לקוטי אמרים תניא - פרק מ"ד - חלק ה

00:01 דובר 1 דף ס"ג. אנחנו אוחזים פה באמצע העמוד, בשורה המתחילה ״ואהבה רבה וגדולה מזו״, אחרי הנקודה. עד עכשיו האלטער רבי דיבר על אהבה שקורא לזה אהבה שבאופן של ״נפשי״, ״נפשי אויתיך״. אז תראו, בא להסביר פה שיש אהבה, שזה האלטער רבי בא להסביר פה שיש אהבה כזאת שזה שייך לכל אחד. ויש בזה גם כן את כל המעלות. גם המעלה של אהבה רבה וגם המעלה של אהבת עולם. אז תראו, הוא דיבר על אהבה שנקראת בשם ״נפשי אויתיך״. ומצד זה שיהודי יש לו הכרה והרגש ואמיתת עניין החיות, הוא מרגיש שחיים אמיתיים זה רק אלוקות, ומגיע להכרה שהקדוש ברוך הוא נפשי. אז כמו בנוגע לנפש בפשטות, בן אדם אוהב את הנפש שלו והוא מתאווה לנפש שלו ורוצה לחיות, אז ככה ירצה אלוקות, כי אלוקות זה הנפשי, זה החיים האמיתיים. עכשיו האלטער רבי ממשיך הלאה ואומר עוד דרגה של אהבה ששייכת גם כן לכל אחד. אבל זו אהבה יותר גדולה אפילו מהאהבה הקודמת. אז בואו נקרא בפנים: ״ואהבה רבה וגדולה מזו, שהיא מסותרת גם כן בכל נפש מישראל בירושה מאבותינו״. יש אהבה עוד יותר גדולה ממה שאמרנו עכשיו, מהאהבה של ״נפשי״, והיא גם כן נמצאת אצל כל יהודי בעל נפש. אהבה מסותרת. קיבלנו את זה גם כן בירושה מאבותינו. מה היא האהבה הזאת? מעניין שכאן, באהבה הזאת, האלטער רבי לא כותב את הלשון ״שווה לכל נפש״. אתם זוכרים? אני אמרתי לכם את זה בשיעורים הקודמים, שהאלטער רבי, קודם שהוא מדבר על אהבה של ״נפשי״, האלטער רבי אמר לשון ״שווה לכל נפש״ ו״ירושה מאבותינו״. הוא אמר שתי לשונות: גם שזה שווה לכל נפש

02:20 דובר 1 וגם שזה ירושה מאבותינו. בנוגע לאהבה הזאת, האלטער רבי כותב שזה ירושה מאבותינו, אבל הוא לא כותב את הלשון שזה שווה לכל נפש. משמע שגם שזה ירושה מאבותינו, אף על פי כן זה לא בדיוק אותו דבר. זה לא שווה לכל נפש. עוד מעט נראה למה. קודם כול נראה על איזו אהבה מדברים פה. אומר האלטער רבי: ״והיא מה שכתוב ברעיא מהימנא״. על האהבה הזאת נאמר על זה ברעיא מהימנא. רעיא מהימנא זה חלק מהזוהר. זה החלק מהזוהר שנאמר על ידי משה רבנו. הרי ידוע שרבי שמעון בר יוחאי היה ניצוץ נשמה של משה רבנו, כמו שכתוב בספרים. הרבי מביא של״ג בעומר, שזה יום ההילולא של רשב״י, זה בגימטריה משה, שהוא היה ניצוץ של משה רבנו, והיה לו גם כן בשעה שהוא היה במערה. אז משה רבנו לימד אותו כמה וכמה סודות התורה, וכל הסודות שרשב״י שמע ממשה רבנו התחבר בזה החלק שנקרא רעיא מהימנא, זה חלק מהזוהר. אז כותב ברעיא מהימנא. עוד מעט נראה למה זה קשור. בנוגע לזה שמשה רבנו כותב ברעיא מהימנא: ״כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה״. כמו בן שמשתדל אחרי האבא והאמא שלו. ״דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה ורוחיה כו׳״. כמו בן שמשתדל, להשתדל. אז הוא מתעסק ומשתדל לעזור להורים שלו, לאבא ואמא. הוא אוהב אותם, ״דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה ורוחיה כו׳״. אהבה של הבן לאבא זה כל כך. הוא אוהב את ההורים שלו יותר ממה שהוא אוהב את עצמו, יותר ממה שהוא אוהב את הגוף שלו. גרמיה, גרמיה זה הגוף, ונפשיה ורוחיה, הנפש והרוח. אהבה לאבא והאמא זה יותר חזק מאהבה, מאהבה שהבן אדם אוהב את עצמו, את הגוף והנפש שלו.

04:29 דובר 1 וממילא אומר על זה אדמו״ר הזקן: ״כי הלא אב אחד לכולנו״. אז האהבה הזאת יש לנו את זה בירושה, מכיוון שהרי אב אחד לכולנו, והקדוש ברוך הוא הרי האבא האמיתי שלנו, אב אחד לכולנו. הלשון הזה, ״אב אחד לכולנו״, אדמו״ר הזקן מביא את זה גם כן בתניא בפרק ל״ב. עכשיו תראו, הוא אומר שמה שהעניין של אהבת ישראל האמיתית, שיהודי אוהב את כל יהודי כמו עצמו, זה מצד ש״אב אחד לכולנו״. מצד ההרגש הזה שנתרגש בנשמה, שהנשמה זה בחינת ״אב אחד לכולנו״, שהנשמה מושרשת בקדוש ברוך הוא, חלק אלוקה ממעל. ומה זה חלק אלוקה? מבחינת חכמה, שחכמה זה בחינת אב, זה עניין של אב, ו״אב אחד לכולנו״. מצד ההרגש שכולנו מגיעים מאותו אבא, אז יש את העניין של אהבת ישראל אמיתית, שיהודי אוהב את השני. אומר כאן אדמו״ר הזקן שמצד ההרגש הזה גם כן יש אצל יהודי אהבת השם האמיתית. הוא אוהב את הקדוש ברוך הוא כמו אהבה של בן לאבא, כמו שבן מוסר את עצמו לאבא שלו לגמרי. הוא אוהב אותו יותר ממה שהוא אוהב את עצמו. על דרך זה, זה האהבה הזאת. עכשיו, מה הפירוש שהאהבה הזאת היא אהבה רבה וגדולה מזו? למה אדמו״ר הזקן אומר שהאהבה, ש״אב אחד לכולנו״, זו אהבה יותר גדולה מהאהבה הקודמת? למה זה יותר גדולה? אז מה כאן העניין שאדמו״ר הזקן דורש? אדמו״ר הזקן דורש להתבונן שהקדוש ברוך הוא אבא שלנו. לפני זה הסברנו, זה היה עניין של ״נפשי״. הקדוש ברוך הוא החיים או הנפש. עכשיו הסברנו שהקדוש ברוך הוא אבא. למה הסברנו את זה? שהקדוש ברוך הוא אבא יותר גדול מהאהבה של ״נפשי״. אז יש בזה כמה ביאורים. אדמו״ר הזקן אומר

06:26 דובר 1 את זה בפשטות. יהיה אהבה רבה וגדולה מזו. אבל מה באמת ההסברה? למה זה גדול מזו? יש בזה כמה ביאורים. ביאור אחד זה שהאהבה של נפשי זה אהבה כזאת שלא דורש. זה אהבה שקשור עם המציאות של הבן אדם. אהבה של נפשי זה קשור עם המציאות של הבן אדם. למה? כי נפשי הפירוש הוא הקדוש ברוך הוא מחיה אותו. למה אני אוהב את הקדוש ברוך הוא? כי הקדוש ברוך הוא הוא החיים שלי. וממילא האהבה הזאת לא מוציא את הבן אדם מהמציאות שלו. להפך, זה אומר שאלוקות זה המציאות שלי. אז הוא נשאר במציאות שלו. אלא מה? הוא מגלה שהמציאות שלי זה אלוקות. אין כאן יציאה מהגבולות כל כך. מה שאין כן מצד ההרגש: הקדוש ברוך הוא אבא. אז ההרגש של בן לאבא זה שהוא מוכן ללכת על מסירות נפש בשבילו. זה אהבה כזאת שמעורר בנפש תנועה כזאת של יציאה מהגבולות. כשההרגש שלי הוא מרגיש שהקדוש ברוך הוא האבא, ובשביל האבא הבן אדם מוכן לתת את עצמו לגמרי, כמו שכתוב שמה, דרחים לון יתיר מגרמיה. הלשון. האדמו"ר הזקן לא מביא את זה. יש לו סיבה למה הוא מביא את זה, אבל הלשון דרחים לון יתיר מגרמיה, כשהוא מביא את העניין של ברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה, כותב שמה הלשון לא רק שהוא אוהב אותם. גם כאן אומר יותר מגרמיה, יותר מהגוף שלו. והלשון של האדמו"ר הזקן זה של הזוהר: ומסר גרמיה למיתה עלייהו. עד כדי כך זה הקשר של הבן לאבא. האהבה של הבן לאבא, שהבן מוכן ללכת על מסירות נפש כדי להציל את אבא שלו. אז זה כבר תנועה של מסירות נפש. לכן אומר האדמו"ר: אהבה רבה וגדולה

08:16 דובר 1 מזו. האהבה הזאת זה אהבה יותר גדולה מהאהבה הקודמת, כי זה אהבה כזאת שקשורה למסירות נפש. העניין הזה שהאהבה של בן לאב זה עד מסירות נפש. כאן האדמו"ר לא מביא את הלשון מפורש, הוא כותב וכו', אבל בפרק י' האדמו"ר מביא גם כן את הרעיא מהימנא הזה. האדמו"ר בפרק י' מדבר על הגעה למידת הצדיקים. האדמו"ר גם כן מביא את הרעיא מהימנא, והאדמו"ר כותב שהצדיקים נקראים בני עלייה, כי הם עובדים את השם באופן של עלייה, שכל העבודה שלהם זה לא בשביל עצמם, רק בשביל הקדוש ברוך הוא. כמו שכתוב ברעיא מהימנא בפרשת תצא: כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה ורוחיה ונשמתיה וכו', ומסר גרמיה למיתה עלייהו למפרק לון. אז בפרק י' האדמו"ר גם כן מביא את הזוהר הזה, אבל יש שני חילוקים בין נוסח הזוהר שהאדמו"ר מביא בפרק מ"ד ומה שהאדמו"ר מביא בפרק י'. חילוק אחד זה העניין של מסירות נפש. כאן האדמו"ר לא כותב מפורש העניין של מסירות נפש. בפרק י' האדמו"ר כותב גם את הלשון של הזוהר שהבן מוכן ללכת על מסירות נפש כדי להציל את האבא שלו. זה חילוק אחד. חילוק שני זה שהלשון בפרק י' זה יותר מגרמיה ונפשיה ורוחיה ונשמתיה. שהבן אוהב את האבא שלו יותר ממה שהוא אוהב את הגוף של עצמו ואת הנפש ואת הרוח ואת הנשמה. כאן האדמו"ר כותב יותר מגרמיה ונפשיה ורוחיה. הוא לא כותב ונשמתיה. בתניא כל מילה היא מדויק. למה האדמו"ר עשה את שני השינויים האלה? אז התירוץ הוא בפשט. בפרק י' האדמו"ר מדבר על צדיקים. כאן האדמו"ר מדבר על בינוני. שווה לכל נפש. כאן האדמו"ר רוצה לדבר על כל פנים מה ששייך לכל

10:25 דובר 1 נפש, מה שכל אחד יכול להגיע. האדמו"ר בא להסביר עניינים ששייך לכל אחד ואחד. אז לכן האדמו"ר עושה חילוק מאוד גדול. כשמדברים בפרק י' מדברים על צדיקים. שם מדברים על משה רבנו בתור דוגמה של צדיק שאצלו היה העניין של אהבה לקדוש ברוך הוא באופן הכי מושלם. ואדרבה, אצל הצדיקים הגדולים, צדיק גמור, בני עלייה, אז אצלו האהבה שלו לקדוש ברוך הוא כמו בן לאבא. זה באופן של האהבה שלו מתבטא עד מסירות נפש בפועל. שהוא מוכן למסור את נפשו לגמרי. ולא רק שזה מסירות נפש, אומר הלשון של האדמו"ר, זה יותר מנפשיה ורוחיה ונשמתיה. לא רק שהוא יוותר, הוא לא רק שהוא מוסר את הנפש ורוח, אפילו נשמה. נשמה זה הדרגה הכי גבוהה. כן, הרי כשמדברים, מדברים נפש, רוח, נשמה. יש נפש. נפש זה עניין של מעשה. יש רוח, זה עניין המידות. ויש נשמה, שזה עניין המוחין, מידת הגדלות. אז בינוני אין לו את כל המעלות האלה. אצל בינוני יכול להיות שיש לו נפש, יש לו רוח. אצל בינוני יש לו מעשה בפועל. עובד עם המעשה. יש לו גם רוח כי יש לו אהבה ויראה. כי הבינוני הרי עובד את השם בלבבו. לא רק. לא רק במעשה אלא גם בלבבו. אבל העניין של נשמה לאו דווקא שיש אצל הבינוני. עבודה של מוחין זה עבודה של צדיקים כבר. כלומר העיקר העניין של נשמה זה קשור לצדיקים. אז לפי זה מובן שתי החילוקים שיש בפרק י' ובפרק מ"ד. בפרק י' הוא כותב יותר מנפשיה ורוחיה ונשמתיה, שאוהב את הקדוש ברוך הוא יותר ממה שהוא אוהב אפילו את הנשמה שלו. זאת אומרת, יש לו את כל הדרגות האלו. הוא הגיע למדרגה

12:18 דובר 1 של נפש, רוח, נשמה, ואפילו הוא מוכן למסור את כל זה בשביל הקדוש ברוך הוא. בפרק מ"ד הוא כותב רק נפשיה ורוחיה, לא נשמתיה, כי מדברים על בינוני. ולכן גם כן האדמו"ר לא כותב מפורש בפרק מ"ד הנקודה שהוא מוכן למסור את נפשו, כי זה דרגה יותר גבוהה, זה שייך כבר לצדיקים. מה שאין כן כאן מדברים על בינוני, באהבה לא נגיע כאן לנקודה של מסירות נפש. אבל אף על פי כן, כדי להבין למה האדמו"ר כותב שהאהבה של אבינו זה אהבה יותר גדולה מנפשי, אז מובן כי אהבה של נפשי זה קשור עם המציאות של הבן אדם. ואהבה של אבינו זה העניין של מסירות נפש.

12:58 דובר 2 כמה היית במכון?

13:00 דובר 1 אה?

13:01 דובר 2 כמה היית במכון?

13:04 דובר 1 ככה כתוב בתניא. כן. זה סוג אחר של מסירות נפש. זה סוג אחר של מסירות נפש. זה לא מסירות נפש שבאה מצד ניסיונות. מדובר על מסירות נפש מצד ההוויה. כל אחד. מסירות נפש של מדרגת היהודי יכול להיות שמדרגת היחידה, אבל לא בחיי היום יום. של צדיק יכול להיות אצלו התנועה של מסירות נפש בחיי היום יום. סוג אחר של מסירות נפש. אפרופו עוד ביאור, מה המעלה של כי אתה אבינו על נפשי אויתיך? יש עוד ביאור שגם נפשי אויתיך זה גם כן מסירות נפש. אבל יש שני אופנים. יש שני סוגים של מסירות נפש. יש מסירות הגוף ויש מסירות הנפש. בחסידות מוסבר, מוסבר במאמרים, מוסבר מה ההבדל בין המסירות נפש באחד למסירות נפש שבכל נפשך. יש למסור נפשו באחד ויש מסירות נפש בכל נפשך, אפילו נוטל את נפשך. אז בא בחסידות שזה שתי דרגות של מסירות נפש. יש מסירות הגוף, יש מסירות הנפש. מה פירוש? מסירות הגוף? פירושו שהוא מוכן למות על קידוש השם. יהודי יש לו את ה-, את ה-, מוכן, מוכן לוותר על הגוף שלו. הוא מוכן לוותר עליו בשביל הקדוש ברוך הוא. מסירות הגוף זה עניין של סוג אחד של מסירות. הוא מוכן לוותר על הגוף שלו. מסירות נפש פירושו לא רק מוכן לוותר על הגוף שלו, על הגשמי שלו. הוא מוכן לוותר גם על הרוחני שלו. זה כבר דרגה יותר גבוהה בעצם. לפעמים כתוב גם כמעלה, אבל כשמדברים במדרגת מסירות נפש זה דרגה יותר גבוהה ממסירות הגוף. מסירות נפש פירושו לא רק שאני מוכן לוותר על החיים הגשמיים שלי, אני מוכן לוותר גם על החיים הרוחניים שלי, אפילו על העולם הבא. זה כבר דרגה יותר קשה. על

15:12 דובר 1 דרך כמו שהרבי מסביר בשיחה בח' של עקידת יצחק. מסתמא יש בחורים שלמדו את זה. שיחה של הרבי, שלמה היה מסירות נפש של העקידה מסירות נפש כל כך גדול יותר מכל שאר מסירות נפש? כי המסירות נפש היא מסירות נפש, מסירות הגוף. הוא מוכן למות. יש אפילו גויים שמוכנים למות בשביל האידיאלים שלהם, אז הוא מוכן לוותר על הגוף שלו כדי שיהיה לו חיים בגן עדן, בעולם הבא. אחרי זה הוא יש לו כל מיני עניינים שהוא מאמין שעל ידי מסירת הגוף הוא יגיע לזה. אבל המסירות נפש של העקידה היה מסירות נפש בלי טעם ודעת לגמרי. אברהם אבינו לא רק איבד בעקידה את הגוף של הבן שלו, הוא איבד גם את הרוחניות. הקדוש ברוך הוא אמר לו, הרי יצחק לך לזבח. תראה, כל הרוחניות של עם ישראל, כל העניין הרוחני של הכל, זה על זה הוא היה צריך לוותר. לא היה בזה שום עניין של שלמות. מה פירוש שאתה מוותר על משהו כדי להגיע לשלמות יותר גדולה. שום שלמות. אז זה ה... של מסירות נפש. אז לפי זה שתי הבחינות האלה, מסירות הגוף, מסירות הנפש. אז זה ההבדל בין שתי ההסברים. אם אני מתבונן שהקדוש ברוך הוא נפשי, בן אדם מתבונן, מגיע ל-, מגיע למסקנה שהקדוש ברוך הוא הוא הנפש שלי או החיים שלי, ובמילא אם זה אמיתי זה עניין החיים. אז אני נותן את הכל בשביל החיים האלה. אז לפעמים בן אדם צריך לוותר על חיי הגוף בשביל אלוקות, כמו שבגשמיות בן אדם מוכן. אמרנו בשיעורים הקודמים, בן אדם מוכן לפעמים רחמנא ליצלן לחתוך חלק מהגוף או לעשות ניתוח, לעשות כאב לגוף כדי להציל את הנפש. כן, לפעמים

17:04 דובר 1 בן אדם אומרים לו, אתה צריך, חס ושלום, צריכים לחתוך איזה איבר כדי להציל את כל הגוף. אז הוא מוכן לוותר, לחתוך את האיבר הזה כדי שהגוף שלו יחיה. על דרך זה ברוחני. הוא מוכן לוותר על כל מיני תאוות גשמיות בשביל אלוקות. אז זה גם כן סוג של מסירות נפש. אבל זה המסירה של הגוף. הוא מוותר על הגשמיות בשביל אלוקות. זה מצד ההתבוננות שהקדוש ברוך הוא נפשי. זה החיים האמיתיים, ולכן אני מוכן לוותר על תאוות גשמיות בשביל החיים האמיתיים, בשביל אלוקות. מה שאין כן מצד ההסבר בעניין של כי אתה אבינו. מצד ההרגשה של כי אתה אבינו, אז הבן אדם מוכן למסור לאבא שלו, לקדוש ברוך הוא, לא רק את הגשמיות שלו, גם את הרוחניות. אצל ההרגשה של אתה אבינו אז יורדים אצלו כל הגבולות, גם הגבולות של רוחניות. זאת אומרת הוא יהיה מוכן לוותר גם על העולם הבא שלו, לא רק על העולם הבא שלו, גם על הרוחני שלו בשביל הקדוש ברוך הוא, שזה העניין של מסירות נפש האמיתי מה שחסידות מדבר. לשים לא רק את הגשמיות שלי בצד בשביל יהודי אחר, לשים גם את הרוחני שלי בצד בשביל יהודי אחר. על דרך כמו המאמר הידוע של האלטער רבי. האלטער רבי אמר, מה זה חסיד? חסיד הוא בן אדם שמוותר על התועלת שלו בשביל לעזור ליהודי אחר. חסיד שורפן. עכשיו מדובר על טובת גשמיות. הוא מזיק את עצמו על ידי שהוא שורף את הציפורניים כדי שלאישה מעוברת לא יהיה לה נזק. אז הוא מוותר על הגשמיות שלו בשביל גשמיות של יהודי אחר. אבל בחסידות מוסבר שזה גם כן באותו דבר גם בנוגע לרוחניות, שהעניין שדורשים מבן

18:50 דובר 1 אדם בעבודת השם זה לוותר לפעמים גם על הרוחני שלו בשביל לעשות טובה ליהודי אחר. על דרך המעשה עם הבעל שם טוב, שהבעל שם טוב פעם אחת רצה לעזור לאיזה יהודי שהיה לו איזה בעיות, ועל הדרך הבעל שם טוב עשה כל כך הרבה כוחות עד שהצליח לבטל איזושהי גזירה שהייתה על איזה יהודי. אבל זה היה נגד רצון למעלה והלך נגד כל העניינים שם. כל העולם החליטו שהבן אדם הזה צריך לקבל משהו, והבעל שם טוב עמד נגד כל העבודה של מעלה. ואז אמרו לו בלילה, אמרו לו עונש שהוא הפסיד את כל עולם הבא שלו. אז הבעל שם טוב קם בבוקר, סיפר את זה כמה פעמים. הוא קם בבוקר והוא שמח. הוא רקד. למה הוא רקד? הוא אומר: ברוך השם, עכשיו אני יכול לעבוד את השם ולשמוח. עד עכשיו היה לי עולם הבא, עכשיו, כשהוא יודע שאין לו עולם הבא, הוא יכול להתחיל לעבוד את השם. כי כמובן ידעו, ראו שזה לא עובד אצלו. איך שהיא, הנקודה היא שבעבודת השם זה שבן אדם מוכן לוותר אפילו על העולם הבא שלו, על הרוחני שלו, בשביל הקדוש ברוך הוא, בשביל רצונו. יש בזה כמובן עניין ארוך. גם כמה סיפורים עם הצדיקים, הרבנים, כל מיני עניין. אבל הנקודה פה היא שזה הפירוש. האלטער רבי אומר אהבה רבה בכדי למזון שהאהבה של ״אתה אבינו״ יותר גדולה. עכשיו אם מסתכלים על פי הלכה, מדברים על העניין של ״אתה אבינו״. מסתכלים על פי הלכה, אז באמת על פי הלכה זה לא ככה. מסתכלים על פי הלכה, אז אין כזאת הלכה שבן צריך למסור את נפשו בשביל אבא שלו.

20:30 דובר 1 על פי הלכה זה להפך. על פי הלכה זה אבינו, אבינו, אבא ואבינו. כיבוד אבינו זה כיבוד אב. על פי הלכה בן אדם לא מחויב על פי דין למסור את נפשו בשביל אבא שלו. ״וחי בהם״ מונח גם על בן ואבא. וכאן אנחנו אומרים שמוסר נפשו ממש, שהבן הולך על מסירות נפש של האבא. אז האר״י מסביר בליקוטי תניא. הרבי מביא את זה גם בכמה מקומות במאמרי חסידות, שהעניין של מסירות נפש. יש הבדל בין, בין, בין, בין הקדוש ברוך הוא לבין אדם. יש הבדל מאוד גדול בין המשל והנמשל של בין אבינו למטה ובין אבינו למעלה, בן ואבא. אז הבן הוא חלק מהאבא כל זמן שהוא עדיין לא נולד. ברגע שהבן נולד אז הבן הרי נפרד מאבא. נהיה מציאות נבדלת בגשמיות. הוא נהיה מציאות נפרדת. יש לו חלק ממוח האב, כמו שהרבי כותב בתניא, אבל אפילו נהיה מציאות נבדלת, ולכן אז החיים שלו זה לא אבא, זה חיים שלו. ולכן גם על פי הלכה הוא לא מחויב ללכת על מסירות נפש בשביל אבא. מה שאין כן למעלה. אין לך דבר שחוץ ממנו למעלה. הרי הנשמה אף פעם לא יצאה מאבא. זה כאילו שתמיד נשארנו בתוך מוח האב. יהודי, אפילו כשהוא נברא וירד לעולם, נשמה בגוף. אבל זה רק בחיצוניות. אבל באמת ובפנימיות יהודי נשאר תמיד בתוך מוח האב. ובמילא אבינו, אבא, בנוגע לקדוש ברוך הוא, זה הרבה יותר עמוק מאבינו של האבא הגשמי שלמטה. בנוגע לקדוש ברוך הוא, יהודי כן חייב במסירות נפש. וזה הביאור ש״אבינו״ כאן, ההרגש של ״אתה אבינו״ זה יותר נעלה מהעניין של, של, של, של נפש. כיוון שנמצאים

22:30 דובר 1 עכשיו בכ׳ חשוון, אז קודם כול סיפור קטן אספר בקשר לעניין של אבינו, בקשר לכ׳ חשוון גם כן, בקשר לבעל יום ההולדת. אז יש סיפור. בזמן של הרבי נשמתו עדן, בזמן של הרבי הרש״ב, היה תלמידים, ותלמידי הרבי הרש״ב, יסד תומכי תמימים, היה כמה משפיעים. היה כמה תקופות. אחד המשפיעים בתומכי תמימים היה ר׳ גרונם. גרונם היה מזקני המשפיעים. הוא עוד היה אצל הרבי מהר״ש. הוא היה בעצם חסיד של הרבי מהר״ש. יש על זה סיפור גם כן, אבל לא משנה. ואחרי זה היה משפיע שקראו לו שילם. שילם היה משפיע צעיר. שילם היה בעצמו, היה תלמיד בתומכי תמימים שאחר כך נהיה משפיע. אז שילם היה צעיר וגרונם היה מבוגר. אומרים שגרונם אמר פעם על שילם שהוא עבר אותו. ער איז מיר איבערגעגאנגען. הוא עבר אותו כאילו שהוא הגיע לדרגה יותר גבוהה מגרונם. על כל פנים, בין שילם לגרונם היו כל מיני סכסוכים. היו, כך אומרים, היה איזשהו בעיות ביניהם. כל מיני דברים שנוצר, זה זה. אבל הכול אצל הבחורים היה, זה היה הוויכוח, הוויכוח שגרונם נשאר אצל הרבי מהר״ש. הוא לא מקושר לרבי, כאילו הוא לא היה מקושר לרבי הרש״ב. והיה טענה זה כאילו שגרונם היה לומד את המאמרות של הרבי מהר״ש והוא לא היה חי את המאמרות של, של הרבי נשמתו עדן. אז הבחורים היו כאלה שעניינים של חסידות. שילם גם כן היה עם גרונם. בקיצור, היו כל מיני דברים. אז אחד הסיפורים שמספרים שפעם אחת גרונם נסע ל-- בשנים, אה-- לא יודע מתי זה קרה. גרונם נסע לקאפוסט. אתם יודעים מה זה קאפוסט? קאפוסט זה היה איזשהו רב של ליובאוויטש. קאפוסט

24:56 דובר 1 היה אח של הרבי מהר״ש. הרבי מהר״ש היה לו אח. כשהרבי הצמח צדק נפטר אז היה בן עם כמה בנים. אחד הבנים היה הרב יהודה לייב, המהרי״ל, שהוא נהיה אדמו״ר מקאפוסט, והרבי מהר״ש היה בליובאוויטש. אז היה, היה, היה, היה מלחמה, היה, היה בלגן, שהיה זה לא היה. זה היה שמה הרבה מלחמות בין קאפוסט לליובאוויטש, שזה היה מנהיג בדיוק. כשנפטר המהרי״ל אז המשיך הבן, הבן של המהרי״ל, קראו לו ר׳ שלמה זלמן מקאפוסט. אז זה היה חסידות קאפוסט, שהם היו חסידי ליובאוויטש, אבל בקאפוסט. והרבי מהר״ש והרבי הרש״ב היו בליובאוויטש. אז גרונם פעם אחת רצה לראות מה הולך בקאפוסט. הוא לא רצה חס ושלום להיות קאפוסטער חסיד. הוא רצה לראות איך, איך הולך שמה, איך, איך, מה, איזה חסידות הוא אומר. רצה לראות. בקיצור גרונם הלך לקאפוסט. אז היה שבת בחודש אלול וגרונם היה בקאפוסט. בקיצור אחרי זה היה, וזה היה סוד. הוא עשה את זה בסוד. לא רצה שאף אחד ידע. אבל בחורים הרי יודעים את כל הסודות. למעשה הבחורים בליובאוויטש נודע להם שגרונם נמצא ב-- הלך לשבת בקאפוסט. בקיצור נהיה שמה שטורעם, נהיה בלגן. בפרט שהוא הלך לקאפוסט. הרי לא. ושילם עדיין היה בחור אז. עדיין לא היה משפיע, היה בחור עדיין. הוא היה מראשי הלהיבה נגד.

26:41 דובר 1 לא רצו להיכנס לשיעורים ולא רצו ללכת לחדרים. תראה, אגב, צעיגר, צעיגר פריילעך. וגריינוב[?] היה איש קשה. הוא לא התבייש מהבחורים והוא טען שהוא לא עשה שום עבירה. הוא אמר לו: לא הלכתי כדי להיות קאפוסטער, בשבילו. הוא רק רצה לראות מקאפוסטער. רצה, רצה לראות מה זה. סקרנות. לא היה כל שום דבר. ככה הלך וזה. סוכות היה פארברענגען, ובאמצע פארברענגען חבר'ה לקחו משקה וזה. ואז שלום אמר לגריינוב, אמר לו: גריינוב, "יש לך אבא, ולאבא יש לו בן אדם שמפריע לו, מציק לו, שטערט. אז היית הולך לבקר את האב-- את האיש הזה? הרי לא היית הולך אליו." זה כל מה ששלום אמר לו. אז רוסטאט נטטוטסיינל וולטסיגי גיינגנצן. באותו רגע גריינוב פרץ בבכי, ולמחרת הוא נכנס ליחידות וביקש מהרבי מהר"ש, מהרבי שמו סעיד[?], הוא ביקש תיקון על העניין שהוא הלך לקאפוסט. אז הוא תפס שהוא עשה משהו לא בסדר. אז מה קרה פה? כל הזמן גריינוב טען לו: מה רע? ברגע שהוא הרגיש שזה מדובר על אבא, מיין טאטע, שהרבי הוא אבא שלי והלכתי שמצער כאילו לאבא שלי. אז, אז, אז הוא תפס את, את גרי"ד על הפה שאגיד לכם. מה היית? זה קשור עם הגוד פוש. הרב, אה, האדמו"ר אומר העניין של "אהב כעת תבינו" בצד צדיקים, הרי מדברים על העניין של "אהבת אבינו" והרגש של חסיד לרבי.