לקוטי אמרים תניא - פרק מ"ד - חלק ד

00:01 אנחנו אוחזים בדף ס"ג באמצע העמוד. בשיעור הקודם השתדלנו להגיע עד הנקודה, אבל נשארו לנו כמה דברים להסביר, שאמרנו בשיעור הקודם שאנחנו נמשיך את זה, נשאיר את זה לשיעור הזה. הרבי, אדמו"ר הזקן מדבר פה. הרבי מתחיל להגיד שיש סוג מסוים של אהבה, אהבת השם, שזה כולל גם אהבה רבה וגם אהבת עולם. יש לזה שתי המעלות, גם המעלה של אהבה רבה וגם אהבת עולם. עוד יותר אומר שזה גם כן שווה לכל נפש וירושה לנו מאבותינו. אז הוא הסביר את העניין. איזו אהבה מדובר פה? מדובר פה על אהבה של "נפשי אויתיך", שבן אדם אוהב את הקב"ה. סוג של אהבה כמו שבן אדם אוהב את הנפש. כמו שאהבה זה הנפש. אהבה לחיים. אז כל בן אדם, כל בן אדם שהוא בן אדם, ואדם באשר הוא אדם, כל בן אדם הוא רק צריך להיות בן אדם בשביל כל נפש. אין בזה חילוק מדרגות. כל בן אדם נורמלי אוהב לחיות, אוהב את החיים. ואנחנו אומרים אהבת החיים. אז כמובן שלא מתכוונים לאהבת הבשר, אהבת הגוף. הרי רואים במוחש שמתכוונים אהבה לחיות. הכוונה זה לאהבה לנפש. מה הראיה שבן אדם אוהב את הנפש, לא את הבשר? רואים את זה הרי בכמה עניינים. אחד מהדברים שרואים את זה, שבן אדם מוכן לפעמים לעשות איזשהו דבר שהגוף יהיה לו מזה צער כדי ל-ל-להציל את הנפש. לפעמים יש כאלה דברים, רחמנא ליצלן, שלא יהיה חס ושלום לאף אחד, לאף יהודי, שלפעמים קורה שכדי שבן אדם יחיה אז הוא צריך אחרי זה לקחת לפעמים תרופות שזה כואב. לפעמים צריכים לעשות איזשהו אינג'קשנס, איזשהו דברים שכואבים לגוף, או לפעמים אפילו צריכים, רחמנא ליצלן, במצבים קשים

02:32 לחתוך איזשהו חלק מהגוף כדי להציל את החיים. אז בן אדם מוכן לוותר על חלקים מהגוף שלו בשביל לחיות. זאת אומרת שהאהבה זה לא לגוף, לבשר של הגוף. האהבה זה לחיים, לנפש. יוקר החיים. כן, אז זו אהבה שכל בן אדם יש לו בטבע. הוא אוהב לחיות, הוא רוצה לחיות. אלא מה? כמו שהסברנו בשיעור הקודם, שמכיוון שתענוג תמידי אינו תענוג, אז בן אדם לא מרגיש כל רגע ורגע איך שהוא מתענג ואוהב לחיות. הוא לא חושב על זה, הוא לא מרגיש את זה כי זה תענוג תמידי. כשיש אבל מצב של חושך, מצב של חולי, או בלילה לפני שהוא הולך לישון, שאז יש איזה מצב כזה של משהו הופכי, אז הוא מתחיל להרגיש עד כמה באמת רוצה הבן אדם הזה, כמה הוא רוצה לחיות. הכרתי פעם חסיד אחד שהיה יהודי מאוד חסידי וכולי וכולי. כליל המיילים הרבה אבידה והרבה הרבה. יהודי במדרגה באמת. והרבה פעמים בהתוועדויות הוא דיבר על העניין של החיים, כאילו שזה של חסידים חיים. זה לא לחסידים. לא, לא, לא, לא היו מפחדים לדבר על המיתה, על המוות. אני זוכר שדיבר על זה כמה פעמים, שחסידים לא היו מפחדים לדבר על העניינים של מוות. כי אצל חסידים העניין של למות זה לעבור. איך הוא אמר? בשם הרשב"י, שהרשב"י אמר שמה פירוש למות? למות פירושו שאתה עובר מקומה אחת לקומה שנייה. כן, יש כמה קומות. יש כמה פלורס. אתה נמצא בעולם נמוך. אחרי זה אתה גומר, אתה עולה לעוד קומה. מה קרה? אתה לא קיבל קדוש ברוך הוא? איזה מעבר מעולם אחד לעולם אחר. אז לא היו אומרים חסידים. ככה היה אומר הרבה פעמים

04:31 שחסידים לא היו מפחדים לדבר על מוות, אבל החסיד הזה אחרי זה נהיה חולה, רחמנא ליצלן. היה כמה שנים, היה חולה. אז אני פעם, אני זוכר ששאלו אותו כשהוא היה כבר חולה אם הוא עדיין חושב, אם הוא עדיין חושב אותו דבר כמו שהיה אומר. אז הוא אמר: לא, עכשיו אני רוצה לחיות. כן, הוא שאל. שאלו אותו, אני הייתי שם כששאלו אותו: אתה מתחרט מה שאמרת? אז הוא אמר: כן, אני מתחרט. אתה כגרסה חסיד תדע מה זה, אבל כשמגיע המצב שמרגישים כבר, שמרגישים את העניין של ההיפך, זה כמו שהאלטער רבי אומר פה, כשהוא חלש, אדם הוא מה זה? הגוטרים? האקופונים. כשמגיעים למצב שאדם הוא חלש ומעונה, אז הוא, אז הוא, אז הוא, אז אצלו נרגש הרצון לחיות, יוקר החיים עוד יותר. אז זה האלטער רבי אומר בפשטות. אז כאן צריך להיות האיזון של הבן אדם, שמה זה אמיתי, זה העניין של חיים, זה אלוקות. כשבן אדם מגיע להכרה שחיים, מה הפירוש חיים? חיים אמיתיים זה לא סתם נפש, אלא חיים אמיתיים זה עניין של אלוקות. "וה' אלוקים אמת, הוא אלוקים חיים". מה פירוש לחיות? לחיות פירושו "בדבר ה' שמים נעשו", "ואתה מחיה את כולם", שהחיות היא אלוקית. זה אמיתי, עניין החיים. מה שאין כן גשמיות מצד עצמו אין לו שום עניין של חיים. זה מוות ורע ונפש דאוי וניסה. אז ממילא אמיתי, חיים זה אלוקות. אז כשבן אדם מגיע להכרה שאלוקות זה החיים האמיתיים, אז בוודאי שאז יהיה אצלו את הצעקה הזאת של "נפשי אויתיך", שהקדוש ברוך הוא נפשי, הוא החיים האמיתיים, ולכן "אויתיך". אני רוצה את הקדוש ברוך הוא, אני אוהב אותו ואני רוצה אותו.

06:40 מתי בלילה, כמו שאמרנו. מה פירוש בלילה? שזה מתגלה דווקא בזמנים של לילה, דווקא מתוך החושך וההעלם, כמו שמובא במאמרים אחרים. מה הפשט שזה מתגלה מתוך החושך וההעלם בעניין של? אז במושג אמרנו שכשאדם חולה וכשאדם בלילה הולך לישון, אז זה זמן של היעדר החיים. אז מתעורר אצלו הרצון לחיות. מתי זה העניין הזה, בנפשו, ונגיע לאלוקות בלילות? אז האלטער רבי כותב פה בתניא שזה שהוא קם באמצע הלילה. זה שהאלטער רבי מביא פה את המשל שהבן אדם הולך לישון, אז הוא רוצה להתקשר לחיי החיים, בהקיצי משנתי בלילות. והאלטער רבי רוצה להדגיש פה את העניין של בהקיצי משנתי בלילות. אז הפירוש הוא, אפשר, שמכיוון שבלילה שאדם ישן אז הוא מתרחק מאלוקות במידה מסוימת. בשעה שהוא ער אז הוא עוסק בתורה ומצוות. הרי מדברים פה, ונגיע לבינוני, שאצלו כל המחשבה שלו, דיבורו ומעשהו שלו, זה רק בתורה ומצוות ואלוקות. אז בשעה שהוא ער אז הוא חושב על אלוקות, הוא מדבר על אלוקות, הוא עושה. הוא קשור כל הזמן עם תורה ומצוות. כשהוא הולך לישון, אז הרי בשינה זה איזושהי תנועה של ריחוק מסוים. הרי בשעה שהוא ישן, אז הרי בינוני לאו דווקא שיש לו בלילה רק חלומות, כמו שהרב כותב בפרק כ"ט, שאצל בינוני גם כן יש לו חלומות, לפעמים לא של קדושה, חלומות סתם. ובמילא אז הלילה זה זמן של ריחוק. לכן יש אצלו אז גם ברוחני ריחוק. לכן יש אצלו אז את ה... הרצון ואת התשוקה, שברגע, כאילו החלטה כזאת שכשהולך לישון אז הוא מחליט שברגע שהוא יקום, בהקיצי בלילה, שברגע שהוא יקום, אפילו באמצע הלילה, אז מיד הוא יתקשר עוד פעם לאלוקות. הוא

08:45 ייקח ספר והוא, והוא ילמד. לכן הרי ידוע אצל חסידים, ומביא גם מהזוהר, שהזוהר כותב שבן אדם צריך באמצע הלילה לקום ללמוד. בפשטות זה מדבר על העניין של תיקון חצות, שזה העניין של מה שיהודים בכל הדורות היו קמים באמצע הלילה או קרוב לעת בוקר, לפני, לפני אור השחר. כמו שהאלטער רבי מביא גם בשולחן ערוך, היו קמים בלילה עדיין כדי ללמוד תורה, לא רק כדי לבכות על החורבן, אלא אחרי זה היו נשארים ולומדים תורה. שזה העניין של, של לקום בחצות בלילה. אבל גם כן בכלל אצל חסידים ידוע העניין שבן אדם קם באמצע הלילה, אז הרבה פעמים קורה, אנשים קמים באמצע הלילה כדי ללכת לצרכים. עניינים של הגוף צריך. אז אצל חסידים היה ידוע שקמים באמצע הלילה, אז היו לוקחים, היו מסתכלים, היו לומדים איזה עניין בתורה גם כן. לא לחזור לישון ישר. היו קמים באמצע הלילה אפילו כדי ללכת לבית הכיסא, אז היו אחר כך, לאט לאט, היו לוקחים איזשהו עניין, איזה ספר, איזה... צריך איזה וורט ללמוד, איזה עניין בתורה. אמר על זה אחד מהגדולי חסידים, אמר על זה, לא זוכר אם ר' שלמה מברוק אומרים, ולא אמרו את זה חסידים. כשהנשמה יורדת למטה בעולם הזה, אז היה אומר ככה: הרי כתוב כשבן אדם הולך לישון אז הנשמה עולה למעלה כדי לקבל, כדי להתקשר לחיים. הנשמה עולה למעלה. יש איזה דין ומשפט כל לילה. מה קורה עם הנשמה? אז לפעמים עושים שם דין ומשפט לנשמה, ואז נותנים לו עוד איזה הזדמנות, עוד איזושהי הזדמנות. אז מורידים אותו עוד פעם לעולם כדי לתת לו עוד איזושהי הזדמנות לעשות איזה... מהמצב לא בסדר. אז מעירים אותו

10:42 באמצע הלילה כדי שהוא יקיים עוד איזה מצווה, ואז איזה וורט, כדי לעשות משהו טוב. אז הוא חושב שהוא קם כדי ללכת לבית הכיסא. הוא לא מבין שזה משהו אחר לגמרי. הנשמה ירדה למטה עוד פעם לעולם רק כדי ללכת לשירותים? הנשמה ירדה למטה לעולם כדי שיהיה לך עוד הזדמנות. אז ממילא, אז אתה קם באמצע הלילה, אז תיקח איזשהו ספר, תסתכל, תקרא כמה מילים, איזה הלכה, איזה סעיף, איזה שיחה, איזה וורט. על כל פנים, זה וורט שחסידים אומרים. אבל לפי הביאור של תניא פה זה לא סתם וורט. לפי הביאור של תניא יש בזה משהו הרבה יותר עמוק. לפי הביאור בתניא כאן הוורט הוא שבזה מתבטא שהבן אדם יודע מה פירוש חיים, שבן אדם יש לו הכרה. בן אדם יש לו הכרה שמה הפשט לבם חי. חי פירושו אלוקות. אלוקות. הרי אי אפשר להתקשר לאלוקות בלי תורה ומצוות, כמו שהאלטער רבי אמר קודם. וממילא אז כשהוא מתעורר באמצע הלילה, מה המחשבה הראשונה שבאה לו בראש? אלוקות, להתקשר לאלוקות. אם בן אדם אצלו החיים, אצלו זה חומרי, גשמי, הוא מסתכל על החיים כחיים חומריים וגשמיים, חיים כמו מצד הנפש הבהמית, אז ממילא הוא קם בלילה, אז מה הוא חושב? הוא חושב על עניינים גשמיים וחומריים. הוא רוצה ללכת לבית הכיסא, רוצה לשתות כוס מים, יש משהו שהגוף מבקש. אבל אם אצלו מונח את העניין של נפשי אויתיך, זה נפשי, אז דבר ראשון מה בא לו בראש כשהוא קם באמצע הלילה? איזשהו עניין בתורה. זה הרבי אמר הרבה פעמים גם כן בשנה האחרונה, בנ"ב, כשהרבי דיבר את השיחה לפני התמימים, כשהיה השיחה של היחידות לבחורים

12:32 בתשרי תשנ"ב. אז היחידות האחרונה לבחורים. מה הרבי אמר אז? הרבי אמר שבחור צריך להיות כל כך מונח בלימוד התורה, שאם הוא מתעורר באמצע הלילה, אז על מה הוא חושב? הוא חושב על הקושיה שהוא נרדם איתה. עם איזה קושיה? איזה עניין בחסידות או איזה תהילים או איזה עניין בנגלה. ועם זה הוא נרדם ועם זה הוא מתעורר. דבר ראשון, מעירים אותו, אז המחשבה הראשונה אצלו מגיעה לעניין בתורה שהוא למד. למשל, הרבי תבע מבחורים שזה אצלם החיים. איך מגיעים לנקודה הזאת? להגיע לנקודה הזאת זה על ידי הקורה בעניין הזה של עיכוב זה נפשי. וכאן אתה רואה, מוסיף עוד נקודה. האלטער רבי מוסיף פה נקודה, והוא אומר שאני מתאווה ותאב לאור אין סוף, חיי החיים האמיתיים. האלטער רבי לא אומר סתם הלשון חיים, הוא אומר הלשון חיי החיים האמיתיים. מה כאן הדיוק? הלשון, כפל הלשון, חיי החיים האמיתיים. גם בזה יש כפל הלשון. גם בזה יש דיוק. בכפל הלשון הזה יש דיוק. למה האלטער רבי כותב חיי החיים, לא סתם חיים? אז יש על זה הסבר. יוסד עולמים הריך שאלתי באתר. הרבי הרש"ב מסביר שבעיסוק בעניין החיים זה שיהודי מגיע להסבר עיקרי בעניין של חיים. יש בזה שתי דרגות. יש בנגיעה בכלל העולם, שבן אדם מסתכל על העולם, אז בחצי עין נראה שהגשמיות של העולם זה מציאות, אבל על ידי שאדם מתבונן הוא מגיע לעקור שהגשמיות מצד עצמו זה מוות. גשמיות מצד עצמו זה לא מציאות, והראיה שמציאות הגשמי זה דבר שנפסד ומתקלקל, מסריח ונהיה אפס כל הזמן. כל הווה נפסד. כן, משנה על מה יש דבר גשמי, אין לזה קיום, וכל הקיום של העולם

14:29 זה החיים שבו. החיים שבו שמחיות אותו כל רגע ורגע. אז זה העניין שלו. ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע. ובחרת בחיים. שגשמיות מצד עצמו זה מוות ורע. רוחניות זה חיים וטוב, ואדם צריך לרצות את החיים והרוחניות של העולם ולא את הגשמיות. בלשון הבעל שם טוב, סור מרע ועשה טוב. אדם צריך לברוח מהרע של העולם ולחפש את הטוב, לחפש את האלוקות שבעולם. זה חיים סתם. זה בגישה לכל העולם. אבל יש עוד עניין בנשמת ישראל. הרי כאן האלטער רבי מדבר בגישה ליהודי. כאן האלטער רבי הרי מדבר על זה שיש ליהודי מצד העניין של ירושה מאבותינו. אז מה אנחנו קיבלנו בירושה מאבותינו? לא רק על העניין של חיי העולם, אלא גם בגישה חיי הנשמה. והרי נשמה היא יותר גבוהה מהעולם. החיים של כל העולם זה משם אלוקים, והחיים של הנשמה זה מבחינת הוי' שלמעלה מאלוקים. זה משהו יותר פנימי. זה נקרא חיי החיים. כל העולם זה לגבי דרגה של חיים, שזה בכללות העניין של אור הממלא כל עלמין. מה שאין כן חיי הנשמה זה הסובב שבממלא, כאילו הוי' שלמעלה מאלוקים, וזה נקרא חיי החיים. זה האלטער רבי מדגיש פה הלשון ואומר שאדם יהודי צריך להיות אצלו תאווה ותשוקה ורצון ואהבה לאור אין סוף, חיי החיים. לא רק חיים, שזה כללות העולם, אלא מצד זה שיהודי, אז אצלו העסק שלו זה לבחינה של חיי החיים, הבחינה של שם הוי' שלמעלה משמיים וארץ.

16:19 שנשאר לנו להסביר פה לכאורה, דהיינו, זה למה אנחנו אומרים שהאהבה הזאת, אומר האלטער רבי, שיש בזה שתי המעלות, גם אהבה רבה וגם אהבת עולם. תראה, והוא מתחיל להגיד: והנה אהבה זו כלולה משתי בחינות, אהבת עולם ואהבה רבה. איפה יש באהבה הזאת גם אהבת עולם וגם אהבה רבה? למה אומרים שזה כולל את שני הדברים? אז לכאורה הביאור פשוט. מה שני העניינים פה? מצד אחד אומרים שהאהבה הזאת זה אהבה רבה. מה אמרנו? מה ההגדרה? מה זה ההגדרה של אהבה רבה? אהבה רבה זה אהבה שמגיעה מצד למעלה. אז זה עוד פה, כי האהבה הזאת זה ירושה מאבותינו. תראה שהאלטער רבי התחיל להגיד שהאהבה הזאת של לאהוב את הקדוש ברוך הוא מצד זה שהקדוש ברוך הוא חיינו, שהוא נפשנו, זה קיבלנו את זה בירושה מאבותינו. מכיוון שקיבלנו את זה בירושה מאבותינו, אז זה עניין של אהבה רבה. אחד החילוקים בין אהבה רבה לאהבת עולם זה שהאהבת עולם מגיעה מצד עצמו, מצד העצמי, עניין עולם. מה שאין כן אהבה רבה זה בדרך מתנה. האהבה הזאת יש לכל יהודי בטבע הנשמה בדרך מתנה מאבותינו. אצל האבות היה ההנחה הזאת בפשיטות. האבות, היה אצלם את העניין הזה של חיים, שחיים פירושו אלוקות. זה היה הנחה פשוטה אצל אבותינו, אצל האבות, והדבר הזה הם הורישו לנו בדרך מתנה אצל כל יהודי, שאצל כל יהודי בנשמה שלו נרגש שמה הפירוש של חיים. חיים פירושו אלוקות, ובלי אלוקות זה לא חיים. מצד שני, אבל מכיוון שהאהבה הזאת זה אהבה שכלית, כי בעצם האהבה הזאת זה אהבה שעל פי טעם ודעת, שבן אדם יכול להתבונן בזה ולהבין את זה על פי שכל.

18:07 מתבונן בעולם ורואה את העולם ורואה איך שגשמיות זה מוריד, והמציאות האמיתית, חיים זה חיים, זה רוחני ורוחני. גוף זה אלוקות. הרי בן אדם מגיע לעניין הזה של ההכרה של נפשי. הוא מגיע לזה בהסברה שכלית מצד עניין אלו. ובמילא לכן אומר האלטער רבי, יש לאהבה הזאת שתי מעלות מצד זה שקיבלנו את זה בירושה מאבותינו. זה על דרך אהבה רבה, זה אהבה שאין לזה, זה בדרך מתנה מלמעלה. אין לזה גבול. זה מגיע מלמעלה. מצד שני, אבל מכיוון שהאהבה הזאת, בן אדם מגיע להכרה הזאת מצד הכרח בחיים, שבן אדם אוהב לחיות, זה עניין שכלי פשוט. הוא רק צריך להבין שחיים אמיתיים זה אלוקות. אז במילא זה נחשב לאהבה, גם כן לאהבת עולם, אהבה שמגיעה מצד הגדר של השכל. לכן יש בזה שתי המעלות, גם אהבה רבה וגם אהבת עולם. הנקודה שהאלטער רבי מסביר פה העניין של אהבה של נפשי אויתיך בלילה וכל הלוז יסוד. כותב האלטער רבי, אתם רואים בחנוכה פעמיים ורוד ושמח, שם האלטער רבי מסביר שהכוונה לילה זה גם כן הולך על זמן הגלות. לילה. זמן הגלות. שבזמן הגלות בפרט מתעורר העניין הזה מצד אריכות. כי אמרנו הרי שדווקא באריכות זה מעורר. כשיש זמן של חלישות, דווקא אז מתעוררת האהבה. זה שהפשט לילה זה זמן הגלות, שדווקא בזמן הגלות מתעורר אצל יהודי הרצון הזה של לרצות אלוקות. להרגיש שאלוקות זה החיים האמיתיים. ובגלות גופא מסביר ברוחניות, הכוונה לילה זה הנפש הבהמית, שזה הלילה בבן אדם. נפש אלוקית זה גדר של יום, נפש בהמית נקרא בשם לילה. אז הפירוש הוא נפשי אויתיך בלילה. אומר האלטער רבי בפשטות, שהנפש הבהמית גם כן יכול להבין את האהבה

20:00 הזאת. זה אהבה כזאת שגם הנפש הבהמית הוא כלי לזה, שזה עוד מעלה שיש באהבה הזאת, שהאהבה, יש דרגות של אהבה שרק הנפש האלוקית יכול להבין את זה. נפש אלוקית, יכול לדבר אליו עניינים נעלים שבהמית לא תופס את זה. האהבה של נפשי אויתיך בלילה, זה אהבה כזאת שגם מבחינת לילה של הנפש, גם מבחינת חושך, גם הנפש הבהמית, גם הוא יכול להגיע להכרה הזאת, שאלוקות זה החיים האמיתיים. ואז זה יוצר אלוקות. ויש על זה שני סיפורים. אחד זה סיפור ואחד זה משל. הסיפור זה הסיפור הידוע שהרבי מספר בשיחה של עניינה של תורת החסידות. כולם מכירים את המעשה של ר' יקותיאל ליעפלער, והרבי סיפר את זה עם כל הביאור, שר' יקותיאל ליעפלער היה אצל אדמו"ר הזקן, ואדמו"ר הזקן רצה לתת לו ברכה שיהיה גביר, שיהיה עושר. ור' יקותיאל ליעפלער אמר שהוא לא רוצה עשירות כי זה יבלבל אותו מתורה ועבודה. אז אדמו"ר הזקן רצה לתת לו ברכה שיהיה לו אריכות ימים. אז ר' יקותיאל ליעפלער אמר, אריכות ימים, אבל ניט מיט פויערישע יארן. הוא לא רוצה חיים של פויער. עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו. לא רואים אלוקות ולא שומעים אלוקות. אז הרבי שאל, לכאורה, האדמו"ר רוצה לתת לך ברכה. ברכה זה מתנה. איך אתה עושה בזה תנאים? אני רוצה את זה ככה. אני לא רוצה את זה ככה. הוא עושה כל מיני קונדיציות. הוא עושה. מה זאת אומרת? הרב נותן לך ברכה. תגיד אמן. אז מה הפירוש? אני לא רוצה. איך כזאת חוצפה? אז הרבי מסביר בשיחה שהפשט כאן זה לא ככה. זה לא הפשט, שר'

21:47 יקותיאל ליעפלער היה אצלו בהנחה בפשיטות שזה לא חיים. ומה הפשט לחיות? לחיות פירושו שאפשר ללמוד חסידות, לראות אלוקות ולשמוע אלוקות. לחיות בלי חסידות, בלי אלוקות, אז זה לא חיים. אם הפשט הוא שלחיות, אם אתה בן אדם שהוא גם כן סתם ככה לא, לא, לא, לא, לא, לא לומד, לא מתפלל, אבל לעבט, גם חיים. הוא אוכל וישן ונהנה, אז הוא גם חי. אלא מה, יש עוד יותר חיים, כמו דתי, כמו חסיד? זה הידור. אז זה ככה, זה יכול לחיות. האדמו"ר נותן לך חיים, אל תעשה תנאים. אצל ר' יקותיאל ליעפלער היה אצלו מונח, וזה מה שהוא בא רצה להסביר לרב: חיים, פירושו, אצלי הפירוש חיים זה חיים אמיתיים. חיים שאתה יכול ללמוד חסידות ולהבין חסידות. חיים של אלוקות. חיים בלי אלוקות, אז זה בכלל לא גדר של חיים. זה לא הפשט. זה לא נקרא חיים בכלל. חיים זה לא חיים. וזה ההכרה של נפשי אויתיך בלילה, ההכרה של מה הפשט, מה ה-definition, ה-definition של חיים? חיים פירושו החיים של אלוקות. זה הסיפור. המשל זה מביא המיטעלער רבי בדרך חיים. המיטעלער רבי מביא בדרך חיים את המשל, משל מאוד יסודי כדי להבין את הנקודה שהרב מסביר פה. שהרבה אנשים שואלים, אני לא מרגיש שהחיים שלי זה אלוקות. אני מרגיש שאני חי, אני לא מרגיש שזה אלוקות. אז יש על זה, יש על זה, יש על זה סיפור שהמיטעלער רבי מביא במאמר בדרך חיים. הוא כותב אפילו בשם המשל, ר' נחמן מקוסוב מביא שם משל, שהיה פעם איזושהי משפחה שהמלך שם אותם בבית הסוהר, והבית הסוהר היה בור בתוך האדמה והיו שמה

23:39 כל החיים בבור הזה. אחרי זה הייתה עוד משפחה שגם כן עשו חטא, וגם אותם הכניסו לתוך הבור. והיו שתי משפחות שגרו בתוך הבור ולא ראו אור. וככה ישבו שמה והתחתנו ביניהם והולידו ילדים. ככה עברו הרבה שנים, וכל יום, אז מלמעלה, מהחור, היו מכניסים להם אוכל. אז הם היו יודעים רק דבר אחד: הם ידעו שכאן בבור הם חיים, ויש אוכל שנכנס דרך הבור. והדור הראשון עדיין ידעו שזה עונש. אבל הדור השני שנולדו בתוך הבור כבר לא חשבו שזה עונש. חשבו שזה החיים. הם לא ידעו שיש איזה עולם מבחוץ. הם חשבו שכל העולם זה שתי המשפחות האלה עם הבור הזה, ושיש איזה אוכל שנופל מהחור. חוץ מזה הם לא ידעו משום דבר. ככה חיו דור אחרי דור, עד שהגיע פעם בן מלך, והוא היה שמה והוא ראה, ראה שהם חיים והם לא יודעים מה קורה. הוא התחיל להסביר להם שיש עולם גדול ויש שמש ויש עצים ויש אנשים ויש זה. אז הם חשבו שהוא משוגע. התחילו לצחוק ממנו, להסתכל עליו כמו שוטה, ודיברו עליו כל מיני שטויות. חשבו שהוא השתגע. אבל הוא הבין שהם מסכנים. הם לא יודעים והם חיים בטעות. ולקח את הכינור והתחיל לנגן, שהוא שמח שהוא לפחות יודע את האמת. אז הוא מביא על זה גם כן בתור משל העניין הזה שהנשמה היא בן מלך. הנשמה יודעת את האמת. היא יודעת שזה לא העולם הזה, זה בור. עכשיו, בעלמא היא שוהה בעולם הזה, מתרגלת כמו בהמה, כמו כל הגויים, ואז הוא מתחיל לחשוב שהבור הזה, שזה העולם, זה כל מה שיש, והגשמי זה המציאות ואין שום דבר יותר מעבר לזה. אבל זה בגלל

25:18 שהוא חי בטעות. אז הנשמה מגיעה, הנפש האלוקית, מנסה להסביר לנו את האמת, שזה לא המציאות האמיתית. המציאות האמיתית זה המציאות של אלוקות, וזה החיים האמיתיים. זה גם כן ווארט שהרבי אמר בשם אבא שלו רבי לוי. רבי לוי היה לו ווארט שאמר שאנחנו אומרים בתפילה לחיים ולא למות. אז רבי לוי אמר: מה הפשט לחיים ולא למות? אז הוא אמר ככה: לחיים ולא למות. כתוב בשולחן ערוך, בראש השנה, אז הרבי כותב בשולחן ערוך שצריכים להגיד, כשאומרים זכרנו לחיים בראש השנה, צריכים להגיד זכרנו לחיים עם שווא ולא לחיים. למה לא אומרים לחיים? כי לחיים יכולים לשמוע כאילו שאתה אומר חס ושלום לא לחיים. אז לכן הולכים להגיד דווקא לחיים, שזה לדייק. אז אומר רבי לוי, אם ככה, למה כאן אומרים לחיים ולא למוות? למה לא אומרים לחיים ולא למוות? אלא מה הפשט הוא שהפשט לחיים ולא למוות. תראה, זה למוות. זה לא עם מוות. הפשט לחיים ולא למוות. זה כאילו שהיה כתוב פה לחיים ולא, לא עם מוות. זה לא מספיק שאתה לא מת. יש כאלו שכל הגדר שלהם של חיים זה שהם לא מתים. מה פירוש הוא חי? הוא לא מת. הוא לא מת פירושו הוא מסתובב בעולם, הוא אוכל ויושב. אז אמנם אי אפשר להגיד עליו שהוא מת, אבל הוא גם לא חי. כן, הנקודה של הברכה זה לחיים ולא למוות. שלא רק שלא נהיה מתים, אלא שתכף נהיה באמת גילוי. וזה הנקודה שהרב אומר פה, נפשי, שמצד העניין של נפשי, שאדם מגיע להכרה של אלוקות, זה הנפשי. אז מביא סיפור, זה גורם שאדם יהיה לו רצון ותשוקה וחיים דווקא באלוקות.