לקוטי אמרים תניא - פרק מ"ד - חלק ט

00:01 דובר 1 מדברים הרבה עניינים של חסידות על עבודת השם ברמה של מסירות נפש. ומה היא לא מתאמצת? זה יחידה. ופה זה בשורש נפש. דברים מאוד גדולים, אבל לפני הכל צריכים לדעת שצריכים להיות מענטש. כן, זיין א מענטש. בן אדם הוא לא מענטש, אז זה לא שייך לכל העניינים של חסידות בכלל. אני מסתכל פה על הרצפה וזה נראה כאן כמו בגן ילדים אחרי יום הולדת. זה פשוט בושה וחרפה, כזה דבר. הרי אתם בחורים, לא ילדים קטנים. איך מגיע כזה זבל? אה? לשבור כוסות, לעשות כזה, ס'פאסט נישט, ס'פאסט נישט. יש דברים שס'פאסט נישט. ראה תורינגן תרבוך, או שמצד מענטשלאכקייט לא מדברים פה מצד האוכל. כן, זה לא מענטשלאך, זה אישיות. ואני זוכר, כשהיה תפילה, אני זוכר אני הייתי בתפילה כשהרבי עצר באמצע התפילה להסתכל על הלכלוך שהיה שם ברצפה. זה היה, היום יש לך אפילו וידאו מזה. אני זוכר את זה, אני הייתי שמה כשזה קרה. הרבי היה באמצע התפילה, הרבי היה מתפלל בעונג. פתאום הרבי הסתובב ככה ועשה ככה עם היד. כולם התחילו להסתכל. הרבי התחיל לצעוק. היה חתיכת נייר על הרצפה. זה היה כל זה. זה גם היה נקי. היה רצפה, ככה חתיכת נייר, ואז הרבי התחיל לצעוק: איך, איך, איך, איך? איך שומרים? אני לא זוכר בדיוק מה היו המילים. הרבי התחיל להגיד שאבא של רש"י היה מנקה את בית הכנסת עם הזקן שלו, וכן זכה לזה גם רש"י. אז זה היה מאוד, מאוד הקפיד על זה. זה לא היה מלוכלך פשוט. על כל פנים, צריכים לדאוג לכתחילה שזה לא יקרה. בחורים מבוגרים לא צריכים

02:05 דובר 1 להגיד להם כזה דבר. פשוט. על כל פנים, מגיע לענייננו. אנחנו אוחזים פה בתניא דף ס"ג ע"ב, שורה מתחילה "דירה בתחתונים כנ"ל", באמצע העמוד. "והנה גם לבחינת נפשי אויתיך". מה אנחנו אוחזים פה? איפה האלטער רבי אוחז פה באמצע ביאור? האלטער רבי דיבר פה עוד פעם שיש שני דרגות אהבה שהם שווים לכל נפש. זה ירושה לנו מאבינו. אהבה אחת זה אהבה מבחינת נפשי אויתיך, ואהבה שנייה זה אהבה של כברא דאשתדל. האלטער רבי אמר שהאהבה של כברא דאשתדל, האלטער רבי אמר, זה אהבה גדולה יותר. אהבה רבה גדולה מזו האהבה של נפשי אויתיך. כשבן אדם מתבונן שהקדוש ברוך הוא, הוא הנפש והחיים, אמיתת עניין החיים, החיים האמיתיים שלנו, חיינו האמיתיים, אז זה מעורר אצל יהודי אהבה לקדוש ברוך הוא כאהבה לחיים. כן, כמו שאדם אוהב חיי נפש, עד כשהוא חסר לו חיי נפש אז הוא מחכה, מחפש. הוא רוצה להיות בריא. הוא רוצה להיות, כי יקר לו החיים. אז ככה צריך להיות, ומגיע לנקודת נפשי אויתיך, שמצד זה שהקדוש ברוך הוא נפשי וחיי אמיתיים, אז אני רוצה את הקדוש ברוך הוא. אחרי זה האלטער רבי אומר שיש אהבה רבה גדולה מזו, שזה אהבה של כברא דאשתדל. על ידי זה שהוא מתבונן: הקדוש ברוך הוא אבא שלי. אז כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה, דרחים לון יתיר מגרמיה. ולמה זה אהבה רבה גדולה מזו? כי אהבה של נפשי אויתיך זה קשור עם המציאות של הבן אדם, נפש. מה שאין כן אהבה של כברא דאשתדל, אז מצד ההרגש של כברא דאשתדל, אז דרחים לון יתיר מגרמיה. הוא הולך אפילו יותר, שזה אהבה שמביא אותו עד מסירות נפש לאבא שלו. האלטער רבי אמר

04:16 דובר 1 שיש אצל כל אחד בירושה, הן מצד אבותינו, אברהם יצחק ויעקב. יש לנו את הירושה של כלל ישראל, והן מצד העניין של כברא דאשתדל, שזה יש לנו גם כן ירושה ממשה רבנו, שאתפשטותא דמשה בכל דרא. אבל זה בהעלם. כדי לעורר את זה מההעלם אל הגילוי, גם זה קרוב הדבר מאוד. שבן אדם, על ידי זה שהוא מעורר את זה בלשונו ובקולו, לעורר כוונת הלב, על ידי זה שהוא מדבר על זה והוא אומר את זה עד שהוא מעורר את כוונת הלב על ידי הדיבור ואמירה, מעורר אצלו לחיים כמו שחשבתי. איך הקב"ה הוא אבינו ממש, אז זה יעורר אצלו אהבה כמו של בן לאב. הרבי אמר שאף על פי שלא מתעורר אצלו מרגשי הלב, אבל העיקר זה תועלת יציאתה מההעלם אל הגילוי, בנגיעה למעשה, שההתנהגות שלו תהיה לעורר לעשות נחת רוח לאבא שלו, כמו הנחת רוח של בן שחוזר מהשבי. ולאבא יש לו שמחה מזה שהבן חוזר מהשבי, או כמו הנחת רוח שזה לפעול את העניין של דירה בתחתונים. עד כאן מה שלמדנו בשיעורים הקודמים. עכשיו אנחנו ממשיכים הלאה בפנים. אומר שם אדמו"ר הזקן, והנה יש לכם את התניא בפנים. אמצע, באמצע העמוד, דף ס"ג עמוד ב', שורה מתחילה: "והנה גם לבחינת נפשי אויתיך הנ"ל". הרי האדמו"ר מדבר עכשיו, כל האריכות שהביאו בקשר לעורר את הכוונה היה בנוגע לאהבה של כברא דאשתדל. אבל בנוגע לאהבה של נפשי אויתיך, האלטער רבי לא דיבר כל אריכות העניין. אז עכשיו האלטער רבי חוזר עוד פעם לעניין של נפשי אויתיך. אדמו"ר הזקן אומר: "והנה גם לבחינת נפשי אויתיך הנ"ל קרוב מאוד להוציאה מההעלם אל הגילוי על ידי ההרגל תמיד בפיו"

06:30 דובר 1 ובלב ראשון. גם בנוגע לנפשי אויתיך. האהבה הראשונה שדיברנו קודם. גם זה אומר האדמו"ר הזקן, אפשר להשתמש עם אותה עצה שאמרנו עכשיו בנוגע לאהבה של כברא דאשתדל, כמו בנוגע לאהבה של כברא דאשתדל. נו, מה שאתה רוצה. אה? ואז. נישתו. זה צריך להיות אדם אחד. אה? זה כאילו שתי תאומים. כמו בנוגע לעניין של כברא דאשתדל. האדמו"ר הזקן נתן עצה איך מעוררים את העניין של כברא דאשתדל, שזה יבוא מן ההעלם אל הגילוי. זה על ידי ההרגל, יזרוק על הלשון, וכל זה יעורר אצלו את הכוונה. אומר האדמו"ר שגם בנוגע לנפשי אויתיך אפשר להשתמש עם אותה עצה. מה זאת אומרת? כאילו מה הוא מוסיף? כי לפני זה, בדף ס"ג למעלה, עמוד א', כשהאדמו"ר הזקן דיבר בנוגע לנפשי אויתיך, האדמו"ר הזקן אמר שאיך מגיעים לזה? על ידי התבוננות. יושב ומתבונן בזה שהקדוש ברוך הוא נפשי וחיי האמיתיים. אז כמו שבן אדם מתאווה לחיים נפשי, אז אותו דבר צריך להתאוות לקדוש ברוך הוא, שהוא חיי החיים. אז היה בעיקר על ידי התבוננות. מגיע עכשיו האדמו"ר הזקן ואומר שגם בנוגע לאהבה של נפשי אויתיך יש גם את העצה שאמרנו קודם בנוגע לכברא דאשתדל, שהוא מתחיל לא מההתבוננות. הוא מתחיל מהדיבור, ומדבר על זה ומוציא את זה בקול, ועל ידי שהוא מדבר על זה אז מה שיוצא מדבריו זה מעורר אצלו את הנפש, את הכוונה. אז זה מה שהרב אומר פה: על ידי ההרגל תמיד בפיו ולבו שוים. איך הוא מוציא את זה מההעלם אל הגילוי? על ידי זה שהוא מרגיל את עצמו בפיו. זאת אומרת, הוא מתחיל בפה, ולבו שוים, הלב שלו מרגיש את מה שהפה אומר. לפעמים אתה יכול

08:45 דובר 1 להגיד בפה, אבל בלבו הוא רחוק ממנו. הוא אומר את המילים, אבל הוא לא מרגיש את זה, אז צריך שהוא אומר את זה, ולבו שוים. זאת אומרת שגם בלב הוא ירגיש את מה שהפה אומר. העניין של שהקדוש ברוך הוא הוא חיינו, הוא נפשנו. כן, שהקדוש ברוך הוא נפשי וחיי האמיתיים. הוא אומר את זה בפה וגם מרגיש את זה. אז זה גם כן מעורר את זה שיבוא מההעלם אל הגילוי. וכאן נשאלת שאלה מאוד פשוטה: כשקוראים את שתי השורות האלה יש כאן קושיה עצומה בפשט, שיש כאן סתירה בין התניא, מן הכניסה, בין דף ס"ג ע"א לדף ס"ג ע"ב. לפני זה, בדף ס"ג ע"א, הרב אמר מפורש שמה זה אהבה יותר גדולה? זה אהבה של כברא דאשתדל. הרב הלך עם סדר, הרב קודם כול הסביר את האהבה של נפשי אויתיך, ועל זה הרב אמר שזה שווה לכל נפש. ואחרי זה הרב אמר: אהבה רבה וגדולה מזו. זאת אומרת שזו אהבה יותר גדולה, יותר נעלית, וזה העניין של כברא דאשתדל. אז ממילא היה משמע שמה, שהאהבה, כברא דאשתדל, זה אהבה יותר גדולה, יותר נעלית, ולכן צריכים על זה כוחות מיוחדים. מפני שראינו, וכל זה כמו שהסברנו, כל העניין של האהבה, כברא דאשתדל, זה אהבה יותר נעלית. זה אהבה שקשור כבר לסוד מעלה. כאן פתאום ממש הפוך. כאן משמע, כשמגיע לעניין של כברא דאשתדל, אומר הרב בפשטות: איך אדם מעורר את העניין של כברא דאשתדל? על ידי שאתה אומר בפיך, לזרוק על לשונו וכולי, ויעורר כוונה שלימה. תראה, הרב אומר לך, תתחיל עם זה. זה עצה כדי לעורר את האהבה לקדוש ברוך הוא. ואהבה כאן

10:43 דובר 1 תבינו, זה על ידי אמירה בפה, והפה מעורר את הכוונה. כשמגיע לאהבה מבחינת נפשי אויתיך, הוא אומר, וזה חידוש, וגם כן, כאילו שזה חידוש, גם לעניין של נפשי אויתיך, גם בזה אפשר להשתמש באותה עצה. כאילו משמע שבעיקר זה מגיע לאהבה של כברא דאשתדל. נפשי אויתיך זה גם כאילו שזה חידוש. כי הרי אדרבה, אם חס וחלילה, אם אני אגיע לכברא דאשתדל, שזה אהבה יותר גבוהה, אומרים כן, יעורר הכוונה על ידי שהוא אומר את זה בפה ובקול. אז מה הכוונה? כלומר, אהבה של נפשי אויתיך, שזה אהבה בדרגה יותר נמוכה, אז בוודאי כל שכן. וכיוצא באלו שהכומר רק עון. וכאן משמע שצריך להגיד את זה בתור חידוש, גם זה כאילו שזה חידוש בפרט. בוא נראה את ההמשך של הלשון של הרב. זה עושה את הקושיה עוד יותר חזק. ממשיכים הלאה בפנים. לפני שנסביר את העניין, בואו נמשיך הלאה בפנים עוד שלוש־כמה שורות, והרב אומר על כך.

11:51 דובר 2 ולבו שוים.

11:54 דובר 1 איך?

11:54 דובר 2 היה את זה. אני חושב שזה היה לי.

11:57 דובר 1 גם כן חילוק. כן, גם זה חילוק, כי שם הלשון לא היה ככה. שם היה אומר הלשון של כאילו לא היה כוונה לסיפור. כלומר, לשון זה קצת יותר חזק. פיו ולבו שוים, גם בזה צריך להבין מה הדיוק. אבל בואו נמשיך הלאה בפנים, רואים עוד יותר אפילו את החילוק. האדמו"ר אומר הלאה: אך אם אינו יכול להוציאה אל הגילוי בלבו. האדמו"ר אומר: מה יקרה אם בן אדם יגיד בקולו? הוא יגיד וידבר על העניין של, של נפש. הוא יגיד בקול העניין. הוא יעורר את זה בקולו ובפיו, את העניין שהקדוש ברוך הוא הוא נפשנו וחיינו, שהקדוש ברוך הוא הנפש והחי האמיתי, ואף על פי כן לא יקבל מזה שום השראה. אומר האדמו"ר: אך אם אינו יכול להוציאה אל הגילוי בלבו, אם הוא לא יכול לעורר את זה בגילוי. אומר האדמו"ר: אף על פי כן יכול לעסוק בתורה ומצוות לשמן. הוא יכול אף על פי כן לעבוד את השם, ולא סתם לעבוד את השם, אלא לעבוד את השם לשמן. איך? על ידי ציור עניין אהבה זו במחשבה שבמוחו, ומחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. האדמו"ר אומר פה שאפילו אם אתה לא יכול לעורר את זה בלב, אז אתה יכול אבל לצייר את העניין של אהבה זו במחשבה. אדם יכול לצייר במחשבה שלו את העניין של נפשי, לצייר במוח שלו את ההסבר, לצייר במחשבה שלו שהקדוש ברוך הוא הוא החיים האמיתיים, ומצייר לעצמו את העניין של חיים, ואז הוא מצייר לעצמו, מסביר לעצמו שהחיים האמיתיים זה אלוקות. אז אפילו שהוא לא מרגיש את העניין של חיים, אבל אפילו זה שבמוח שלו מצייר את העניין, אז זה זה. זה כבר מחשבה טובה

13:56 דובר 1 שהקדוש ברוך הוא יצרף אותו למעשה, שזה יהיה נחשב כאילו שיש לו את האהבה הזאת. מה רואים פה? רואים פה עוד פעם חילוק מאוד גדול בין האהבה של נפשי אויתיך לאהבה של כברא דאשתדל. בנוגע לאהבה של כברא דאשתדל, אדמו"ר הזקן אמר קודם, הלשון היה בתחילת העמוד בשורה השישית, "ואף אם נדמה לו לכאורה שהוא כח דמיוני". מה היתה הבעיה של הבן אדם שהוא מתבונן בעניין של כברא דאשתדל? אבל מה הוא מרגיש? שזה דמיון. אדמו"ר הזקן לא אומר שם את הלשון שהוא לא יכול להוציא את זה. אדמו"ר הזקן רק אומר שנדמה לו שהוא לא מרגיש את זה באמת, שהוא מרגיש את זה בכוח דמיוני. אבל יש מה להרגיש, רק הוא לא בטוח שזה עניין אמיתי. כאן אבל הלשון של אדמו"ר הזקן זה, "אם אינו יכול להוציאה אל הגילוי", משמע שאפילו לא בדרך דמיון. הוא בכלל לא יכול להוציא את זה אל הגילוי. אז מה אנחנו רואים פה? זה משהו פלא. רואים פה שיש איזה חילוק מאוד גדול בין האהבה של נפשי אויתיך לאהבה של כברא דאשתדל, שהאהבה של כברא דאשתדל אפשר לעורר את זה בקול, והקול מעורר הכוונה. בנוגע לאהבה של נפשי אויתיך, זה חידוש. אף על פי שמצד ההשגה אז האהבה של נפשי זה דרגה יותר נמוכה, אף על פי כן, בנוגע לעניין של קיום עניין הכוונה, זה חידוש שהקול מעורר את הכוונה. זה לא זה. זה לא עובד כל כך פשוט כמו שזה עובד בנוגע לכברא דאשתדל. צריכים להבין. והחילוק השני זה שלפני זה, בנוגע לאהבה של כברא דאשתדל, אדמו"ר הזקן אומר שזה מתגלה. אבל מה כל הבעיה? שזה דמיוני. ואדמו"ר הזקן צריך להסביר לבעל

15:52 דובר 1 העניין שאפילו שזה כח דמיוני לא יחוש, גם מה זה העיקר? העיקר שזה מביא אותך לפועל, לגרום נחת רוח לאב. בנוגע לאהבה של נפשי, אדמו"ר הזקן לא אומר שזה כח דמיוני. הוא אומר "אינו יכול להוציאה", שיכול להיות שהוא מתבונן בזה ואף על פי כן לא התעורר ממנו שום דבר, גם לא דמיון. מה ישנו? מה החילוק? אז שאלו את הרבי את השאלה הזאת כשכתבו את השיעור. זו שאלה מאוד יסודית שבמשך כל הדורות לא יודע מה הסבירו, אבל השאלה הזאת נשארה. שאלו את הרבי כשהכינו את השיעור בספר התניא על הרדיו לפני, לפני ארבעים שנה או יותר, חמישים שנה. אז, אז, אז זה היה אחד מהדברים ששאלו את הרבי על כוונת התניא כפשוטו. אז הרבי אמר ביאור נפלא בעניין. הרבי כתב ביאור בקיצור, אבל הביאור, מבינים את זה, זה ביאור נפלא. עכשיו רואים את, את, את דקות הנפש שצריכים להבין איך עובד מהלך הנפש של הבן אדם. הרבי אומר ביאור נפלא מיוחד. הרבי אומר שמצד אחד, אין הכי נמי, אהבה של כברא דאשתדל זה אהבה הרבה יותר גבוהה מאהבה של נפשי. פשוט, כמו שאמרנו קודם, אהבה של נפשי קשורה עם, עם, עם המציאות שלי. זה לא שולל את המציאות שלי. להיפך, זה מסביר שהחיים זה אלוקות. וממילא אני רוצה לחיות. אז אני יודע שלחיות זה כשאתה חי עם אלוקות. אם לא, זה לא חיים. אז בנוגע לעניין של כברא דאשתדל, זה כבר עניין שדורש מסירות נפש, כבר להשתדל לצאת מההגבלות. אז ממילא זו אהבה יותר גדולה. זו אהבה רבה בגלל הביטול. זה מצד אחד. מצד שני, אומר הרבי, האהבה של כברא דאשתדל זה הרגש רוחני. להרגיש

17:44 דובר 1 את הקדוש ברוך הוא בתור אבא. אבא זה עניין יותר שכלי, יותר רוחני. מה שאין כן עניין של חיים זה עניין יותר גופני. זאת אומרת, ההרגש של חיינו זה הרגש שיותר קרוב אל הגוף. ההרגש של אבינו זה הרגש שיותר קרוב אל הנפש. רואים בפשטות ההרגשה של חיים. התינוק ברגע שהוא נולד הוא מרגיש רצון לחיות. תינוק מיד שנולד הוא מתחיל לבכות. הוא רוצה משהו, רוצה לינוק, הוא רעב, הוא צמא. הרצון לחיות, הרצון הזה זה הרגש גופני. וכשנותנים לו מכה הוא בוכה וכואב לו. משהו לא בסדר. זאת אומרת, הוא נלחם על החיים שלו. כבר תינוק וילד. זה הרגש גופני, הרגש בשר חי. מה שאין כן ההרגש של אבא. אפילו לא מדבר על אלוקות, עדיין מדברים על, על ההרגש הכללי גם בגשמיות. ההרגש של אבא, בשביל זה צריכים קצת שכל. הרי כתוב בחסידות הלשון הידוע, אין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן. זאת אומרת שיש עד גיל שעד שהתינוק לא מתחיל לאכול, לאכול דגן, אז הוא לא יכול עדיין לתפוס את העניין של אבא. לדעת לקרוא לאבא זה לא רק עניין לקרוא לאבא, זה לא המילים אבא, זה ההכרה בעניין של אבא. ההכרה של אבא, צריכים איזה טיפה של שכל, דעת. בסדר, זה מובא באריכות בעניין, ונוגע גם, נוגע למצה. למה אוכלים מצות בפסח? שזה דגן כדי לעורר את האמונה. ההרגשה, ההכרה שהקדוש ברוך הוא אבא מגיעה דרך אכילת מצות. הכוונה, אני מגיע לענייננו. אז מה החילוק בין העניין של אבינו ונפשנו? נפשנו זה הרגש גופני. אבינו זה הרגש שכלי, הרגש רוחני. ולכן אנחנו רוצים לקחת את העניין של אבינו ולקחת את

19:51 דובר 1 בן אדם רוצה להגיע להכרה ולהגיע לאלוקות. מה כל העניין פה? כל העניין פה זה שאנחנו צריכים לקחת את המושג מחיים גשמיים, חיים בשריים, ולקחת את זה לאלוקות. אז בן אדם יודע מה זה חיים. יודע את ההרגש של יקר החיים. כשהוא מגיע להכרה שזה יקר החיים, זה אלוקות, אז נהיית אהבה לאלוקות. אבל זה גם כן באבינו. כשאתה מגיע להכרה שמה זה אבינו, יש לך הכרה באבא. ההרגש בעניין של אבא זה הרגש שכלי. אז כשאתה מגיע שהאבא האמיתי, מי זה אבא אמיתי? הקדוש ברוך הוא האבא האמיתי. אז ממילא יש לך אהבה לקדוש ברוך הוא, כבודו יתעלה. ולכן אומר הרבי לפי זה, מכיוון שכדי להגיע להכרה בעניין של נפש זה צריכים להיות יותר קרוב אל הגוף. זה הרגש גופני. אז לכן מה שאין כן לא מתאים כל כך העניין של קול מעורר הכוונה. כל העניין של קול מעורר הכוונה זה קשור עם כוונה שכלית. כל העבודה של קול מעורר הכוונה זה כשאתה אומר כמה פעמים, אתה אומר אבא שלי, הקדוש ברוך הוא אבא שלי, הקדוש ברוך הוא אבינו, אבינו מלכנו, ועוד פעם אבינו מלכנו, ועוד פעם אבינו מלכנו. ואתה חוזר על זה כמה וכמה פעמים. העניין של אבינו מלכנו, אבינו, עוד. ואתה מדבר על זה ואתה חוזר על זה. אז זה מעורר אצלך את הכוונה השכלית, ההרגש הרוחני בעניין של אבא. כוונה שכלית. אז לכן יותר קל שהקול יעורר אצלו את הכוונה השכלית וההרגש בעניין של אבא, ומזה תתעורר אצלו אהבה לאבא שלו. מה שאין כן כשנגיע לעניין של חיינו. ההרגשה של חיים זה הרגש גוף. זה הרגש שיותר קשור עם הרגש הגוף. זאת אומרת שבן אדם צריך להרגיש מה

21:48 דובר 1 זה בכלל חיים. זאת אומרת אדם צריך להרגיש את האהבה לחיים בהרגש הגוף. אז ממילא מה קשור עם כל זה שאני אגיד נפשי, נפשי, נפשי, נפשי? רק להגיד את העניין של הקדוש ברוך הוא נפשי. מה שאין כן, זה לא יעורר את ההרגשה של נפשנו. ההרגש של נפשנו צריך להיות יותר מהקול. צריך להיות שהבן אדם יהיה לו הרגש בכלל לחיים. ואדם שיהיה לו הרגש בעניין החיים, הרגש הגופני בחיים, להרגיש את יקר החיים. יש בגשמיות, אפשר לראות. יש אנשים שלא אכפת להם. יש אנשים שלא אכפת להם החיים, אנשים שלא אכפת להם להיכנס לסכנות. הם נזרקים לכל מיני סכנות. זה תנועה. זה לא מגיע מביטחון. זה מגיע מהפקרות. אנשים כאלה שיכולים לשתות הרבה אלכוהול, לעשן סיגריות או כל מיני דברים כאלה, אפילו שהם יודעים שזה סכנה. זה לא בריא היום. היום זה כבר לא... היום זה דבר ידוע ומפורסם, וכל העולם מדבר על זה. אז אנשים, אדם נורמלי שאצלו החיים זה דבר יקר, יש לו הרגש יקר החיים, אז הוא שומר על עצמו. הוא יודע שזה דבר מסוכן. זה מונח אצלו. גמרנו. כמו שסיפרתי לכם את הסיפור על הרבי הריי"צ. כשהרופא אמר לרבי הריי"צ שהרופאים התחילו לגלות שהסיגריות זה לא דבר בריא בשביל הריאות, אז הרבי הריי"צ באותו רגע שם את הקופסה, נגמר הסיגריות, אפילו שרגע לפני זה היה מעשן הרבה סיגריות. אבל ברגע שהרופא אמר זה לא בריא, אז גמרנו הסיפור. אחרי זה הרופא רצה לתת לרבי הריי"צ סיגריה. הרופא עצמו לא האמין במה שהוא אמר. הוא עצמו, הרופא עצמו, היה מעשן, אז הוא רצה לתת לרבי הריי"צ מתוך הסתר סיגריה, ככה שיעשן. כי הרי

23:42 דובר 1 אמר לו, אני לא מעשן. אומר לו, מה אתה אומר? הרי אתה היית מעשן. אז הרבי הריי"צ אמר, ברגע שאמרת לי, שהרופא אמר שאסור, אז אסור. אז גמרנו. זה, זה, זה, זה כבר... זה כבר נהיה מושלם. בן אדם שיש לו הכרה מסוימת, יקר החיים, אז הוא שומר על עצמו, רוצה להיות בריא ורוצה לשמור לא לעשות דברים שמכניסים אותו לסכנה. ואדם שנמצא בתנועה של הפקרות, לא אכפת לו. אז אני הולך על הכל בחיים. אז להתחיל להסביר לו, אתה יודע, אלוקות זה החיים האמיתיים, זה החיים האמיתיים. לא אכפת לו כלום לחיים. אכפת לו אלוקות, החיים האמיתיים? הרי לא אכפת לו גם לחיים גשמיים. חיים רוחניים לא אכפת לו גם כן. אז לכן אדמו"ר הזקן אומר, זה מה שאדמו"ר הזקן אומר. כשנגיע ל... לכן זה חידוש, אדמו"ר הזקן אומר. זה חידוש. גם כשנגיע לעניין של נפשי אויתיך, גם בזה אפשר לנסות את העצה של, של קול מעורר הכוונה, אבל שמה צריך להיות באופן שפיו ולבו שוין. זאת אומרת צריך שיהיה לו כבר הכרה מסוימת ביקר החיים. זאת אומרת ההרגשה הגופנית של יקר החיים צריך שיהיה לו. זה לא יבוא מהקול. בעצם למה הקול יכול לעורר את זה? כשיש לך כבר את זה, אז הקול יכול לעורר את זה, שזה יהיה יותר, יותר בגילוי, שיהיה לך יותר הכרה בעניין של אלוקות. ולכן גם כן יכול להיות שהוא יגיד בקול העניין של נפשנו ואף על פי כן לא יתעורר אצלו העניין. וזה החילוק בין זה לאהבת אבינו. כשנגיע לאהבת אבינו, אפילו אם הקב"ה מעורר לו הכוונה, אז לפועל יש לו איזושהי הכרה בעניין. אלא מה? זה יכול להיות דמיוני, אבל איזושהי הכרה בעניין של

25:23 דובר 1 אהבת אבינו יש לו, כי זה הרגש רוחני והרגש שבנוי על שכל. אז אם בשכל שלי אני מגיע להכיר בעובדה שהקדוש ברוך הוא האב האמיתי, הרבי הוא האב האמיתי שלנו, אז יתעורר אצלו רגש אב על כל פנים, רגש אב שיביא אותו לפועל. כמו שאדמו"ר הזקן אומר, כערך דמיוני, שיביא אותו לפועל על כל פנים, שיגרום לחזור לאבא שלו. אבל כשאני אגיע להרגש של נפשנו, שמה יכול להיות שלא יתעורר אצלו בכלל הרגש, מכיוון שההרגש הזה לא קשור כל כך לשכל. זה קשור יותר עם הרגש, ההרגש הגופני של העניין. ולכן אדמו"ר הזקן אומר שאפילו אם לא יתעורר אצלו הרגש הזה, אף על פי כן יכול הוא לבוא לצייר ציור עניין האהבה. הרי יש חוש הציור. מצד חוש הציור הוא יכול לצייר לעצמו על כל פנים בשכל, יכול לצייר לעצמו את העניין הזה של יקר החיים והרגש החיים. ואז יתעורר אצלו אלוקות גם מצד יקר החיים. על כל פנים במחשבה, ומחשבה טהורה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. כמו שאדמו"ר הזקן אמר קודם.