לקוטי אמרים פרק כ״ט - חלק ב׳

00:01 כן, אנחנו פה באמצע לבאר את הזוהר שהאלטער רבי מביא בפרק כ"ט בהתחלה. מדברים פה על הבינוני שיש לו טמטום הלב, והטמטום הלב מתבטא בזה שהוא לא יכול לפתוח ליבו לעבודת השם בתפילה. הסברנו בשיעור הקודם. אצל הבינוני הטמטום הלב מתבטא בעיקר בעניינים האלה. מתבטא בזה שכשהוא מגיע לתפילה והוא מנסה להתעורר באהבה ויראה, קשה לו. ועל דרך זה בעניין של לקדש את עצמו במותר לו. דיברנו בשיעור הקודם. והעצה שהזוהר נותן זה שגופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא, מבטשין ליה וסליק נהורא. כשלא נכנס אור הנשמה, אור הנפש האלוקית, אור אהבה ויראה, האור האלוקי לא מאיר, זה בגלל החומריות של הגוף. אז צריכים לשבור את החומריות של הגוף, מבטשין ליה. אז עוד מעט האלטער רבי יסביר איך, איך עושים את השבירה הזאת. חס ושלום לא על ידי שבירת הגוף, כי פשוט הכוונה שבירת העניין של הישות שמצד הגוף, הנפש הבהמית, הסטרא אחרא. כמו שהאלטער רבי יסביר עוד מעט שזה עניין של יגיעת עצמו, שצריך להיות בהווה. אבל יש פה אות אחת שעדיין לא הסברנו. שתי נקודות לפני שנמשיך הלאה. הלשון של האלטער רבי, נהורא דנשמתא. האלטער רבי מסביר פירוש נהורא דנשמתא, שאור הנשמה והשכל אינו מאיר כל כך למשול על חומריות שבגוף. לשון, מעניין הלשון של האלטער רבי. מה פשט נהורא דנשמתא? אז הוא מתרגם אור הנשמה והשכל. מה פירוש אור הנשמה והשכל? אז אור הנשמה הכוונה האור של הנפש האלוקית. יא, האור של הנפש האלוקית. הנפש האלוקית הוא חלק אלוקה ממעל ממש. הנפש האלוקית מטבע יש לה משיכה לאלוקות. כמו שהרבי אומר בהיום יום של, של היום. העניין של הנפש האלוקית שיש לה משיכה לאלוקות מטבע, שיהודי נמשך לאלוקות והוא לא רוצה להיות

02:15 נפרד מאלוקות וכולי. אז אור הנשמה. מה זאת אומרת אור הנשמה והשכל? אז ההסברה היא שהשכל, לפי מה שלמדנו בתניא עד עכשיו גם כן בפרקים הקודמים, זה מובן מהפרקים של פרק י"ז. עוד לפני זה פרק י"ב, י"ג. האופן איך הנפש האלוקית פועלת בגוף זה באמצעות השכל. ככה זה עובד. הבן אדם, כמו שהאלטער רבי אמר בתניא, בהתחלת התניא. ההבדל בין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, שהנפש האלוקית מלובשת בשכל. הנפש הבהמית מלובשת בלב. זה בעיקר ההבדל בין נפש אלוקית לבהמית. היא עיקרה מוחין וזו עיקרה מידות. הנפש ה־השכל הוא המוחין, הוא הכלי, המקום. מוחין משכן נפש אלוקית, והשכל שבמוח. ולכן האופן איך בן אדם מביא את אור הנשמה אל הגוף זה על ידי השכל. איך אני עושה שהאור של הנפש האלוקית, האור האלוקי שנמצא במוח, בנפש האלוקית, יורגש בגוף? זה על ידי השכל. אני מתבונן בהבנת והשגת אלוקות. וכשהבן אדם מתבונן בהשגת אלוקות, אז זה הדרך איך שהאור האלוקי שבנשמה מאיר בבן אדם. ולכן כאן, כשהאלטער רבי רוצה להגיד שהגוף לא, לא מקבל את זה, אז האלטער רבי משתמש עם הלשון הזה, אור הנשמה והשכל. זאת אומרת שחסר פה את אור הנשמה, כאילו באמצעות השכל לא פועל בגוף. יש מאמר של האלטער רבי, מאוד נוגע לעניין הזה. יש מאמר של האלטער רבי במאמרים של [?]. אני לא זוכר עכשיו בדיוק איזה, באיזה בדיוק, אם זה במאמרים הקצרים או חיי שרה או זה. יש איזה מאמר של האלטער רבי, שהאלטער רבי אומר בקשר לרמב"ם, שהרמב"ם אומר ב־ב־למדנו את זה ברמב"ם, נכון, בהלכות יסודי התורה. הרמב"ם אומר ש־, גם בהלכות תשובה, שהנשמה של הבן אדם זה השכל. כן, הרמב"ם קורא ל־ל־לצורה האלוקית

04:27 כנפש האלוקית, מה שאנחנו קוראים בחסידות נפש האלוקית. הרמב"ם קורא לזה בשם שכל. שכל זה, זה, זה, זה הנפש האלוקית שיש אצל בן אדם, כי על ידי השכל הוא מגיע להכרה באלוקות, מגיע להרגשת אלוקות. אז האלטער רבי אומר במאמר שהרמב"ם היה לפני גילויי החסידות ולפני גילויי הקבלה. אז הרי הרמב"ם זה שיטה, זה דרך המחקר, פילוסופיה. זה אומר שזה היה הטעות של הרמב"ם. הטעות של הרמב"ם. קשה להגיד כאלה מילים, אבל האלטער רבי אומר את זה. כי מכיוון שהרמב"ם היה לפני גילויי הקבלה ולפני הגילוי של חסידות וכל זה, ומכיוון שהרמב"ם ראה שאיך הוא מתחבר לקדוש ברוך הוא על ידי השכל, הוא מתבונן ועל ידי ההתבוננות מתעורר אצלו רגש של דבקות, הרגשת אלוקות ואהבה לקדוש ברוך הוא וכל זה. אז לכן הרמב"ם מבין שהשכל הוא הנפש האלוקית. ולכן הוא אומר שהצורה האלוקית זה השכל. אבל האמת היא שהשכל הוא רק האמצעי. הוא רק הדרך. ההרגשה של הנשמה באלוקות זה הרגשת אלוקות עצמית. ההרגשת אלוקות של הנשמה זה הרבה יותר מהשכל. נפש אלוקית, הרי בעצם זה שהוא אוהב את הקדוש ברוך הוא ודבוק לקדוש ברוך הוא, זה עניין של נפש ומצד זה שהוא חלק אלוקה ממעל ממש. השכל הוא רק האמצעי, הלבוש הוא הכלי, הוא האמצעי שעל ידי זה. אבל כשבן אדם מתעורר באהבה ויראה ודבקות באלוקות, אז זה הרבה יותר ממה שהשכל נותן. זאת אומרת, האלטער רבי אומר, כשרואים במוחש שבן אדם מתחיל בהתבוננות, אבל אחרי ההתבוננות, כשנדלק אצלו רגש של אהבה ויראה, רגש של קשר ואהבה לקדוש ברוך הוא, אז זה הרבה יותר ממה שהשכל נותן, שזה העניין

06:26 של אהבה כרשפי אש, אהבה רבה בתענוגים, שזה דרגות של אהבה שהשכל כבר לא, לא, לא. השכל הוא רק האמצעי כדי לעורר את זה. זה, זה האלטער רבי אומר שמה במאמר, וזה אחד מהחידושים של תורת החסידות או תורת הקבלה לגבי תורת המחקר, שהם הסתכלו על השכל כביכול, כאילו שכל הקשר לקדוש ברוך הוא בנוי על שכל. אבל האמת היא שהשכל הוא רק ההתחלה. אחרי זה הבן אדם מגיע הרבה יותר, כי עצם השקפת העולם של הנשמה היא הרבה יותר נעלה מהשכל. בפועל, זה מה שהאלטער רבי אומר פה על לשון מאיר מהנשמה, אור הנשמה והשכל. כי האופן איך הנשמה מתגלה בגוף ופועל שהגוף יהיה כלי לניקוד בעבודת התפילה, זה צריך לעבור דרך השכל. ולכן הם מדגישים כל כך הרבה בחסידות שצריך להיות התבוננות, לימוד החסידות לפני התפילה והתבוננות, שאדם צריך להתבונן בעניין שכלי, אלוקות, ועל ידי השכל מתעורר אצלו אור הנשמה. זה נקודה אחת. אחרי זה יש פה עוד דיוק מאוד מעניין. האלטער רבי ממשיך פה הלאה ואומר ש"אף שמבין ומתבונן בשכל בגדולת הוי', אינו נתפס ונדבק במוח כל כך שיוכל למשול על חומריותן וגסותן". יש פה דבר מאוד מעניין שלא שמים לב. הרבי שם לב לזה שהאלטער רבי אומר לשון רבים, חומריותן וגסותן. מה זה לשון רבים? מי זה חומריותן וגסותן? של מי? האלטער רבי הרי התחיל לדבר על טמטום הלב, כבדות שבלבו. אז לכאורה צריך להיות כתוב לשון יחיד: החומריות והגסות של הלב. ופה הוא אומר חומריותן וגסותן, הוא מתכוון כנראה לא רק ללב אלא גם למוח. זאת אומרת שהטמטום זה לא רק בלב, זה גם טמטום המוח. וזה מה שהרבי אומר,

08:30 שאף שמבין ומתבונן בשכל בגדולת הוי', הוא לומד חסידות, הוא מתבונן באלוקות. אבל זה לא נתפס לא רק בלב, גם במוח זה לא נתפס. חומריות וגסות לא רק של הלב אלא גם של המוח. אז אם כך נשאלת השאלה: יש פה סתירה. בהתחלה האדמו"ר אומר שזה רק טמטום הלב. אצל בינוני יכול להיות רק טמטום הלב. לכאורה משמע מתחילת הפרק שאצל בינוני החיסרון זה יכול להיות רק בגלל טמטום הלב, לא בנוגע למוח. וכאן משמע שיכול להיות גם טמטום המוח. חומריות וגסות, שגם המוח אצלו לא נדבק לו אלוקות. אנחנו יודעים בחסידות שיש הבדל בין טמטום המוח, טמטום הלב. בדרך כלל בחסידות מוסבר שטמטום המוח זה עונש. טמטום המוח זה מחלה הרבה יותר עמוקה. כולם מכירים את המאמר לפיכך תשיעית עשרה. טמטום המוח זה כבר מגיע מריבוי אכילה אפילו. כל מיני דברים, איך מגיע לבינוני טמטום המוח. בפרט שהרבי בעצמו אמר קודם בנוגע לבינוני בפרק י"ז, שהרי הבינוני אין לו טמטום המוח. ליבא מוחא ברשותא. הרי הרבי אמר קודם בנוגע לבינוני שהבינוני למה אומרים "כי קרוב אליך הדבר מאוד"? בגלל שמוחא ברשותא. זאת אומרת שהמוח אצלו כן תופס, קולט עניין אלוקי. רק שהטמטום המוח. טמטום המוח פירושו לא בעיה ב-- זה לא בעיה במתמטיקה של חסידות, של אלוקות, בחשבון. יכול להיות חכם גדול. טמטום המוח זה כאילו לא נדבק. אתה מבין? אבל זה לא נדבק, זה לא מצלצל, זה לא נתפס, זה לא נקלט. לפעמים אתה לומד מאמר ואתה מבין ואתה מבין הכל, אבל יש איזה משהו כזה, אתה מרגיש שזה לא, זה לא, זה לא, זה לא נדבק, זה לא, זה לא נהפך חלק, זה לא

10:42 נקלט אצלך. בגלל שזה משהו כזה, פצמקיב כזה, משהו, יש איזה משהו שלא מתחבר איתך. וזה נקרא טמטום המוח. זה מחלה, זה לא מתאים לבינוני. אז איך האדמו"ר אומר פה חומריות וגסות? אז הרבי אומר תירוץ מעניין. הרבי אומר שהלשון הזה האדמו"ר לא כותב בקשר לבינוני. האדמו"ר מתרגם את הזוהר. זה לא מובא פה בתור ביאור על הבינוני. המילים האלה זה האדמו"ר מפרש את דברי הזוהר. הזוהר לא דיבר על בינוני, הזוהר מדבר בכלל "גופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא מבטשין ליה". הזוהר דיבר גם על רשעים, גם על בינוני, מדבר על כל עם ישראל, עניין כללי. ואצל כל אחד יכול להיות טמטום הלב וגם טמטום המוח. ושם לכן האדמו"ר אומר חומריותן וגסותן. אבל כמובן שכאן אנחנו, האדמו"ר מביא את זה. דרך אגב, בנוגע לפה אנחנו מדברים בנוגע לבינוני, ולכן תכף נגיע לבינוני. אז כמו שהרבי אמר בתחילת הפרק, זה רק, זה רק, זה רק טמטום הלב. לכן בתחילת הפרק האדמו"ר מדגיש שזה רק טמטום הלב, כי אם זה בעיה בלב זה לא בעיה במוח. וזה מה שהרבי ממשיך הלאה פה. כאן אנחנו חוזרים, נראה לי, והסיבה, דף ל"ו, שורה מתחלת "והסיבה", שורה שישית, ואומר האדמו"ר: "והסיבה היא גסות הקליפה שמגביהה עצמה על אור קדושת נפש האלוקית ומסתרת אורה". הוא ממשיך לראות. הסיבה למה אצל בינוני יש לו טמטום הלב, הוא לא יכול להתפלל, הוא לא יכול להאיר את הלב שלו בתפילה ובעניין של "קדש עצמך במותר לך". הסיבה היא גסות הקליפה. הקליפה נמצאת במצב של גסות, והקליפה, מצד גסות הקליפה, אז היא רוצה להפריע לקדושה, להגביה עצמה כנשר, וזה מה שעושה שהיא לא נותנת לאור הנפש האלוקית להאיר. מה החידוש? החידוש

12:45 הוא שזה גסות הקליפה. אצל בינוני זה גסות הקליפה. בן אדם רגיל זה לאו דווקא גסות הקליפה, זה יכול להיות הגסות של עצמו. בן אדם שהוא לא בינוני, אז הטמטום המוח והלב יכול לבוא מצד עצם זה שהוא, כמו שכתוב במאמר שהזכרנו קודם, לפי רוחניות ערכו, הוא שקוע בריבוי תאוות, או בתאוות איסור או בתאוות היתר, ועל ידי השיקוע בזה, כמו שמביא שמה, פרשת שמיני, מאכלות אסורים מטמטמים את הלב, ומטמטם לבו של אדם. ואם זה בריבוי שקוע גם בדברים המותרים, אז זה גם מטמטם המוח. אז הגסות זה לא גסות הקליפה, זה גסות של התאוות שלו. ועל זה צריכים את העצות שמוזכרות בספר, איך שוברים את הטמטום המוח והלב. יש כמה וכמה עצות. זה לא מדובר פה. כאן מדברים לגבי הבינוני. הבינוני הוא בן אדם שהוא שולט על עצמו במחשבה דיבור ומעשה. וממילא בוודאי שהוא לא שייך לתאוות איסור ואפילו לא שייך לתאוות היתר. כמו שאמרנו בשיעור הקודם, שקדש עצמך במותר לך לא מדובר על תאוות היתר. מדובר על דברים המוכרחים, שגם שם צריך להיות קדש עצמך. כמו שלמדנו פרק כ"ז, שהוא מאחר סעודה והוא אוכל אחרי כמה משך זמן. לא שהוא לא... על דברים כאלה מדברים. אז בוודאי שאי אפשר להגיד שהגסות מגיעה מתוך החומריות שלו. מאיפה מגיעה הגסות הזאת? זה הגסות של הקליפה. כיוון שסוף כל סוף הוא עדיין לא הפך את הלב שלו לגמרי, אז יש לו עדיין בחלל השמאלי שבלב שם, וממילא הקליפה נמצאת אצלו, והקליפה הזאת מפעם לפעם, לכן הוא אומר לעיתים, לעיתים ועונים, שמפעם לפעם הקליפה מנסה להתרומם, להגביה עצמה ולהסתיר על הנפש האלוקית. ואז פתאום הבן אדם נהיה אצלו טמטום והוא

14:49 לא יכול להתפלל, לא יכול זה. על זה, על העניין הזה מדברים. זה בנוגע לפרט העניין. אבל מה שהזוהר מדבר זה כללות העניין וכללות היסוד. שגם אצל בן אדם שהוא לא בינוני, כשיש לו טמטום המוח והלב, גם זה מה שהזוהר מנסה להסביר לנו, שהטמטום המוח והלב זה הכל מצד חומריות הגוף, ועל ידי ששוברים את החומריות הזאת, על ידי זה פועלים שיאיר אור הנשמה אצל הבן אדם. ולזה, שהאלטער רבי בא ואומר, ולזאת צריך לבטשה ולהשפילה לעפר. מה היא העצה, אומר האלטער רבי, איך לבטל את הטמטום הלב הזה בעבודת התפילה? אז צריך לבטשה ולהשפילה לעפר, דהיינו, לקבוע עתים להשפיל עצמו להיות נבזה בעיניו נמאס, ככתוב. בן אדם צריך למצוא זמנים, איך אנחנו שוברים את הישות של הקליפה וסטרא אחרא, אז האלטער רבי אומר שזו העצה. העצה היא שצריכים לקחת אותה ולהשפילה לעפר. מכאן האלטער רבי ילך כל הפרק ויסביר העבודה שצריך לעשות. אבל של האלטער רבי, זה אבל יסודי פה ונקודת הפרק. כמו שאמרנו בשיעור הקודם, החידוש הגדול שהזוהר מלמד אותנו זה שיהודי בעצם הוא בריא. יהודי בעצם הוא יש לו, יש לו אור הנשמה ויש לו את הכל. הבעיה היא לא בעיה מצד הנשמה, מצד האמיתי של העניין. זה עניין חיצוני, בפרט כאן כמו שאומרים זה הסטרא אחרא שמגביהה עצמה. זאת אומרת שיש פה משהו חיצוני שלא נותן שהאמת שלך תאיר. אז אנחנו צריכים לשבור את ההעלם והסתר הזה. זו הנקודה פה. על ידי ששוברים את ההעלם והסתר הזה, על ידי זה מתגלה ה-ה-ה-הפנימיות, האור והליכט, האהבה של יהודי לקדוש ברוך הוא. כן, וזו נקודה מאוד יסודית בעבודה

17:07 של חסידות, גם כשמדברים בעבודת המרירות וצריכים מאוד זהירות מאוד גדולה בזה. כשהולכים ללמוד מה שלומדים עכשיו בפרק כ"ט ואם אין לנו את הדברים ברורים, אז בן אדם יכול להיכנס לדיכאון. בן אדם יכול להיכנס לעצבות. כן, כל האלטער רבי, מה שהאלטער רבי מדבר פה. כן, נבזה בעיניו נמאס. לשבור את ה-- את עצמו על ידי זה שהוא מתבונן איך שהוא כזה בהמה ושכל התורה ויראה, חטאת נעורים וכולי. ובכלל האלטער רבי הולך להביא פה חשבון שלם מכמה וכמה עניינים. אז אחרי כזה התבוננות בנבזה בעיניו, אז הבן אדם יכול לאבד את החשק שלו מכל העניינים ולהרגיש כאילו שהוא חתיכת זבל. מה ייתן לו כוח לעבוד את השם? זה אחד מהדברים שהיום מדברים על זה הרבה בעולם. על הדבר הזה שצריכים הרבה זהירות, כן? מהאוטו-אסטימה, מהנפילה ב-ב-בהרגשה של מי, שמי אני ומה אני. ולכן האלטער רבי פה מדגיש נקודה אחרת: ה-- כל ההתבוננות, החשבון נפש, זה לשבור את הקליפה, זה לשבור את הקליפה החיצונית. את העניין הזה שהתלבש בנפש הבהמית, שהסטרא אחרא מנסה להגביה עצמה ועושה את עצמה הגאנצע מציאות, בעצם זה הכל בלוף. זה הרוח של הנפש הבהמית, שהוא מרגיש את עצמו יש תוקף והוא מגביה את עצמו. על ידי ההתבוננות הזאת אתה שובר את הקליפה של הנפש הבהמית, אתה שובר את הסטרא, אתה מבטל את המציאות שלו, ועל ידי זה שאתה מבטל את המציאות שלו, על ידי זה אדרבה, אז מתגלה המציאות האמיתית שלך. אז מתגלה הנקודה של אור הנשמה בעצמך ומתגלה המהות האמיתית של יהודי. ודווקא זה מעורר אצלו אהבה לקדוש ברוך הוא, ועל ידי זה הוא יגיע לשמחה אמיתית. כמו שהאלטער רבי יסביר הלאה.

19:08 בהמשך הפרקים, פרק ל"א, זה המשך העניינים פה בעניין. זה מה שהאלטער רבי אומר, זה יסוד העבודה שלו, להשפילו לעפר. דהיינו לקבוע עתים להשפיל עצמו, להיות נבזה בעיניו נמאס, ככתוב, ולב נשבר רוח נשברה. אז המילים ככתוב, יש פה ספק על מה הולכות המילים ככתוב. הככתוב הולך לפני זה או הולך אחרי זה? אז הרבי אומר בפשטות הככתוב הולך לפני זה, כי לב נשבר רוח נשברה אין פסוק כזה. אין פסוק לב נשבר ורוח נשברה. יש פסוק לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה. יש פסוק זבחי אלוקים רוח נשברה, אבל לב נשבר רוח נשברה זה לא פסוק. אבל נבזה בעיניו נמאס זה כן פסוק, פרק ט"ו. אז לכן הרבי אומר שצריכים לקרוא את זה נבזה בעיניו נמאס ככתוב. ואז האלטער רבי ממשיך הלאה ואומר, כן, צריך לפעול את הנבזה בעיניו נמאס ככתוב, ועל ידי זה אומר, ולב נשבר. על ידי זה שבן אדם פועל על עצמו את העניין של שבירת הלב, על ידי זה רוח נשברה. מה פירוש רוח נשברה? רוח נשברה הכוונה היא, היא הסטרא אחרא, שהיא היא האדם עצמו בבינונים. זה האדם עצמו, ולכן זה מה שגורם אצלו את טמטום הלב. זה חלק מהחשבון נפש. היא היא האדם עצמו, שהמהות שלו זה הנפש הבהמית. אז צריכים לשבור את זה. שנפש החיונית המחיה הגוף היא בתקפה כתולדתה בלבו, נמצא היא היא האדם עצמו. מכיוון שאצל הבינוני עדיין אצלו הנפש הבהמית היא בתוקף, ולכן זה האדם עצמו, ולכן על ידי שהוא שובר את הסטרא אחרא, זה הלב נשבר, נשברה הרוח, הסטרא אחרא, ועל ידי זה יוכל להאיר את הנשמה. טוב, כאן צריכים להיכנס להסביר כל העניין. מה פירוש היא היא

21:09 האדם עצמו? בעזרת השם נסביר את זה בשיעור הבא. רק לסיים פה עם ווארט ידוע בקשר לכללות העניין שהרבי מדבר פה על עבודה של נבזה בעיניו נמאס, עבודה של לב נשבר רוח נשברה. אז ידוע הפתגם שהרבי מביא את זה גם כן בשיחות, עוד יותר במאמרים. הפתגם בשם רבותינו נשיאינו. יש שאומרים שזה בשם הרבי מהר"ש, יש שאומרים שזה לפני זה. פה נראה שזה אצל הרבי, מביא את הפתגם בכמה מקומות, שהפתגם אומר שאין דבר שלם מלב נשבר. כן, זה פתגם ידוע. והפתגם אומרים בשם הרבי מהר"ש, שהוא אמר ביידיש: אין דבר יותר עקום מ-- מ-- זה דברי צחות, זה דברי ליצנות, שביידיש אומרים גלייך ווערטל, זה הולך לשון נופל על לשון. אין דבר יותר עקום ממילה ישרה. זה לא הולך טוב בעברית. ואין דבר יותר ישר מסולם עקום. אין דבר, זה ככה גם כן: עס איז ניט קיין גלייכערע זאך ווי א קרומער לייטער. ואין דבר יותר שלם מלב נשבר. זה לשון נופל על לשון: עס איז ניט קיין גאנצערע זאך ווי א צובראכן הארץ. זה מעניין. הרבי פעם חזר את הווארט הזה בהתוועדות. הרבי אמר, מה המקור בנגלה לווארט הזה, שלב נשבר זה הדבר הכי שלם? זה אומר מקור בנגלה, מקור מאוד מעניין. הלכה היא ביחס לקרבנות שהכל צריך להיות תמים ושלם. דיני קרבנות. בהמה שהיא לא תמימה לא ראויה לקרבן. כהן שהוא לא תמים הוא לא יכול להקריב את הקרבן. מזבח, אם הוא לא שלם, אז הוא פסול להקרבה. אז הבהמה צריכה להיות בשלימות. הכהן צריך להיות בשלימות. המזבח צריך להיות בשלימות. הנסכים גם כן צריכים להיות תמימים ומובחרים. אבל הבן אדם שמביא את הקרבן, הוא, הוא חוטא. אז הוא לא, הוא לא שלם.

23:26 אז חסר פה בדיוק בעל הקרבן. הוא לא, הוא לא שלם. הוא חוטא. אלא מה? הוא לב נשבר. הרי מביא קרבן כי הוא רוצה לעשות תשובה. אין דבר שלם מלב נשבר. אז גם בעל הקרבן הוא שלם. זה הרבי הסביר, זה מקור בנגלה, על פי נגלה, שאין דבר שלם מלב נשבר.