לקוטי אמרים תניא, פרק כ״ז - חלק ו׳

00:01 דובר 1 כי אנחנו אוחזים פה בתניא פרק כ"ז, בדף ל"א עמוד ב', בשורות אחרי, אחרי הנקודה, "ולא עוד". עד עכשיו האלטער רבי דיבר בנוגע למלחמת היצר, בנוגע להרהורים רעים ותאוות רעות. זאת אומרת, בפשטות דיברו בנוגע לדברים האסורים. ועל זה האלטער רבי אומר שצריך להיות בשמחה. בן אדם צריך לדעת שצריך להיות שמחה, שמחה מקיום לא תעשה כמו בקיום עשה. והשמחה מזה שלמעלה זה אתכפיא, גודל העילוי, שהאלטער רבי הסביר כמה וכמה פרטים, וגודל העילוי של עבודת האתכפיא. איך שזה פועל למעלה, זה פועל בנפש, וכל מה שזה פועל. שלכן בן אדם צריך להיות שיש לו שמחה גדולה מזה שהוא יכול לעבוד את הקדוש ברוך הוא באתכפיא. ולכן אפילו אם יהיה כן כל יומו, אז אולי לכך מבואר שזה הנחת רוח לקדוש ברוך הוא שיש לו מעבודת האתכפיא. אבל האתכפיא היא בעיקר, שדיברנו עד עכשיו, היה בעיקר בעניינים שקשורים עם דברים האסורים. כמו שאמר, הרהורי עבירה, כמו שאמר, תאוות רעות. שזה דברים שבעצם, דברים שהנפש הבהמית נמשכת אליהם, אבל זה דברים שצריך להיזהר מהם. כאן האלטער רבי מתחיל לדבר מסוג חדש של אתכפיא. בהמשך לזה שהאלטער רבי הדגיש את גודל העילוי שבעבודת האתכפיא, שבזה הנחת רוח הגדול שגורם, לגילוי אלוקות שזה גורם וכולי, אז האלטער רבי גם זה רוצה, בסוף הפרק, וממשיך לדבר על העניין של האתכפיא בתור עבודה מצד עצמו. שזה לא רק אתכפיא בנוגע לדברים האסורים, אלא גם אתכפיא בנוגע לדברים המותרים. אז בוא נקרא בפנים, אומר האלטער רבי: "ולא עוד אלא אפילו בדברים המותרים לגמרי". אפילו דברים שהם לגמרי מותרים. מה דיוק "דברים המותרים לגמרי"? זאת אומרת,

02:09 דובר 1 האלטער רבי מתכוון שהם דברים המוכרחים. הרי יש שלוש דרגות. יש דברים האסורים, שדיברנו, זה הרהורים רעים ותאוות רעות, דברים האסורים. יש דברים שהם דברים המותרים, אבל הם מיותרים. זאת אומרת, אומר השל"ה, לא דברים המותרים, אבל הכרחיים. הדברים המותרים והם לא הכרחיים. תאוות, תאוות של תאוות היתר. תאוות היתר זה גם כן, במידה מסוימת לפעמים קצת איסור. זאת אומרת, תאוות היתר, שזה שם תאווה. עוד מעט האלטער רבי יביא גם כן את העניין של "קדושים תהיו" גם בנוגע לזה. כאן הוא מדבר על דיוק "דברים המותרים לגמרי". האלטער רבי מרמז לא רק דברים המותרים אבל מיותרים, אלא אפילו דברים המותרים והכרחיים. יש דברים שבן אדם חייב אותם לצורך גופו, לצורך בריאותו, לצורך החיים, שהם דברים שהם מותרים, אבל הם דברים שאדם צריך לקיום הגוף. אומר האלטער רבי, כל... לכן הדיוק הוא "מותרים לגמרי". זאת אומרת, זה לא דבר שיש בזה תאווה, סתם אוכל סתם בשביל, בשביל הגשמק. הוא אוכל בשביל קיום הגוף, אז לכן זה מותר לגמרי על פי תורה. אין בזה שום, שום צד של איסור. אבל גם בזה יש עבודה של אתכפיא. זה חידוש פה. "כל מה שהאדם זובח יצרו". כל פעם שבן אדם עושה איזושהי פעולה בשביל לשחוט את היצר, אפילו שעה קלה, אז אפילו זה דבר מוכרח. אז הוא לא הולך... האלטער רבי לא דורש פה חס ושלום סיגופים. זה היפך החסידות, זה היפך תורת הבעל שם טוב. זה דברים מוכרחים, הוא צריך אותם. אבל לשעה קלה אתה יכול להתאפק לכמה דקות, לזמן. אתה תאכל את זה, ואתה צריך לאכול את זה, וצריכים לשמור על בריאות הגוף. אבל אתה יכול

04:05 דובר 1 לחכות עוד קצת. במקום לאכול עכשיו, תאכל עוד משך זמן. אז זה המדובר פה. אז גם זה נחשב לאתכפיא, שהאלטער רבי בא להגיד. "אפילו בדברים המותרים לגמרי, כל מה שהאדם זובח יצרו, אפילו שעה קלה, ומתכוין לאכפיא לסטרא אחרא שבחלל השמאלי". לשם מה הוא עושה את זה? הוא עושה את זה בגלל שהוא רוצה לכפות את הסטרא אחרא. לא לתת ליצר הרע. נכון, אני צריך לאכול, וזה אוכל שאני צריך לאכול, ואני אוכל. אבל חכה עוד דקה, עוד כמה דקות. התנועה הזאת של לא לתת את זה מיד, גם זה פועל שבירה בסטרא אחרא, בקליפה, ביצר הרע, בנפש הבהמית. להחליש את התוקף הרצון שלו. כגון. אומר האדמו"ר, מביא דוגמאות: "כגון שחפץ לאכול". זה כמו שאמרנו, מדובר על אכילה הכרחית שצריך לאכול לקיום הגוף. אבל מה הוא עושה? הוא "מאחר סעודתו עד לאחר שעה או פחות". הוא אומר: אני אוכל, לא עכשיו, אני אוכל עוד שעה או אפילו פחות משעה, "ועוסק בתורה באותה שעה". אומר האדמו"ר, מוסיף: בזמן ההוא הוא לא מתעסק בעניינים אחרים של צורכי הגוף, הוא לומד תורה. מה האדמו"ר רוצה להדגיש פה? למה זה מגיע, "ועוסק בתורה באותה שעה"? ומה אם הוא לא יעסוק בתורה? מה הדיוק פה ב"ועוסק בתורה באותה שעה"? בכלל, מה האדמו"ר, רואים שהאדמו"ר מדגיש פה שבאתכפיא של דברים המותרים לגמרי, שזה, אמרנו, שזה דברים ההכרחיים לקיום הגוף, אז יש את העניין של אתכפיא, אבל בתנאי שהוא מכוון לאכפיא סטרא אחרא, וצריך להיות שבאותה שעה הוא עוסק בתורה. מה בדיוק? מה, מה, למה זה מגיע? למה עצם העניין שהוא אוכל עוד שעה, גם אם הוא לא... לא, הרי

06:02 דובר 1 הכוונה של האדמו"ר זה שמדובר פה על דברים שאדם הרי צריך את זה לקיום הגוף. זה דברים הכרחיים. אז אם למשל אתה תאכל שעה יותר מאוחר ובינתיים אתה תעשה ביזנס, או בינתיים אתה גם תעשה דברים המותרים, אבל דברים המותרים אחרים שנפש הבהמית נהנית מהם, אז לא פעלת את האתכפיא של הסטרא אחרא. הרי כאן מדובר בנוגע לדברים אסורים או בנוגע לדברים שהם מותרים אבל מיותרים, לא צריכים אותם. אז עצם העניין שאתה כופה את עצמך, לא משנה מה, אם אתה עושה משהו אחר באותו זמן, עצם האתכפיא זה כבר העניין, כי אתה מתאפק מלאכול דבר שאתה לא צריך. אז בזה עצמו אתה כבר, אתה כבר עושה עבודת השם. אז גם אם אתה באותו זמן, נגיד למשל, רוצה לאכול משהו שהוא לא חייב לקיום הגוף, הוא אומר: אני לא אוכל את זה עכשיו, אני אוכל את זה עוד שעה. ובינתיים הוא יעשה דברים גשמיים אחרים. בפועל הוא עשה אתכפיא. אבל דברים כאלה שהם חייבים אותם לקיום הגוף, אז אתה עושה אתכפיא, אתה אומר: אני לא אוכל עכשיו, אני אוכל עוד שעה, אבל בינתיים מה אתה עושה? דברים גשמיים אחרים. אז מה זה פועל? אתה עושה מה שנפש הבהמית רוצה. אתה לא עשית פה עניין של אתכפיא של הסטרא אחרא. בשעה שאתה אומר: אני אוכל עוד שעה, ובשעה הזאת אני אעשה דבר שבקדושה, בשעה הזאת אני אעשה עניין של עבודת השם, אז זה, אז זה נחשב שאתה עשית את זה בשביל לאכפיא לסטרא אחרא, בשביל לשבור את החומריות של נפש הבהמית. לכן האדמו"ר מדגיש שעוסק בתורה באותה שעה, הוא עושה דבר שבקדושה, ועל ידי זה בסוף הוא יאכל,

07:54 דובר 1 אבל בינתיים הוא אוכל עוד שעה ובשעה הזאת הוא עושה דבר שבקדושה. אז הוא באמת כופה, מחליש את כוח הסטרא אחרא. מעניין שבאור על התניא הרבי כותב פה: צריך עיון קצת. באור התניא, בספר החדש שיצא אחרי ג' תמוז עם הגהות שהרבי כתב על התניא, אז שם הרבי כותב על המילים האלה, ״ועוסק בתורה באותה שעה״, הרבי כותב: צריך עיון קצת. לא ברור מה הצריך עיון קצת בדיוק. מעניין אבל שבקונטרס עץ החיים, נראה לי קונטרס עץ החיים, יש איזה מקום שהרבי הרש"ב נ"ע מדבר על העבודה של אתכפיא. בקונטרס עץ החיים הרבי הרש"ב נ"ע אומר גם אם הוא לא לומד, יש לשון שמה, זה גם נחשב. אבל שם יכול להיות שמדבר על דברים של מותר. לא ברור, צריכים לבדוק. הוא מביא את התניא פה. אבל מעניין שהרבי הרש"ב נ"ע לא אומר שצריך להיות דווקא שלומד תורה. גם אם לא לומד, אם הכוונה שלו זה אתכפיא סטרא אחרא, זה גם עניין. כאן האלטער רבי אומר שצריך להיות שהוא לומד, ועוסק בתורה, ופשט כמו שהסברנו. הסיבה שצריך ללמוד, ועוסק בתורה, כי אז, כי אז אתה באמת מחליש את הסטרא אחרא. אתה עושה דבר שבקדושה. אבל אולי השאלה של הרבי: מי אומר שצריך ללמוד? אולי אפילו אם עושה דבר אחר, אבל אם הכוונה שלו זה, הוא עושה את זה בשביל המטרה לשבור את הסטרא אחרא, גם זה צריך להיות מספיק על כל פנים. אבל צריך לברר מה הכוונה של הרבי. ממשיכים הלאה. אומר האלטער רבי, מביא על זה מקור מהגמרא: כדאיתא בגמרא. הגמרא אומרת במסכת שבת, שבנוגע לתלמידי חכמים היה סדר: שעה רביעית מאכל כל אדם. הגמרא שם מדברת בנוגע לזמנים של היום. הגמרא אומרת שבני אדם רגילים

09:47 דובר 1 אוכלים בשעה רביעית של היום. היה זמן שאוכלים את הסעודה שחרית. שעה שישית מאכל תלמידי חכמים. תלמידי החכמים היו אוכלים שעתיים יותר מאוחר, והיו מרעיבים עצמם שתי שעות. אז אומר האלטער רבי: למה תלמידי חכמים היו אוכלים יותר מאוחר? פשט הגמרא שפשוט הם רצו לנצל את הזמן, היו ככה שקועים בלימוד. אז מה, השקידה? אז הם אכלו יותר מאוחר, ללמוד עוד קצת. אז האלטער רבי אומר: לא, זה לא הביאור. והיו מרעיבים עצמם שתי שעות לכוונה זו. כל המטרה שהם אכלו יותר מאוחר, זה היה בשביל הכוונה הזאת, בשביל אתכפיא של הסטרא אחרא, לא בשביל שום מטרה אחרת. אף שגם אחר הסעודה היו לומדים כל היום. אם זה היה שאחרי האוכל הם לא, לא חזרו ללמוד, אז זה לא נחשב אתכפיא סטרא אחרא. זה עניין אחר. פשוט רצו ללמוד ולא רצו, לא רצו להפסיק. אבל פה לא. הם למדו קודם ולמדו אחרי זה גם כן. אז לא משנה מתי היו אוכלים, היו יכולים לאכול שעה קודם, שאחרי זה בין כה וכה הם חזרו, הם חזרו ללמוד. אז למה? למה הם לא אכלו כמו כל האנשים שאוכלים בשעה שכולם אוכלים? אז זה הביאור שהאלטער רבי אומר: בשביל אתכפיא. זה היה כל המטרה. היו מאחרים את הסעודה שתי שעות רק בשביל הכוונה שיהיה את העניין הזה של אתכפיא סטרא אחרא, אף שגם אחר הסעודה היו לומדים כל היום. אז זה דוגמה של אתכפיא בדברים שהם מותרים לגמרי. אז זה הדוגמה שהאלטער רבי מביא. וכן אם בולם פיו מלדבר דברים שלבו מתאוה מאד לדברם מענייני העולם. זה היה דוגמה מעניין של מעשה. עכשיו האלטער רבי רוצה להביא דוגמה מעניין של דיבור. אז הוא מביא

11:28 דובר 1 דוגמה גם לדיבור. בן אדם שרוצה לדבר דברים שלבו מתאוה מאד לדברם מענייני העולם. כאן גם עוד פעם, כאן לא מדברים על דברים בטלים. דברים בטלים, דברים בטלים זה דברים שזה עניין שאסור לדבר. כאן לא מדברים על דברים שאסור לדבר אותם. דברים מענייני העולם שהוא כן צריך לדבר עליהם. נגיד למשל, בן אדם צריך לדבר על עניינים של ביזנס, עניינים של משא ומתן, עניינים שקשורים עם, עם, עם הבית, עם, עם, עם דברים גשמיים, מהעניינים של החיים שהוא צריך לדבר עליהם. אבל חפץ לדבר, זה גשמי, רוצה לדבר על זה. אז הגשמי כזה אומר: אתה יודע מה? אני אדבר עוד מעט על זה. לא, עוד פעם כמו באכילה, זה לא דברים שהוא ידבר על זה אחרי זה, אבל התנועה הזאת שהוא רוצה עכשיו לדבר על זה, על זה הוא עושה אתכפיא. לדבר על זה עוד מעט או לדבר בקיצור.

12:27 דובר 2 עד שהוא.

12:28 דובר 1 אה? אז כאן האלטער רבי לא אומר. כאן האלטער רבי לא אומר מה הוא עושה בינתיים.

12:34 דובר 2 לא אומר איך הוא עושה משהו אחר. נשמע שהוא רוצה משהו.

12:38 דובר 1 אז זהו. לכן, לכן, לכן זה מה שהתכוונתי. מה שאמרתי קודם שאולי זה הפשט לצורך העניין של הרבי. אפילו אם הוא עושה דבר אחר. אבל זה שעכשיו רוצה לאכול או עכשיו רוצה לדבר, אבל הוא דוחה את זה למשהו אחר. גם אם הוא לא לומד תורה, זה גם עניין של אתכפיא. למה האלטער רבי מדגיש שדווקא העסק בתורה? חייך זה לצורך העניין של הרבי. בפועל עכשיו רציתי לדבר, למרות שזה דבר המוכרח, אז אני עושה אתכפיא ואני אומר: אני אדבר על זה עוד מעט. חכה קצת. פרידיקער רבי מספר בשיחות, שם היה איזה חסיד, היה איזה חסיד של, אה, של האלטער רבי, שקראו לו היישובניק. ככה קראו לו, יישובניק. בפשטות יישובניק זה היה אנשי יישוב. אנשים שהיו גרים בכפרים היו קוראים להם יישובניק. אמר שהיה יישובניק, והיה כל פעם כשהיה צריך להגיד משהו, אז לפני זה היה אומר: מ'דאַרף זיך מיישב זיין. יישובניק, במילה שנייה, יש יישוב הדעת כאילו. מ'דאַרף זיך מיישב זיין. כאילו צריך לחשוב אם לדבר על זה או לא לדבר. אז כל פעם לפני שהוא היה עונה משהו או מדבר משהו, אז לפני זה היה אומר: מ'דאַרף זיך מיישב זיין. זה היה סוג של, אה, אה, אפשר לחכות. לא חייבים להגיד מיד. תחכה. תחשוב. אז הדבר הזה, התנועה הזאת, כאילו חכה קצת עוד כמה דקות. מה הוא ממשיך הלאה? זה בדיבור. וכן בהרהורי מחשבה. כן, האלטער רבי לא מאריך, אבל זה מובן גם בהרהורי מחשבה. בפשטות מדובר על מחשבה בעניינים המותרים ובדברים השייכים, ענייני עסק וכיוצא בזה. וגם שמה הוא דוחה את המחשבה. כן, אפילו במעט מזעיר. אפילו כשמדובר, איך אומרים, באתכפיא קטן ביותר, מעט מזעיר. מעט

14:29 דובר 1 בכמות, זעיר באיכות. מדובר על משהו קטן ביותר. עוד פעם, זה דבר המותר, דבר המוכרח, דבר שבין כה יעשה. אבל עצם התנועה הזאת, הוא לא נותן לעצמו למלאות את הרצון שלו, אפילו דברים המוכרחים. הוא אומר עוד מעט, עוד רגע, עוד זה. אז התנועה הזאת זה נקרא אתכפיא סטרא אחרא. אומר האלטער רבי: דאתכפיא סטרא אחרא לתתא, זה גורם לשבור את הסטרא אחרא שבנפש לתתא, אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא וקדושתו לעילא הרבה. זה גורם ה... ההתגלות. אסתלק, כן, אמרנו אסתלק זה התגלות, ההתפשטות של גדולתו של הקדוש ברוך הוא והקדושה לעילא הרבה. מאוד מאוד. יהיה הרבה. הרבי מדייק פה ב... יש מהרבי בהגהות על התניא, שהרבי מדייק שהאלטער רבי רוצה לרמז פה שזה אפילו יותר מאתכפיא בדבר אסור. כן. שלפני זה האלטער רבי, כשדיבר והגיע לאתכפיא בדברים האסורים, האלטער רבי לא אמר את הלשון הזה. האלטער רבי אמר: אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא לעילא על כולא. אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא לעילא על כולא. מה זה יקרא? יקרא זה הכבוד של הקדוש ברוך הוא. הכבוד של הקדוש ברוך הוא מתעלה מאוד גבוה. כאן האלטער רבי מוסיף מילים חדשות. הוא אומר: יקרא דקודשא בריך הוא וקדושתו. לא רק הכבוד של הקדוש ברוך הוא מתעלה, הקדושה של הקדוש ברוך הוא מתעלה. לעילא הרבה. הרבה יותר. בחסידות הרי יש הבדל בין המילה כבוד למילה קדוש. זה שתי מילים שונות לגמרי, שתי דרגות שונות. כשמדברים על כבוד, כבוד זה מלכות בדרך כלל. בספירות כבוד זה מלכות, כבוד זה מלכות, כבוד, כבוד זה דרגה יותר נמוכה. מה שאין כן קודש, קודש זה קודש הקודשים. סובב כל עלמין.

16:33 דובר 1 קודש זה דרגה הרבה יותר גבוהה. קדושה, קדושה זה עניין דרגות גבוהות למעלה. קדושים תהיו כי קדוש אני. קדושתו עצמו. כאן אומרים על ידי דברים האסורים תועבת בני עיישור. האלטער רבי אומר: אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא, אבל בדברים המותרים אומר האלטער רבי לא רק יקרא דקודשא בריך הוא, אלא אפילו קדושתו. כי הקדושה, קדושה זה עבודה. קדושה זה עניין של לכתחילה למעלה מ... קודש, קודש, קודש. גם קדושתו, נהיה עלייה כביכול על ידי העבודה של ישראל, נהיה עלייה, נהיה רוממות. גם בעניין הקדושה של הקדוש ברוך הוא, זה פועל יהודי על אתכפיא בדברים המותרים דווקא. זה מביא הרבי, מביא בשם רבי נחום מצ'רנוביל, מאור עיניים. זה הווארט הידוע שהרבי מביא במאמרים של קדושים, כי הוא מביא את הווארט ומרחיב. הוא מסביר את זה במאמר קדושים במלוקט, מביא שם את הווארט, כן, שקדושים תהיו כי קדוש אני, קדושתי למעלה מקדושתכם, יכול כמוני. יש ווארט שאומר משהו זה בשם הבעל שם טוב, ולא בטוח, יש ווארט שזה לא שאלה. מה שאתה אומר, את המדרש, קדושים תהיו יכול כמוני. אתה חושב שאתה יכול להיות קדוש כמו הקב"ה? אמנם לא, כי הקדושה שלמעלה מקדושתכם. קדוש אני יותר גבוה. זה המדרש בפשטות. בפירוש הזה המדרש, הוא לא... זה לא שאלה. יכול כמוני. יהודי יכול להתרומם לקדושתו של הקדוש ברוך הוא, כמוני. למה? אומר רבי נחום: כי קדושתי למעלה מקדושתכם. כל הקדושה שיש למעלה זה תלוי בקדושה של למטה. וזה מה שהרבי כותב פה גם כן. על ידי שיהודי עושה אתכפיא בדברים המותרים, אז על ידי זה הוא פועל למשוך עליו אלוקות. הוא פועל גם כן רוממות. הוא פועל עלייה

18:26 דובר 1 כביכול גם בקדושתו של הקב"ה מתעלה למקום יותר גבוה, לדרגה יותר גבוהה. ומקדושה זו נמשכת קדושה עליונה על האדם למטה לסייעו סיוע רב ועצום לעבודתו. עכשיו האלטער רבי מוסיף שזה שאנחנו פועלים על ידי האתכפיא, לא רק למעלה פועלים עניינים, פועלים רוממות, פועלים עניינים של עילוי למעלה, אלא מזה שנמשכת קדושה למעלה, אז מזה גם כן נמשך העניין של אתערותא דלעילא, אתערותא דלתתא, מלמעלה יורד גם כן למטה. ברגע שלמעלה מתעורר, אז ודאי שזה פועל גם כן כמים הפנים לפנים, פועל גם כן פה למטה, שזה פועל אצל יהודי לרומם אותו לדרגה של קדושה הרבה יותר גבוהה ממה שהבן אדם מצד עצמו. זאת אומרת, קודם זה מלמטה למעלה. זה מתחיל קודם כול מהאתכפיא שלי. האתכפיא שלי, של אדם שהוא מתעלה, מקדש את עצמו ומתעלה, על ידי זה הוא פועל עלייה בקדושה שלמעלה, בקדושה של הקב"ה. כד אתכפיא סטרא אחרא לתתא, אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא לעילא על כולא, וזה גם כן פועל בנפש אדם פה למטה, לפעול אצל הבן אדם קדושה גדולה. האלטער רבי אומר: לסייעו סיוע רב ועצום לעבודתו יתברך. במה מתבטא שקדושתו של הקב"ה נמשכת קדושה פה למטה, לאדם למטה? במה זה מתבטא? זה מתבטא בעניין של סיוע רב ועצום לעבודתו יתברך. זה נותן לבן אדם כוח נפלא, שאדם על ידי שעושה אתכפיא, אז האתכפיא עולה למעלה וגורמת עלייה למעלה בעולמות העליונים, בקדושה העליונה של הקב"ה, אבל מזה נמשך לאחר כך כוח נפלא, שהוא מקבל חשק וחיים לעבוד את הקב"ה. נותן לו סיוע רב בעבודתו ולהיות עוד יותר קדוש. כמו שהרבי עכשיו הולך להסביר בהמשך של הפרק פה. יש איזה סיפור פה שמספרים. כשהרבי אומר חפיץ לכו למאחר

20:51 דובר 1 סעודות. הייתי בחור בישיבה, וסיפרו סתם סיפור מעניין שקרה לי. לא שזה קשור למה שאני פה. היינו בחורים בישיבה במונטריאול, אז היינו בליל שבת, אז היינו בישיבה. היה סדר ארוך, כי במונטריאול בחורף שבת נכנס מאוד מוקדם. שעה חמש זה כבר צאת הכוכבים. אבל הבחורים היו מחכים עד שבע, זמן קידוש, עד שמונה. לא שעה שישית, שעה שביעית. בקיצור, לא זוכר עכשיו, כבר בארגנטינה זה לא קיים. ברוך השם, פה אף פעם אין את הבעיה הזאת. איך זה, משש עד שבע? לא, איזה שעות זה שאסור לעשות קידוש? שש עד שבע, לא. על כל פנים, אז היה סדר, היה נמשך עד אז, והיה סדר מאוד קשה. זה היה סדר שלוש שעות, סדר ליל שבת. בחורים עייפים מליל שישי, עם מבצעים. היה מאוד קשה, אבל ככה זה היה הסדר. היו מתפללים בשבע קבלת שבת, ורק אז היו הולכים לאכול את הסעודה. אז זוכר, ישבנו שם פעם, אכלנו סעודת שבת. היה כבר מאוחר, בערב נכנס יהודי. קראו לו ר' נפתלי יוניק. נפתלי יוניק היה מזקני החסידים. הוא כבר היה אז זקן מבוגר, קרוב לתשעים. היה אבא של היוניקים, בערל יוניק, כל החסידים, משפחת יוניק. הוא היה אבא של השוויגער של זלמן מרוזוב גם כן, הבת של זלמן מרוזוב, אשתו הייתה יוניק. על כל פנים, אז הוא הגיע, נכנס ככה פתאום אל תרחץ גם אם המזגן, בחורים יושבים בחדר אוכל של הישיבה, מגיע, ולא דבר רגיל שם בכלל. החורף הזה הקר של מונטריאול, והבחורים מיד קצת לחיים, וזה פארברענגען. אז הוא אמר וורט אחד, איזה וורט אחד, ואני זוכר את זה היום. הוא אמר שהם היו בחורים אצלם

22:51 דובר 1 בישיבה, איפה שהוא למד, בפולין, רוסיה, לא יודע בדיוק איפה, לא זוכר. אז הוא סיפר שהיה מעשה שבשטעטל שלהם היה שוחט, שוחט הבשר וזה. ופעם אחת היה ליל שבת, והאנשים עשו כמו חורף. אז בעלי הבתים עשו קידוש מוקדם, בקיצור סעודה מאמצע הזה. השוחט שם לב שהייתה איזו טעות בבשר. היה בשר שנשאר. בקיצור, היה שם איזשהו ערבוב בין בשר שהיה בשר כשר לבשר שזה לא היה כל כך כשר. בקיצור התערבב, ובטעות הוא מכר בשר הזה. בקיצור התחיל לרוץ לכל הבתים בשטעטל, בעיירה, להגיד שלא לאכול. מה קרה? אבל רוב בעלי הבתים כבר אכלו סעודת שבת. היחידים שלא, זה היו בחורים. בחורים היו נשארים ללמוד וזה, היו אוכלים מאוחר. אז בזכות זה שהם היו אוכלים מאוחר, אז הם ניצלו מאכילה של בשר לא כשר. אז הוא היה שוחט, נפתלי יוניק היה שוחט, אז הוא היה... איך היה לו? היה לו נשמע בסיפורים האלה. על כל פנים, אז הוא סיפר לנו את הסיפור הזה, וזה היה כל הפארברענגען. הוא, שצריכים תמיד לאכול יותר מאוחר. אתה לא יכול לדעת מה יוצא מזה. זה היה, זה היה הוורט שלו. כמובן שזה לא קשור פה עם התניא, אבל כשקראתי את הקטע הזה נזכרתי בסיפור הזה. טוב, נשמע כמו סיפור. אגרופונים, אה, טוב, נשאיר את החלק האחרון לשיעור הבא.