לקוטי אמרים תניא - פרק מ"ד - חלק י

00:00 דובר 1 אוחזים בדף ס"ג ע"ב בשורה המסתיימת "ומחשבה". אחרי שתי הנקודות. יש כאן שתי נקודות, וכאן האדמו"ר מתחיל: "והנה". מה האדמו"ר בא להסביר פה עכשיו? אז קודם כל צריכים לעשות נקודת תמצית ממה שלמדנו עד עכשיו. טוב, הבחורים זוכרים את העניין שלמדנו פה בפרק עד עכשיו. האדמו"ר התחיל להסביר פה שיש דרגה של אהבת השם ששייכת לכל אחד ואחד. האדמו"ר אומר שיש ריבוי מדריגות באהבת השם, וכל המדריגות באהבת השם קשורות עם ריבוי מדריגות בהתבוננות. כל התבוננות מעוררת עוד סוג של אהבה, אבל יש אהבה השווה לכל נפש. האדמו"ר דיבר פה על שתי דרגות באהבה השווה לכל נפש, שיש לנו את זה בירושה מאבותינו וכל אחד שייך להגיע לזה. שתי האהבות זה היה — האהבה האחת הייתה היסוד בעניין הקדוש ברוך הוא, ש"כי הוא חייך", "נפשי אויתיך", שאדם צריך להתבונן שהקדוש ברוך הוא, שהוא החיים האמיתיים שלי. ועל ידי ההתבוננות בזה שהקדוש ברוך הוא החיים האמיתיים, אז כמו שבן אדם אוהב לחיות, הוא רוצה לחיות, וכשהוא חלש, מעונה, חולה, אז מתעוררת אצלו תאווה לחיות, הוא מייקר את החיים. יש לו אהבה לחיים. אז אדם צריך להתבונן שהחיים האמיתיים, חיי החיים, זה הקדוש ברוך הוא. ובמילא אז, אז "נפשי אויתיך", הוא רוצה ומתאווה לאלוקות. למה? כי אלוקות זה החיים האמיתיים. "נפשי אויתיך בלילה". אחרי זה האדמו"ר הביא עוד דרגה של אהבת השם, עוד התבוננות ששייכת לכל אחד, שזה התבוננות בעניין של אבינו. התבוננות באבינו. להתבונן שהקדוש ברוך הוא האבא האמיתי שלנו, אבינו האמיתי. אז כמו שבן אדם אוהב את האבא שלו, ולא רק אוהב את האבא שלו, אלא כמו שמביאים מהזוהר: "כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה דרחים לון יתיר מגרמיה".

02:21 דובר 1 בן שמשתדל ומוסר את עצמו להורים שלו, לאבא שלו, יותר ממה שהוא אוהב את הגוף והנפש שלו בעצמו, עד כדי כך שהוא מוכן למסור את הנפש בשביל ההורים שלו. על דרך זה גם כן, על ידי שהוא מתבונן שהקדוש ברוך הוא, הוא אבינו האמיתי, אז מתעורר אצלו רצון לקדוש ברוך הוא, להתמסר לאלוקות. ככברא דאשתדל. האדמו"ר הסביר בפרוטרוט שכדי להגיע לזה יש לנו את זה בירושה מאבותינו. בכלל. בפרט העניין של אבינו. יש לנו את זה ממשה רבינו גם כן. התפשטותא דמשה בכל דור, שהוא מאיר בכל נפש שיהיה לנו את ההרגש שהקדוש ברוך הוא אבינו. האדמו"ר אמר שכל אחד יש לו גם כן את האפשרות לעורר את זה על ידי שהוא חושב על זה, או גם כן על ידי שהוא מדבר על זה. שהדיבור הוא גם מעורר את הכוונה על ידי שמדברים על העניין. שהקדוש ברוך הוא נפשנו וחיינו. הקדוש ברוך הוא אבינו. אז זה מעורר אצלנו את הכוונה של הלב, את ההרגש שהקדוש ברוך הוא חיינו, הקדוש ברוך הוא אבינו. האדמו"ר הסביר שאפילו אם בן אדם לא מצליח לעורר את זה בהרגש הלב, לפעמים בן אדם מתבונן, מדבר על זה, מתבונן על זה, ואף על פי כן זה לא מתעורר אצלו בהרגש הלב. אבל לפועל מה שנוגע זה לא כל כך. האדמו"ר אומר כיוון שכאן מדברים בנוגע לעבודת הבינוני. שאצל הבינוני העיקר מה שנוגע זה המעשה בפועל. אצל הבינוני נוגע בעיקר זה שהאהבה ויראה יהיו כנפיים כדי להעלות את המחשבה, דיבור ומעשה. את המעשה בפועל. אז ממילא אפילו אם הוא לא מתעורר באהבה ויראה בהרגש הלב, עצם זה

04:10 דובר 1 שהוא חושב על זה, מתבונן בזה, וזה מביא אותו לידי פועל לעבוד את השם, כדי לעשות נחת רוח לקב"ה כבן העובד את אביו, ועל דרך זה מצד הנקודה מצייר במחשבתו את העניין של חיינו. אפילו שהוא לא מרגיש את זה בהרגש הלב, אף על פי כן הקב"ה מצרף המחשבה למעשה, וזה גם כן נחשב כאילו שיש לו את זה בגילוי. אז זה הנקודה שהרב דיבר עד עכשיו, למדנו עד עכשיו. עכשיו האדמו"ר ממשיך הלאה ומסביר שבעניין הזה, בשתי האהבות האלו, באהבה של "נפשי אויתיך" ואהבה של אבינו, בשתי האהבות האלו גופא ישנן, ככה יוצא, שתי דרגות, שני אופנים. בוא נראה. "והנה". יש לכם את זה בפנים. "והנה", אחרי שתי הנקודות בדף ס"ג עמוד ב'. "והנה ב' בחינות אהבות אלו, אף שהן ירושה לנו מאבותינו וכמו טבע בנפשותינו". אמרנו הרי קודם ששתי האהבות האלו, אהבה של "נפשי אויתיך" ואהבה של אבינו, יש אצל כל יהודי, יש לו את זה בתור ירושה מהאבות. אצל האבות זה היה החיים שלהם, וקיבלנו את זה בירושה מהאבות, וכמו טבע בנפשותינו. וממילא זה נהיה טבע אצלנו בנפש. יהודי בטבע מרגיש שהחיים האמיתיים זה רק אלוקות, ושאבא אמיתי זה אבא שבשמיים. אף על פי כן, אומר האדמו"ר, "וכן היראה כלולה בהן". גם באהבה הזאת יש בזה גם יראה. כן, זה אף על פי שכל הדגש עד עכשיו היה בעניין של אהבה, ההרגשה של "נפשי" זה הרגש שקשור עם אהבה. בן אדם אוהב את החיים שלו, ועל דרך זה בנוגע לבן לאבא. אז הקשר של בן ואבא זה קשר של אהבה. הבן אוהב את אבא שלו. המסירות של בן לאבא זה קשר של

06:17 דובר 1 אהבה. אומר האלטער רבי: באהבה הזאת נמצא גם יראה, וכן היראה הכלולה בה, שהיא לירא מלהיפרד חס ושלום ממקור חיינו ואבינו האמיתי ברוך הוא. באהבה יש גם כן יראה. מה היא היראה? אז האלטער רבי מסביר: כשיהודי מרגיש שהקב"ה, האלוקות שלו, זה החיים שלו, והוא אוהב את החיים, אז גם כן ביחד עם האהבה של החיים הוא גם כן מפחד להתנתק מהחיים. יש לו פחד שהוא לא רוצה להיפרד מהחיים. בפשטות רואים את זה גם: בן אדם אוהב לחיות. אז יחד עם האהבה לחיות, והאלטער רבי הרי אמר קודם מתי מתעוררת אהבה לחיות? ביום רגיל בן אדם לא מרגיש שהוא אוהב לחיות, הוא חי. לא חושב על אהבה לחיות. אבל כשיש לו צער, יש לו סכנה, יש איזה עניין של חלישות, אז מתעוררת לו אהבה לחיות. אני רוצה לחיות. ואז רואים שביחד עם אהבה לחיות יש גם כן יראה. מתעוררת בנפש תנועה של יראה, שהוא מפחד מההיפך. הוא מפחד מהיפך החיים, ושתי התנועות באות ביחד. היראה זה לפי הרגש. זאת אומרת שהיראה כלולה באהבה. אני אוהב לחיות ואני מפחד. אני ירא להיפרד מהחיים. ועל דרך זה גם כן, בנוגע לקשר של בן ואבא, גם כן אותו דבר. זאת אומרת שילד אוהב את אבא שלו. אז יש את הקשר של אהבה, כיבוד אב ואם ומורא רבך. אז חוץ מהאהבה של הבן לאבא, אז יש לו גם כן את היראה, שהוא מפחד שהוא יאבד את הקשר עם האבא שלו. זאת אומרת, הוא מפחד שאם הוא לא יתנהג כפי רצון האבא, אז זה יגרום לניתוק. זה יגרום לפירוד בקשר שלו עם אבא שלו. אז היראה הזאת, שהוא לא רוצה להיפרד, כדי להעלות

07:59 דובר 1 את המחשבה, דיבור ומעשה, את המעשה בפועל. אז ממילא, אפילו אם הוא לא מתעורר בהרהור או בהרגש הלב, עצם זה שהוא חושב על זה, מתבונן בזה, וזה מביא אותו לידי פועל לעבוד את השם, כאילו לעשות נחת רוח לקב"ה כבן הרוצה את אביו. ועל דרך זה, לצד הנקודה, מצייר במחשבתו את העניין של חיינו. אפילו שהוא לא מרגיש את זה בהרגש הלב, אף על פי כן הקב"ה מצרפה למעשה, וזה גם כן נחשב כאילו שהוא יש לו את זה בהתגלות. אז זו הנקודה שהרב דיבר עד עכשיו, למדנו עכשיו. עכשיו האלטער רבי ממשיך הלאה ומסביר שבעניין הזה, בשתי האהבות האלו, באהבה של ״נפשי איוויתיך״ ואהבה של קריאת אבינו, יש אצל כל יהודי, יש לו את זה בתור ירושה מהאבות. אצל האבות זה היה החיים שלהם, וקיבלנו את זה בירושה מהאבות, וכמיטב נפשינו. וממילא זה נהיה טבע אצלנו בנפש. יהודי בטבע מרגיש שחיים, חיים אמיתיים, זה רק אלוקות, ושאבא אמיתי זה אבא שבשמיים. אף על פי כן, אומר האלטער רבי, וכן היראה כלולה בה. גם באהבה הזאת יש בזה גם יראה. כן, זה אף על פי שכל הגוש שעד עכשיו היה בעניין של אהבה, ההרגשה של ״נפשי איוויתיך״ זה הרגש שקשור עם אהבה. בן אדם אוהב את החיים שלו, ועל דרך זה, בנוגע לבן לאבא, אז הקשר של בן ואבא זה קשר של אהבה. הבן אוהב את אבא שלו. המסירות של בן לאבא זה קשר של אהבה. אומר האלטער רבי: באהבה הזאת נמצא גם יראה, וכן היראה הכלולה בה, שהיא לירא מלהיפרד חס ושלום ממקור חיינו ואבינו האמיתי ברוך הוא. באהבה יש גם כן יראה. מה היא היראה? אז האלטער

07:59 דובר 1 רבי מסביר: כשיהודי מרגיש שהקב"ה, האלוקות שלו, זה החיים שלו, והוא אוהב את החיים, אז גם כן ביחד עם האהבה של החיים הוא גם כן מפחד להתנתק מהחיים. יש לו פחד שהוא לא רוצה להיפרד מהחיים. בפשטות רואים את זה גם: בן אדם אוהב לחיות. אז יחד עם האהבה לחיות, והאלטער רבי הרי אמר קודם מתי מתעוררת אהבה לחיות? ביום רגיל בן אדם לא מרגיש שהוא אוהב לחיות, הוא חי. לא חושב על אהבה לחיות. אבל כשיש לו צער, יש לו סכנה, יש איזה עניין של חלישות, אז מתעוררת לו אהבה לחיות. אני רוצה לחיות. ואז רואים שביחד עם אהבה לחיות יש גם כן יראה. מתעוררת בנפש תנועה של יראה, שהוא מפחד מההיפך. הוא מפחד מהיפך החיים, ושתי התנועות באות ביחד. היראה זה לפי הרגש. זאת אומרת שהיראה כלולה באהבה. אני אוהב לחיות ואני מפחד. אני ירא להיפרד מהחיים. ועל דרך זה גם כן, בנוגע לקשר של בן ואבא, גם כן אותו דבר. זאת אומרת שילד אוהב את אבא שלו. אז יש את הקשר של אהבה, לפחד להיפרד, להיפרד מאבא שלו. אז זו היראה הכלולה בה. אז ממילא זו הנקודה שעכשיו האלטער רבי מדבר, שיש כאן אהבה שקיבלנו בירושה. ויחד עם האהבה גם כן קיבלנו יראה, שזו היראה הכלולה בה. אומר האלטער רבי: אף על פי כן. אז אף על פי שזה אמרנו, אז כל הדברים האלה, אהבה של קריאת אבינו ואהבה של ״נפשי איוויתיך״, גם היראה, אז יש את זה בטבע. יהודי יש לו את זה בטבע. אף על פי כן אינן נקראות בשם, נקראות בשם דחילו ורחימו טבעיים. אי אפשר לקרוא לאהבה ויראה אלו בשם אהבה ויראה

09:05 דובר 1 טבעיים, אלא כשהן במוחו ומחשבתו לבד ותעלומות לבו. כן. מה האלטער רבי רוצה להגיד כאן? האלטער רבי עכשיו ממשיך. אני אגיד בעל פה כדי שיבינו מה האלטער רבי רוצה להגיד כאן. כאן אריכות עכשיו הלשון של האלטער רבי, וצריכים להבין מה האלטער רבי בא להסביר פה. יותר קל אחרי זה לקרוא בפנים מה האלטער רבי בא לומר. אנחנו למדנו בתניא בפרקים הראשונים של התניא. האלטער רבי הרי הסביר בפרקים י"ז, י"ח, י"ט, שם האלטער רבי התחיל להסביר את כל העניין של אהבת השם. ושם בכלל הרי למדנו שם בתניא, האלטער רבי הרי הסביר שיש בכלנו איזו אהבה. שני סוגים של אהבה. בפרק י"ז האלטער רבי דיבר על אהבה שמגיעה על ידי התבוננות. הוא הסביר בפרק י"ז. שם האלטער רבי דיבר על אהבה שמגיעה על ידי התבוננות. אדם מתבונן בגדולת ה', ידיעה אצלו וסובב. בפרק י"ח האלטער רבי התחיל להסביר סוג אחר של אהבה, שזה אהבה שיש אצל כל יהודי. אהבה טבעית. יהודי יש לו בטבע אהבה טבעית ומסותרת בירושה מאבותינו, שזה אהבה מסותרת. אהבה טבעית, והאהבה הזאת יש אצל יהודי בירושה מאבותינו, וכל העבודה זה רק לעורר את האהבה. יש לנו את זה בטבע. הרי כשמגיע ניסיון קידוש השם, אז כל יהודי, אפילו קל שבקלים ופושעי ישראל, מוכן ללכת על מסירות נפש בשביל הקדוש ברוך הוא. למה? בגלל שבטבע יש לנו את זה. אבל מה זה יש? צריכים לעורר את זה. וזה שתי אהבות שהאלטער רבי דיבר בתניא בפרקים הראשונים. פרק י"ז דיבר על אהבה שמגיעה מהתבוננות. פרק י"ח, י"ט זה דיבר על אהבה שמגיעה מצד ירושה מאבותינו, אהבה טבעית. וידוע,

11:06 דובר 1 הרבי מביא את זה בליקוטי שיחות, שזה שתי העניינים שהאלטער רבי כותב בשער של התניא. הרי האלטער רבי כותב בשער התניא שיש שני סוגים של עבודה. דרך ארוכה, או האלטער רבי כותב ״לבאר היטב איך הוא קרוב מאד בדרך ארוכה וקצרה״, שישנם שני דרכים איך לעבוד את השם. בלבו. כן, לעבוד את השם עם הלב. לעשות. אז יש דרך ארוכה ויש דרך קצרה. והרבי מסביר מה הפשט, דרך ארוכה או דרך קצרה. יש שני ביאורים שם, בסוף כולם יודעים. יש שני ביאורים: אחד, שדרך ארוכה וקצרה זה דרך אחת שהוא גם ארוכה וגם קצרה. זה ביאור אחד. ביאור אחר זה שזה שני דרכים. דרך אחת זה דרך ארוכה, דרך אחרת דרך קצרה. מה ההבדל בין דרך ארוכה לדרך קצרה? דרך ארוכה זה דרך ההתבוננות. זה מה שהוא דיבר בפרק י"ז. הדרך שמגיעה על ידי התבוננות, וצריך ללמוד ולהתבונן ולהתעמק עד שמתעורר אצלך, וזה נקרא דרך ארוכה. מה שאין כן הדרך הקצרה זה, זה מה שהוא מסביר בפרק י"ח, כי קיבלנו את זה בירושה. וממילא זה טבעי. יש את זה אצל כל יהודי בטבע. כל העבודה זה לעורר את זה. אז ממילא זה דרך קצרה. זה קצרה בגלל שזה כבר נמצא. זה לא צריך ללמוד ולהתבונן. זה כבר נמצא אצלך. אתה רק צריך להביא את זה לפועל, שזה יתבצע, יתבטא, יתבטא במחשבה ודיבור ומעשים. אז זה בכלל שמה בפרק י"ז. אנחנו מדברים שם על י"ז. כן. עכשיו, בנוגע לאהבה הטבעית המסותרת, זה מה שנקרא דרך קצרה. הלשון שמה של האדמו"ר, כל הזמן הוא קורא לזה אהבה טבעית. אהבה טבעית מסותרת, שהאהבה הזאת שמדבר שם, זה שיהודי קשור לאלוקות בעצם. יהודי רוצה בכל

13:00 דובר 1 ללכת על מסירות נפש, ורואים שם שבטבע היהודי רוצה להיות דבוק באלוקות. האהבה הזו זה נקרא אהבה טבעית מסותרת. האדמו"ר הסביר שם גם כן למה זה נקרא טבע, שכמו טבע. תראה הנר שהטבע שלו לעלות למעלה. אף על פי שהוא יעלה למעלה הוא יפסיק להיות מציאות של נר, אף על פי כן הוא רוצה את זה בטבע. על דרך זה יהודי בטבע רוצה להתקשר לאלוקות. עכשיו כאן האדמו"ר, מה האדמו"ר רוצה להגיד פה עכשיו? כאן הרי אנחנו מדברים גם כן על אותו סוג של אהבה. הרי כאן האדמו"ר דיבר גם כן על אהבה שקיבלנו בירושה מאבותינו. זאת אומרת, לכאורה האהבה שמדברים פה בפרק מ"ד, זה גם כן מאותה משפחה, מאותו סוג של אהבה שהוא דיבר בפרק י"ט, האהבה המסותרת. למה? כי זה אהבה שיש לנו את זה גם כן בטבע, ירושה מאבותינו, כמו בנוגע לאהבה בפרק י"ט, ששם זה אהבה שיהודי רוצה להיות דבוק באלוקות ויהודי לא רוצה להיפרד ממנו. זה אהבה טבעית מסוימת שקיבלנו בירושה מאבותינו. גם האהבה הזאת של כי אתה אבינו והאהבה של חיינו, הקב"ה הוא נשמתנו, אז האהבה הזו זה גם כן קיבלנו בירושה מאבותינו. אף על פי כן, האדמו"ר אומר האהבה הזאת לא נקרא אהבה טבעית. האהבה הזאת אני לא אקרא את זה תמיד אהבה טבעית. למה? מכיוון שהאהבה הזאת לפעמים צריכים התבוננות כדי לעורר את זה. מה ההבדל בין אהבה שמדובר פה? זאת אומרת, מצד אחד זה דומה, מצד שני זה לא דומה. מצד אחד האהבה של כי אתה אבינו והאהבה של נפשנו זה דומה לאהבה של פרק י"ט. אהבה של נר ה' נשמת אדם, שיהודי מרגיש שהקב"ה הוא, שלא רוצה

14:54 דובר 1 להיות נפרד מהקב"ה. זה דומה ששניהם זה ירושה. מצד שני יש הבדל. ההבדל הוא שהאהבה הזאת זה אהבה עם שכל. האהבה הזאת יש לזה הסברות. האהבה של פרק י"ט שאדמו"ר הזקן דיבר שמה, זה לא קשור לשכל. אדרבה, זה לא עניין של שכל. יהודי בעצם רוצה להיות אחד עם הקב"ה בלי שום שכל. כמו שאדמו"ר הזקן אומר, אף אם על ידי זה הוא יתבטל במציאות. כך הוא חפץ וטבעו. יהודי בעצם רוצה להיות אחד עם הקב"ה. הוא לא רוצה להיות נפרד מהקב"ה. זה לא עניין שכלי בכלל. מה שאין כן האהבה שמדברים פה, בעצם זה אהבה שכלית, כי העניין של נפשנו, יש בזה השכלה. יש בזה שכל להתבונן. מה פירוש נפש? מה זה חיות? ולמה הקב"ה הוא האמיתי של עניין החיות? על זה אתה צריך ללמוד ולהתבונן. אז יש בזה כן עניין של שכל. ועל דרך זה העניין של כי אתה אבינו וכל העניין של קשר של בן ואב. יש בזה עניין של שכל להתבונן. מה פירוש אבינו ולמה הקב"ה הוא אבינו אמיתי? יש בזה שכל, ולכן האהבה הזאת, אף על פי שיש לנו את זה בירושה מאבינו, אבל לא תמיד נקרא לזה בשם אהבה טבעית, מכיוון שלעורר את האהבה הזאת צריכים את העניין של הסברות בשכל. אלא מה? האלטער רבי מסביר פה שישנם שני אופנים איך האהבה של כי אתה אבינו והאהבה של נפשי אויתיך יכולים להיות. יכול להיות אופן אחד שהאדם לומד ומתבונן שהקדוש ברוך הוא נפשי. הוא מתבונן בעניין של נפשי אויתיך. הוא מתבונן בזה ואף על פי כן הוא לא מתעורר באהבה בלב. זה נשאר אצלו במוח, והלב שלו, כמו שאמרנו קודם, זה רק עניין של מגיע פה

16:46 דובר 1 למעשה, אבל לא מתעוררת אצלו אהבה ויראה בלב, נשאר בתעלומות לב. זה אופן אחד. ויש אופן אחר שאתה מתבונן בעניין של נפשי, בעניין של אבינו, וזה נרגש אצלך בהתעוררות בלב, התעוררות גלויה. זה שני אופנים, שני אופנים האלה. אז האופן הראשון, כשזה בתעלומות לב, אז אומר האלטער רבי, אז זה נקרא אהבה ויראה טבעית. כלומר, נראה לה. כן, מה שאין כן כשזה פועל בהתגלות של הלב, אז קוראים לזה אהבה ויראה שכלית. זה מה שהאלטער רבי עכשיו בא להסביר בתניא, לחלק. כן, זה מה שהאלטער רבי בא עכשיו להסביר בשורות האלה, כדי להסביר את החילוק בין ההתעוררות של נפשי אויתיך ועד אבינו, כשזה רק בתעלומות של הלב, וההתעוררות של נפשי אויתיך כשזה בא בהתגלות של הלב. עכשיו נקרא את זה בפנים ונראה איך האלטער רבי מסביר את זה בשפה ברורה. אומר האלטער רבי: אף על פי כן, עוד פעם אני מתחיל כאן שש שורות מלמטה, אף על פי כן אין עודן קרויות בשם דחילו ורחימו טבעיים אלא כשהן במוחו ותעלומות לבו לבד. מתי קוראים לאהבה ויראה של כי אתה אבינו ונפשי אויתיך אהבה ויראה טבעית? מתי? כשההסבר לא ירד ללב, זה נשאר באוויר. ואז מקומן בעשר ספירות דיצירה. אז אומרים שהתורה ומצוות עולים רק לעשר ספירות דיצירה. אז אומר, מקומן של אהבה ויראה בספירות דיצירה, ולשם הן מעלות עמהן התורה והמצוות הבאות מכוחן. וכל התורה ומצוות שבן אדם עושה מצד האהבה ויראה הזאת עולה לאיפה עולה? לעולם היצירה. למה? כי מכיוון שאצלו האהבה ויראה לא יצאה בהתגלות של הלב, השכל לא פעל אצלו בהתגלות של הלב, נשאר בתעלומות של הלב. אז התורה ומצוות עולים

18:45 דובר 1 רק לעולם היצירה, ששם המקום שעולים אהבה ויראה כשהאהבה ויראה זה אהבה ויראה טבעית. אבל כשהן בהתגלות לבו, אם בן אדם מצליח לעורר את הטוב בנו ואת העניין של נפשי באופן שזה מעורר אצלו אהבה ויראה בהתגלות של הלב, נקרא רעותא דלבא. אז האלטער רבי קורא לזה רעותא דלבא. התעוררות הלב, שהלב נמצא אצלו בהתעוררות, זה פעל אצלו בלב בהתגלות של הלב. ואז אומר האלטער רבי: ומקומן בעשר ספירות דבריאה. אז האהבה ויראה מתעלים לדרגה של ספירות דבריאה, ולשם הן מעלות עמהן התורה והמצוות הבאות מכוחן. אז כל התורה ומצוות שבן אדם עושה על ידי אהבה ויראה האלו שבהתגלות של הלב, אז זה הולך עד לעולם הבריאה. טוב, יש כאן אריכות ביאור להסביר מה החילוק בין ספירות דיצירה לספירות דבריאה, ולמה כשהאהבה ויראה זה רק בתעלומות של הלב אז זה רק בעולם היצירה, מה שאין כן כשזה בהתגלות של הלב זה עולה גם לעולם הבריאה. האלטער רבי בעצמו מסביר גם בהמשך את השיעור הזה. בעזרת השם בשיעור הבא.

19:53 דובר 2 כן, תשמעו.