צריך להגיע להכרה שיש ליהודי הזה לא סתם מעלה אחד. הוא מצא שבע מעלות. והאלטער רבי מצא שבע מעלות. לפעמים מצא שבע מעלות באותו יהודי, ורק אז הוא הרגיש שיכול לתת לו עצה. זה כותב ר' זלמן דוכמן בשם העזנו[?] סיפור. ר' מוטל קוזלינר, שמעתי סיפור כזה, סיפר סיפור מאוד מעניין. הוא סיפר שהחסידים הגיעו לאלטער רבי והם טענו לאלטער רבי: איך יכול להיות "והוי שפל רוח בפני כל האדם"? הרי זה-- הרי בפועל זה, זה אי אפשר. אפילו לפני קל שבקלים. זה אחרי שנדפס התניא או הקונטרסים, אולי זה היה מהדורות קמייתא של התניא. זה

20:33 אני לא יודע בדיוק את פרטי הסיפור, אבל הסיפור היה שהגיעו חסידים לאלטער רבי ואמרו, שבליאזנא הסתובב אז יהודי שהוא היה קל שבקלים. היום לא קשה למצוא קל שבקלים, אבל פעם כן היה קשה. הסתובב בליאזנא יהודי שראו את-- הוא התנהג התנהגות ממש בזלזול במנהגי תורה ומצוות. אז הם באו לאלטער רבי ואמרו לו: "איך אנחנו יכולים להרגיש את ה'והוי שפל רוח' מקל שבקלים? הרי היהודי הזה ראינו אותו אוכל בלי נטילת ידיים ובלי ברכה ובלי כיסוי ראש. אז איך אתה רוצה שאנחנו נרגיש שפל רוח לפני, לפני כזה בן אדם?" אז הוא גם סיפר שהאלטער רבי ככה התבונן במשך זמן, ואז האלטער רבי אמר בניגון. האלטער רבי אמר, אה, אמר את השם של האיש הזה ואמר: פלוני בן פלוני, הוא אכל בלי נטילת ידיים. מי אומר? אולי הוא נטל ידיים כשלא ראיתם והוא לא הסיח דעת. ואפילו אם הוא לא עשה נטילת ידיים, נטילת ידיים זה איסור דרבנן. הוא אכל בלי ברכה. מי אמר שהוא אכל בלי ברכה? הוא אמר, אולי הוא אמר ברכה בבוקר ומאז הוא לא הסיח דעת. ואפילו אם הוא לא אמר ברכה, ברכה זה דרבנן. הוא אכל, אכל בלי כיסוי ראש. מי אמר שלא היה לו כיסוי ראש? אולי יש לו מה שקוראים לזה פאה. פעם היו עושים, כמו אנשים שלא היה להם שערות, היו עושים שערות, אה, אומרים-- היום גם כן משתמש כאלה ששמים, אה-- מינוקים. מה? מינוקים. שערות לא אמיתיות, אז זה כיסוי ראש. ואפילו אם נניח שזה לא ככה, כיסוי ראש זה גם דרבנן. אבל אתם הרי דיברתם לשון הרע, ולשון הרע זה דאורייתא. אז ממילא "והוי שפל רוח באמת לאמיתו". זה

22:57 היה הסיפור. כן, אז הוא אמר שיש כאלה שאומרים שאז האלטער רבי הוסיף את ה"והוי באמת לאמיתו". אז זה פרטי, הפרט של הסיפור. לא יודע מה בדיוק משני הסיפורים מדויק, מתי האלטער רבי כתב, אבל האבות, זה שני הסיפורים, זה סיפורים אמיתיים שחסידים מספרים. עד כמה בן אדם צריך לדעת שהעניין הזה זה אמת לאמיתו. ככה זה, זה האמת, ה"והוי". זה, זה סיפורים שחסידים מספרים. ונגיע לעניין של "והוי באמת לאמיתו" רק באות אחת מר' בייליק[?]. באות של-- ר' בייליק[?], אצל ר' בייליק[?] הכל זה קבלה, אז הוא אומר "והוי", מדייק "והוי באמת לאמיתו". אומר ר' בייליק[?] שזה מרומז במילה "והוי". המשנה אומרת "והוי". לא כתוב "היה". היה צריך לכתוב "היה שפל רוח". בפרקי אבות יש כמה פעמים המילה "היה". כן? כאן כתוב "והוי". מה זה "והוי"? אומר ר' בייליק[?] שעל פי קבלה, ו' זה-- כתוב בזוהר שו' זה תפארת. תשתש[?], זה איששל[?] שם הוויה, או ו' זה תפארת. כן, תפארת זה קו אמצעי וזה הו'. ו' זה איש אמת. אוקיי? לגודל, לגבר ועניו ועניו זה הו' של אמת. זה יעקב, תפארת. מידת אמת. כתוב פעמיים ו' ב"והוי", יש שתי ו', ו' בראש וו' באמצע. זה העניין של תפארת עילאה דכתר. כן, אז יש ו' בהתחלת המילה ויש ו' באמצע המילה. אז זה הפירוש "והוי באמת לאמיתו". האמת של תפארת, לאמיתו של כתר. באמת לאמיתו זה שתי הפעמים ו', כן, וזה על זה רבי מדייק שבלשון המשנה כתוב "והוי" לרמז שתי ו', לרמז על שתי הדרגות של אמת לאמיתו: אמת של תפארת ואמת של כתר. רוץ לרבי לוי ככה פונה.