לקוטי אמרים תניא - פרק מ"ד - חלק י"א

00:00 ירושה מאבותינו. ואם הוא מעורר את האהבה הזאת, זה נקרא אהבה טבעית. זה נותן, זה נותן לו חיים. מקיים מצוות, לומד תורה, הוא מתפלל. מצד מה? מצד זה שהוא יהודי. מצד ישראל הוא זהה לטיבי סמסותרז. אומר אדמו"ר הזקן שזה בדוגמת חי, זה בדוגמת בעל חי. למה זה בעל חי? כי האהבה היא אהבה טבעית. כמו שבעל חי יש לו אהבה ויראה טבעיים בדבר גשמי, היהודי הזה יש לו אהבה ויראה טבעיים לאלוקות. האהבה הזאת הוא לא הוליד את זה על פי שכל. האהבה הזאת מתעוררת לו מצד הטבע, כי הוא ירש ירושה מאבותינו. הוא בן אברהם יצחק ויעקב. לכן המדרגה הזאת היא על דרך העניין של בעל חי. מה שאין כן כשבן אדם מתבונן על פי שכל בגדלות הוי', הוא לומד על גדלות הוי', מתבונן בשכלו, ואז מתעוררת לו אהבה ויראה שכליים. אומר אדמו"ר הזקן: זה בדוגמה של מדבר. אז הבן אדם הופך להיות למדבר. מה פירוש מדבר? שהאהבה ויראה שלו זה אהבה על פי שכל. זה לא אהבה ויראה טבעיים. זה אהבה ויראה שהגיעו על ידי התבוננות שכלית, ואז הוא התעלה, שהאהבה ויראה שלו הם אהבה ויראה של שכל. אז הוא נהיה בחינת מדבר, וזו הדרגה של בינה. אומר אדמו"ר הזקן בפרק ל"ח בתניא שהחילוק בין שתי הדרגות האלה, בין אהבה ויראה טבעיים ואהבה ויראה שכליים, זה על דרך החילוק בין חי למדבר. אומר אדמו"ר הזקן שזה בעולמות, זה החילוק בין עולם היצירה לעולם הבריאה. גן עדן תחתון וגן עדן עליון. החילוק בין עולם היצירה לעולם הבריאה זה חילוק גדול ביותר. מה החילוק ביניהם? כתוב בזוהר שבעולם הבריאה מתגלה ספירת הבינה של הקדוש ברוך הוא, בעולם היצירה מתגלות המידות

01:59 של הקדוש ברוך הוא. ולכן בעולם הבריאה, שמה נמצא גן עדן העליון, מקום הנשמות שהם משיגים אלוקות ועובדים את השם על פי ההשגות שלהם, נהנים מזיו השכינה, שזה עיקר העניין בעולם הבריאה. גן עדן העליון. שמה יש השגה של אלוקות והתענוג מההשגה, כמו שמסביר אדמו"ר הזקן בפרק ד' בתניא גם כן. נהנים מזיו השכינה, של תענוג ההשגה, זה עולם הבריאה. מה שאין כן בעולם היצירה, שמה עיקר העניין זה עולם המלאכים. מה זה מלאכים? מלאכים אין להם יסוד. מלאכים, אצלם עיקר העבודה זה אהבה ויראה טבעיים. מיכאל שר של חסד, מימין, אהבה. גבריאל שר של גבורה, וכל האהבה שלהם זה אהבה ויראה טבעיים. לכן המלאכים נקראים חיות, פני שור, פני אריה, פני נשר. כי עבודתם זה באופן של בעלי חיים, וזה העניין של גן עדן התחתון. אז ממילא אומר אדמו"ר הזקן, כשבן אדם עובד את השם מצד אהבה ויראה טבעיים, זאת אומרת שעיקר הדגש אצלו זה המידות, מעורר את האהבה על פי טבע, אז האהבה שלו, האהבה שלו זה עולם היצירה. בחינת חי. אז ישאל. אה? אז האהבה ויראה שלו זה בחינת חי, עולם היצירה. מה שאין כן כשבן אדם עובד את השם באהבה ויראה שכליים, אז האהבה ויראה שלו מתעלים לעולם הבריאה, ששמה זה העולם של השגה, בחינת מדבר. עד כאן מה שמדובר בתניא בפרק ל"ח. מה אדמו"ר הזקן אומר פה? מה החידוש פה בפרק הזה? כאן אדמו"ר הזקן מדבר על אהבה שקשורה עם מה? עם ״נפשי אויתיך״. אהבה של ״כברא דאשתדל״. כאשר בן אדם אוהב את הקדוש ברוך הוא מצד שהקדוש ברוך הוא נפשו. ועל דרך זה העניין של ״כברא דאשתדל״. על זה אדמו"ר הזקן מדבר. ואדמו"ר הזקן אומר

04:08 שהאהבה הזאת נמצאת אצל כל יהודי בטבע. ירושה מאבותינו. כל יהודי בטבע יש לו אהבה לקדוש ברוך הוא, קיבלנו את זה ירושה מאבות או ממשה רבנו, כמו שאומר פה קיבלנו ירושה, אהבה לקדוש ברוך הוא, שאני אוהב את הקדוש ברוך הוא כמו שאני אוהב לחיות. אוהב את הקדוש ברוך הוא כמו אהבה של בן לאב. אז לכאורה לפי מה שהסברנו עכשיו, כשהאהבה היא טבעית, לאיזה עולם זה שייך? עולם היצירה, בחינת חי. הרי אמרנו עכשיו מהתניא פרק ל"ח, שכשהאהבה והיראה זה אהבה ויראה טבעיים, אתה מעורר אהבה ויראה טבעיים, אז זה עולם היצירה. זה העולם שקשור עם חי, מלאכים, באמת חיות. אהבה ויראה טבעיים. מגיע אדמו"ר הזקן כאן ומחדש שיש גם באהבה הזאת, אף על פי שזו אהבה טבעית, יש בזה שני דברים. יש אופן איך שהאהבה של ״נפשי אויתיך״ והאהבה של ״כברא דאשתדל״ מתעלים לעולם הבריאה. וזה מה שאדמו"ר הזקן אומר פה, מה שלמדנו בדף ס"ג עמוד ב' בשיעור הקודם. שהאהבה של ״נפשי אויתיך״ ועל דרך זה אהבה של ״כברא דאשתדל״, מתי זה נקרא אהבה ויראה טבעיים? שזה הולך לעולם היצירה, שזה בחינת חי. זה רק כשזה בתעלומות לבו. אז זה בעולם היצירה. אבל אם הבן אדם פועל שהאהבה ויראה הזאת תתגלה בהתגלות לבו, הוא מעורר את האהבה ויראה הזאת בהתגלות לבו, אז זה לא נקרא אהבה ויראה טבעיים, אלא מה זה נקרא? זה נקרא אהבה של עולם הבריאה. חידוש גדול. הרי מדובר פה, עוד פעם, הרי מדברים פה על אהבה ויראה שאמרנו שיש לכל יהודי בטבע. ״נפשי אויתיך״ ו״כברא דאשתדל״. ואף על פי כן אומר אדמו"ר הזקן שזה מתעלה לעולם הבריאה. כשזה

06:20 בא בהרגשת הלב, אם יש לי זאת בהרגשה הזו, הרגש גדול על העניין של חיינו, על העניין של נפשי, אז זה מתעלה לעולם הבריאה. למה? מה ההסברה בזה? אז זה אדמו"ר הזקן מסביר עכשיו בדף ס"ד. עכשיו אנחנו נבין מה אדמו"ר הזקן בא להסביר בשורות הבאות, מה נקרא בפנים. כאן אדמו"ר הזקן בא להסביר את הטעם למה האהבה הזאת, כשזה בא בהרגשת הלב, אף על פי שזו אהבה שיש לנו בירושה, יש לנו את זה בטבע, כשזה בא בהרגשת הלב זה הולך לעולם הבריאה, עולם ההשגה. זה אדמו"ר הזקן עכשיו מסביר. בוא נקרא בפנים מה הטעם. אומר אדמו"ר הזקן: מפני שיציאתן מההעלם והסתר הלב אל בחינת גילוי, כדי שההרגש של חיינו, על דרך זה ההרגש של נפשי, כדי שזה יבוא בהרגשת הלב, לעורר את זה בגילוי, היא על ידי הדעת ותקיעת המחשבה בחוזק והתבוננות עצומה מעומקא דלבא יתיר ותדיר באין סוף ברוך הוא. מכיוון שכאן, כדי שבן אדם יוכל לעורר את ההרגש של אבינו או ההרגש של נפשי, שיתעורר אצלו בהרגשת הלב, חייבת להיות התבוננות מאוד עמוקה. זה לא יבוא לבד. חייבת להיות התבוננות מאוד עמוקה, על ידי הדעת, איזה עומק, שזה עצום, עומק דלבא. להתבונן איך הוא חיינו ממש ואבינו האמיתי ברוך הוא. צריך התבוננות מאוד עמוקה. איך הקדוש ברוך הוא, הוא החיים האמיתיים? ואיך הקדוש ברוך הוא, הוא אבינו האמיתי? מכיוון שצריכים התבוננות עמוקה כדי לגלות את זה. דהא זה מה שכתוב בתיקונים, כי אימא עילאה מקננא בכורסיא, שהיא עולם הבריאה. ואימא עילאה שמה נמצא? אימא עילאה, בינה. מכיוון שכדי לעורר

08:27 את האהבה הזאת בהרגשת הלב, הוא היה צריך לעשות השגה, השגה עמוקה. השגה שייכת לעולם הבריאה. לכן כאן האהבה, היראה הזאת מתעלים לעולם הבריאה. זאת אומרת, מה האלטער רבי מתרץ? מה החילוק בין אהבה ויראה טבעיים שלמדנו בפרק ל"ח, שעל זה האלטער רבי אומר שזה הולך רק לעולם היצירה. אם אתה מעורר את זה, זה רק נשאר בעולם היצירה. וכאן האלטער רבי אומר שהאהבה ויראה טבעיים, כשאתה מתבונן, מגלה בהרגשת הלב, זה עולה לעולם הבריאה. מה החילוק? מה ההסברה שהאלטער רבי אומר? החילוק הוא כך. החילוק הוא שכדי לעורר את האהבה ויראה שהאלטער רבי דיבר קודם, אהבה ויראה שיש לכל יהודי בירושה, שזה יהודי לא רוצה להיות נפרד מאלוקות, זו לא אהבה שקשורה עם השגה. זו לא אהבה שקשורה עם השגה. אתה רק צריך לדעת שאתה יהודי. והאהבה, הרגש הזה שאני יהודי, מתגלה, מתעורר אצל יהודי הרגש: אני יהודי, ומכיוון שאני יהודי אני לא רוצה להיות נפרד מאלוקות. אני לא יכול להיות נפרד מאלוקות, והרי אני מוכן למסור את נפשי בשביל הקדוש ברוך הוא, שהאלטער רבי הסביר בכל הפרקים שלפני זה, י"ח, י"ט וכל הפרקים שהסביר באריכות שיהודי בעצם יש לו את זה תמיד. אז אני רק צריך לזכור את זה, ואז זה יבוא אצלי, ואז זה יבוא אצל הבן אדם, שיהיה אצלו עבודת השם באופן כזה. אז שם אין כאן עניין של השגה לעורר את זה. זה רק לעורר את הרגש: אני יהודי. ולכן גם כשמתגלה העניין אל הגילוי, זה הולך רק לעולם היצירה, כי זו אהבה ויראה שקשורות עם מידות, זה לא קשור עם שכל. מה שאין כן אהבה ויראה שכאן מדבר בפרק מ"ד, זו

10:26 אהבה ויראה שקשורה עם נפשי. להתבונן שהקדוש ברוך הוא הוא הנפש, הוא החיים. כאן אתה צריך לקרוא, להתבונן למה הוא נפשי, איך הוא נפשי? מה הפשט שהקדוש ברוך הוא החיים האמיתיים? יש כבר הסתכלות בעניין. אז אף על פי שיהודי בטבע יש לו גם את האהבה הזאת, כמו שהאלטער רבי אמר קודם. יהודי יש לו ירושה מאבותינו גם את הרגש הזה שאלוקות זה החיים. יהודי מרגיש את זה בנפש ככה, אלוקות זה החיים. אבל כדי שזה יהיה בהרגשת הלב, צריכה להיות השגה באריכות הפרטים. מה פשט נפשי? למה אלוקות זה נפש? כשם שהנפש מחיה את הגוף, כך הקדוש ברוך הוא מחיה את העולם. יש התבוננות שלמה בעניין הזה. והדבר הזה בעניין של אבינו גם כן. למה הקדוש ברוך הוא אבינו? למה הקשר של היהודי עם הקדוש ברוך הוא זה קשר של בן לאב? למה הוא אבינו האמיתי? אז יש כאן השגה. מכיוון שכאן יש השגה לעורר את זה בהרגשת הלב. לכן כאשר זה מגיע בהרגשת הלב, הרי הייתה כאן השגה ארוכה ועמוקה בעניין של אבינו, בעניין של חיינו. לכן האהבה ויראה הזאת מתעלים לעולם הבריאה. וזה החידוש של פרק מ"ד לגבי מה שהאלטער רבי דיבר בפרק ל"ח. זה סוג כזה של אהבה ויראה שמצד אחד הוא טבעי. זה סוג מיוחד של אהבה ויראה שהאלטער רבי עד עכשיו לא דיבר על זה. זה סוג מיוחד של אהבה ויראה שמצד אחד יש לי את זה בירושה, יש לי את זה בטבע, ומצד שני, ולכן אם זה, לכן יכול להיות שזה יישאר בעולם היצירה, אם זה נשאר בתעלומות הלב כמו שהסביר. אבל יש אפשרות ל־ל־ל־לקשר את האהבה ויראה הזאת אם יש

12:23 בינה זה המקום, כמו שהרב אומר פה, ואז זה מתעלה לעולם הבריאה. כבר תראה, מסיים פה עוד שורה אחת והוא אומר: וכמאמר אליהו, בינה ליבא ובה הלב מבין. על העניין הזה אמר אליהו הנביא, אה? אמר אליהו: בינה ליבא ובה הלב מבין. אומרים את זה כל שבוע בערב שבת בפתח אליהו, שאליהו הנביא אומר: בינה ליבא ובה הלב מבין. מה אתה רוצה להגיד פה? שבינה זה הלב. שהלב מבין. כך כתוב בפתח אליהו. מה הפירוש בפתח אליהו? מה הקשר של בינה עם הלב? בינה זה במוח. הלא אנחנו יודעים איך זה, בינה זה במוח. בינה זה לא הלב. אבל כאן אומר אליהו הנביא: לא. חכמה, מה היא קוראת? בינה ליבא. המוח זה חכמה, בינה זה לב. למה בינה זה הלב? הוא אומר: ובה הלב מבין. מה זה הלב מבין? איפה שמעת על כזה דבר שהלב מבין? אני יודע שהראש מבין. הלב מבין? איפה הלב מבין? אבל אני אומר את זה כל יום בתפילה. נכון? אנחנו אומרים כל יום בתפילה: ותן בלבנו בינה להבין. מה אתם חושבים כאילו שהמידות שאומרים את המילים האלה? לשים בלבנו בינה להבין. לשים בראשינו בינה להבין. אומרים לא, לשים בלבנו בינה להבין. אז רואים גם בתפילה אומרים שבינה זה הלב. מה הקשר? ולמה הוא מביא את זה פה? לפני זה בפרק ל"ח האדמו"ר לא הביא את זה. דווקא כאן הוא מביא את זה, אבל לפי מה שהסברנו מובן, מובן טוב מאוד מה כל הנקודה. כאן הרי מה פה עוד פה? מה הסברנו? עוד פה. מה הנקודה? החידוש של הרבי כאן בפרק הזה. בעצם מדובר פה על אהבה ויראה שקשור למידות, לא קשור למוחין. זה אהבה ויראה

14:34 טבעית. רגש של אהבה שיש ליהודי, שהקדוש ברוך הוא החיים שלי, הקדוש ברוך הוא האבא שלי, זה רגש הלב. זה לא עניין של שכל. וזה יש לנו בטבע וירושה. אבל הכל על ידי הבינה. אם אתה מתבונן בעניין הזה, אז רגש הלב זה באופן אחר לגמרי. אם אתה מתבונן בדבר הזה, אתה מתבונן בעניין של כי הוא אבינו. אתה מתבונן בעניין של חיינו, כי הוא חיינו, אז הרגש הלב, זה גורם לרגש הלב. אז רגש הלב מתעלה לדרגה של מוח. ואז זה הופך להיות לעניין של עולם הבריאה. זה הרי כל המהות שאחרי זה הוא רוצה להסביר, ולכן הוא מביא כאן את הזוהר שאומר בינה ליבא. מה זאת אומרת? הנה בינה בעצם קשור עם השכל. בינה זה השכל, אבל שלימות זה העניין של השכל. מתי הבינה היא בשלימות? כשהבינה חודרת גם בלב. העניין של בינה זה לא סתם הבנה. יש בן אדם, יכול להיות שהוא מבין דברים, כן? הוא מבין את הדבר באופן אבסטרקטי, באופן מופשט. נשאר אצלו בעבודה בשכל, אבל זה לא יורד ללב שלו. אז החיסרון זה לא רק בלב, זה חיסרון בבינה. אמיתי זה עניין הבינה. מתי הבינה היא בשלימות? כשהבן אדם מתחבר. שהוא לא רק מבין את העניין באופן מנותק, אלא שהבינה פועלת אצלו והוא מבין את העניין באופן שזה נרגש אצלו. זה, זה, זה מתחבר איתו, הוא מתאחד עם זה, זה חי אצלו. זה נקרא בינה אמיתית. וזה לא זה בינה וזה, זה אומר, אז זה בינה ליבא. העניין של בינה זה מתי הבינה היא בשלימות: כשהבינה מתפשטת עד הלב. כשהבינה עם השכל נשארת במוח, אז עדיין לא הבינה. זה לא עניין הבינה. זה נשאר בינה.

16:56 זה עדיין לא זה. מתי הבינה בשלימות? כשהבינה חודרת גם כן בלב, שהלב גם כן חי מה שהמוח מבין. בנוגע לחכמה, חכמה זה כוח מה, ביטול, וחכמה לא נוגע מה קורה בלב. חכמה נוגע לאמת. איך העניין? איך האמת? לא אכפת לו אם הלב מרגיש את זה, לא מרגיש את זה. ככה זה האמת. אדרבה, חכמה זה ביטול. הבן אדם מתבטל. לא נוגע פה. איך זה בינה? פירושו שאני מבין. זה כל ההבדל בין חכמה לבינה. חכמה זה איך העניין, איך האמת. בינה זה איך זה עניין לדעת איך אני תופס את זה. ולכן מתי הבינה היא בשלימות? כשזה חודר גם בלב ובבינה. למה? אמרתי רבות מאוד פה. לכן מכיוון שבינה ליבא, וזה מה שאנחנו אומרים בתפילה כל יום: ותן בלבנו בינה להבין. אנחנו לא רק רוצים להבין את מה שלומדים, אבל שזה יישאר שמה בשכל. אנחנו רוצים שיהיה בלבנו בינה, שהאהבה והשכל יהיו יחדיו ברגש הלב, גם שהלב יבין, שההבנה תהיה חזקה גם בלב. ולכן כיוון שאליהו הנביא אומר בינה ליבא ובה הלב מבין, זה עניין של בינה, זה כשהלב מבין, שהלב מתחבר עם ההבנה הזאת. לכן גם כאן, כאן אנחנו מדברים על עניין של רגש הלב. ההרגש של כי הוא אבינו. ההרגש של חיינו, זה עניין שיש לנו את זה ברגש הלב, שקיבלנו את זה בירושה מאבינו. אבל כשאתה לא רק בתעלומות אצלי, אתה מתבונן בזה, כמו שהרב אומר, יש בין עוצמה בעומק לידע, אז ההרגש הזה עצום. פועם אצלו בלב, שהלב מתעורר באהבת השם. זה בינה ליבא. אז לכן אומרים, אז הדרגה הזאת של אהבה ויראה עולה גם כן לעולם הבריאה, כיוון שהאהבה ויראה הזאת זה לא

18:55 אהבה ויראה שקשור עם מידות, זה אהבה ויראה שקשור עם בינה. בינה ליבא, אהבה ויראה שקשור עם בינה שייך לעולם הבריאה, לא לעולם היצירה. לכן האהבה ויראה הזאת מתעלה לעולם הבריאה. זה הנקודה של הפרק הזה. טוב, נראה, כבר מאוחר.