לקוטי אמרים פרק כ״ט - חלק א׳

00:00 כי אנחנו ממשיכים הלאה עם פרק כ"ט בתניא. האלטער רבי פה בפרקים האלה, מתחיל מפרק כ"ו. האלטער רבי התחיל לדבר על העניין של השמחה, שכדי לנצח את היצר אז צריך להיות זריזות הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם. הרבי אמר בפרק כ"ו שאי אפשר לנצח את היצר אם הבן אדם הוא בעצלות ובכבדות. אדם שנמצא בעצלות וכבדות לא יכול לנצח את היצר כמו בגשמיות, כששני אנשים נאבקים אחד עם השני. אם אחד הוא בעצלות וכבדות אז מאוד בקל הוא ייפול. ואומר שהעצלות והכבדות, האלטער רבי אמר בפרק כ"ו, נמשכים מעצבות וטמטום הלב כאבן. זאת אומרת שהשורש, הסיבה למה בן אדם נמצא במצב של עצלות וכבדות, זה מגיע מזה שהוא נמצא במצב. זאת אומרת זה מגיע ממצב נפשי מכיוון שהוא נמצא במצב של עצבות וטמטום הלב כאבן. ואז האלטער רבי התחיל לברר כל מיני עצות איך להוריד את, איך להוציא את העצבות. איך בן אדם עושה כדי שלא יהיה לו את העצבות. העצבות מגיעה מדאגות. האלטער רבי הסביר בשלושה פרקים, כ"ו, כ"ז, כ"ח, נתן כל מיני עצות איך בן אדם מתגבר על מידת העצבות. כאן בפרק כ"ט האלטער רבי מתחיל לדבר על הנקודה השנייה. זאת אומרת בפרט האלטער רבי אומר שני דברים. יש עצלות ויש כבדות. זה שתי מידות. הם דומים, אבל הם לא אותו דבר. יש מצב של עצלות ויש מצב של כבדות. ההבדל בין עצלות וכבדות זה תלוי מהמקום מאיפה זה מגיע. עצלות זה תוצאה של עצבות. כשאדם הוא עצוב, יש לו דאגות, הוא עצוב, מצב רוח לא טוב. אז זה גורם לבן אדם להיכנס למצב של עצלות. הוא נהיה פסיבי. זה תוצאה מעצבות. הוא עצוב, לא

02:28 מרגיש טוב עם עצמו. יש לו כל מיני רגשות שליליים בגלל עבירות שהוא עשה או בגלל גשמיות או בגלל סיבות כמו שלמדנו פה כל השלושה פרקים האלה. אז העצבות גורמת לעצלות. כבדות מגיעה מטמטום הלב. העניין של כבדות זה משהו קצת יותר מעצלות. כבדות זה כאילו הבן אדם מרגיש כמו פלומון, אבן. לא יכול לזוז. הדבר הזה, כבדות, זה נובע מהמצב של טמטום הלב כאבן. זה היה לשון האלטער רבי אמר בפרק כ"ו, כי למדנו את זה. שתי הלשונות עצלות וכבדות הנמשכים מעצבות וטמטום הלב כאבן. אז עכשיו בפרק כ"ט האלטער רבי מתחיל להסביר מה היא העצה. איך בן אדם מתגבר על העניין הזה של הכבדות שמגיע מטמטום הלב כאבן, ועל זה הולך פרק כ"ט. האלטער רבי מבאר מה העניין של טמטום הלב, מאיפה זה מגיע הטמטום הלב, ואחרי זה האלטער רבי ייתן עצות איך בן אדם, מה הם העצות כדי לבטל את הטמטום הלב וממילא לבטל את הכבדות, וזה העניין של פרק כ"ט. ידוע פרק כ"ט זה פרק חזק, פרק חריף. כ"ט ול' זה שני פרקים בתניא ששם האלטער רבי מדבר עניינים שקשורים עם תשובה, עם חשבון הנפש, כמו שאנחנו נראה בהמשך. מה האלטער רבי נותן פה עצות איך להילחם עם העניין של הכבדות, העניין של טמטום הלב. כשלומדים את הפרקים האלה בהשקפה ראשונה, בחיצוניות, אז זה נראה כאילו שהאלטער רבי פה, זה פרקים של מוסר או פרקים של האלטער רבי כמו נותן מכות, מדבר חזק ונכנס לכל מיני פרטי יראה. כשלומדים את זה אבל יותר בעומק, מסתכלים יותר בפנימיות ובעומק העניין של הפרקים האלה, אז אדרבה, רואים פה את הגדלות, החידוש של תורת החסידות. איך שגם כשמדובר

04:44 על העבודה שצריך בדרך מרירות, אבל גם שם היסוד הוא לעורר, לגלות את הנפש האלוקית. אנחנו נראה את זה עכשיו כשנלמד בפנים הפרק. נקרא קצת בפנים. אומר האלטער רבי: אך עוד אחת צריך לשית עצות בנפשות הבינונים. יש עוד עניין שבינוניים צריכים לחפש עצות. כמו שאמרנו בפרקים האלה, האלטער רבי נותן עצות על כל מיני בעיות שצצות בעבודת השם, כמו שלמדנו עד פרק כ"ו והאלטער רבי דיבר איך צריך להיות העבודה, איך כל אחד יכול להיות בינוני ומהי הדרך להגיע להיות בינוני. מפרק כ"ו האלטער רבי התחיל לדבר על בעיות שלא נותנות לבן אדם להשלים את העניין. זאת אומרת, יש בעיות צדדיות שצריכים לבטל אותם, כל מיני עצות. אז, אז עכשיו האלטער רבי מוסיף עוד אחת שהבינוני צריך עצות איך, איך לעבוד על עניין מסוים. מה זה? אז לפעמים בעתים רבים יש לו טמטום הלב. הרבי אומר שתי לשונות, לפעמים בעתים רבים. הוא מדבר בסוגים שונים של בינוניים. יש בינוניים שזה לפעמים ויש בינוניים שזה עתים רבים. הלשון לפעמים בעתים רבים. לפעמים יש, יש בינוניים כאלה שזה קורה רק מפעם לפעם, ויש לפעמים כאלה שזה קורה אצלם לעתים רבים. מה קורה? יש להם טמטום הלב שנעשה כאבן. נהיה מצב של טמטום הלב. ולא יכול לפתוח ליבו בשום אופן לעבודה שבלב זו תפילה. וגם לפעמים לא יוכל להילחם עם היצר לקדש עצמו במותר לו מפני כבדות שבלבו. אז מה האלטער רבי מדבר פה? מדבר פה על הבעיה שאנחנו מכירים אותה, מוסבר בהרבה מקומות בחסידות. הבעיה שנקראת טמטום הלב. מה הבעיה הזאת שנקראת טמטום הלב? אז בכלל אנחנו יודעים, מוסבר בחסידות שבטבע האדם זה שכשבן אדם לומד עניין ומבין את

06:52 זה, ומסביר ומשכיל בזה, מבין את זה. אז טבע האדם זה כמו שלמדנו בתניא קודם בפרק י"ז, שהמוח שליט על הלב בתולדתו וטבע יצירתו. לפני זה פרק י"ב, פרק י"ז. שאצל בן אדם רגיל הסדר הוא שהבן אדם מתבונן, וההסבר מביא להתעוררות הלב, וזה דבר טבעי. זה דבר טבעי לגמרי. זאת אומרת, ככה זה טבע האדם. כמו שהטבע של האדם זה שאם אני נוגע באש אני נשרף, אני נכווה. זה הטבע. אם אתה נוגע במשהו חם אז זה כואב לך, נכווה, כי זה הטבע. אז זה הטבע של בן אדם. זה שאם הוא הולך ברחוב כשזה קר בלי מעיל אז הוא מתקרר. זה טבע, זה עניין טבעי. אדרבה, זה גם כן בטבע האדם, זה שכשאדם מתבונן בעניין אלוקי, אז התוצאה צריכה להיות שיש אצלו אהבה ויראה. כך צריך להיות הטבע. זה טבע האדם, זה תהליך טבעי, זו התוצאה הטבעית. ובלשון החסידות זה נקרא בדרך ממילא. כאשר אדם מתבונן בעניין אלוקי, אז ממילא, וזה אנחנו כולנו יודעים. תראו את הבעל שם טוב, תראו את אדמו"ר הזקן על הפסוק ״ואהבת את ה׳״, שהציווי זה לא על האהבה, הציווי זה על ההתבוננות, כי ברגע שאתה מתבונן אז בדרך ממילא תבוא אהבה. ככה זה הטבע. וזה הרמב"ם גם כן, כשהוא שואל: והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? כשיתבונן האדם במעשיו וברואיו וכו' וכו' וכו'. אז בדרך הטבע, בדרך ממילא, ההתבוננות מביאה לאהבה ויראה. עכשיו מה קורה כשבן אדם מתבונן ולא מתעורר? הוא לומד חסידות, מתבונן בגדולתו של הוי', מתבונן באלוקות, וזה לא מעורר בו, זה לא, זה לא מדליק אצלו שום אש של אהבה, של יראה, של הרגש. אז זה, זה

08:42 נקרא בלשון החסידות מחלה. מהי המחלה? המחלה הזאת נקראת טמטום הלב. זאת אומרת, הלב הוא לא במצב הטבעי שלו. הלב בטבעו מתרגש מעניינים שהשכל אומר לו, ואם הוא לא מתרגש זה אומר שיש איזו מחלה, שיש איזה, יש איזה שורט סירקיט, יש איזו בעיה, יש איזו בעיה שהשכל לא מביא ללב שלו, וזה נקרא, המחלה הזאת נקראת טמטום הלב, כאבן, שהלב הופך להיות כמו אבן, ולכן לא נכנס בו שום רגש לעניינים של אלוקות. אז זה בדרך כלל, אנחנו אומרים שזה דבר שאצל, אצל, זה, זה, זה בן אדם כזה הרי לא שייך להגיד שהוא בינוני. וזה החידוש שהאלטער רבי אומר פה בפרק כ"ט, שגם אצל בינונים קורה לפעמים כזה דבר. חידוש גדול, הרי מדברים פה על בינוני. האלטער רבי הרי מתחיל: ״אך עוד אחת צריך לשית עצות בנפשות הבינונים״, ומדברים על בן אדם שהוא בינוני. זאת אומרת שמחשבה, דיבור ומעשה אצלו זה מאה אחוז, ומקיים את שולחן ערוך. סור מרע ועשה טוב. ואף על פי כן, בנוגע ללב אז נהיה אצלו טמטום הלב. וזה מה שהאלטער רבי מדגיש פה. במה מתבטא טמטום הלב? מכיוון שמדברים פה על בינוני, אנשים רגילים שאנחנו מדברים בכלל על טמטום הלב, אנשים כערכינו, הרי אנחנו מאוד רחוקים מדרגה של בינוני. אז כשאנחנו אומרים טמטום הלב, אז הטמטום הלב זה בעניינים של מעשה בפועל, בעניינים של מחשבה, דיבור ומעשה, בעניינים של איסור, דברים פשוטים. אבל כאן האלטער רבי מדבר על בינוני. על בינוני הרי אצלו מחשבה, דיבור ומעשה הוא כדבעי. ולכן האלטער רבי מדגיש במה מתבטא אצלו הטמטום הלב, אצל הבינוני, בנוגע לעבודה של תפילה ובנוגע לקדושה. כיוון שהוא בינוני, אז

10:33 מחשבה, דיבור, מעשה, שם הרי לא צריכים כל כך את רגש הלב. שם בנוגע לפועל ממש, כמו שהאלטער רבי אמר בפרק י"ד, שגם בשעה שליבו בוער בענייני תאוות הוא יכול להתגבר. למה? ליבו לא רוצה להיות רשע אפילו שעה אחת. הוא ממילא, מחשבה, דיבור ומעשה, גם כשהלב לא נמצא בעניינים, הוא גם יכול בפועל ממש מצד קבלת עול או מצד זה שהוא לא רוצה להיות נפרד וכו'. לא רוצה להיות רשע. אבל עבודה של תפילה, כאן צריך, עבודה של תפילה זו עבודה שבלב. עבודה של תפילה אתה צריך שיהיה לך איזשהו רגש של הלב. ובגלל זה מה שהאלטער רבי אומר, שגם אצל בינונים קורה לפעמים או לעיתים רבות שהוא מנסה להתפלל, מגיע לעבודה של תפילה ומתבונן באלוקות, ואף על פי כן הלב לא, לא מתרגש, לא מתעורר, לא נהיה אצלו סערה ורעש, וזה נעשה בגלל עניין של טמטום הלב. וזה גורם כבדות, ולכן הוא לא מצליח לפתוח ליבו לעבודה של הוי' בעבודה של תפילה. על דרך זה גם כן, בנוגע לעניין של לקדש עצמו במותר לו, של לקדש עצמו במותר לו. גם בזה זה שייך אצל בינוני. לקדש עצמו במותר לו, יש חלק, הרי לקדש עצמו במותר לו זה מדאורייתא. למדנו בפרק כ"ז. אבל יש בזה עניינים שונים שזה לא תמיד מדאורייתא. זאת אומרת, אם מדברים פה על בינוני, אז אם מדברים על העניין של לקדש עצמו במותר לו בעניינים של מותרות, תאוות, תאוות שהם לגמרי דברים שאין להם צורך, אז בפשטות זה עניין של דאורייתא ממש. אז מדברים על בינוני, לכאורה לא שייך להגיד שהוא נכשל בזה. אבל האלטער רבי מתכוון פה לעניינים כאלה ש־ש־שזה לא, שזה לא

12:29 מדאורייתא. קדש עצמו במותר לו, בדברים כאלה, כמו דברים המוכרחים. האלטער רבי אמר בפרק כ"ז, אם אתם זוכרים שלמדנו פרק כ"ז, אמרנו שם שיש מוסר, זה סוג אחד של אתכפיא. אתכפיא היא בדברים שהם לגמרי תאווה ואין להם שום צורך. נבל ברשות התורה, כמו שהרמב"ן אומר בפרשת קדושים. ויש גם בדברים המוכרחים, צריך לעשות אתכפיא. אפילו שזה דברים המוכרחים. אז האתכפיא הוא שבמקום לאכול עכשיו הוא יאכל עוד שעה. כמו שהרב הביא את הדוגמה, או צריך לדבר על זה, אבל עכשיו הוא לא ידבר על זה. אחרי זה ידבר על זה, אפילו בדברים שצריך לדבר על זה. דברים מותרים של צורך, אבל הוא יכול להתאפק. ההתאפקות הזאת, האתכפיא הזאת, זה נקרא קדש עצמו במותר לו, שזה לא מחויב. אם אתה לא תעשה את זה, אתה לא הופך להיות לרשע בגלל זה. אבל אף על פי כן, זה חלק מעבודת השם. כמו שלמדנו בפרקים הקודמים שבעבודת השם של הבינוני דורשים ממנו אתכפיא, כל כפייה וכפייה. כל מה שהאלטער רבי אמר בפרק כ"ז, שעל ידי אתכפיא נעשה נחת רוח גדול אצל הקדוש ברוך הוא וכו'. אז על זה יכול להיות שלפעמים, בגלל זה שהבינוני יש לו טמטום הלב, יש לו, יש לו כבדות, אז הוא לא מצליח להתגבר בעניינים של קדש עצמו במותר לו. מאוד קשה לו לפעול על עצמו, לקדש את עצמו במותר ולהילחם עם היצר בדברים כאלה שהם דברים מותרים. אז על זה האלטער רבי מדבר פה על עניין של בינוני, שהבינוני יש לו טמטום הלב גם כן לפעמים. אצלו הטמטום הלב מתבטא בעניינים האלה, שהוא לא יכול להצליח בעבודת התפילה או בעניינים של קדש עצמו במותר לו. אבל כמובן

14:18 שזה כולל גם כן אנשים שהם לא בינוניים, וגם להם יש טמטום, יש להם טמטום הלב. זה על דברים הרבה יותר, כמובן, חמורים. וגם על זה העצות שהאלטער רבי נותן פה בפרק כ"ט. בוודאי שזה עוזר לכל סוג של טמטום הלב. נכון, אם אני זוכר, היה פעם פארברענגען של ר' מענדל פוטרפס, הוא התוועד על העניין של פרק כ"ט. אז ר' מענדל אמר שיש כאלה בחורים שהם אוהבים ללמוד פרק כ"ט כי הם רוצים לעשות תשובה. אז הם לוקחים פרק כ"ט כדי להתעורר בתשובה. זה פרק שהאלטער רבי מדבר על עניינים של תשובה, חטאים ועוונות. אז הם מחפשים ללמוד פרק כ"ט. סתם איזה וורט של ר' מענדל מהפארברענגען? סתם, זה מעניין. אז הוא אמר: מה זה פרק כ"ט? פרק כ"ט מדבר על בן אדם שהוא כבר למד עשרים ושמונה פרקים של תניא והוא כבר עבד על זה. לא למד סתם ככה בשביל השכלה. זאת אומרת, הוא כל פרק לומד, הוא חי את זה, הוא מיישם, וכאמור מביא את זה לעבודה בפועל. אז הוא כבר היה, הוא כבר, הוא כבר הגיע לשיאים, והוא עכשיו בדיבור ומעשה. ואחרי זה כבר, כבר גם כן הוציא מעצמו את כל הדיגס העוונות וגם דיגס. אין לו דיגס ברחובות. הוא כבר התגבר על דיגס העוונות. הוא התגבר על דיגס עניינים גשמיים, כבר לא תופס בעצמו מקום, וגם התגבר על ההרהורים, את ההרהורים, מחשבות זרות שבאים לו בעת תפילה וגם בעת העסק בתורה. ואחרי כל זה מגיע להתפלל וזה לא מצליח. אז זה פרק כ"ט. על זה, עליו האלטער רבי דיבר בפרק כ"ט, על בינוני כזה. אחרי כל העבודה הזאת מגיע להתפלל ולא נדלק לו הלב בעבודת

16:12 התפילה. דרך זה כי לא יכול להתגבר על עניין התאוות שלו, מה זה. גם זה היה וורט שהוא אמר ככה בפארברענגען. אבל עוד פעם, כמו שאנחנו אומרים, התניא הוא ספר ששייך לכל אחד ואחד. אז כל עניין שהרבי מלמד, אז האדמו"ר דורש מכל אחד, כמובן צריך למצוא את עצמו לפי ערך בעניין פה. על כל פנים, ממשיך האדמו"ר הלאה ואומר: "וזהו עצה היעוצה בזוהר הקדוש". אומר האדמו"ר, הנה כאן העצה היעוצה הכתובה בזוהר, אומר רב מתיבתא בגן עדן. זה הזוהר מספר שיש בגן עדן רב מתיבתא. רב מתיבתא זה התרגום של לשון הקודש ראש ישיבה. אז יש ראש ישיבה בגן עדן, יש ישיבה של מעלה, ובישיבה של מעלה יש את הראש ישיבה, רב מתיבתא. אז רב מתיבתא בגן עדן אמר את המילים האלה שמביא פה, מביא פה האדמו"ר: "אעא דלא סליק ביה נהורא מבטשין ליה". עץ שלא נכנס בו האש, צריכים לשבור אותו לחתיכות וכו'. בפשטות, בגשמיות, ככה זה המציאות. אנחנו יודעים, לפעמים אתה רוצה להדליק אש, יש חתיכת עץ מאוד גדולה, אתה מנסה להדליק, זה לא נדלק. שובר את זה לחתיכות קטנות ואז זה נדלק. אומר: "גופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא מבטשין ליה" וכו'. אותו דבר גם מגיע לגוף, כשהגוף לא— אור הנשמה לא מצליח לחדור בגוף, זה עניין של טמטום הלב. זאת אומרת הגוף, הגסות, החומריות, כמו עץ עבה, לא נדלק בו האש. אור הנשמה לא חודר בגוף. אז מהי העצה? העצה היא לשבור את הגוף לחתיכות. למשל, תראה, יגיד עוד מעט, חס ושלום, הכוונה היא לא כפשוטו לשבר את הגוף עם עניינים של סיגופים ותעניות, זה היפך, היפך תורת החסידות, היפך

18:13 תורת הבעל שם טוב וכולי. אז ודאי שלא זה מה שהתכוון ריש מתיבתא, לשבור את הגוף כפשוטו, לבריאות הגוף. אדרבה, צריכים לשמור על בריאות הגוף, אלא הכוונה השבירה של החומריות, כמו שאדמו"ר הזקן עכשיו מסביר. פירוש נהורא דנשמתא. מה פשט נהורא דנשמתא? שאור הנשמה והשכל אינו מאיר כל כך עקב חומריות הגוף. אור הנשמה והשכל לא חודר, לא חודר כמו שאמרנו. בטבע צריך להיות שאור הנשמה והשכל צריך לפעול על הלב. אבל פה, מכיוון שיש לו חומריות הגוף, אז הוא לא יכול לפעול, אינו מאיר כל כך למשול על חומריות הגוף. ואף שמבין ומתבונן בשכלו בגדולת ה', אינו נתפס ונדבק במוחו כל כך שיוכל למשול על חומריות הלב מחמת חומריות וגסות. לא יכול להדליק את האש, לא יכול להדליק את הלב בגלל חומריות וגסות. והסיבה היא גסות הקליפה שמגביהה עצמה על אור קדושת נפש האלוקית ומסתירה ומחשיכה אורה. הסיבה למה זה קורה זה בגלל גסות הקליפה, שזה לא נותן לאור הנפש האלוקית להאיר, ולכן הבן אדם צריך לשבור את החומריות. וזה אדמו"ר הזקן עכשיו הולך לתת עצות איך לשבור את החומריות של הגוף כדי שאור הנשמה יכול להאיר. עכשיו כאן צריך להבין כמה וכמה פרטים. כשלומדים את הקטע הזה נשאלות כמה שאלות פה. כמה עניינים. אי אפשר להסביר את הכל פעם אחת. אבל על כל פנים, נקודה ראשונה, שאלה פשוטה שנשאלת כשקוראים פה את התניא: מה היא כאן השאלה? מגיע ריש מתיבתא. היה ריש מתיבתא בשמיים. מה, מה, מה אומר שמה בגן עדן? איזה גילויים? מה הוא חידש? אומר ריש מתיבתא בגן עדן. מה הוא סיפר, ריש מתיבתא? שכמו עץ שלא נכנס בו האש צריכים לשבור אותו. אותו דבר, גופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא, מבטשין ליה. בשביל זה צריכים

20:13 ללכת לגן עדן ולשמוע את הסוד הזה. הזוהר שם מספר שרבי שמעון בר יוחאי היה, היה שמה למטה. זה סיפור ידוע שהזוהר מספר שזה היה כשרבי שמעון בר יוחאי היה, עלה ב-- מי זה היה? רבי חייא? רבי שמעון בר יוחאי? לא זוכר מי היה שם הסיפור. לא זוכר פרטי הסיפור, אולי אני מעורב. אבל הזוהר שם מספר שרבי שמעון בר יוחאי שמע את הדברים האלה על ריש מתיבתא בגן עדן, והוא כל כך התרגש, כך כתוב בזוהר, שכל כך התרגש שהוא התחיל לבכות והוא אמר: כל החיים אני רדפתי לשמוע את המילים האלה, ועכשיו שאני שמעתי את זה, הוא יצא מהכלים. רבי שמעון בר יוחאי יצא מהכלים לשמוע את זה. לא שלמדתי את הזוהר הזה, אל תחשדו בי. זה מובא בזה, כל האריכות העניין. גם השאלה הזאת שאלתי: מה הוא שמע פה? גילויים. מה זה ריגש אותו? אז יש מה שמסביר פה בתניא, וזה מה שאמרתי לכם בהתחלת הפרק, שזה אחד מהדברים שרואים את החידוש של תורת הסוד. זה היסוד של הזוהר, פנימיות התורה, גם כשמדברים על מוסר וגם כשמדובר שצריכים לשבור את החומריות. אז כאן רואים את הנקודה שרשב"י התרגש כל כך. מה גילה, מה גילה, מה גילה ריש מתיבתא ברקיע? זה העניין שיהודי, יש לו אור הנשמה תמיד נמצא בשלימות. זאת אומרת, בן אדם יכול לחשוב שהסיבה למה, למה, למה, למה זה לא, למה זה לא עובד, יכול להיות שיש לו בעיה בנשמה? אולי הנשמה שלו מקולקלת, אולי אין לו, אין לו. זאת אומרת, מי אומר שהבעיה היא מצד החומריות של הגוף? יכול להיות שהבעיה היא ממקום אחר. הדבר הזה שריש

22:12 מתיבתא ברקיע אמר, שהאש היא, וזה נמצא בשלימות. אלא מה? ה-ה-ה, זה דבר שמבחוץ, וזה מה שהרב ממשיך הלאה ואומר: והסיבה היא גסות הקליפה שמגביהה עצמה. זאת אומרת, יש פה אמת, והאמת היא, כל יהודי בעצם האמת מאיר אצלו. זה נמצא אצלך. יש דברים שמבחוץ שלא נותנים לו להתגלות, אז על זה צריך להיות עבודה. צריך לשבור את החומריות, את הדברים החיצוניים כדי לגלות את הפנימיות. זהו אחד, וזה היסוד פה שלומדים בביאור הפשט בתניא. יש אבל ממד שהוא מוסיף עוד יותר עומק בעניין. עוד, עוד. יש מאמר, זה מאמר קצר של הרבי שמבאר את זה, שנמצא בספר המאמרים תשל"ז בסוף. מאמר מאוד נפלא. כן, מי שיש לו זמן כדאי לו לקרוא את המאמר הזה או ללמוד את זה אפילו. זה מאמר קצר, אבל על אותו, על, על, על הזוהר הזה יש על זה באריכות גדולה גם כן מהפרידיקער רבי בליקוטי דיבורים, על אותו מאמר. יש על המאמר, הפרידיקער רבי, ליקוטי דיבורים, שיחה שלמה שזה ביאור על המאמר, ושם הוא מוסיף נקודה יותר עמוקה בעניין ואומר חידוש יותר גדול. שמה ש-, מה שפעל אצל רשב"י ההשפעה הגדולה, שהגוף הוא גם כלי לאלוקות. לא רק הנשמה. מה המשל פה של הגוף? אם אתה תיקח, תיקחו דוגמה פשוטה, אם אתה תיקח ברזל, לא יודע, לא ברזל, פלסטיק, לא יודע. תיקח כלי, דבר שהוא לא עץ. תנסה להדליק. קח אבן. אבן. תנסה להדליק אש עם אבן. זה לא, זה לא, זה לא יעבוד. מה תעשה? תשבור את זה לחתיכות? זה יעזור? לא יעזור. תיקח את האבן, תחתוך את זה לחתיכות קטנות. האש לא תידלק. למה? כי אבן אין לו, אין

24:02 לו, אין לו תפיסה. אבן לא יכול לתפוס אש. לא יעזור. תחתוך את זה לחתיכות קטנות. אין לו, אין לו שייכות לאש. עץ בעצם הוא כלי לאש. האש נתפסת בו. אלא מה? בגלל שהעץ הוא גס אז זה לא נתפס. תשבור לחתיכות, הוא נדלק. כי בעצם העץ הוא כלי. זה מה שרשב"י שמע מריש מתיבתא, ונוגע לגוף של יהודי. לא רק הנשמה של יהודי, גם גוף של יהודי הוא כלי לאלוקות. וזה המשל כמו בעץ. העץ הוא כלי לאש, אלא מה? בגלל שהוא חומרי זה לא נתפס, אבל בעצם הוא כן. אתה צריך לשבור אותו. על דרך זה גם גוף של יהודי הוא כלי לאלוקות, וזה שהוא לא, זה בגלל שהגוף הוא גס. אז צריכים לשבור את החומריות ואז גם לא רק מצד הנשמה אלא גם מצד הגוף הוא כלי לאלוקות. זהו שמובא שם במאמר.