לקוטי אמרים תניא - פרק מ"ד - חלק ח

00:01 אנחנו אוחזים בשיעור תניא בדף ס"ג עמוד ב', בשיעור המסכת דיני בית התוין. היה-- אנחנו עדיין לא גמרנו את הביאור פה. נחזור עוד לנקודה איפה אנחנו אוחזים כדי ל-ל-המשיך את ההסברה. אדמו"ר הזקן מדבר פה בפרק הזה, כמו שכולם זוכרים, שמדברים פה על העניין של שני סוגים של אהבה, שאדמו"ר הזקן אומר שזה שתי דרגות באהבה ששייך לכל אחד. האהבה הראשונה אדמו"ר הזקן דיבר על אהבה של "נפשי אויתיך", שזה האהבה. מתבונן בקדוש ברוך הוא, "נפשי", כמו שבן אדם אוהב חיי נפש, אז יש לבן אדם אהבה ורצון ותענוג ועניין של חיים. חיים גשמיים, חיים רוחניים. אז אותו דבר צריך להיות גם כן לאלוקות. אז איפה שמתבונן שאלוקות זה אמיתי, שזה החיים האמיתיים, זה העניין של "נפשי". אז "נפשי אויתיך", אז נהיה לו רצון ותאווה לקדוש ברוך הוא. הרי כשבן אדם הוא חלש, הרצון לחיים, יוקר החיים, יש לבן אדם כל הזמן, אבל לא מרגישים את זה כל הזמן. מתי בן אדם מרגיש את זה? כשהוא מגיע למצב של צער, מצב של יכולים להתגייס בזה, אז מתעורר אצלו ההרגש של "נפשי". על דרך זה גם כן באלוקות, שבזמנים כאלה שמתבונן בהעלם והסתר, אז לילה כזה, אז מתעורר אצלו העניין של "נפשי אויתיך". כמו שהפסוק אומר, "נפשי אויתיך בלילה", זה בחינה אחת. אחרי זה אדמו"ר הזקן אמר שיש עוד בחינה של אהבה, אהבה יותר גבוהה. וגם כן אומר אדמו"ר הזקן שגם כן שייך לעורר את זה קרוב בדיבור, שזה ההתבוננות בעניין של "כברא דאשתדל". אדם מתבונן שהקדוש ברוך הוא הוא האבא האמיתי שלנו. אז כמו האבא-- האהבה של הבן לאבא, שזה אומר שבן אדם מוסר את עצמו, בן

02:17 משתדל, "כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה", שהוא נותן את עצמו לגמרי לאבא, מוסר את עצמו, יותר מגרמיה ונפשיה ורוחיה. אותו דבר גם כן אצל היהודי צריך להיות אצלו אהבה לקדוש ברוך הוא בגלל זה שהוא אבינו האמיתי, עד כדי כך הוא יהיה מוכן למסור את עצמו לקדוש ברוך הוא. למה האהבה השנייה היא אהבה גדולה יותר? אמרנו כמה ביאורים, אבל הנקודה הייתה שהאהבה הראשונה קשורה עם המציאות של הבן אדם. "נפשי", נפשי זה המציאות שלי, זה החיים שלי. אלא מה, החיים שלי זה לא בשר, זה לא חומריות. החיים שלי זה אלוקות. כשאני מתבונן שהחיים שלי זה אלוקות, אז ממילא יש לי אהבה, אבל זה לא מבטל את המציאות שלי. זה לא מוציא אותי מההגבלות. מה שאין כן היסוד בעניין של "כברא דאשתדל", אז ההתקשרות של בן לאבא זה גם כן מתבטא בעניין של מסירת נפש. הוא לא רק עושה רק בעניינים של מציאות, אלא גם כן מוכן לוותר על המציאות שלו. כמו בגשמיות שהבן מוותר על המציאות שלו לטובת האבא שלו. אז גם כן יהודי, על ידי זה שהוא מתבונן שהקדוש ברוך הוא האבא, אז ממילא הוא יהיה מוכן ללכת על מסירת נפש גם כן בשביל הקדוש ברוך הוא. לכן האהבה של "כברא דאשתדל" זו אהבה יותר גדולה. לכן אדמו"ר הזקן שאל על זה, הרי זו דרגה כל כך גבוהה ששייכת רק למשה רבנו. אז אדמו"ר הזקן הסביר שהאהבה על ידי משה רבנו ניתנה לכל אחד ואחד, בהתפשטותו של משה בכל דור ודור. אז יש אצל כל אחד בירושה. יש לו את זה בהעלם, בהעלם הנשמה. יש לנו את ההרגש הזה של "כברא דאשתדל"

04:05 נמצא אצלנו בליבנו, וגם לגלות את זה מן ההעלם ולגלות את זה גם כן קרוב בדיבור, מיד אומר אדמו"ר הזקן. למה זה קרוב בדיבור? "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך", שבן אדם, על ידי זה שבפיך הוא מדבר על זה. הוא אומר בפיו בתפילה. במילים אלה הוא מדבר על העניין שהקדוש ברוך הוא אבינו. אז על ידי הדיבור בעניין הזה, הדיבור באופן שהדיבור יעורר אצלו את הכוונה, לא דיבור חיצון, אלא שהדיבור אצלו זה מעין שוקל ומעורר הכוונה של הלב, שהרי הדיבור שלו מביא אותו להתבוננות בעניין של "כברא דאשתדל". אז על ידי זה מתעורר אצלו האהבה של "כברא דאשתדל" בגילוי. ואדמו"ר הזקן ממשיך, הרי לפעמים בן אדם מרגיש שאין אצלו את ההרגש באמת לאמיתו של דבר. אז אדמו"ר הזקן אמר שלא, זה לא, לא, לא ייחוס, לא, לא, לא. זה שאין לו את ההרגש של "כברא דאשתדל" בגילוי באמת לאמיתה, זה לא בעיה. למה זה לא בעיה? כיוון שזה מצד אחד זה אמת לאמיתו מצד עצמו. מצד שני, להגיע לפועל, הרי כל המטרה כאן באמת הבינוני זה שזה יבוא לפועל, שזה יביא אותו למעשה. אז זה העיקר. אז זה שלא מרגיש בגילוי בלב, בעל כרחו, שלא מתעורר אצלו האהבה בגילוי, ההרגש של "כברא דאשתדל", זה לא בעיה, כי מצד עצמו זה אמת לאמיתו בעצם, כמו שקיבלנו בירושה מאבינו משה רבנו. אז בעצם ההרגש "כברא דאשתדל" זה אמת מצד עצמו, כן, ובנוגע לפועל זה מביא אותו לתורה ומצוות. זה העיקר אצל היהודי, זה גדפין, זה כנפיים שמרומם. זה מעלה את כל התורה ומצוות שלו למעלה. ואדמו"ר הזקן גומר פה בסוף, להביא לידי מעשה, שההתבוננות של "כברא דאשתדל".

06:01 העיקר אצל הבינוני זה שההסברנו בעניין שהקדוש ברוך הוא אבא שלי צריך להביא אותו לידי מעשה. איזה מעשה אז אדמו"ר הזקן אומר? אדמו"ר הזקן אומר המעשה הוא שילמד תורה ויקיים מצוות כדי לעשות נחת רוח לפניו יתברך, כבן העובד לאביו. שמה התכלית של ההסברנו זה בעניין של כי אתה אבינו. התכלית הוא שזה יביא אותו לידי מעשה בפועל בקיום התורה והמצוות. מאיזה כוונה? הכוונה היא כדי לגרום נחת רוח לקדוש ברוך הוא. ברגע שבן אדם מרגיש: הרי הוא האבא שלי. וכשמדובר על האבא שלי, אז כמו בן רוצה לעשות נחת רוח לאבא שלו, הוא רוצה שאבא שלו יהיה שמח, הוא יהיה מרוצה, יהיה לו נחת ממנו. זה הרגש בריא שיש אצל כל בן נורמלי לאבא, כן, שהוא רוצה לגרום נחת רוח לאבא שלו. על דרך זה גם כן צריך להיות אצל יהודי שיש לו את הרצון לעורר נחת רוח לקדוש ברוך הוא, לתת נחת רוח לקדוש ברוך הוא. זה המעשה בפועל. ואז אדמו"ר הזקן מסיים פה ומגיע לנחת רוח. הלשון של אדמו"ר הזקן זה מה זה הנחת רוח. אומר כאן אדמו"ר הזקן, בשורה המתחלת כנ"ל. עוד כמה רגעים לאות ב' באמצע העמוד, בשורה המתחלת כנ"ל. אני אקרא עוד פעם את שתי השורות האלה. כן, תסתכלו בפנים. אדמו"ר הזקן אומר כאן לשון כשהוא אומר שהעיקר זה להביא, לגרום נחת רוח לקדוש ברוך הוא. מה זה הנחת רוח? אז אדמו"ר הזקן מסביר פה בפרוטרוט, אומר אדמו"ר הזקן: והנחת רוח הוא. במה מתבטא הנחת רוח? מהו הנחת רוח שאנחנו גורמים לקדוש ברוך הוא? הנחת רוח הוא כמו שמחה של מלך מבנו שבא לו בצאתו מבית האסורים כנ"ל. ממה נגרם הנחת רוח לקדוש ברוך הוא? אומר הרבי: הנחת רוח הוא כמו שיש נחת רוח

08:07 לאבא מלך שהבן שלו חוזר מבית האסורים. זה סוג אחד של נחת רוח. יש מלך, למלך יש לו בן יחיד, בן מלך. הבן מלך היה בבית האסורים, היה במצב של בית האסורים, במצב של גלות ושבי. והבן מלך יצא מבית האסורים וחזר להיות עם המלך. אז זה גורם אצל האבא שמחה גדולה ביותר. נחת רוח גדול, הנחת רוח של האבא מזה שהבן שלו חוזר. אז זה אותו דבר צריך להיות אצל יהודי שמתבונן בעניין שהקדוש ברוך הוא אבינו, בעניין שהקדוש ברוך הוא אבינו, מעורר אצלנו שאנחנו נרצה לתת נחת רוח לקדוש ברוך הוא. איזה נחת רוח? הנחת רוח מזה שהקדוש ברוך הוא שמח מזה שאנחנו יוצאים מהמאסר. כשאני לומד תורה ואני מקיים מצווה, אז בשעה זו הרי אני יוצא מהמאסר של הגוף והנפש הבהמית. אני מתקשר לאלוקות. אז זה יציאה מבית האסורים אל המלך, וזה הרי גורם תענוג מאוד גדול למלך. אז זה העניין. זה הסיבה. זה המטרה שלי בתורה ומצוות, כדי לגרום נחת רוח למלך. זאת אומרת כך, כשבן מלך יוצא מבית האסורים, אז באמת אם אנחנו חושבים על זה, כשבן מלך יוצא מבית האסורים, אז הרי יש כאן שמחה כפולה. יש כאן שתי שמחות. יש את השמחה של הבן מלך. אני, הבן מלך, גם כן שמח שאני חוזר לבית של האבא. השמחה של הבן מלך מזה שהוא חוזר הביתה. ויש את השמחה של האבא, שהאבא שמח שהבן שלו חוזר הביתה. אז אם אני לא מרגיש אצלי העניין של כי אתה אבינו, אם יהודי מצד זה חסר אצלי את ההתבטלות, את ההתמסרות לקדוש ברוך הוא, חסר את ההרגש הפנימי של כי אתה אבינו, הבן אדם הוא עדיין קשור

10:10 עם עצמו, עם המציאות שלו. אז אצלו מה עיקר השמחה אצלו? ממה שהוא חוזר הביתה. כי זה עיקר השמחה אצלו בתורה ומצוות. בעבודה עיקר השמחה שהוא מרגיש זה השמחה שלי: אני חוזר הביתה. אבל על ידי זה שמתבונן שהקדוש ברוך הוא אבינו, אז על ידי זה השמחה אצלו, הנחת רוח זה לא משהו שהוא שמח שהוא חוזר הביתה, אלא ממה שהקדוש ברוך הוא שמח. הקדוש ברוך הוא שמח ממה שיהודי חוזר הביתה. הקדוש ברוך הוא שמח מזה שיהודי יצא מהמאסר. אז זה בחינה של נחת רוח שנהיה על ידי זה בעניין של כי אתה אבינו. זה, זה עניין אחד. או להיות לו דירה בתחתונים כנ"ל. עוד סוג של נחת רוח, אומר אדמו"ר הזקן. זה הנחת רוח של דירה בתחתונים. הקדוש ברוך הוא יש לו נחת רוח מהעניין של דירה בתחתונים. הרי הקדוש ברוך הוא נתאווה, למדנו בתניא פרק ל"ו, אז מה? במדרש תנחומא שהקדוש ברוך הוא נתאווה להיות לו דירה בתחתונים, וזה הנחת רוח של הקדוש ברוך הוא. מזה שישראל מאיר את העולם החשוך, שהרי עולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, חושך כפול ומכופל נעשה דירה על ידי זה שיהודי מקיים תורה ומצוות בעולם הזה הגשמי, אז הוא עושה דירה בתחתונים. אז זה עושה נחת רוח מאוד גדול לקדוש ברוך הוא מזה שנשלם הכוונה. אז זה גם כן העניין של נחת רוח, אומר אדמו"ר הזקן, שהיהודי רוצה לעשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא. והעניין של דירה בתחתונים. הקדוש ברוך הוא יש לו נחת רוח מזה שנהיה דירה בתחתונים. אז הנה יש כאן שני סוגים של נחת רוח. שני העניינים האלה של נחת

12:13 רוח. האלטער רבי דיבר על זה בפרקים הקודמים. הרבי אומר כאן כנ"ל. איפה זה הכנ"ל? אז בואו נגיע לעניין הראשון: שמחת המלך מבנו שחוזר מבית האסורים. האלטער רבי דיבר על זה בפרק ל"א. שם האלטער רבי כותב העניין של כל ימיו בשמחה רבה, בשמחת הנפש. המשל של הבן מלך שנמצא בשבי, שהשמחה שצריכה להיות אצל יהודי, והעניין של יציאה מבית האסורים, זה האלטער רבי בפרק ל"א. העניין השני, העניין של הנחת רוח מהעניין של דירה בתחתונים. על זה האלטער רבי דיבר בפרק ל"ג. בפרק ל"ג האלטער רבי כותב בסוף פרק ל"ג למטה. אז האלטער רבי כותב שמה שיש שמחה כפולה ומכופלת, כי מלבד שמחת הנפש המשכלת בקרבת ה' ודירתו אתו עמו, האלטער רבי כותב שמה שישמח בכפליים בשמחת ה' וגודל נחת רוח לפניו יתברך כד אתכפיא סטרא אחרא לתתא, שהקדוש ברוך הוא יש לו שמחה גדולה, שמחה מיוחדת ונחת רוח עצומה מזה שהסטרא אחרא נהיה נכנע ואתהפך חשוכא לנהורא. והאלטער רבי מביא שם את הפסוק, שזה אחד מהפסוקים שאומרים הילדים בבית הספר, יודעים את זה בעל פה: ישמח ישראל בעושיו. שכל מי שהוא מזרע ישראל יש לו לשמוח בשמחת ה' שש ושמח בדירה בתחתונים. שהיהודי צריך להיות שמח ממה? שמח מהשמחה שהקדוש ברוך הוא שמח. וממה הקדוש ברוך הוא שמח? מדירה בתחתונים. אז זה שתי הדרגות של נחת רוח שהאלטער רבי דיבר. מה החילוק בין שתי הבחינות האלה? מה הנפקא מינה ביניהם? שני מיני נחת רוח. מה ההבדל ביניהם אבל? אז אחד הביאורים הוא בפשטות. הנחת רוח הראשון זה יותר בתנועה של רצוא, והנחת רוח השני זה יותר בתנועה של שוב. זאת אומרת, הנחת רוח הראשון זה מזה שהוא יוצא מבית הסוהר

14:38 והוא הולך אל אביו המלך. אז התנועה כאן זה יותר תנועה של רצוא. אני יוצא מבית האסורים. איזה בית האסורים? של הגוף ונפש הבהמית, ואני מתקרב לקדוש ברוך הוא. אז היציאה מבית האסורים של העולם להתקרב לאלוקות, אז זה גורם נחת רוח לקדוש ברוך הוא. אז לכן אני רוצה לעשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא, וזה המטרה שלי בקיום המצווה. אז הבן אדם נמצא יותר במצב ותנועה והרגש ודרגה של רצוא, לברוח מהעולם, להתקרב לאלוקות. מה שאין כן העניין השני, זה יותר בתנועה של שוב. הנחת רוח של דירה בתחתונים זה יותר העניין של שוב. מה שהקדוש ברוך הוא רוצה שהעולם הזה הגשמי, לא לברוח מהעולם, איפה שהעולם הזה הגשמי כמו שהוא תחתון, שכאן למטה יתגלה דירה לאור אין סוף, שיהיה דירה בתחתונים. אז אחד זה תנועה של רצוא ואחד תנועה של שוב. וממילא בעבודה, מה ההבדל בעבודה בין אם העבודה ברצוא, עבודה בשוב? בעבודה בכללות זה ההבדל בין עבודה של תפילה לעבודה של מצוות. הרי ידוע שבעבודה של תפילה, עיקר הדגש בעבודה של תפילה זה רצוא. בתפילה הבן אדם נמצא, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, מטה למעלה. הוא רוצה, בן אדם מתחיל את התפילה אז הוא מרגיש את עצמו בבית האסורים של הגוף ונפש הבהמית, ואז הוא רוצה לצאת מבית האסורים ולהתקרב לקדוש ברוך הוא. אז זה תנועה של רצוא. מה שאין כן בעניין של לימוד התורה וקיום המצוות, אז שמה זה הפוך. שמה עיקר הדגש זה לקחת את הקדוש ברוך הוא, חכמתו ורצונו, ולהמשיך אותו כאן למטה. ועל ידי מעשה גשמי וקיום המצוות. אז זה שתי התנועות פה. מה שהרבי כותב זה בקיצור כולל הכל. יותר בעומק החילוק בין שני הנחת רוח שהרבי

16:42 מדבר פה, יותר בעומק, הנחת רוח הראשון זה יותר, יותר קשור עם המציאות של הבן אדם. נכון שכאן העניין, הדגש זה לא מה שאני מרגיש, לא השמחה שלי אלא השמחה של המלך. אז יש כאן ביטול. אבל אף על פי כן, מה כאן הדגש בנחת רוח הראשון? שהבן אדם יוצא מבית הסוהר. אז הבן אדם שם יותר. איפה כאן הדגש? הדגש הבן אדם שם על מה שקורה איתי. אני נמצא בבית הסוהר, אני יהודי, יש לי נשמה, והנשמה שלי נמצאת בבית האסורים, והנשמה שלי יוצאת מבית הסוהר לעבוד את ה'. אז הבן אדם לא יצא מעצמו לגמרי. להיפך, הוא חושב על עצמו. הוא חושב על זה שהוא יוצא מבית הסוהר. אלא מה? הוא מתבונן שהקדוש ברוך הוא יש לו נחת רוח מזה. אבל ממה יש לקדוש ברוך הוא נחת רוח? ממה שאני יוצא מבית הסוהר. אז עדיין מורגשת המציאות של הבן אדם. מה שאין כן בעניין השני, דירה בתחתונים. אז כאן עיקר הדגש זה לא המציאות שלי. אני לא. מה יש לי מדירה בתחתונים? אני לא מרוויח מזה שום דבר. דירה בתחתונים, העיקר זה מה שהשם רוצה. זה לא קשור איתי. אני אין לי בזה שום, שום. לא, אני לא מרוויח מזה שום דבר. בשלימות שלי זה לא מתווסף כלום. להיפך, זה לא עניין אותי. זה עניין של הקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא יש לו תאווה לדירה בתחתונים. ועל ידי זה שאני עושה בפועל מצוות, אני משלים את התאווה של הקדוש ברוך הוא. אז ממילא יוצא שבנחת רוח, שיהודי חושב בעבודה שלו שהוא רוצה לעשות דירה בתחתונים, אז צריכים בשביל זה ביטול הרבה יותר גדול מאשר העניין הראשון.

18:45 בעניין הראשון, כדי להרגיש את היציאה מבית הסוהר, אז גם צריכים ביטול, אבל לא כל כך. בסוף בסוף זה קשור למציאות שלי, שאני יוצא מבית הסוהר. מה שאין כן בעניין השני, זה לגמרי לא המציאות שלי. זה אך ורק מצד רצון להשלים הכוונה של דירה בתחתונים. למה הרב מביא פה את כל העניין הזה? כי מה נוגע כאן לרב להסביר מה בדיוק הפרטים של הנחת רוח? הרב מה מביא כאן? זה שבן אדם, הרי הרב כאן הרי לא מדבר עכשיו על מה נפעל הנחת רוח. כי הרב בא להסביר פה את העניין של כברא דאשתדל בתר אבוי. כשהיהודי מגיע להכיר שהקדוש ברוך הוא אבא שלי, אז ממילא יש לי רצון לעשות נחת רוח לאבא שלי. למה? למה הרב מוסיף פה את כל הפרטים שהנחת רוח מתבטאת בעניין של שמחת המלך בבנו יחידו, ואחרי זה מביא עוד סוג של נחת רוח, וזה העניין של דירה בתחתונים? למה? מה זה הגיע לפה? למה אתה מביא את זה? אז יש כאן, אז אחרי הנקודה הזאת, כי הרי האדמו"ר כאן מדבר בנוגע ל... האדמו"ר כאן רוצה להסביר איך שהעבודה של כברא דאשתדל בתר אבוי זה שווה לכל נפש. כן, הרי כאן האדמו"ר בא ואומר שהעבודה הזאת של כברא דאשתדל בתר אבוי זה שווה לכל נפש, שכל יהודי שייך להגיע לעבודה הזאת. עכשיו נשאלת השאלה: האדמו"ר בפרק מ"א, האדמו"ר אמר מפורש בפרק מ"א, האדמו"ר אומר שהדרגה הזאת של כברא דאשתדל בתר אבוי, בפרק מ"א בדף נ"ח למעלה, האדמו"ר כותב, או בדף נ"ז למטה, עמוד ב', האדמו"ר כותב בנוגע לעניין של לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. לומדים את זה עכשיו במאמרים שלמדו עכשיו

21:12 בישיבה בלילה. כשנגיע לעניין של לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, אומר האדמו"ר שהכוונה הזאת לא שייכת לכל אחד. שיהיה לו בלבד, שייחוד ה' נצרך להיות בליבי, אהבה רבה אליו לבד, ולעשות נחת רוח לפניו לבד, ולא לראות את עצמי, אלא כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה. אז האדמו"ר כותב גם כן שהארכתי בלשון תוספות. כן, הרבי מביא את זה, את כל הלשון כאן, ששם הוא כותב שהעניין של יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה לא שייך לכל אחד. בשביל זה צריך להיות אהבה רבה, כברא דאשתדל. ואז האדמו"ר אומר: מכל מקום, בן אדם צריך להרגיל את עצמו בכוונה זו. למה? כי מעט מזה הוא חפץ, ושבעת מעט מזה משמע שזה לא באמת לגמרי, כן. וכאן האדמו"ר אומר שהעניין של כברא דאשתדל בתר אבוי שייך לכל אחד. איזו סתירה פרק מ"א לכאן? אז האדמו"ר מוסיף פה את הביאור שמכאן מדברים על דרגה יותר נמוכה בעניין של כברא דאשתדל בתר אבוי. יהודי שיש לו ההרגש של כברא דאשתדל בתר אבוי, זה בגילוי, על דרך כברא דאשתדל של משה רבנו, שההרגש של כברא דאשתדל בתר אבוי מתגלה אצלו בגילוי ובשלמות, אז אצלו העבודה תהיה באופן שהוא בכלל לא יחשוב על עצמו. הוא יתמסר לגמרי לקדוש ברוך הוא, ולא יהיה נוגע לו בכלל כל העניין. כל מה שיהיה נוגע לו זה רק לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. אני לא צריך את עצמי בכלל. לא אכפת לי שום דבר מה קורה. לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה פירושו שהבן אדם מבטל את עצמו לגמרי. הוא לא חושב בכלל על עצמו, הוא חושב רק על יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. הוא רוצה שיתחבר הדרגה של קודשא בריך הוא

23:15 לדרגה של שכינתיה, וזה כל מה שעניין אותו. רק כמו שהרבי מסביר במאמר שלמדו בתוספות, שכדי להגיע ליחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה צריך להגיע לביטול הכי עמוק לעצמות, שלמעלה מקודשא בריך הוא, למעלה משכינתיה, כדי לחבר את שתי הבחינות האלה. זה הרבי מסביר במאמר שם. אבל גם בלי הביאור של המאמר, גם בפשט, זה עניין לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, פירושו שאני לא חושב על עצמי. אני לא חושב מה אני, שאני אוהב את השם, שאני אהיה דבוק באלוקות. אני לא מחפש את הדביקות שלי. אני רק מחפש שיהיה קודשא בריך הוא ושכינתיה, יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. בשביל זה צריך להיות אהבה של כברא דאשתדל בתר אבוי בגילוי ובשלמות, זה לא שייך לכל אחד. מה שאין כן כאן האדמו"ר רוצה להסביר איך כברא דאשתדל בתר אבוי שייך לכל אחד ואחד. שכמו שהאדמו"ר אומר, שכאן לא נוגע שזה יהיה בגילוי ובשלמות. כאן נוגע רק ... לכן כאן האדמו"ר צריך להסביר איזה סוג נחת רוח שייך לכל אחד ואחד. אז האלטער רבי אומר שהנחת רוח שההרגש של כברא דאשתדל בתר אבוי מעורר אצל בן אדם את הרצון לעשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא. אבל איזו נחת רוח? בן אדם פשוט, בן אדם שהוא לא הגיע לבחינה של משה רבנו, לא בחינה של צדיק, איזה סוג נחת רוח נרגש אצלו? כמו בן שחוזר מבית האסורים. כזה סוג נחת רוח, מכיוון שכאן לא דורש ממני יציאה לגמרי מהמציאות שלי, כמו שאמרנו קודם, זה עדיין הבן אדם נשאר. זה השמחה שהבן אדם יוצא מבית האסורים. אז הבן אדם עדיין יש לו מציאות פה. זה שייך לכל אחד, שיהיה אצלי ההרגש שהנחת

25:00 רוח שיש לקדוש ברוך הוא מזה שאני יוצא מבית הסוהר, זה שייך לכל אחד ואחד. ואז האלטער רבי מוסיף: או, כמו דאמרן, זה בעיקר העניין הראשון. זה הדבר הראשון שהאלטער רבי מביא. הנחת רוח מהעניין שהבן מלך חוזר הביתה. זה, זה ההתעוררות הזאת, שיהודי ירגיש שאני גורם נחת רוח לקדוש ברוך הוא בזה שאני חוזר הביתה, אני יוצא מבית הסוהר. זה כל יהודי יכול לעורר אצלו, זה שייך אצל כל נפש. ואז האלטער רבי: או, יכול להיות גם כן שיגיע לבחינה יותר גבוהה, שיהיה לו גם כן נחת רוח, רצון לגרום נחת רוח לקדוש ברוך הוא מצד העניין של דירה בתחתונים. גם זה יכול להיות. אבל בשביל זה יותר קשה, כי צריכים בשביל זה יותר ביטול, כמו שאמרנו עכשיו. אבל גם זה יכול להיות גם כן.