לקוטי אמרים תניא - פרק מ"ב - חלק י"ב

00:00 כפי שהסברנו, כאן בקטע הזה האדמו"ר בא להוריד את העניין, כל הסוגיה שדיבר בפרקים האחרונים, ולהוריד את זה למעשה. זאת אומרת, כל הסוגיה של יראת שמיים, יראה תתאה, האדמו"ר בא להוריד את זה במעשה בפועל. איך? איך מביאים את זה למעשה? אז האדמו"ר אומר ככה: "והנה כל אדם מישראל, יהיה מי שיהיה". שהרי אין פה, זאת אומרת, אין בזה תנאי. לא צריך להיות הכנה מסוימת, לא צריכים להיות בשום דרגה מיוחדת, אלא כל יהודי, יהיה מי שיהיה. זאת אומרת, העניין הזה שייך לכולם, שייך לכל, לכל הבחינות, לכל סוגי, לכל יהודי, באיזה דרגה שיהיה. כמו שהאדמו"ר אמר קודם, שזה שייך לכולם. "כשיתבונן בזה שעה גדולה בכל יום". אם הוא יתבונן במה שאמרנו קודם, שעה גדולה בכל יום. האדמו"ר עכשיו יגיד בקיצור במה צריך להתבונן. ההתבוננות צריכה להיות בכל יום שעה. זאת אומרת, שכל יום צריכים לקבוע זמן, שעה גדולה. הכוונה שעה חשובה, זמן חשוב, בכמות, באיכות. זאת אומרת, להשקיע בזה זמן מסוים ביום, זמן חשוב כל יום. כמו שהאדמו"ר אמר קודם, שעה רצופה, כמו שדיבר קודם שצריך להיות בזה זמן חשוב של התבוננות. במה צריך להתבונן? אז האדמו"ר אומר: "שהקדוש ברוך הוא מלא ממש עליונים ותחתונים". הקדוש ברוך הוא מלא ממש את העליונים והתחתונים, "בשמיים ובארץ ממש". אז כמו שהסברנו אתמול, לא אתמול, יום שני, עליונים ותחתונים כולל את כל העולמות. עולמות רוחניים, גם עולמות התחתונים זה יכול להיות עולמות רוחניים. אז בכללות הוא מתכוון כל העולמות הרוחניים, וזה גופא עליונים ותחתונים. אחרי זה הוא מוסיף עוד דבר, "בשמיים ובארץ ממש", שזה יותר הולך על הגשמיות. זאת אומרת, לא רק עליונים ותחתונים, אלא אצלנו צריך להיות

02:51 באופן מיוחד, מכיוון שכל המטרה כאן זה להביא ליראה, ליראת, יראה, יראה, יראת שמיים בפועל. זאת אומרת, היראה מזה שהקדוש ברוך הוא נמצא פה, כמו שאנחנו נגיד בהמשך. אז ממילא צריך שהלב שלנו יהיה לא רק הקדוש ברוך הוא מלא עליונים ותחתונים ובכללות ברוחניות, אלא צריכים להוריד את זה בממש, שמיים וארץ ממש, גם השמיים, הארץ הגשמית. "מלא כל הארץ כבודו ממש". אז מה הוא מוסיף, "מלא כל הארץ כבודו ממש"? אז אמרתי לכם בשיעור הקודם שיש בזה כמה פירושים. אבל לכאורה הפירוש הכי קרוב אל הפשט, הכי, לכאורה, הכי מובן, שנגיע כאן בהמשך העניינים, שהאדמו"ר רוצה להדגיש את העניין של הארץ. הרי האדמו"ר כאן, יש כאן שני, יש כאן שני דברים, שני דיוקים. יש כאן שני דיוקים לכאורה. דבר אחד, האדמו"ר לכאורה אומר כאן הרבה פעמים אותו דבר, לכאורה. האדמו"ר חוזר ואומר אותו דבר כמה פעמים: "מלא ממש עליונים ותחתונים, שמיים וארץ ממש, מלא כל הארץ כבודו ממש". מה ההבדל בין דבר אחד לשני? ועוד דיוק יש פה: מה זה ה"ממש" הזה? האדמו"ר חוזר על המילה "ממש" שלוש פעמים. כל פעם אומר את המילה "ממש". עד כדי כך שהאדמו"ר צריך להדגיש את הממש: מלא ממש את העליונים והתחתונים, שמיים וארץ ממש, מלא כל הארץ כבודו ממש. אז באמת שני התירוצים קשורים אחד עם השני. הרי כל הנקודה פה שהאלטער רבי בא להוריד את העניין של יראת שמיים בפועל. כל הקטע הזה מבאר, כמו שאמרנו, האלטער רבי בא להסביר איך כל יהודי שייך לעבודה של יראה תתאה. יראה, לא שזה יראה של רוממות, יראה של בושה. אז זה כבר יראה שמגיעה מאיזשהו הרגש של משהו נעלה. אז זה צריך להיות בעל מדרגה שיש לו חוש ברוממות

04:51 וחוש ברוחניות ועניינים נעלים. אז בזה יש, בזה יש חילוקי מדרגות. לא כל אחד שייך, כמו שהאלטער רבי הסביר גם בהמשך הפרק. מגיעים לכל העניין, מי שייך ליראה, מה התנאים. אבל יראה תתאה זה הרי עניין של ממש. כל העניין של יראה תתאה זה שבן אדם צריך להגיע להכרה של ממש. מה פירוש ממש? שהקדוש ברוך הוא נמצא פה. כאן לא נוגע להבין עד כמה הקדוש ברוך הוא נפלא ומרומם. אנחנו לא אצל עניינים, אלא כאן נוגע העניין שהבן אדם צריך להגיע להכרה ולהרגשה, לתפיסה, שהקדוש ברוך הוא ממש נמצא פה. זה לא בדיחה, זה לא תאוריה, זה לא פילוסופיה. מדברים תכל'ס בפועל, וזה האלטער רבי מדגיש כאן, שההסברה צריכה להיות, בעיקר צריך להיות ההתבוננות בממש. זאת אומרת, ההתבוננות צריכה להיות שזה תכל'ס, הכוונה ממש, שלא מדברים כאן על איזשהו גדלות מופשטת נעלה, אלא הכוונה תכל'ס, ממש. בזה גופא, בממש הזה, יש שלושה שלבים. אז קודם כול הוא מדגיש שיש הקדוש ברוך הוא בהתבוננות, סדר ההתבוננות. אז קודם הוא מתבונן שהקדוש ברוך הוא מלא ממש את העליונים והתחתונים. כל העליונים והתחתונים, שהקדוש ברוך הוא נמצא בכל מקום, וגם בזה הוא מדגיש ממש. זאת אומרת, כל סדר השתלשלות, שהקדוש ברוך הוא נמצא בכל סדר השתלשלות ובזה. אחר כך הוא הולך עוד יותר קרוב. כל המטרה זה לקרב יותר אצל הבן אדם. כך הולך שלב שני. אומר: לא רק עליונים ותחתונים, אלא גם שמיים וארץ גשמיים. לא רק, לא רק רוחני, אלא גם בגשמיות. אז זה עוד פעם, זה עוד, זה עוד פרט ועוד שלב לקרב את זה יותר אל הבן אדם.

06:41 שמיים וארץ ממש. ואחרי זה בזה גופא אומר מלא כל הארץ כבודו ממש. יש איזו הדגשה מיוחדת בעניין של ארץ. הרי כאן הרי אנחנו רוצים יראת שמיים ופה. הרי כאן המטרה זה לעורר את היראת שמיים שיביא את הבן אדם, כמו שהאלטער רבי הולך להגיד בהמשך, לסור מרע בפועל ממש. סור מרע ועשה טוב בפועל ממש. וממילא כאן נוגע בעיקר מה קורה בארץ, כאן למטה בארץ הזו הגשמית. כן, אז אפילו האלטער רבי מוסיף מלא כל הארץ כבודו. זאת אומרת, אפילו שהתבוננת שהקדוש ברוך הוא לא רק שנמצא בשמיים וארץ הרוחנית, הוא נמצא גם בשמיים וארץ הגשמיים. צריכים עדיין להוסיף ארץ, לא רק שמיים וארץ, אלא יש עניין מיוחד. הקדוש ברוך הוא יש לו אינטרס מיוחד: מה קורה כאן בארץ? בארץ, כאן במקום הגשמי של הארץ. אתה אומר שמיים וארץ, אז אתה מדבר תכף גשמיים, אבל יש שמיים וגם כן דברים גבוהים. מה שהאלטער רבי מוסיף כאן עניין השלישי של מלא כל הארץ כבודו, שבארץ הגשמית גם כן כאן למטה, ובכל אחד מהם יש את הממש. זאת אומרת ההרגשה צריכה להיות כל פעם לקרב את זה יותר ויותר בהסברנו את העניין, ולקרב את זה באופן שזה ממש, הכוונה דווקא ממש. וזה בעצם היסוד פה בתניא, להגיע ליראה תתאה, כמו שהסברנו. יראה עילאה, שמה הסברנו, קשור עם הרגש של הפלא ורוממות. ואז אדם ממה הוא מפחד? מה גורם אצלו תנועה של יראה? מה שגורם אצלו יראה זה הפלא של הקב"ה, הרוממות, הגדלות, וממילא אז הוא מרגיש שהקב"ה כל כך נעלה, כל כך גדול, כל כך מרומם. אז איך אני יכול? איך אני לא מתבייש עם ההתנהגות שלי? איך אני

08:35 יכול לעשות דברים שהקדוש ברוך הוא רוצה? יראת בינה זה סוג, זה יראה הזאת זה עניין אחר. שמה הדגש הוא לא כל כך הממש, שמה הדגש יותר על הפלא, על הגדלות, על הרוממות. כאן אבל, כאן היראה זה לא מהגדלות של הקב"ה. כאן היראה זה מזה שהקב"ה נמצא פה. אז כל מה שאני מדגיש יותר את הממש, שהכוונה פה ממש כי הוא נמצא פה, וכאן למטה עוד יותר למטה עוד יותר ממש, אז כל זה מקרב את הבן אדם יותר לעניין שיתעורר אצלו יראת שמיים בממש. יראה תתאה, יראת חטא. זה הנקודה שהאלטער רבי מדגיש פה. אז הרבי ממשיך הלאה: וצופה ומביט. אז כל זה הוא דיבר... אז החלק הראשון שדיבר עד עכשיו הוא דיבר על, על הקב"ה. שהקב"ה הוא איכשהו נמצא בכל מקום ואיכשהו נמצא כאן למטה ובארץ הגשמי כביכול ממש. כן, כל העניין. עכשיו הרבי מתייחס יותר בפרטי פרטיות לבן אדם. אז הרבי ממשיך: וצופה ומביט ובוחן כליות ולב. הקב"ה הוא מסתכל, ולא סתם מסתכל, אלא הדגש הוא של מביט. הבטה זה יותר ויותר בפנימיות. הבטה זה יותר, יותר בהתרכזות, יותר בעומק. זאת אומרת שזה לא סתם כללי, אלא זה בפרטי פרטיות. זאת אומרת שזה נוגע לו. ובוחן כליות ולב, שזה יותר בנגיעה לכלים פנימיים, כליות ולב. מסתכל מה קורה בפנים, מה בן אדם מרגיש ומה הרגשות שלו, מה המידות שלו ובמה הוא חי, איך הוא עושה את הדברים. אחרי זה הוא מוסיף עוד יותר חיצוניות: וכל מעשה ודיבור. הקב"ה הוא מסתכל ובודק גם את הכוחות החיצוניים, הלבושים החיצוניים, דיבור, מעשים. וכל צעדיו יספור. כאן הרבי מוסיף נקודה חדשה שהרבי לא אמר קודם בפרק, הרבי... הכל

10:36 כדי להדגיש יותר את הממש של העניין. וכל צעדיו יספור זה לשון של פסוק שהרבי משתמש בזה פה. וכל צעדיו יספור. הכוונה שהקב"ה לא רק מסתכל מה הבן אדם עושה בתורה ומצוות ואיך הוא עושה את זה, עם איזה רגש, עם איזה כליות ולב, אלא הקב"ה גם כן סופר את הצעדים של הבן אדם. זאת אומרת שאצל הקב"ה נוגע גם כן עניינים של חיים, עניינים חיצוניים. פשט צעדיו יספור, שגם כל פסיעה שאדם פוסע בעולם של חולין. הפסיעה, מה זה עניין של צעדים? זה חיים, עניין חיצוני. אפילו הצעדים. הקב"ה נוגע כל פרט בבן אדם. גם העניינים כמו, נגיד, אפילו נגיד למשל בעבודת ה' אפשר לפרש את העניין של צעדים בעבודת ה', הכוונה כאילו גם ההכנות שאדם עושה למצווה. איך? ההכנה לדבר, לא הדבר עצמו. זה צעדים. הוא הולך לבית כנסת. בשולחן ערוך יש הלכה שלמה איך צריכים ללכת לבית כנסת. הרי מה זה משנה איך אתה הולך לבית כנסת? העיקר זה כשתגיע לבית כנסת תתפלל. לא, יש סימן בשולחן ערוך, הלכה בשולחן ערוך, כתוב מצווה לרוץ לבית הכנסת, וכל העניין. זאת אומרת שגם הדבר הזה הרי זה לא חלק מהמצווה, אבל ההליכה אל הדבר זה גם כן חלק מעבודת השם, וגם זה נוגע לקב"ה. זה פשט כל צעדיו יספור, אחד מהפירושים על כל פנים. זה הקב"ה נוגע גם הצעדים. זאת אומרת גם העניינים החיצוניים שזה לא חלק מהדבר, גם זה נוגע באיזשהו אופן. ויש, יש כאלה שמסבירים כאן סתם זה עניין נוגע בעבודת השם. זה עניין מאוד יסודי. כל העניין הזה של כל צעדיו יספור, זה נקרא. יש זה

12:31 בכלל בעבודה. בעבודת השם יש את המושג. זה לא נוגע... להיות בן אדם זהיר, להיות בן אדם. אצל ירא שמיים, לא רק אצל ירא שמיים נוגע העניין של סור מרע ועשה טוב, מה אסור ומה מותר. אצל ירא שמיים יש בכלל תנועה כללית של זהירות. אז גם דברים שהם לא סור מרע, זאת אומרת, בעצם בכללי הוא בן אדם זהיר. יהודי הוא בן אדם שנזהר בכל צעד וכל פרט, אפילו שהדבר עצמו זה לא קשור לחטא. זה מה שהרבי הרש"ב מסביר באריכות בקונטרס העבודה, פרק ב'. הוא קורא לזה הגבלת החושים. מה זה עניין של הגבלת החושים? אני מסביר את הגבלת החושים, זה לא רק הפשט לא לעשות עבירות, לא להסתכל במקום שאסור להסתכל. הפשט הגבלת החושים זה שהבן אדם בכלל הראייה שלו לא הולכת לכל מקום. אנשים בדרך כלל הם רגילים, הולכים ברחוב וכל הזמן בטבע, לא שהוא מחפש עבירות, לא מחפש שום דבר, אבל בטבע הולכים ברחוב, מסתכלים כאן, מסתכלים שם, עוברות מכוניות, מסתכלים על המטוסים, מסתכלים על הציפורים, על הפרחים וכל מיני דברים. כן, העניין של ירא שמיים זה לא רק שהוא נזהר לא להסתכל כשדבר אסור נמצא ברחוב. דבר שאסור אל תסתכל, אלא בכלל יש לו קונטרול על החושים שלו. לא, מי אומר שצריך להסתכל על כל רעש שקורה ברחוב? הולך ברחוב, הוא הולך, הוא לא מסתכל, הוא לא, לא, הוא לא בודק כל מכונית שעוברת. מה, איזה סוג? מי נמצא שם בפנים או איזה צבע שלו? לא, לא, לא מעניין אותו. הוא מוגדר בחושים שלו. הוא נזהר בראייה שלו. על דרך זה בדיבור. על דרך זה בשמיעה. זאת אומרת

14:31 הגבלת החושים, שהרבי הרש"ב כותב בקונטרס העבודה, מסביר זה היסוד של כל הנושא של ירא שמיים, וזה קשור עם כל צעדיו יספור. זאת אומרת, העניין שהקדוש ברוך הוא נצב על יהודי ומסתכל ובודק, זה לא רק בסור מרע ועשה טוב, אלא גם הצעדים, הצעדים, הכוונה איך הוא הולך, מה הוא עושה, באיזה צורה הוא הולך. גם זה נוגע בעבודת השם. כל צעדיו יספור. יש בגמרא סיפור למשל, סתם זה פרט, זה דוגמה, אבל זה מבטא קצת מהעניין גם. בגמרא יש סיפור שהיה פעם רבי יוסי הגלילי, אם אני לא טועה, שהלך ברחוב והייתה שמה ברוריה אשתו של רבי מאיר, ורבי יוסי הגלילי שאל את ברוריה באיזה דרך הולכים ללוד, משהו כזה, או איזה דרך הולכים לאיזשהו מקום בירושלים, ורצה ללכת לאיזה מקום. הוא שאל את ברוריה אשתו של רבי מאיר. כתוב בגמרא שברוריה נתנה לו בעיטה. כך כתוב בגמרא. היא נתנה לו בעיטה, נתנה לו מכה, ואמרה לו, משהו צעקה עליו. איך זה שאין לו צניעות? ולמה היית צריך להגיד באיזה דרך הולכים ללוד? לא, באיזה ללוד? למה היית צריך להאריך במילים? הרי היא אמרה לו, הרי כתוב אל תרבה שיחה עם האישה, כך כתוב. ברוריה צעקה על רבי יוסי הגלילי. כתוב בפרקי אבות אל תרבה שיחה עם אישה. מה זאת אומרת? טוב, היית צריך לדעת איפה ללכת. היית צריך לשאול. כן, אני מבין. אבל במקום להגיד את זה בארבע מילים, היית צריך להגיד בשתי מילים. זאת אומרת העניין של להיות זהיר אפילו במילים שהבן אדם משתמש, יכול להגיד בקיצור או באריכות, זה גם כן נוגע. זאת אומרת העניין, כשמדברים על העניין של זהירות שצריך להיות בדיבור והמחשבה

16:23 והשמיעה וכל פרט ופרט, אז זה הפשט כל צעדיו יספור. ה-ה-ה-המילים שאדם משתמש, או ה-האופן איך שהוא הולך וכל הדברים, אפילו שזה עצמו זה לא עבירה וזה לא מצווה. אבל זה העניין של הגבלת החושים, שאדם צריך להיות זהיר גם בדברים חיצוניים כאלה. ובמילא אומר האלטער רבי שזה, כל זה זה חלק מההסברה שאדם צריך להתבונן מצד אחד בגדלות של הקדוש ברוך הוא, איך שהוא נמצא בכל מקום, ובזה גופא להדגיש את הממש, את הכוונה בפועל ממש נמצא בכל העולמות ובעולם התחתון ובארץ הלזו הגשמית וכולי וכולי. מצד שני, בגלל הבן אדם הקדוש ברוך הוא מסתכל על כל פרט ובודק ובוחן וכל צעדיו יספור, כל פרט נוגע. אזי תיקבע בליבו יראה לכל היום כולו. זה יפעל אצל הבן אדם, ההסברה הזאת שפעם אחת ביום הוא מתבונן בזה באריכות, אז זה ייקבע בלב, וזה יישאר אצלו קבוע בלב. יראת שמיים על כל היום, לכל היום כולו. כשיחזור ויתבונן בזה אפילו בהתבוננות קלה במשך היום. הוא לא צריך כל היום לשבת ולעשות הסברות. פעם אחת ביום צריך להיות הסברה של שעות, דהיינו, פעם אחת ביום צריך להשקיע בזה משך זמן ממש, כמו שאמרנו עכשיו. אחר כך, במשך כל עשרים וארבע שעות של היום, מספיק רק שהוא יחזור על זה בקיצור. כשיחזור ויתבונן בזה אפילו בהתבוננות קלה בכל עת ובכל שעה, יהא סור מרע ועשה טוב במחשבה דיבור ומעשה. אז זה יפעל עליו שבכל עת ובכל שעה, בכל רגע ורגע וכל מצב, אז הוא יהיה סור מרע ועשה טוב במחשבה דיבור ומעשה, שלא למרוד חס ושלום לעיני כבוד ה' מלא כל הארץ, עם הסיבה שהוא לא רוצה להיות מורד

18:25 במקום, לעמוד לצייר את הקדוש ברוך הוא שנמצא בכל מקום. זה הנקודה של יראת שמיים. הרבי כותב פה במכתב ששאלו מה, יש שתי-- יש שתי שיטות כאן, מה, איפה הולכות המילים ״בכל עת ובכל שעה״? אז אפשר לקרוא בשתי אופנים. אפשר לקרוא ״בכל עת ובכל שעה״ שהולך על קודם: כשיחזור וישים אל לבו את זה, אפילו בהתבוננות קלה, בכל עת ובכל שעה. זאת אומרת, כשבן אדם מתבונן פעם אחת ביום בקביעות, ואחר כך במשך כל היום, בכל עת ובכל שעה שהוא יתבונן בזה, אז זה יהיה סור מרע. אז ״בכל עת ובכל שעה״ הולך על ההתבוננות. באופן אחר זה כמו שאמרנו קודם, ש״בכל עת ובכל שעה״ הולך ללמטה: בכל עת ובכל שעה יהיה סור מרע ועשה טוב, שכל הזמן, כל היום, יהיה סור מרע. יש כאלה שפירשו כך וכך. הרבי טוען שלכאורה זה האופן שזה הולך על-- על אחרי זה: בכל עת ובכל שעה יהיה סור מרע ועשה טוב. מה ההוכחה של הרבי? מצד התניא כאן אין הוכחה, אין הכרעה. יכול להיות, יש את השיחה של הרבי, פסוקים שאין להם הכרעה ואפשר לפרש כך וכך ושניהם נכונים. אבל ההוכחה של הרבי שזה הולך על הלמטה זה מפרק מ״א. מכיוון שבפרק מ״א האלטער רבי גם כן משתמש עם אותו לשון, ״בכל עת ובכל שעה״, ושם הלשון של האלטער רבי חייבים לפרש שמה שהאלטער רבי כותב ״בכל עת ובכל שעה״, ״יהיה סור מרע ועשה טוב״, אז ממילא וכו׳. אז אם ככה גם כאן מה יש לנו? למה לחשוב שכאן האלטער רבי רוצה להגיד משהו אחר? אז גם כאן האלטער רבי חוזר על אותו עניין: בכל עת ובכל שעה יהיה סור מרע ועשה טוב. אז ממילא זה מתאים יותר לפי זה.

20:17 לפי מה שכתוב בגמרא מתאים יותר להגיד שגם כאן הוא מתכוון אותו דבר, שזה הולך על למטה. על כל פנים, מה הנקודה שהרבי מסביר פה? שהרי אנחנו צריכים לעשות פעם אחת ביום באופן רציני, ואחר כך מספיק במשך היום לחזור על זה. על כל פנים, אפילו בקיצור, ברגע שאדם מתבונן בזה פעם אחת ביום באופן קבוע, אז זה נקבע בלב. זה נהיה אצלו, ברגע שאדם מתבונן בזה באופן הזה, הוא מתבונן בזה ממש ממש ומכניס את זה חזק, אז זה נהיה אצלו קבוע בלב שככה זה העניין. לכן אחרי זה במשך היום מספיק רק לחזור על הנקודה. זו הנקודה. אז הוא חוזר בקצרה. זה העניין. אז זה עוזר. זה יכול לעזור על סור מרע ועשה טוב במשך כל היום. לכן הרבי כותב למשל במכתבים, אז יש מהרבי, יש מכתבים שהרבי כותב שצריך להיות התבוננות. אז הרבי כותב שעל פי נגלה אין הבדל בין שחרית, מנחה ומעריב בגלל העניין של כל התפילות. לפי מה שכתוב בגמרא, במשנה, משמע שגם שחרית, מנחה, מעריב אותו דבר. חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת לפני התפילה, גם בשחרית, גם במנחה, גם בערבית. כן, הרבי אומר שלפועל חסידים נוהגים, וכך הרבי כותב, כך צריך להיות המנהג, שלפני תפילת שחרית יהיה באריכות, כמו שהתפילה עצמה היא יותר באריכות. אז גם כן כל העניין של התפילה זה על שכל הגדול צריך יותר הכנה לתפילה. תפילה זה אותה תפילה, אותה שמונה עשרה. אז כמו שאנשי כנסת הגדולה עשו תפילת שחרית יותר ארוך, אז ממילא גם מה שכתוב בחסידות, שאומרים פה שצריך להיות התבוננות בעניינים של גדלות ה׳ וכל העניינים שצריך אדם לעורר יראת שמיים ואהבת השם.

22:06 במקום זה. אז התבוננות באריכות יהיה פעם אחת בבוקר לפני התפילה. כך יוצא שכאן האלטער רבי לא מדבר מתי צריך להתבונן. למשל, הרבי מתכוון כאן, זה לאו דווקא לפני התפילה. זה יכול להיות מתי שזה יהיה. לא כתוב כאן זמן מתי שצריך להיות. יכול להיות בבוקר כשהוא קם. יכול להיות באיזה זמן. אלא מה, אנחנו יודעים שלפני התפילה יותר מסוגל לרצות. הבן אדם בכלל נמצא בתנועה יותר של, של קירוב לאלוקות. אז זה זמן, זה זמן יותר לזה. אבל על כל פנים הרבי כותב בכמה מכתבים שלפני שחרית התבוננות תהיה באריכות, ולפני מנחה, לפני מעריב, שיהיה התבוננות בקיצור, רק קיצור הנקודה של התבוננות, לא צריך להיות התבוננות באריכות. זה נכתב בתניא. מה שהרבי כותב גם בתניא, שפעם אחת ביום צריך להיות שעה גדולה, ואחר כך במשך היום אפילו שהוא חוזר ומתבונן בזה אפילו בקיצור, אז זה יעזור לו שזה יפעל עליו במעשה בפועל, בנוגע לסור מרע ועשה טוב ממש. אני אגיע למה שהרבי כותב פה כמה פעמים את העניין של ממש. אז יש את המשל הידוע שחסידים מספרים על משהו שפעם אחת בן אדם. בן אדם פעם אחת. סיפור. כמה סיפורים. אחד הסיפורים שמספרים שפעם אחת הגיע בן אדם, היה באיזה שהוא שמחה, באיזה משהו, ואז הגיע אליו מישהו ואמר לו שנשרף לו הבית. הבית שלך נשרף באש. אז האדם לא האמין. זאת אומרת, כל הריאקציה הראשונה מה? לא, אתה משקר. אמר לו כן, באמת הבית שלך נשרף, באמת. לא, לא יכול להיות. אומר לו כן, באמת נשרף. וככה כמה וכמה פעמים עד שהוא תפס שזה באמת, אז הוא התעלף. כן.

23:59 אז חסידים אומרים שזה הפשט שאומרים בשחרית אמת ויציב ונכון וכיוצא באלה, חמש עשרה מילים, שזה אדם אומר קריאת שמע והוא מגיע למסקנה שאין עולם, הכל בטל במציאות, ה' אחד וכל זה. ואז: אמת, כן. יציב. אה, כן. לא, לא יכול להיות. ונכון. וככה חמש עשרה פעמים אתה מחזיר את זה עד שאתה רואה. כן, עד שזה נתפס שזה טאקע ככה. זה לא בדיחה, זה ככה, זה הפשט. אבל חסידים, זה העניין של אמת ויציב. אמת ויציב, כתוב שזה העסק של זה בוו״ין, שזה הוו״ין זה החוזק, העסק שלו. כל העניין של אמת ויציב שייך ליסוד. אז הרבי מסביר בליקוטי תורה שכל העניין של אמת ויציב [...] אמת ויציב, כי הנפש הבהמית לא אוהבת. היא לא אוהבת שזה, שזה יתחבר, להתחבר לזה. זה החמש עשרה מילים שאתה אומר, זה כדי להתחבר עם הדבר. טאקע, טאקע, לזה מתכוונים ברצינות. על דרך זה גם כאן, שהרבי אומר ממש, כל הממש הזה זה העניין של ממש. טאקע ממש. הרבי, זה העניין של ממש. שמענו מהרבי כל הזמן ממש ממש, את המילים ממש. שמעו את זה מהרבי הרבה, בפרט בשנים האחרונות. בשיחה אחת היו יכולים לשמוע מהרבי אולי עשרים פעמים את המילה ממש, עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. תגידו מיד ממש. ותגידו לי ממש ממש, הממש הזה זה העניין של הרבי. זה העניין של הממש. הרי זה הראשי תיבות של הרבי, שהשם של הרבי זה ממש. זה לא, זה לא, זה לא, איך אומרים, מקרה שהראשי תיבות של השם של הרבי זה ממש, כי אצל הרבי זה היה הכל ענייני. כל העניין של הרבי זה

25:34 להרחיב, להוריד את העניינים ממש. צריך אבל ממש. ובתניא רואים את זה מאוד חזק, את העניין בתניא. אז הרבי בתניא כל מיני פעמים, אז הרבי מחזיר, מכניס את העניין של הממש. ידוע מאוד שהרבי מביא בשם הפרידיקער רבי שב״ממש״ ישנם שני פירושים: ממש, ממש מלשון ממשות, וממש מלשון ממש. מה זאת אומרת? אז הרבי כותב דברי הרבי בקשר לפרק ב׳, שהרבי כותב בפרק ב׳ בתניא: ״חלק אלוקה ממעל ממש״. מה הפשט ״חלק אלוקה ממעל ממש״? אז יש שני פירושים ממש: ממש חלק אלוקה, טאקע ממש. זה לא, זה לא, זה לא מליצה, זה לא משל, טאקע ממש חלק אלוקה. זה לשון, זה טאקע ממש. ומצד שני, ממש מלשון ממשות, שכאן בגשמיות, זה הגוף הגשמי, זה חלק אלוקה. לא רק בציור, זה טאקע גם בממשות. זה שני הקצוות של הממש. הממש מצד הפירוש והממש מצד ממשות. על דרך זה אפשר להגיד בכל מיני מקומות בתניא שהרבי כותב את המילה ממש, גם כאן הוא גם כן מתכוון לזה. שני הקצוות האלה, טאקע ממש, תיקון טאקע ממש, והוא ממש בממש בהרגשה של העולם הזה, ריבונו של עולם הגשמי. אז זה הנקודה שהרבי מספר לנו כאן בתניא, שצריכים להוריד את זה ממש בסור מרע ועשה טוב. אז התבוננות פעם אחת ביום צריך להיות שעה גדולה רצופה, ואחר כך מספיק שהוא יחזור על זה בהתבוננות קלה, כאילו מחליט בראשו. אז על ידי זה הוא יהיה סור מרע במחשבה, דיבור ומעשה. ההתנהגות של זה העניין של.