לקוטי אמרים פרק כ״ט - חלק ג׳

00:01 אז האלטער רבי בפרק כ"ט בדף ל"ו מביא את הזוהר שאומר שכמו בנוגע לעץ שלא נכנס בו אש, צריכים לשבור את זה לחתיכות קטנות ואז נכנס בו האש, על דרך זה גם בנוגע לבן אדם. הגוף הזה לא סליק ביה נהורא דנשמתא, צריכים לבטש, לשבור אותו לחתיכות, ואז מאיר אצלו האור של הנפש האלוקית. מה זה אומר? אז האלטער רבי מסביר שזו הסיבה למה אצל הבינוני יש לו טמטום הלב. זה בגלל גסות הקליפה שמגביה עצמה להחשיך אור נפש האלוקית, אז צריכים לשבור את גסות הקליפה. איך בן אדם שובר את גסות הקליפה? אז הוא מביא את הפסוק "לב נשבר, רוח נשברה". שעל ידי זה שהוא לב נשבר, הוא שובר את עצמו, שבירת הלב. כמו שהאלטער רבי יסביר הלאה את חשבון הנפש שהאדם צריך לעשות כדי שיהיה אצלו שבירת הלב. אז על ידי שהוא שובר את הלב, אז הוא שובר את הרוח של הסטרא אחרא. מה הקשר? למה אם אני שובר את הלב שלי, על ידי זה אני אשבור את הרוח של הסטרא אחרא שמגביה עצמה כנשר? למה שלסטרא אחרא תהיה שבירה מזה שאני שובר את הלב שלי? זה בא האלטער רבי עכשיו להסביר בשורות הבאות. אז האלטער רבי אומר: "ולב נשבר, רוח נשברה". על ידי שבן אדם שובר את הלב שלו, על ידי זה הוא שובר את הרוח. והרוח, הכוונה רוח הסטרא אחרא, היא הסטרא אחרא. למה? מה הקשר? אז האלטער רבי מסביר שהיא היא האדם עצמו בבינוני, בגלל שזה היא היא, רוח הסטרא אחרא, זה האדם עצמו, המהות של הבן אדם אצל בינוני, כל שכן קל וחומר אנשים שלמטה מבינוני. מה

02:09 המהות של הבן אדם? האדם עצמו היא הסטרא אחרא, זה הקליפה. וזה האלטער רבי בא עכשיו להסביר, שהנפש החיונית המחיה... יש פה, יש פה חידוש נפלא שהאלטער רבי בא להגיד, שהאדם עצמו, המהות של האדם, זה הנפש הבהמית, זה הסטרא אחרא. ולכן על ידי זה שהוא שובר את הלב שלו הוא שובר את הסטרא אחרא, כי זה, זה האדם עצמו. מה הסברא בזה? אז האלטער רבי מסביר שהנפש החיונית המחיה הגוף היא בתקפה כתולדתה בלבו. הרי בנוגע לבינוני אמרנו שהוא עדיין לא הפך את הלב שלו לגמרי. אז עדיין אנחנו אומרים שהנפש החיונית, זה חלק של הנפש הבהמית, היא נמצאת עדיין בתקפה כתולדתה בלבו, כמו שאמרנו בפרקים הראשונים, בפרק י"ב, י"ג, שהאלטער רבי שם דיבר על הבינוני, והוא הסביר שבחלל השמאלי, שזה מקום משכן הנפש הבהמית, אז עדיין נמצאת שם הנפש הבהמית בכל התוקף. כל הכוח שיש לבינוני זה השליטה על איברי הגוף, מחשבה ודיבור ומעשה. שם הנפש האלוקית שולטת. אבל בנוגע לחלל השמאלי שבלב, אז היא נמצאת שם בתוקפה, בגבורתה. כמו שהאלטער רבי אפילו אמר בפרק י"ד, את הלשון, היה שם הלשון של האלטער רבי, שבשעה שהלב חומד ומתאווה. למה זה? זאת אומרת, יכול להיות שהלב נמצא בכל התוקף, ואז מצד המהות שלו הוא עדיין לא השתנה. נמצא היא היא האדם עצמו. אז ממילא יוצא מה המהות שלו? המהות שלו זה הנפש הבהמית. ועל נפש האלוקית שבו נאמר "נשמה שנתת בי טהורה היא". כשמדברים בנוגע לנפש האלוקית, אז הנפש האלוקית אצל הבינוני, על זה הוא אומר "שנתת בי". יש פה נפש אלוקית, ולפועל ההנהגה שלו במחשבה ודיבור ומעשה

04:19 זה אך ורק על פי הנפש האלוקית. מדברים פה על בינוני, מחשבה ודיבור ומעשה לא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם, אבל סוף כל סוף זה לא העצם שלו. זה כמו דבר נוסף. על נפש האלוקית שבו נאמר "נשמה שנתת בי טהורה היא". רואים "שנתת בי" דייקא, זה נתינה מלמעלה. מכלל, מהלשון הזה גופא משמע שהאדם עצמו איננו הנשמה הטהורה. זה לא המהות שלו. "שנתת בי" — מי זה אני? הנפש הבהמית, הגוף, הסטרא אחרא, המציאות של היש. "שנתת בי" — בתוך המציאות שלי יש נפש אלוקית. וזה אומר הבינוני, כי זה הרי העניין של התפילה. הרי אתה יודע, בנוסח התפילה זה הנוסח לפי רוב בני אדם. מכיוון שרוב בני אדם הם לא צדיקים, ולכן זה הנוסח "שנתת בי". כי אם בצדיקים, שבהם הוא להיפך, שנשמה טהורה, שהיא נפש אלוקית, היא האדם, וגופם נקרא בשר אדם. אצל צדיקים שמה זה הפוך. המהות שלו התהפכה ונהיה המהות שלו זה נפש אלוקית, זה נהיה העצם שלו וזה האדם שלו. ובנוגע לגוף זה כמו דבר נבדל, דבר נפרד. על הגוף שלו הוא קורא לזה בשר אדם. כמאמר הלל הזקן לתלמידיו, כשהיה הולך לאכול היה אומר שהוא הולך לגמול חסד עם העלובה וענייה, הוא גופו. הלל הזקן היה בדרגת צדיק גמור. אז הלל הזקן, כשהוא היה הולך לאכול, היה אומר שהוא הולך לעשות חסד עם העלובה וענייה. הוא היה מדבר על הגוף, והוא אומר שהוא עושה חסד עם העלובה וענייה. קרא לגוף כמו דבר, אבל הוא לא אמר את זה בתור איזשהו וורט של עבודה, איזה בדיחה או איזה חידוש. הוא באמת, זה שהיה צריך לאכול, הוא באמת הרגיש שהוא עושה חסד עם הגוף שלו.

06:13 כמו שעושים חסד עם העני. זה משהו שהמצב מחוץ ממך ואתה עושה איתו חסד. הגוף והנפש החיונית צריכים לתת להם את העניינים שלהם. אז הוא הולך להאכיל אותו כי כמו זר נחשב אצלו. ולכן אמר שהוא גומל חסדים במה שמאכיל, כי הוא עצמו אינו רק נפש אלוקית לבד, כי היא לבדה מחיה הגוף ובשר. אז מה כאן היסוד שהאלטער רבי בא להגיד פה? מה האלטער רבי אומר פה? יש פה מאוד חזק בעבודה של מהות האדם, שהאלטער רבי בא לבטא פה בשורות האלה. עוד מעט נסביר מה זה, למה אני מאריך כל האריכות פה. אבל מה היסוד שהאלטער רבי אומר פה? יסוד ההבדל בין צדיק לבינוני אומר לנו האלטער רבי עכשיו, חוץ מכל מה שכבר למדנו עד עכשיו. ההבדלים בין צדיק לבינוני כבר למדנו בפרקים י"א וי"ב, האלטער רבי שמה כבר הסביר את כל העניין, ההבדל בין צדיק לבינוני. מה האלטער רבי מוסיף פה? מה שהאלטער רבי מוסיף פה זה מיהו האני. בן אדם אומר אני, אני רוצה, אני אוהב, אני אוכל. מה זה האני שלי? כשאני אומר אני, מיהו האני? מי האדם שהבן אדם פונה אליו? מה המציאות שלי? אז האני של הבן אדם זה הדבר שהוא מתחבר אליו באופן טבעי. זאת אומרת, אם אני רוצה לדעת מה האני שלי, האני שלי זה הנפש האלוקית, הנפש הבהמית. אז השאלה היא מהו הדבר שאצלי זה בא באופן שהאינסטינקט, הטבע של הבן אדם דורש את זה בצורה טבעית? ומה הם הדברים שאני צריך כאילו מחשבה שנייה, צריך כאילו לעמול על זה, להתייגע על זה, שזה לא בא באופן טבעי. וזו נקודת ההבדל בין צדיק לבינוני, כל שכן ככה מראש. אבל כאן מדברים

08:05 בתניא צדיק לבינוני. חלילה, הבינוני, מדברים על בן אדם שהרי כל עניין של חטא ועוון מופרך אצלו. לא מדברים פה על בן אדם רגיל, אצל הבינוני במחשבה דיבור ומעשה. אז לא עבר עבירה ולא יעבור לעולם, והפשט לא עבר ולא יעבור פירושו שהמציאות של לעשות עבירה מופרך אצלו לגמרי. לכן אומר לא עבר ולא יעבור, כמו שמבואר בתניא בביאורים על פרק י"ב. תראה כאן במצב שהוא נמצא באופן שכל עניין של חטא ועוון מופרך אצלו לגמרי. אבל מה הפשט מופרך אצלו לגמרי? לא מופרך אצלו עצם העוון, מופרך אצלו עשיית העוון, הקיום של זה, לעשות את זה. אבל עצם המציאות לא מופרך אצלו. הבינוני הוא לא מואס ברע, ומכיוון שהוא לא מואס ברע, אז במילא העניין של רע, העניין של העבירה בעצם זה דבר שבעצם לא מופרך אצלו העניין. מופרך אצלו לעשות את הרע. בינוני, הוא לא בשום, בשום אופן הוא לא הולך לעשות עניין שהוא היפך רצון העליון, אם זה חילול שבת, אם זה אכילה, אם זה איזה חטא שיהיה, כשרות, אפילו ענייני מדאורייתא, אם לא יהיה או שנהרג וכולי. דבר שזה היפך השולחן ערוך הוא בשום אופן לא יעשה את זה. אבל זה גם כן לא מופרך עצם העניין. העניין נמצא וקיים בעולם. אצל צדיק אבל אנחנו אומרים הוא מואס ברע. הוא לא רק מואס בלעשות עבירה, כל דבר שהוא קליפה וסטרא אחרא אז זה מופרך אצל הצדיק. עצם המציאות של הדבר מופרך, ולכן כשנגיע לרצונות אז אצל צדיק מכיוון שאצלו המהות שלו נהיה הנפש האלוקית, זה כל המהות שלו. אלוקות זה המציאות היחידה וכל עניין שהוא חוץ מאלוקות זה מופרך אצלו ובמילא הרצון הטבעי שלו זה

10:13 אלוקות. הרצון הטבעי שלו זה, זה, זה הרצון העליון. זה הרצון הטבעי שלו, זה המהות שלו וזה הפירוש האדם. מיהו האדם? מיהו האני? מיהו הנפש? אצל הצדיק הנפש שלו זה אלוקות וזה אצלו המחשבה הראשונה. זה אצלו השקפה ראשונה. זה אצלו התנועה הראשונה. אצל בינוני לא. במהות הוא מציאות, הוא יש. מה שנרגיש במהות הראשונה זה האני, האני של לא אלוקות, האני של הנפש הבהמית. הוא מתגבר ואומר לא, אני לא אעשה מה שאני רוצה, מה הקדוש ברוך הוא רוצה. בדרך עשה, יש דברים גם בדרך הימנע, אבל תמיד זה עוד שבעצם מהותי אז בטבעי מה ההמשכה שלו? עניין גשמי, עניין עולם הזה, עניינים טבעיים, זה המהות שלו. וזה שהוא מתגבר והוא לפועל הוא עושה תורה ומצוות ולא עושה שום עבירה, וזה בנוגע לעשייה, בנוגע להחלטה, בנוגע... אבל לא שעצם העניין מופרך אצלו. אז במילא זה עוד שהאלטער רבי אומר. ולכן אז מהו האדם אצל בן אדם רגיל? מיהו האדם? הנפש הבהמית הוא אדם, זה הדבר הטבעי שלו. זה הדבר. ואלוקות זה דבר נוסף. אז לכן אנחנו אומרים האלטער רבי, זה הוא מביא כאן דוגמה שהלל הזקן שהוא היה צדיק. אז כשהוא דיבר על צורכי הגוף, הוא דיבר על צורכי הגוף כמו שמדבר על משהו זר. מכיוון שהוא היה צדיק, אצלו אלוקות זה היה עצם העניין וזה היה המהות שלו. אז כל עניין שזה לא אלוקות היה אצלו כמו דבר נבדל וזר. אז הגוף, נכון, יש עניין שמירת הגוף. יש עניין שהגוף בריא ושלם. אז צריך, צריך לשמור על זה. אז אבל כמו, כמו איזה תפקיד, כמו איזה שליחות, כמו איזה עניין, אבל לא כמו שזה האני שלי.

12:14 וזאת נקודת ההבדל בין צדיק ובין בינוני. כל העניין פה שהאלטער רבי אומר שמהו האדם? זה הנפש הבהמית. מה האלטער רבי רוצה להגיד עם זה? מה כאן ה-- המשך העניינים פה? אז בפשטות זה הביאור שהאלטער רבי רוצה לב-- לבאר למה לב נשבר, רוח נשברה. למה אני אומר שעל ידי זה שאני שובר את הלב שלי בחשבון הנפש וכולי, על ידי שבירת החומר של הלב, על ידי זה הסטרא אחרא נשברת. אז האלטער רבי אומר מכיוון שהאדם, סטרא אחרא, זה המהות שלי. זה, זה המציאות שלי. אז השבירה של החומר שלי זה בעצם השבירה של הסטרא אחרא, ולכן על ידי שבירת הלב נעשית שבירת הסטרא אחרא. וברגע שיש שבירת הסטרא אחרא אז זה נותן שהאור האלוקי יאיר. זה, זה הדרך איך לפעול שאור הנשמה יוכל להאיר בבן אדם ולבטל את אטימות המוח והלב. זה מצד אחד. צד שני, כל האריכות הזאת של האלטער רבי זה הקדמה גם לכל מה שהאלטער רבי בא להסביר פה עכשיו בהמשך של הפרק: מה צריך להיות בדיוק חשבון הנפש. זה גם חלק מחשבון הנפש גופא. ההתבוננות בזה שמיהו האדם, שהאדם הוא הנפש הבהמית, זה, זה חלק מההתבוננות שהבן אדם צריך לעשות כדי לפעול בעצמו שבירת הלב. כשאתה מגיע לעומק, שהאדם שלך זה הנפש הבהמית, סטרא אחרא, במקום שהאדם שלך יהיה אלוקות, זה גופא פועל אצל הבן אדם שבירת החומר, כמו שהאלטער רבי יסביר עכשיו בהמשך הפרק איך שזה גופא חלק מההתבוננות כדי לפעול את הלב נשבר ונדכה. כל העניין פה גם כן: מה זאת אומרת שהנפש ה-- האדם זה הנפש הבהמית? הרי כ-- יש את השאלה שנשאלת כשקוראים את המילים האלה. הרי לומדים חסידות, הרי כתוב

14:12 להפך. בכל המקומות בחסידות הרי כתוב להפך. תמיד כתוב שמה זה המהות של יהודי? חלק אלוקה ממעל ממש. המהות של יהודי זה הנשמה, זה המהות שלו, זה העצם שלו, זה הפנימיות שלו, זה, זה האמיתיות שלו. הנפש הבהמית זה קליפה, וזה מובן מהתניא עצמו לפני זה. המציאות האמיתית של יהודי, שהוא לא רוצה והוא לא יכול להיות נפרד מאלוקות. האלטער רבי הסביר בפרק י"ח, י"ט, כל הפרקים שהוא דיבר על הכוח האלוקי. מה היה האלטער רבי? איך האלטער רבי שכנע אותנו שכל אחד ואחד יכול להיות בינוני בתכלית השלמות? בגלל שהאלוקות שלך זה המהות העצמית שלך. הנפש האלוקית זה אצלנו. והנפש הבהמית זה רק עניין של קליפה, כמו קליפה, לבוש חיצוני. זה, זה משהו, זה לא המהות שלך. וכאן האלטער רבי אומר להפך. מיהו האדם? זה הנפש הבהמית. אז הביאור הזה מוסבר במאמרים בכמה מקומות. הרבי בשיחות מדבר על זה, ועוד בכמה מקומות. זה שני עניינים שונים. יש את המדברים-- זה מערבבים שני עניינים שונים, שהם שני עניינים שצריכים להבין אותם. דבר אחד שמדברים זה על העצם וההתפשטות. זאת אומרת, מהו העצם של יהודי? כשמדברים על העצם, המהות האמיתית של יהודי, העצמיות של יהודי, אז בוודאי העצם של יהודי הוא חלק אלוקה ממעל, זה הנפש האלוקית. יהודי לא רוצה ולא יכול להיות נפרד מאלוקות. זה מדובר על עצם. כאן האלטער רבי לא מדבר על העצם. כאן האלטער רבי מדבר בנוגע לגילוי. המהות, השאלה המהות בגילוי: מה נרגש אצלו? אנחנו לא מדברים מה האמת. יש את האמת. האמת של יהודי זה האלוקות. האמת של יהודי זה שהוא לא רוצה ולא יכול להיות נפרד מאלוקות. זה העצמיות שלו. כאן השאלה שאנחנו

16:16 שואלים את עצמנו זה מה המהות שלי בהרגש, מה נרגש אצלי. אז כאן אנחנו אומרים, מה שנרגש אצלך, ודאי הנפש הבהמית נרגש אצלי באופן טבעי. זה ההרגשה הראשונה שלי. העניינים של אלוקות זה דבר נבדל, דבר נוסף. אז מיהו האדם? הנפש הבהמית. הנפש האלוקית נרגש אצלי כמו דבר נסתר. אצל הצדיק להפך, אצלו המהות שנרגש אצלו, בגלל שהנפש הבהמית נמצא אצלו בתור לבוש, בתור, כמו שאומרים אצל צדיק שיש אצלו את הנפש הבהמית בתור לבוש. ״ומצאת את לבבו נאמן לפניך״, לבבו, שני לבבות, שגם הנפש הבהמית הוא גם כן הפך לאלוקות. אז זה הנקודה שהאלטער רבי אומר. במילים אחרות כתוב במקומות אחרים. לא יודע אם זה כתוב ממש לשון כזה במאמר, אבל זה, זה סגנון שמס-- מסבירים חסידים. יש עצם, יש פנימיות, חיצוניות, כך כתוב לפעמים. זה כמו לחלק את זה לשלושה-- לשלושה חלקים. יש את העצם, יש את הפנים ויש את החיצוניות. העצם של כל יהודי זה חלק אלוקה ממעל ממש. אז למשל כשהרבי מביא את הרמב"ם, תמיד הרבי מביא את הרמב"ם שרצונו האמיתי של כל איש ישראל זה לעשות מה שרוצה האל, מה שרוצה הבורא, וזה שהוא לא, זהו יצרו אנסו. אז העצם של יהודי זה שהוא רוצה לקיים את הרצון של הקדוש ברוך הוא. זה העצם של יהודי, ומצד זה אומרים שהעצם זה חלק אלוקה. יהודי בעצם רוצה רק הקדוש ברוך הוא, וזה שהוא לא, זה, זה יצרו אנסו. זה רובד אחד. מדברים אבל בעבודה בגילוי, בעבודת השם. אז יש פנימיות וחיצוניות, וכאן נשאלת השאלה מהו הפנימיות והחיצוניות. אז בפנימיות, אז בזה יש אהבה. וכאן נשאלת השאלה איפה הפנימיות שלך נמצאת? לא העצם. הפנימיות, המהות.

18:25 איפה אתה חי? במה אתה מונח? אז בנגיעה לפנימיות יש הבדל בין צדיק ובין בינוני. אצל צדיק הפנימיות שלו, כל כולו נהיה דבוק באלוקות, ולכן אלוקות זה כל המציאות שלו, לא שייך משהו אחר גם בגילוי. ואצל בינוני זה מלחמה, זה דבר נסתר. ונגיע לחיצוניות, הדרגה השלישית. חיצוניות זה הלבושים. אז שם אנחנו רואים שגם אצל בינוני יש אצלו את ה... את הלא יאבה ולא יעבור. אצל בינוני עבודת השם בפועל זה באופן שמופרך. לא רק שהוא לא שייך אצלו, הרי דרגת הבינוני זה באופן לא רק שהוא בפועל לא עושה עבירה. בעבודת השם בפועל, בעבודת-- בנגיעה למחשבה דיבור ומעשה. אז אנחנו אומרים שאצל בינוני זה באופן שאצלו מופרך לעשות עבירה. לא שייך אצלו. לא יאבה ולא יעבור. אבל זה בנגיעה, כמו שאמרנו, נגיעה לעשייה של העבירה. אבל עצם המושג של עבירה, עצם המושג של חטא, עצם המושג של דבר האסור אצל הבינוני זה לא מופרך. אז זה השלוש דרגות שמדברים פה כדי להבין בתניא איך, איך בדיוק מסדרים פה את כל העניין. על כל פנים, אז זה הנקודה שהרב מסביר לנו פה ב-ב-בחלק הזה של הפרק. הוא בא להבהיר שעל ידי זה שהבן אדם, מכיוון שמדברים פה על בינוני והבינוני המהות שלו עדיין זה עניין של ישות ומציאות, ולכן על ידי זה שהוא שובר את החומריות, על ידי שבירת החומריות, שבירת הלב, אז ממילא נעשה על ידי זה שבירת הסטרא אחרא, וברגע שנהיה שבירת הסטרא אחרא אז אור הנשמה יכול להאיר אצלו ועל ידי זה הוא יכול לבטל. זה העצה של האלטער רבי שמוסר על זה, איך לשבור את טמטום הלב ולפעמים גם כן טמטום המוח כשמדובר על בן

20:33 אדם שהוא לא בינוני, ועל ידי זה אור הנשמה, אור האלוקי של חסידות, של התפילה, של עבודת השם יאיר אצלו באופן פנימי. אז האלטער רבי, אני אסיים פה לפחות כמה שורות. אז האלטער רבי אומר, אה, כי הוא עצמו אינו רק נפש אלוקית לבד. ונגיעה להלל ונגיעה לצדיק. כי היא לבדה מתלבשת בגופו ובשרו, שהרי נפש החיונית המלובשת בדמו ובשרו נספח לטוב ונכלל בקדושת נפש אלוקית ממש בצדיקים. אז, אז אצל צדיקים זה מתהפך לגמרי. ונגיעה לנפש הבהמית של צדיק. סתם עוד נקודה אחת. האלטער רבי אומר שאצל הצדיק, שעל ידי העבודה שלו הוא פעל שהנפש הבהמית שלו נס-נס-נספח לטוב ונכלל בקדושת נפש אלוקית ממש בצדיקים. זה אומר שצדיק גם כן יש לו נפש הבהמית. אלא שהנפש הבהמית נהפך אצלו לטוב. אז זה קשור עם מה שמוסבר. הרבי מביא את זה כמה פעמים בכמה מקומות. בתניא זה לא כל כך מפורש, אבל במאמרים של הרבי יש את זה כמה פעמים, העניין, ההבדל בין דוד המלך ואברהם אבינו, שאצל דוד המלך אומרים שהוא הרג את היצר הרע, הרגו בתענית. אז הוא פעל את זה, הוא פ-- אצלו היה עניין של הרג. מה שאין כן אצל אברהם אבינו כתוב ״ומצאת את לבבו נאמן לפניך״, לבבו, בשני לבבות שהפכן. הרבי מביא בשם הירושלמי שכך כתוב בתלמוד הירושלמי, שאברהם אבינו היה בדרגה יותר גבוהה מדוד המלך. דוד המלך הוא, הוא הרג את היצר הרע שלו. אה, אברהם אבינו לא הרג אותו, הוא עשה אותו ל-ל-ל-לאוהב. הוא הפך אותו, הוא הפך את היצר הרע שלו לאהבת ה'. זה שתי דרגות בעבודה עם הנפש הבהמית אצל צדיקים. אה, יש צדיקים שהם, הם העבודה שלהם זה

22:59 להרוג את הנפש הבהמית. ושניהם זה צדיקים. שניהם זה עבודה של שהרע מתבטל אצלו לגמרי ובאופן שלגמרי נהיה אצלו מופרך כל עניין של רע בפנימיות, אבל זה גופא יכול להיות בשני אופנים: על ידי ביטול הרע, כן? סוג של ביטול שלילה, או על ידי להיפך, אתהפכא, שהנפש הבהמית עצמו נהפך להיות לאוהב והוא נהפך להיות לאלוקות. אבל זה לפר-- בשני הדרגות. זה לא הפירוש שצדיק אין לו נפש הבהמית. כשמסתכלים בהתחלת התניא בפרק א' האלטער רבי אומר כל איש מישראל, אחד צדיק ואחד רשע, יש לו שתי נפשות. אז מפורש בפרק א' בתניא שגם צדיק יש לו שתי נפשות. האלטער רבי אומר פרק א' מיד בהתחלת העניין, כל איש ישראל אחד צדיק ואחד רשע יש לו שתי נפשות. אז מובן שגם הצדיק יש לו שתי נפשות. חייי, הצדיק יש לו רק נפש אלוקית. אז מזה אנחנו מבינים שגם הצדיק, נפש הבהמית זה דבר שיש אצל כל אחד ואחד. השאלה היא מה המהות של הנפש הבהמית.

24:16 אצל הצדיק, על ידי עבודה זרה הוא פעל כל כך בעבודה זרה פעל עד שהנפש הבהמית, כל מהותה נהיה לבוש לנפש אלוקית. כל המהות שלו נהיה אלוקות. וגם, גם הצדיק יש לו-- אולי, אולי לא נקרא לו נפש הבהמית, נקרא לו נפש החיונית. גם הצדיק יש לו שייכות לעולם. יש לו גוף והוא אוכל והוא ישן. הוא עושה פעולות גשמיות וזה נעשה על ידי נפש החיונית. אז הצדיק יש לו גם נפש החיונית. השאלה היא מה הגדר של הנפש החיונית. אצל הצדיק כל הגדר של הנפש החיונית זה לבוש של הנפש האלוקית. אין בה שום עניין אחר, וזה גופא יכול להיות בשתי אופנים: או בדרך הריגה כמו אצל דוד המלך, או בדרך הופכי כמו אצל, אה, כמו אצל אברהם אבינו. ועבודה בצדיקים, זה אומר הצדיקים האלה שעבודת השם שלהם היה יותר באופן של פרישות והצדיקים האלה שהעבודת השם שלהם היה יותר באופן של התלבשות. על דרך המעשה של ר' אברהם המלאך עם האלטער רבי, שר' אברהם המלאך, אה, לא הבין מה האלטער רבי עשה שבאמצע הלימוד, באמצע ההסברות, באמצע הדביקות הוא הלך לאכול בייגל עם ה-- עם החמאה. זה כל הסיפור הידוע שהאלטער רבי הסביר לו שזה הכוונה, זה אחד, זה בדרך אחר, זה על דרך ההבדל בין דוד המלך לאברהם אבינו. דרך פרישות זה עבודת השם באופן שהוא שולל את... אברהם המלאך היה במדרגה הזאת. אצלו היה שמייסן די פערד, אבער נישט פערד. צריכים שלא יהיה סוסים. לבטל את הסוס, לבטל את המציאות בדרך הריגה. מה שאין כן אצל אברהם אבינו זה היה באופן שהסוסים עצמם נהפכים, שמייסן פערד ביז וויסן זיין פערד. עבודה בדרך אתהפכא, להפוך את הסוס,

26:13 לעשות אותו שהוא יהיה מרכבה לאלוקות וכולי. על כל פנים, זה נקודה.