לקוטי אמרים פרק כ״ט - חלק ד׳

00:00 אנחנו אוחזים פה בתניא בפרק כ"ט, דף ל"ו למטה. "אבל בבינוני", שלוש שורות מלמטה. אז מה הרבי מדבר פה עד עכשיו? אדמו"ר הזקן מסביר מה צריך להיות החשבון, ההתבוננות. שמביא את הזוהר שאומר איך עושים את השבירה של טמטום הלב. על ידי זה שהוא שובר את הלב שלו, כמו שמגיע לעץ, צריכים לשבור את העץ כדי שייכנס שם האש. על ידי זה צריך להיות השבירה של החומריות והגסות של הלב, כדי שהאור העליון, אור הנשמה והשכל, יאיר אצלו. איך שוברים את הלב? את הקליפה, רוח הסטרא אחרא? זה על ידי שבירת הלב, וזה על ידי שהאדם מתבונן במעמדו ומצבו. אז דבר ראשון אדמו"ר הזקן הסביר פה, מתחיל להסביר פה, שההסברה הראשונה זה להתבונן שעניין הרוח, הסטרא אחרא, הקליפה וסטרא אחרא, היא היא האדם עצמו בבינוני. מה המהות שלו? שאף על פי שהבינוני הוא במחשבה, דיבור ומעשה בתכלית השלימות, אבל אם מדברים בנוגע למהות, מה המהות? המהות ועצמותו של הבינוני. המהות זה לא הנפש האלוקית. המהות זה הנפש הבהמית. זה המהות. ולכן כשאומר בבוקר בברכות השחר, הוא אומר "נשמה שנתת בי טהורה היא", הנפש האלוקית אומר "נתת בי". מה אבל המהות שלי? המהות שלי זה הנפש הבהמית. אצל צדיקים, שהצדיק הפך את עצמו לגמרי מן הקצה לקצה, אז אצלו הנפש האלוקית זה נהיה העצם. זה נהיה המהות שלו, גם בגילוי זה המהות שלו. והבשר של הגוף זה בשר ודם. כמו שרואים מהלל הזקן שהיה אומר "גומל חסד עם העלובה ועניה", שזה עניין זר. אבל מהותו ועצמותו זה הנפש האלוקית, זה המהות האמיתית שלו. כאן אדמו"ר הזקן ממשיך הלאה. "אבל בבינוני", שלוש שורות מלמטה: "מאחר שמהותה ועצמותה של נפש החיונית הבהמית שמסטרא

02:14 אחרא מלובשת בדמו ובשרו לא נהפך לטוב". מדברים בנוגע למהות ועצמותו של הבינוני. הרי אמרנו שהנפש הבהמית זה עדיין אצלו נשאר בתוקף, ועדיין לא נהפך לטוב אצלו. ועיקר זה בבחינת אתכפיא. המהות שלו, של הנפש הבהמית, נשאר עדיין בתוקף ובגבורתה. "הרי היא היא האדם עצמו". אז מה עצם, מה האדם? מיהו האדם אצל הבינוני? כמו שהסברנו בשיעור הקודם, הכוונה מיהו האדם בגילוי מצד הכוח הפנימי, מצד הכוחות הגלויים. לא מצד היחידה, מצד העצם, מצד, מצד, מצד... מה המהות שלו בגילוי? המהות שלו בגילוי היא, היא זה הנפש הבהמית, שזה הקליפה וסטרא אחרא. "ואם כן הוא רחוק מה' בתכלית הריחוק". מצד ההסברה בעניין הזה, מתבונן שנוגע למהות ועצמותו, אז הוא רחוק מהקדוש ברוך הוא, רחוק מה' בתכלית הריחוק. זה בעצם נוגע לפועל. אז הוא כן שומר תורה ומצוות. לא סתם שומר תורה ומצוות, הוא בינוני במחשבה, דיבור ומעשה יומם ולילה. זה נוגע להנהגה, נוגע לפועל. אבל כאן החשבון נפש, זה לא נוגע לפועל, נוגע לאיפה אני נמצא, איפה אני, איפה המהות שלי. לא מה אני עושה, אלא מה המהות שלי. על ידי זה, מה המהות שלי? מצד המהות אז הוא רחוק מה' בתכלית הריחוק. הוא לגמרי רחוק מהקדוש ברוך הוא. ואז הרבי מסביר למה רחוק מה' בתכלית הריחוק. אז אדמו"ר הזקן מוסיף פה דיוק. מכיוון שהנפש הבהמית שלו בתוקף, אף על פי שבפועל הוא לא, אין לו תאווה לעשות עבירות כי הוא בינוני, אבל זה אדמו"ר הזקן בא לבאר שאף על פי כן הוא רחוק מה' בתכלית. למה? מה הסברה? "שהרי כח המתאוה שבנפשו הבהמית יכול גם כן להתאוות לדברים אסורים". מצד הנפש הבהמית שלו, שזה עדיין נמצא אצלו בתוקף, אז מצד הנפש הבהמית יש יכול.

04:25 זה הדיוק של האלטער רבי: יכול. עצם זה שמצד הנפש הבהמית שלו אז הוא יכול להתאוות לדברים האסורים. יש לו את האפשרות, יש לו את היכולת, זה הרי לא מופרך אצלו. זה כל הנקודה פה. אצל צדיק זה מופרך. אפגעפרעגט. אין מקום לעניין אחר שזה לא אלוקות. כל זה לא מהות אצלו בתכלית. אצל הבינוני הרי הקליפה זה לא מאוס אצלו. אז עצם זה שיש אצלו את היכולת ואת האפשרות לחשוב ולרצות עניינים, להתאוות לדברים האסורים שהם נגד רצון ה' יתברך, אז מצד העניין הזה, אז במהות זה הוא רחוק מה' בתכלית. זאת אומרת ככה, אלוקות מצד האמת של אלוקות, הרי אז כל דבר שהוא לא אלוקות לא שייך. אם אנחנו מדברים מצד האמת של אלוקות, מצד האמת של אלוקות, אז כל דבר שהוא לא אלוקות אז הוא מופרך בתכלית. ואלוקות, אז כל דבר שהוא לא אלוקות אז תועבה ושנוא, ששונאים. אצל הקדוש ברוך הוא כל דבר שהוא קליפה וסטרא אחרא זה מאוס בתכלית. ולכן אצל צדיק, שאצלו אלוקות זה נהיה המהות שלו, זה פשוט נפשו האלוקית. אלוקות זה החיים שלו, זה המהות. אין מציאות ל... אין נתינת מקום למשהו שהוא לא אלוקות. ובמילא כל עניין שאצל הקדוש ברוך הוא זה תועבה ושנוא, כל דבר שזה מופרך, אז אצל הצדיק זה מופרך. ומכיוון שאצל הבינוני זה לא מופרך, והראיה, יש לו את היכולת, האפשרות, יש לו את האפשרות להיות נמשך לעניינים אסורים, אז זה עצמו מראה שאצלו אלוקות זה לא הדבר היחיד. זה לא מופרך אצלו. וזה עצמו הריחוק, זה פשט "רחוק מה' בתכלית הריחוק". "שהרי כח המתאוה שבנפשו הבהמית יכול גם כן להתאוות לדברים"

06:14 האסורים שהם נגד רצון ה' יתברך, שהדברים האלה הם נגד רצון. אף שאינו עובר עבירה שם בפועל ממש חס ושלום. אנחנו מדברים פה על בינוני, והבינוני כבר דיברנו קודם שבינוני אין לו אפילו תאווה לעשות עבירה. כל היסוד שהאלטער רבי אמר בפרק י"ב, הבינוני לא עולה לו במחשבה תאווה לעשות עבירה, אבל כן יכול לעלות לו במחשבה הרהור, לא לעשות עבירה, על עצם המהות, המציאות. לא מופרך אצלו לחשוב על עניין שהוא דבר אסור. ובפועל הוא לא יעשה את זה, הוא יתגבר על עצמו וכולי, מיד שבא אליו הוא דוחה את זה בשתי ידיים. אבל עצם זה שמחשבה על עניין אסור זה לא מופרך אצלו, זה גופא מראה שזה לא הדבר היחיד אצלו, ומזה עצמו הוא רחוק בתכלית מאלוקות. שהרי אף שאינו עובר עבירה שם בפועל ממש חס ושלום, רק שאינן מאוסות אצלו באמת כבצדיקים, כמו שכתוב לעיל פרק י"ב. אז עצם זה שזה לא מאוס אצלו, אז זה מראה איפה נמצא המהות שלו. המהות שלו נמצאת בקליפה, בסטרא אחרא. ולכן לא מופרך אצלו עניינים של היפך הקדושה. ובזה, רק בפרט הזה, בנקודה הזאת, שעניין של קליפה וסטרא אחרא זה לא אפגעפרעגט, זה לא מופרך אצלו, זה לא מאוס אצלו. אז רק מצד הנקודה הזאת, ההסברה היא בנוגע לעניין הזה: איפה המהות שלי ואיפה אני נמצא? ובזה הוא גרוע ומשוקץ ומתועב יותר מבעלי חיים הטמאים. אז זה פועל אצל הבן אדם לדעת, להרגיש שבפרט הזה הוא יותר גרוע אפילו מ-- יותר גרוע מבעלי חיים. זאת אומרת האלטער רבי לוקח את החשבון, חידוש עצום בהסברה הזאת. האלטער רבי לוקח פה יסוד שהוא דיבר בפרק כ"ד בנוגע לעניינים של עבירות. פרק

08:09 כ"ד הרי האלטער רבי דיבר בנוגע לזה שאיש הישראלי, איש יהודי שעושה חטא הוא יותר גרוע מבעלי חיים הטמאים. כן, זה היה בוודאי בפרק כ"ד. שם הוא דיבר מצד חטא, שיהודי שעושה עבירה יותר גרוע מבעלי חיים הטמאים וכולי, כי הם לא יכולים לעבור על רצון אלוקים והוא כן עבר על רצון אלוקים. זה בנוגע לעבירה. כאן האלטער רבי לוקח את ההסברה הזאת למקום מאוד בדקות. לדבר על בינוני. זה לא עובר עבירות, אבל מצד החשבון נפש, איפה העצם שלי? לא מה אני בפועל עושה, כמו שאמרנו. מצד המהות שלי, אז הוא יותר גרוע מבעלי חיים גם כן, ובזה הוא גרוע ומשוקץ ומתועב יותר מבעלי חיים הטמאים ושקצים ורמשים כנ"ל. כמו שכתוב, אנכי תולעת ולא איש וגו'. רגע, מה כתוב, ואנכי תולעת ולא איש? דוד המלך אומר, ואנכי תולעת. פרק כ"ב בתהילים, ואנכי תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי עם. אז מה דוד המלך אומר? הוא מדמה את עצמו לתולעת. כמובן שדוד המלך לא מדבר על עצמו, מדבר על כל עם ישראל. דוד המלך עצמו הרי היה ״ולבי חלל בקרבי״, אבל דוד המלך מדבר את התהילים בשביל כלל ישראל. פרק כ"ב הוא מדבר על יהודי שנמצא בשפל המצב והוא אומר, ואנכי תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי עם. מה הדבר שבאנכי תולעת? שהתולעת נמצאת במקומות של, של, של זבל, תולעת. התולעת מסתובבת במקום של אשפה, זה המקום שלו. אז ואנכי תולעת. אני, מצד זה שעניין של קליפה וסטרא אחרא, שקליפה וסטרא אחרא זה כצואה, שהאלטער רבי אמר קודם בתניא, שהקליפה וסטרא אחרא זה עניין של שמוץ, עניין של לכלוך. אז זה שאצל הבינוני העניין הזה לא מאוס

10:10 אצלו, זה שמצד הנפש, מצד מדריגת הנפש, אני שייך למקום של אשפה, וממילא ואנכי תולעת. למה אני יותר גרוע מתולעת? הוא אומר, ובזה הוא גרוע ומשוקץ יותר. אז הביאור הוא בפשטות. חרפת אדם ובזוי עם. בן אדם שהוא מתנהג כמו תולעת, זה יותר גרוע, זה חרפה. שתולעת נמצאת באשפה זה המקום שלה. היא לא עושה משהו נגד רצון אלוקים. שתולעת נמצאת במקום של אשפה, תולעת זה המקום שלה. הקב"ה ברא את התולעת באופן כזה שהיא מסתובבת ברפש, בצורה הזו זה המקום שלה, שם היא נמצאת, שם זה המקום, זה הקיום שלה. אבל כשבן אדם מתנהג כמו תולעת, חרפת אדם ובזוי עם. זה חרפת אדם. אצל אדם זה עניין של חרפה. אצלה זה לא חרפה, ולכן הוא גרוע יותר מבעלי חיים, שקצים ורמשים. כי זה שהם נמצאים במקום זה עניין שלהם, זה המקום שלהם. אבל כשבן אדם נמצא במקום כזה, זה תכלית השפלה. וממילא ההסברה בנושא הזה, זה ההסבר לנו שהבן-- גם הבינוני יכול לעשות, מצד מצב נפשי, מצד מצב נפשי, מצד מהות הנפש הוא נמצא במעמד ומצב כזה שהוא גרוע יותר משקצים ובעלי חיים. כן, מה רצית לשאול? אז זה זה הווארט פה. זוכר פעם שמעתי כזה ווארט. יש במאמר של הרבי הריי"צ שמדבר כזה עניין. שהאוכל בקדם צאתון, הרבי הריי"צ במאמר מדבר לפעמים כזה כזה ווארט. שבן אדם שמתנהג כמו בהמה יותר גרוע מבהמה. שבהמה מתנהגת כמו בהמה, אז זה זה הציור שלה, זה המהות שלה. אבל אדם שמתנהג כמו בהמה, הרי זה אתה. הרי הרי אתה בן אדם. ממילא, כל, כל מאי-- זה הפרי מגיה רבה[?] מאריך בזה. יש כמה מאמרים, למשל, סליחה, יש

12:21 אה, בקונטרסים יש את המאמר מ-פ"ז, מאמר, מאמר הגאולה, אחד מהמאמרים סביב דחם קיידש פ"ז. בהמשך תער"ב הזה כמה פעמים הרבי הרש"ב מאריך בסוגיה הזאת. מעלת האדם? זאת אומרת, זה בינוני, זה בחשבון הנפש. אדם מצד מהותו הרי הוא צריך להיות בעל שכל, בעל רוחניות, הוא נמשך כלפי מעלה וכולי. ואם בן אדם מתנהג כמו בהמה, אז זה הרבה יותר גרוע מהבהמה, כי הבהמה זה הציור שלה. אדם שמתנהג כמו בהמה יותר גרוע מבהמה. אה? אז הנקודה הזאת זו נקודה בחשבון הנפש של הבינוני כדי שיהיה אצלו העניין של שבירת הלב. מה האלטער רבי ממשיך פה בסוגריים? הוא אומר, וגם כי הרי, הרי הבינוני יש לו אהבת ה' גם כן. הוא לא רק מתנהג בפועל במחשבה, דיבור, מעשה. הלב שלו נמצא בעמקי הקליפות חס ושלום. הרי הוא גם כן מתעורר באהבת השם. הוא בינוני עובד את הקדוש ברוך הוא. כן? ויש לו, יש לו גם, אמרנו בפרקים הקודמים שאצל בינוני יש את העניין של הבלבבך, העניין של האהבה. אז זה האלטער רבי בא לברר עכשיו גם כן. אומר האלטער רבי בסוגריים: וגם כשמתגברת בו נפשו האלוקית לעורר האהבה לה' בשעת תפילה, שהוא מתעורר באהבת השם, אינו באמת לאמיתו לגמרי. זה עדיין לא באמת לאמיתו, מאחר שחולפת ועוברת אחר התפילה, כנ"ל סוף פרק י"ג. כיוון שאחר התפילה הוא מאבד את זה, אז זה מראה שזה לא, לא באמת לאמיתו. מה הווארט פה? הווארט פה הוא... הווארט שהאלטער רבי אומר פה, שמכיוון שאצל הבינוני, דיברנו בפרקים הקודמים, האלטער רבי דיבר בפרק י"ג, יש אמת ויש שפת אמת.

14:30 שפת אמת תיכון לעד, ועד ארגיעה לשון שקר. אם זה לא תיכון לעד, אז זה נקרא עד ארגיעה. דבר שמגיע והולך, זאת אומרת שזה לא מחזיק מעמד, אז גם כשזה נמצא זה לא נחשב לאמת, כמו שידוע, כמו שלומדים במאמרים. יש כמו נהרות המכזבין. דבר שנמצא למשך זמן אבל אחרי זה זה מתבטל, אז גם כשזה כן נמצא זה נקרא נהרות המכזבין. על דרך זה גם כן בעבודה. האלטער רבי אמר בפרק י"ג בעבודה של הבינוני לגבי עבודה של צדיק: מכיוון שאצל הבינוני האהבה זה רק בעת התפילה, אחרי התפילה, אז אחרי זה הוא עוד פעם מתעורר בתיקון ענייני עלמא, והאהבה, אהבה נ-נ-נעלמת קצת עוד פעם. אז זה מראה שגם בעת התפילה, ההתבוננות שלו זה לא באמת לאמיתו לגמרי. הדיוק של האלטער רבי פה זה לא באמת לאמיתו לגמרי. למה האלטער רבי מדגיש שזה לא באמת לאמיתו לגמרי? כי באמת כשמסתכלים בפרק י"ג, האלטער רבי שמה אומר שזה כן נחשב לאמת לאמיתו. אחד מהחידושים של האלטער רבי בפרק י"ג בתניא: האלטער רבי מדבר על האהבה של הבינוני. האלטער רבי אומר שלגבי עבודת הצדיק, שזה אמת לאמיתו לגמרי, עבודת הבינוני זה נחשב, לא נחשב לעבודה אמת, מכיוון שזה רק בעת התפילה. אחרי זה זה עוד פעם נ-נ-נעלם אצלו האהבה. אבל הריני קורא באהבתם שבתפילות שפת אמת תיכון לעד. האלטער רבי אומר בזה חידוש, שאני קורא לעבודה של התפילה של הבינוני, אני כן קורא לזה שפת אמת על כל פנים. למה האלטער רבי אומר, למה אני קורא לזה שפת אמת? הואיל ובכוחו לעורר האהבה הזאת כל הזמן. בעצם הבינוני יכול לחיות עם האהבה הזאת עשרים וארבע שעות, על

16:22 דרך בין המספר לכל היום. אם הוא יעמוד בתנועה של עבודת התפילה כל היום, הוא יכול כל היום להיות באהבת השם כל הזמן, ובכל רגע הוא יכול לעורר את האהבה הזאת. זאת אומרת, מצד מהות נפשו הוא שייך לאהבת השם תמיד, ולכן זה נחשב לשפת אמת. אז זה מאוד מעניין איך שהאלטער רבי עושה אותו חשבון פה הפוך. בפרק י"ג האלטער רבי רוצה לרומם את הבינוני, ואז האלטער רבי אומר: הריני קורא באהבתם שבתפילות שפת אמת תיכון לעד. מכיוון שהוא יכול לעורר את אהבת השם כל הזמן, אז זה נחשב לאהבת השם. וכאן האלטער רבי עושה אותו חשבון הפוך. מכיוון שבעצם מהות, הרי הקליפה זה לא מופרך אצלך, והראיה שאחרי התפילה אז האהבה הולכת, ואז עוד פעם יכול להתעורר תאוות החטאים. למה זה? אז מזה מראה שבמהות אתה שייך. אז זה לא אמת לאמיתו לגמרי. זה לא סתירה. יש אמת לאמיתו ויש אמת לאמיתו לגמרי. אם אנחנו מדברים על אמת לאמיתו לגמרי, אמת לאמיתו לגמרי יש רק אצל צדיק. אמת לאמיתו לגמרי פירושו שהאלוקות זה נהיה אצלו מהות. כמו שדיברנו, אלוקות זה דבר שאי אפשר בעניין אחר. זה נקרא אמת לאמיתו לגמרי, שנהיה אצלו אלוקות המציאות היחידה. כל עניין שזה לא אלוקות, אין לזה מקום. זה נקרא אמת לאמיתו לגמרי. ולכן, דבר, אם זה ככה באמת עם אלוקות, זה המציאות האמיתית, מציאות כזאת שאי אפשר מציאות שהיא לא אלוקות. אז מה זה משנה אם אתה עכשיו בתפילה או אתה ברחוב או אתה נמצא באיזשהו מקום? בן אדם שהגיע למדרגה של אלוקות, זה נהיה אצלו עניין מהותי. זה המהות שלו. אז זה עשרים וארבע שעות. כמו שיש בגשמיות. אנחנו יכולים

18:12 לראות בגשמיות דברים כאלה שהם שייכים למהות שלנו. אנחנו לא צריכים לזה התבוננות. דברים שבן אדם אוהב בטבע או דברים כאלה שהבן אדם מואס בטבע. כל אחד יש לו דברים שהוא אוהב בטבע, מואס בטבע, דברים שבטבע זה דבר ש-ש-ש-ש... דברים כאלה שבן אדם מפחד מזה בטבע. פתאום בעלי חיים, אה, מזיקים. אדם מפחד מזה בטבע. אתה לא צריך לעשות התבוננות ולחשוב עכשיו זה, זה מפחיד אותי. זה המהות. זה משהו בטבע, באינסטינקט הטבעי של בן אדם. אש זה מפחיד. איך הרבי מביא את הדוגמה בקשר לחטאים? יהודי, בעל חיים, בן אדם בנפש בטבע. הבן אדם לא יקפוץ לתוך האש כי בטבע זה משהו שמפחיד אותו. לא צריך לעשות התבוננות. דבר המזיק בטבע זה ככה. אז אם אצלי ההנחה היא אמיתית, שכל דבר שזה לא אלוקות זה דבר המזיק, אז זה צריך להיות מופרך לגמרי. עצם זה שזה לא, זה עושה שזה לא אמת. זה שאחרי התפילה אז האהבה כבר לא נשארת, זה אומר שאתה צריך לעשות את האהבה, אתה צריך. זה לא העצם שלך. אתה צריך כל הזמן לחדש את זה. אז ממילא זה לא אמת לאמיתה לגמרי. אז זה, זה לא אמת לאמיתה לגמרי, אבל זה כן אמת לאמיתה שלו. זה המקסימום שלו. זה האלטער רבי פרק י"ג. האלטער רבי מדבר על האמת לאמיתה כל אחד לפי מדרגותיו. יש את האמת לאמיתה של כל אחד. האמת לאמיתה של כל אחד. הכוונה מה זה המקסימום שאתה יכול להגיע? בינוני מצד דרגת נשמתו הוא לא שייך להגיע לכזה הרגש כמו אצל צדיק. אין לו את זה כי הוא נשמה של בינוני. הוא לא נשמה של צדיק, הוא במציאות נפשו לא

20:00 שייך ליותר מזה. אבל מה המקסימום שלו? זה שהוא יכול לעורר אהבת השם על ידי התבוננות. אז אם הוא עובד על זה, זה נקרא אמת לאמיתה שלו. זה האלטער רבי בפרק י"ג. כאן האלטער רבי רוצה להסביר להפך. כאן האלטער רבי רוצה להסביר את, כדי לפעול שבירת הלב. ההתבוננות כדי לפעול שבירה של לב. הבן אדם צריך להתבונן מה האמת האמיתית, לא מה האמת לגבי הדרגה שלי, מה באמת המצב. לפעמים בן אדם צריך עם פנימיותו לשים את עצמו פנים אל פנים מול האמת ממש ולהתבונן מהו האמת לאמיתו שלי. האמת לאמיתו לגבי אמיתת העניינים. לגבי אמיתת העניינים זה מה שהאלטער רבי אומר. אז זה, זה שהאהבה חולפת אחרי התפילה מראה שבמהות הוא עדיין נמצא במקום של, של היפך הקדושה. וכל זה, זה ההתבוננות הראשונה שהאלטער רבי נותן כדי שבן אדם יגיע לעבודה בעניין של שבירת הלב. בקשר לפסוק הזה, "ואנכי תולעת ולא איש", רק איזה סיפור מספר על זה, ווארט. היו אומרים "ואנכי תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי עם". אז אומרים, העולם מספר סיפור על... היה יהודי בירושלים עיר הקודש, יהודי צדיק. אני זכיתי להכיר אותו. קראו לו הלל ברבי. הלל ברבי היה יהודי קדוש. הנכדים שלו מצד חב"ד גם כן. יש משפחה חסידית. כמה וכמה נכדים שלו שהם, שהם חסידי חב"ד. היה מאוד מקורב לרבי, הרבה. אז אומרים שהוא פעם היה שם, נכנס לאיזושהי חתונה. בחתונה הייתה סעודה ומישהו הוציא איזשהו לעז. אז מישהו שמה מהדתיים, סליחה, אולטרה דתיים, הגיע, ירא שמיים מאוד גדול, והתחיל להגיד שהאוכל אולי יש איזה, היה איזשהו, שאל איזה ספק, איזה עניין. והלל ברבי נכנס והוא היה איש קדוש, מורם

22:20 מעם וכולי. אדם שכבוד המדומה אצלו לא תפס מקום כלל וכלל. מופשט לגמרי. פתאום נכנס, הוא הרגיש שהולך שם כזה, ואז נכנס, ביקש צלחת, התחיל לאכול וכולם הסתכלו מה הולך פה. כאילו זה. אז הוא אמר איזה ביטוי כזה, ווארט. הוא אמר, כתוב "ואנכי תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי עם". עדיף לאכול את התולעת, כאילו התכוון על הכשרות, כן? אבל "לא איש, חרפת אדם", לא לז-- ל-ל-לבייש בן אדם. עבד קשה, הכין חתונה. הוא עשה את המקסימום שיכול. מה אתה מבייש אותו? אז הוא רצה לחנך את החסידים. קח את ה"ואנכי תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי עם". עדיף לאכול תולעת ולא לבזות את הבן אדם. אז כמה שאתם מהדרים על הכשרות צריכים גם כן להדר לא לבזות ולא לבייש בן אדם. כמובן שצריכים לדעת מתי להשתמש עם זה ואיך, אבל זה מאוד חשוב לקחת מזה לקח. לפעמים צריכים להיזהר עם היראת שמיים ועם הפרומקייט שלפעמים יכולים עם הפרומקייט הזאת לבייש בן אדם, לזלזל בו, לתת לו הרגשה שהוא, שהוא לא בסדר או שמשהו. צריכים לפעמים, לפעמים עדיף לא כל כך להדר בכשרות. לפעמים צריכים לדעת איך ומתי ואיזה אופן. לפעמים עדיף להדר פחות בכשרות ולזלזל פחות בבן אדם במידות. זהו, זו נקודה.