לקוטי אמרים תניא - פרק מ"ב - חלק י"ג

00:00 בדף מאה ועשרים, דף ס"ח עמוד ב', למטה, אנחנו יודעים כמה שורות מלמטה. אה, "וכמאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו". האלטער רבי אומר שכל בן אדם, יהיה מי שיהיה, צריך לקבוע כל יום זמן, ש... האלטער רבי, זמן קבוע וחשוב להתבונן בעניין שהאלטער רבי מדבר בו. להתבונן איך הקדוש ברוך הוא נמצא בכל מקום ושהוא ממלא את העולם, כל העולמות, גם את העולם הזה הגשמי ממש. ושהקדוש ברוך הוא מסתכל, מביט וצופה ובודק ובוחן כל העניינים שבן אדם עושה וחושב ומרגיש, וגם כן את הצעדים שלו גם כן סופר. ועל ידי זה שאדם מתבונן כל יום בעניין הזה, על ידי זה, זה יקבע את היראה בלב שלו לכל היום כולו. ובמשך היום, מה פירוש שזה יקבע לכל היום כולו? שבמשך היום כולו מספיק שאפילו בזכירה בעלמא, לא צריך כל היום להתבונן באריכות. על ידי זה שיהיה זמן אחד ביום שהוא משקיע בזה זמן קבוע, מתבונן בזה, אז אחר כך במשך היום, אז אפילו בזכירה בעלמא, כשהוא הולך ברחוב, כשנמצא באיזשהו מקום או בעסק נייד, אז אפילו בזכירה בעלמא, אז בכל עת ובכל שעה הוא יכול לסור מרע ולעשות טוב בפועל ממש במעשה דיבור ומחשבה. כן. "מאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו", כנ"ל. כאן האלטער רבי מזכיר, האלטער רבי מקשר את זה עם העניין של רבן יוחנן בן זכאי שאמר לתלמידים שלו כנ"ל. מה היה מעשה רבן יוחנן בן זכאי? למדנו על זה בהתחלת פרק מ"א. האלטער רבי הביא שם שרבן יוחנן בן זכאי לפני שהוא נפטר הוא אמר לתלמידים שלו כמה עניינים. כן, הסיפור הידוע שהוא בכה והוא אמר, "איני יודע באיזו דרך מוליכין אותי". כן, וכל

02:16 הסיפור, כל הבכיות. ובין הדברים הוא אמר להם, "הלוואי שיהא מורא שמיים עליכם כמורא בשר ודם". שיהיה לכם יראת שמיים, הלוואי שיראת שמיים שלכם תהיה כמו יראת בשר ודם. ואמר להם תדעו ש"כשאדם עובר עבירה, אומר שלא יראני אדם". מה? אדם עושה עבירה אז הוא אומר שהוא לא רוצה שהבן אדם יתפוס אותו בעבירה. אדם עושה עבירה, הוא מתחבא מתחת לשמיכה והוא חושב שאף אחד לא רואה אותו ו"שלא יראני אדם". אבל הקדוש ברוך הוא רואה אותך. אז ממילא אמר, "הלוואי שיהא מורא שמיים עליכם כמורא בשר ודם" על כל פנים. אז האלטער רבי הביא את זה קודם בפרק מ"א. לגבי מה למדנו את זה? שאמר גם האלטער רבי אמר שם, שם האלטער רבי דיבר על הקשר לבן אדם שלא מצליח לעורר יראת שמיים ממש בליבו. שם האלטער רבי דיבר כמה וכמה דרגות של ראשית העבודה. שכל בן אדם צריך לחשוב על העניינים של יראת שמיים, ואפילו אם הוא לא הצליח לקבל יראה, אמר האלטער רבי, אף על פי כן, עצם העניין שהוא חושב על זה יש לזה מה לעשות. האמונה, על כל פנים. יש שתי מצוות, יש מצוות האמונה, יש מצוות היראה. אז אפילו שהוא מקבל על עצמו עול מלכות שמיים ולא קיבל הרגש של יראה, זה גם כן נחשב למצווה. זה מצוות האמונה. והאמונה... זה גם כן מצווה מהתורה, תרי"ג מצוות. אחרי זה האלטער רבי אמר עוד יותר. לא רק שמקיים בזה מצוות האמונה, אלא שיהיה בזה גם יראה. כי על כל פנים ברגע זה שהוא חושב על העניין הזה, מה שרבן יוחנן בן זכאי אמר ש"מורא שמיים עליכם כמורא בשר ודם". אז הרגעים

04:03 האלה שהוא מתבונן בזה, אז זה פועל עליו באותו זמן שהוא לא יעשה רע לפני הקדוש ברוך הוא. ובמילא זה גם כן, אומר האלטער רבי שם, שזה גם כן נחשב לעניין של יראת שמיים גם כן. נחשב גם כן לעניין של יראה. אז זה, אז זה האלטער רבי כאן חוזר לסיום העניין. זה העניין שאנחנו אומרים פה, שמה? שבכל עת ובכל שעה במשך היום, אפילו כשהוא לא מתבונן באריכות, הוא רק... חוזר על העניין בכל עת ובכל שעה. אז על ידי זה הוא יהיה סור מרע ועושה טוב בפועל ממש. זה מה שרבן יוחנן בן זכאי היה מבאר לתלמידיו, שהסביר שיהיה מורא שמיים עליכם כמורא בשר ודם. העיקר שבפועל ממש הוא נזהר מסור מרע. הסברנו שהוא מתבונן ושהקדוש ברוך הוא מסתכל עליו, אף על פי שזה פועל עליו רק לרגע הזה, אז זה נחשב ליראת שמיים. זה היראת שמיים שעל זה מדברים. עוד מעט נראה עוד את הביאור, אבל זה בכלל הביאור. המשך היום יבוא מהפסוק. "וזהו שאומר הכתוב". עכשיו האלטער רבי מסיים את הביאור שהוא התחיל בהתחלת פרק מ"ב. "וזהו שאומר הכתוב, כי אם ליראה את ה' אלוקיך וללכת בכל דרכיו", שהיא יראה המביאה לקיום מצוות, סור מרע ועשה טוב. עכשיו האלטער רבי חוזר להתחלת פרק מ"ב. כאן האלטער רבי מסיים את הביאור. הרי בהתחלת פרק מ"ב האלטער רבי התחיל במה שהגמרא אומרת, שאומרים חז"ל בגמרא על הפסוק "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך". בהתחלת פרק מ"ב האלטער רבי הביא את הפסוק "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלוקיך". כן. אז הגמרא שואלת: יראה מילתא זוטרתא? הגמרא עונה לגבי

05:57 מי מילתא זוטרתא היא? אז השאלה של האלטער רבי בעיקר הייתה על הגמרא. מה הגמרא אומרת: לגבי מי מילתא זוטרתא היא? הרי כתוב שמעמך. אבל הרי צריכים להסביר גם את הפסוק. על איזה יראה מדבר כאן בפסוק, שהרי זה הגמרא גם אומרת: לגבי מי מילתא זוטרתא היא? אז האלטער רבי כאן עכשיו, אחרי כל אריכות הביאור וכל ההקדמה שהאלטער רבי עשה עכשיו, אז האלטער רבי עכשיו בא להסביר את הפסוק. הוא אומר, הפסוק כאן, "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה", לא מדבר על יראה בדרגות גבוהות. הפסוק כאן מדבר על יראת שמיים שנוגעת לסור מרע ועשה טוב בפועל. מה הראיה? כי כתוב בפסוק "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלוקיך ללכת בכל דרכיו". זה ההמשך של הפסוק. זאת אומרת שהאלטער רבי מקשר "ליראה את ה' אלוקיך" ו"ללכת בכל דרכיו". הכוונה היא לא שני דברים שונים, "ליראה את ה' אלוקיך" ובנפרד "ללכת בכל דרכיו", אלא הכוונה היא שזה דבר אחד. איזה "ליראה את ה' אלוקיך" הקדוש ברוך הוא מבקש כאן בפסוק? הוא מבקש את היראה ללכת בכל דרכיו. יראה שמביאה למעשה בפועל. כמו שדיברנו בשיעור הקודם, יש יראה עילאה, שהבן אדם מתבונן בגודלו של הבורא, ברוממות הבורא, שזה גורם ליראת בושת. זה כבר עניינים של רגש ומדרגה, ולא כל אחד שייך שיתעורר אצלו רגש של בושה מהקדוש ברוך הוא. כאן הרי מדברים על יראה שגורמת לפועל. לא מתבייש, כן מתבייש, אבל פועל ממש. הקדוש ברוך הוא נמצא פה, אז צריכים להתנהג כמו שצריך. לא מצד הרגש שלו, הגודל של הקדוש ברוך הוא, לא מצד הרגש של רוממות, הפלאה ובושה, אלא מצד עצם העניין של זה שהבן אדם מרגיל את

07:51 עצמו להתבונן שהקדוש ברוך הוא, הנה הוא ניצב מולו. אז ממילא לא עושים מה שרוצים. יש בעל הבית לבירה זו, יש עין רואה, יש אוזן שומעת, וממילא צריך להיות זהיר לסור מרע ועשה טוב. מכיוון שכאן הפסוק דורש כזה סוג יראה, שזה היראה שמביאה לקיום המצוות בפועל, אז זה היראה שאפשר להגיד על זה מילתא זוטרתא. והיא יראה תתאה הנ"ל. היראה הזאת, שזה היראה שמביאה למעשה, שגורמת שהבן אדם בפועל ממש יתנהג כמו שהקדוש ברוך הוא רוצה, אז היראה הזאת, זה יראה תתאה הנ"ל. זה יראה תתאה שאדמו"ר הזקן הסביר בפרק למעלה, שזה יראה תתאה, שזה ראשית העבודה ועיקרה ושורשה. ולגבי משה, על זה הגמרא אומרת, מכיוון שכאן מדברים על כזאת דרגה של יראה, על יראה שנוגעת למעשה, שבפועל ממש יתנהג כפי, כפי, כפי הרצון האלוקי, בגלל שהקדוש ברוך הוא נמצא פה. יראה שמביאה למעשה בפועל. אז על זה, כזה סוג של יראה, על זה אומרים שלגבי משה מילתא זוטרתא. אז הרבי מסביר: לגבי משה, היינו דהיינו לגבי בחינת הדעת שבכל נפש מישראל, הוי ליה מילתא זוטרתא היא כנ"ל. על זה אומרים שלגבי משה, מה הכוונה לגבי משה? לא לגבי משה רבנו. משה רבנו הרי, אין מה לומר. הכוונה, המשה שבכל אחד. מכיוון שיש לכל יהודי בחינת משה שבנפשו, ובחינת משה שבנפשו מה זה? זה הדעת, כוח ההתקשרות מצד בחינת הדעת. הרי יהודי, בעצם, זה הדעת שבנפש, ומצד כוח של משה רבנו הוא שייך הרי גם כן ליראה עילאה, הוא שייך גם כן ליראה בדרגות יותר גבוהות, יראה עילאה, יראת חטא, יראת ביטול במציאות, גם לזה אפשר להגיע. ובמילא לגבי הבחינה הזאת, להגיד יראה תתאה, שיהיה רק

09:57 יראה בפועל, סור מרע ועשה טוב, זה מילתא זוטרתא. אם לא היה לנו בחינת הדעת שקיבלנו ממשה רבנו, אז נגיד, אז השאלה היא שאלה חזקה: מה שייך להגיד מילתא זוטרתא? מכיוון אבל שיש לכל אחד משה רבנו, שזה הדעת שיש בנפש, ומצד כוח הדעת יש ליהודי כוח להתקשר לאלוקות ולהרגיש את הקדוש ברוך הוא באופן הכי נעלה גם כן. אלא מה? יש דרגות שבזה צריכים עבודה יותר גדולה. צריכים נפש מזוככת. צריכים הרבה עבודה, הרבה זיכוך, הרבה. אז זה לא מילתא זוטרתא. מה שאין כן יראה תתאה, לגבי בחינת הדעת, לגבי בחינת ההתקשרות שבנפש, מבחינת הדעת, משה רבנו שיש לנו, שיהיה אצלנו יראת שמיים שנוגעת לפועל, סור מרע ועשה טוב, זה מילתא זוטרתא. זה דבר ששייך לכל אחד, יהיה מי שיהיה. שהדעת הוא המקשר מצפוני בינת הלב אל בחינת גילוי במחשבה ממש כידוע. למה לגבי הדעת זה מילתא זוטרתא? שהרי אמרנו קודם בעמוד התניא, בתחילה, בעמוד הקודם, אז הרי הביא שמה מה זה התפקיד של הדעת, כוח הדעת. אחד מהדברים שכוח הדעת פועל, שהוא מקשר את המצפוני בינת הלב. מצפוני בינת הלב זה הרגש שיש לנשמה. בינת הלב זה היראה, עצם של יראת השמיים שיש בנפש של אלוקות. תראה, שזה קשור לחכמה, יראה עילאה, דרגות הרבה יותר גבוהות. והדעת לוקח את המצפוני בינת הלב, והוא לוקח את הקשר של הנשמה לאלוקות, והוא מוריד את זה לפועל ממש במחשבה. זאת אומרת, הוא לוקח את הדבר שזה לא יישאר בנשמה ובאופן אבסטרקטי, אלא שזה יבוא בפועל במחשבה, וזה יפעל עליו ונגיע לפועל. וסור מרע ועשה טוב. ולכן לגבי בחינת הדעת מילתא זוטרתא. זאת אומרת ככה, מה התפקיד של דעת? הרבותא

12:10 זה גם אמר קודם. אתה רואה, הוא חוזר על זה עכשיו בקיצור כדי לסיים את הדיוק פה. למה זה נקרא מילתא זוטרתי? העניין של ספירת הדעת זה, דעת זה עניין של גשר. דעת הוא לא מידה בפני עצמו. אז לכן הרי תמיד מוזכר כל העניין של דעת. התפקיד של דעת זה שהוא puente, גשר, bridge. זה העניין של דעת. דעת הוא לא עניין לעצמו. התפקיד של דעת הוא מתפקד כמו... לכן כתוב שדעת יש לו שורש ומעמד גבוה מכל הספירות, כי הוא גשר. הוא יכול לעשות puente, הוא יכול לעשות גשר, להעביר משני קצוות, מחסד לגבורה, ממידות, כל מיני עניינים. זה מראה שהוא למעלה מהם. לכן הוא יכול לחבר. בגלל שהדעת הוא יותר גבוה מכל הקצוות, לכן הוא יכול לחבר קצוות. זה התפקיד של גשר. גשר, זה המלאכה שיש לגשר. העניין של פואנטה, שיש לו את ה-- הוא יכול לקשר בין שני דברים שהם הפכים, וזה העניין של הדעת פה גם כן, שהוא הגשר. הוא הפואנטה. בין מה? בין הצפון בלב אל הלב, למחשבה ומעשה. זאת אומרת, לקחת את העניין של היראה שנמצאת בפנימיות הנפש של כל יהודי, בפנימיות נשמתו, שעל זה אומרים ״כמטמונים תחפשנה״. יש את זה בפנימיות נשמתו של כל יהודי. יש לו את העניין הזה של הרגש של הקדוש ברוך הוא. וכוח הדעת זה לקשר את הצפון בלב, להביא את זה לפועל, שיהיה לזה במחשבה ודיבור ומעשה, סור מרע ועשה טוב. זה התפקיד של דעת. על זה אומרים שלגבי איש מבחינת הדעת מילתא זוטרתי היא, כי מכיוון שמצד הדעת הוא יכול להגיע גם לדרגות יותר גבוהות, ולכן היראה שמדברים פה כאן, הרי לא דורשים יראה בסיסית,

13:58 יראה של רוממות. דורשים פה רק יראה בפועל. זאת אומרת שהבן אדם בפועל, מצד זה שהנה ה' ניצב עליו, אז יהיה זה יראה וסור מרע ועשה טוב. זה הדבר ששייך לכל אחד ואחד, וזה נחשב למילתא זוטרתי. אז בכללות, לכאורה... אז עד כאן זה חידוש, זה נקודה שהסבירו: אדמו"ר הזקן מתרץ את השאלה בהתחלת הפרק למעלה. למה זה מילתא זוטרתי, העניין של יראת שמיים? אבל לגבי מה שאדמו"ר הזקן מביא כאן את העניין של רבי יוחנן בן זכאי, שלכאורה משמע שהרב רק חוזר על מה שהוא אמר קודם. הוא אומר כנ"ל. זאת אומרת שהרב כאן רק חוזר על מה שהוא אמר בפרק למעלה. כן, זה אותו עניין. אבל אם מסתכלים בתוך, בתוך התניא ולא מתעצלים, לומדים תניא כמו שצריך ובודקים את המקומות, מסתכלים מה כתוב שמה בהתחלת פרק למעלה ומה כתוב פה, אז יש חילוק גדול בין מה שהרב הביא קודם מרבי יוחנן בן זכאי למה שהרב הביא פה מרבי יוחנן בן זכאי. יש חילוק מאוד גדול. ומה החילוק? החילוק הוא פשוט. לפני זה אדמו"ר הזקן הביא את רבי יוחנן בן זכאי, ששם אדמו"ר הזקן דיבר בדרגות. שם אדמו"ר הזקן דיבר בדרגות הכי נמוכות. שם אדמו"ר הזקן רצה להגיד שכל אחד, אדמו"ר הזקן בהתחלת פרק למעלה הרי רוצה להגיד שהעניין של יראת שמיים שייך לכל אחד ואחד. אז אדמו"ר הזקן ניסה להסביר מה זה המינימום של יראת שמיים, מה זה המינימום. התחיל את פרק מ"א, צריך לזכור טוב את מה שהסברנו, ואחרי זה אמר שצריכים להתבונן בהתבוננות הזאת בזמן לפני התפילה, לפני שהוא מניח תפילין, לפני לימוד התורה. ואחרי זה אדמו"ר הזקן אומר: אפילו אם הוא לא התעורר בלב, אפילו אם היה רק במוח, זה גם

15:56 כן טוב. ואחרי זה אומר אדמו"ר הזקן, כל הזמן מנסה להסביר מה זה המינימום מינימום, והמינימום הוא מה שרבי יוחנן בן זכאי אמר. מה זה המינימום של יראת שמיים? שזה פועל בשעת מעשה. אתה חושב שהקדוש ברוך הוא נמצא פה, והנה ה' ניצב עליו, וזה פועל עליך שלא תעשה עבירה, כמו שאתה לא תעשה משהו רע כשמישהו אחר נמצא בחדר, ואתה... וזה שאתה מחדיר לעצמך שהקדוש ברוך הוא נמצא פה, אז זה עוזר לך. אז זה כבר גם כן נחשב ליראת שמיים. כאן אבל האלטער רבי מדבר עוד נקודה. כאן הרי האלטער רבי דיבר אחרי שבן אדם התבונן שעתא דצלותא. זאת אומרת, כאן האלטער רבי מדבר כשבן אדם בהתחלת היום עשה התבוננות שעתא דצלותא, ואז תיקבע בליבו יראה. זה לא כמו שאמרנו שם. שם האלטער רבי דיבר בלי, בלי שעתא דצלותא. בכלל, בן אדם למד פרק מ"א, יודע מה שכתוב בתניא, הנה ה' ניצב עליו, ובמשך היום כל פעם הוא נזכר: הנה ה' ניצב עליו. וזה פועל עליו שהוא יתנהג כמו שצריך. הוא לא יעשה עבירות, הוא יתנהג בסור מרע ועשה טוב, בפועל, כי הוא יודע שהקדוש ברוך הוא נמצא. זה הוא דיבר בפרק מ"א. כאן בפרק מ"ב זה האלטער רבי מדבר יותר נכון. כאן האלטער רבי מדבר שבן אדם צריך לקבוע זמן כל יום, שעתא דצלותא. ואחר כך במשך היום, בכל עת ובכל שעה, יש סור מרע ועשה טוב בפועל מצד העניין של רבי יוחנן בן זכאי. זאת אומרת, כאן האלטער רבי כבר מדבר דרגה יותר גבוהה. כאן ודאי שהפעולה היא פעולה הרבה יותר פנימית. אחרי שבן אדם, אחרי שבן אדם בהתחלת היום ישב והתבונן באריכות העניין של

17:47 כל העניין שדיברנו פה, שהקדוש ברוך הוא נמצא בעולם וכו', הנה ה' ניצב עליו, ולא התבונן בזה באריכות, ואחר כך הוא רק במשך היום חוזר על זה בקיצור, אז ודאי שאז הרושם של הפעולה הזאת, של ההתבוננות הזאת, זה הרבה יותר פנימי, וזה אפשר נחשב למדרגה ביראת תתאה. אז ממילא זה ההבדל בין מה שדיבר קודם, דיבר לפני זה. לפני זה דיבר מה שהזכיר לבד, רק העניין של לחשוב שהקדוש ברוך הוא נמצא פה בלי האריכות של ההתבוננות בהתחלת היום. כאן האלטער רבי מדבר אחרי שהוא התבונן בהתחלת היום באריכות, שאז זו פעולה הרבה יותר פנימית, ולזה מתכוונת הגמרא: יראה מילתא זוטרתי. זאת אומרת, מה שהאלטער רבי אמר קודם בהתחלת פרק מ"א, לאו דווקא שזה מה שהגמרא התכוונה שאומרים שלגביו היא זוטרתי, כי הוא לא עשה שום התבוננות באריכות. מה שאין כן כאן, שהוא עשה התבוננות באריכות בהתחלת היום, וממילא הוא פעל את העניין של דעת והרגשה באלוקות. אלא מה? בגלל זה עזר לו רק בגלל הסברה וסיוע. אז זה כמובן דרגה הרבה יותר גבוהה ממה שדיבר בפרק מ"א. בקשר למה שהאלטער רבי אומר פה, שהדעת זה מקשר ממוחין למידות הלב, ומקשר את החלק העליון של הנפש עם החלק התחתון של מעשה בפועל. אז יש סיפור עם הרבי הרש"ב. שהרבי הרש"ב היה פעם בתרס"ג, היה לו עניין של רפואה והוא היה צריך להתייעץ עם כל מיני רופאים. ויש סיפור ידוע שהרבי הרש"ב נפגש אז גם כן עם הרופא המפורסם שנקרא דוקטור פרויד, שהוא היה אחד מהרופאים המפורסמים בפסיכולוגיה. הרי הוא מפורסם בעולם גם כן, אחד מה-- ראשי מהאלו ש-- ראשי הפסיכולוגיה. אז היה קרוב לדוקטור

19:34 פרויד, והרבי הרש"ב נפגש איתו והוא דיבר איתו כל מיני עניינים, ובין הדברים אז מספרים, הרבי סיפר על זה, שהוא שאל אותו. הרבי מספר את זה גם בהתוועדות, יש התוועדות של הרבי, שם הרבי מספר את כל הסיפור בפרטיות, שהוא שאל את ה-- את ה-- הרופא שאל את הרבי הרש"ב: מה זה חסידות? אז הרבי הרש"ב ענה לו שחסידות זה שהמוח יתחבר עם הלב, לחבר את המוח עם הלב. שהשכל שבמוח יעשה פעולה ברגש שבלב, ושהלב יהיה, ייתן אל המוח, החיבור בין הלב והמוח. אז ההוא אמר לו, הרופא אמר לו: הרי המוח והלב הם שתי קונטיננטות. איך אומרים, יבשות? כל כך, אה? קונטיננטות, אה? אז זה הכול אנגלית. לא, זה זאך ליטוואק. אה, זה שתי יבשות שיש ים הגדול שמפריד ביניהם. אז איך אפשר להגיע? זאת אומרת, איך אפשר שהמוח והלב יתחברו? מוח ולב הם שני עולמות שאליהם הם רחוקים מקצה לקצה. אז הרבי הרש"ב אמר לו: תגיד אורתודוקסי, תגיד ריחוסי, זה תקי. כל העניין של חסידות חב"ד לבנות גשר, לבנות פואנטה, ברידג', שילך מהקונטיננטה הזאת לקונטיננטה השנייה. זאת אומרת מהמוח אל הלב, או לכל הפחות חוטים של טלגרף. פעם לא היה אינטרנט וגם כן לא היה דברים אחרים. אז היה משהו שנקרא טלגרף, טלגרם, שהיו שולחים דרך, היה דרך לשלוח מכתבים דרך טלגרף. זה היה הקשר הכי הכי חדש באותה תקופה. זה היה לפני הטלפון, לפני הכול, טלגרף. אז צריכים לעשות שיהיה גשר או לכל הפחות שיהיו חוטי טלגרף שיחברו את שתי הקונטיננטות. ככה ענה לו הרבי הרש"ב. אז הרבי מסביר שזה העניין של דעת, מה

21:42 שמדברים חסידות, כל העניין של דעת זה הכוונה לעניין הדעת, שזה הקשר הזה שפועל ההשפעה. זה גופא, יש כמה דרגות. יש גשר של טלגרף, זאת אומרת סוגים שונים של השפעה שדיברנו. מלמעלה ללב, שהשכל שבמוח יבוא לפועל ממש ללב, עד שזה יבוא למחשבה דיבור ומעשה שלי. והיום בלילה זה היארצייט של האח של הרבי, ר' ישראל אריה ליב. ויש קשר למה שהרבי מדבר פה, עניין הדעת. יש סיפור מפורסם ששמעתי את זה מהרמזות של שולחן [?]. הוא סיפר, הוא ז-- הוא הכיר את ר' ישראל אריה ליב, הוא הכיר אותו מלנינגרד. ר' ישראל אריה ליב, באותה תקופה שהפרידיקער רבי היה גר בלנינגרד, אז גם הוא היה אז גר בלנינגרד. הוא היה אז, היה שם בלנינגרד, אז הוא היה מגיע לבית של הרבי הרש"ב והיה מתפלל עם החסידים. והיה מגיע כל פעם שהרבי, הרבי הריי"צ סליחה, הרבי הקודם, פרידיקער רבי, היה אומר חסידות. אז הוא היה שמה גם כן, ר' ישראל אריה ליב. יש אפילו שיחה אחת מהשיחות באותה תקופה, שהפרידיקער רבי אומר לר' ישראל אריה ליב יחד עם הרבי. הם שניהם היו שני אחים, היו ביחד. אז הרבי כבר היה אז חתן בהלל. אבל יש שיחה שאומר שהפרידיקער רבי אומר לר' ישראל אריה ליב יחד עם הרבי: אתם מסכנים, רחמנות עליכם שלא ראיתם את האבא, את הרבי הרש"ב. הייתם, היה אז, הייתם נראים אחרת לגמרי. על כל פנים, היו שמה באותה תקופה, הם היו ביחד, שני האחים, הרבי עם ר' ישראל אריה ליב. אז הרבי היה בן אדם יותר סגור. הרבי היה בן אדם שכמעט לא דיבר הרבה, היה יושב ולומד יומם ולילה. אבל הרבי, ר' אריה ליב, ר' ישראל אריה ליב היה

23:37 יותר פתוח, והיה יותר בין החסידים לדבר. יותר אוהב לשוחח, להתראות. היה לו חוש בחסידות מאוד מאוד עצום, אז היו יכולים לדבר איתו על כל מיני נושאים. אז אחד החברים שלו היה ר' נחום גולדשמידט. הוא היה מספר הרבה עליו. הם היו חברים עוד מניקולאי. הם היו באותו עיר, הם עלו. נחום גולדשמידט, ביאורי הרנ"ג על התניא. אז היה להם קשר מאוד טוב. היו מדברים הרבה. על כל פנים, אז גם לענייננו, אז סיפר שהיה פעם אצל הרש"ב, ואז היה מאמר מאוד מאוד קשה שאף אחד כמעט לא הבין את המאמר. מאמר עולמות. ואחרי המאמר כולם יצאו רק עם לא ידעו, לא הבינו, לא זה. ור' שלמה חיים היה כזה מניחוץ. הוא אמר, לא היה מסוגל כל כך. הוא לקח את זה בפשט, תפס את המאמר, ושבוע אחרי זה, אחרי כזה מאמר של עבודה, מאמר, הרבי אמר מאמר, נו, היה מאמר של עבודה. אז החסידים היו שמחים שכולם הבינו את המאמר. זה היה מאמר קל. אבל ר' שלמה חיים, אחרי המאמר, אומר: אחרי כזה מאמר צריכים להתוועד. נו, זה היה ליל שבת. המאמרים היו נאמרים בליל שבת לפני, לפני קבלת השבת. הסדר היה בליובאוויטש, הסדר היה שהמאמרים הרבי היה אומר בזמן של הדלקת נר. אז אחרי, אחרי המאמר ר' שלמה חיים התיישב, ועשו קידוש והתחילו להתוועד. התוועדו כל הלילה. והוא כל הלילה. ומה שמספר, מה היה הנקודה של ההתוועדות, שר' שלמה חיים אמר: "השכלה, השכלה, אבער דעת דאַרף מען". יש השכלות ועוד השכלות, אבל צריך שיהיה דעת. כל העניין של חסידות זה להביא את ההשכלה לדעת, שיהיה עניין של דעת, התקשרות, הרגש התקשרות לעניינים של

25:32 לומדים, שזה יפעל בפנימיות. זה היה הבסיס שהוא חזר על זה עשרות עשרות פעמים באותו לילה. "השכלה, השכלה, אבער דעת דאַרף מען". זה הקשר. למדנו פה.