לקוטי אמרים תניא - פרק מ"ב - חלק ח

00:03 לפני שממשיכים הלאה, אז עוד עניין שלא דיברנו על זה, מיוסד על הרשימות של הרבי שיש כאן. מה שהרבי אמר כאן קודם, שמיוחדת נפש בגוף, אז זה: ״ויגיעה רבה ועצומה כפולה ומכופלת״. אז הרבי מדייק בלשון ״כפולה ומכופלת״. מה דיוק הלשון ״כפולה ומכופלת״? שהרבי מציין לביאור שהוא עצמו מסביר על המילים ״כפולה ומכופלת״ בפרק ל"ג. בפרק ל"ג גם כן כתוב ״כפולה ומכופלת״, ויש שם ביאור של הרבי. בפרק ל"ג שמה כתוב ״שמחה רבה ועצומה כפולה ומכופלת״. אז הרבי לא כותב מהו הביאור פה, הוא רק כותב: עיין שמה, פרק ל"ג. עכשיו דבר מעניין. חסידים היו מסבירים תמיד, גם בפרק ל"ג, גם פה, יש עוד איזה אולי פעם או פעמיים שכתוב הלשון ״כפולה ומכופלת״. תמיד הסבירו החסידים שהפשט שכתוב ״כפולה ומכופלת״, הפירוש הוא: כפולה זה בכמות, מכופלת זה באיכות. כתוב הלשון ״כפולה ומכופלת״. רוצים להדגיש שזה לא רק בכמות, שמחה יותר גדולה מצד איזו סיבה, שזה בכמות יותר גדולה, כי יש לזה שתי סיבות, לא רק סיבה אחת, אלא גם כן באיכות. זה סוג אחר של שמחה. ככה מביאים שם בפרק ל"ג שהפשט בנוגע לשמחה. עכשיו הרבי מדבר שם על ההסברה שמביאה לידי שמחה, אז הוא אומר ״כפולה ומכופלת״. זאת אומרת, לא רק שיש כאן עוד סיבה, ממילא זה כפול משתי סיבות לשמחה, הן מצד קרבת ה' והן מצד הנחת רוח שיש לקדוש ברוך הוא מזה שיהודי עשה כפי רצונו. אז זה שתי סיבות. אז זה בכמות וגם כן באיכות. השמחה מזה שהקדוש ברוך הוא שמח, זה איכות אחרת. הרבי אבל לא לומד פשט ככה. זה מעניין. הרבי לומד פשט שהפשט ״כפולה ומכופלת״ זה

02:29 ארבעה עניינים. כפולה זה שתיים, מכופלת עוד שתיים. אז הלשון ״כפולה ומכופלת״ פירושו כאילו שהיה כתוב שתיים שהן ארבע. זאת אומרת שיש כאן שתי סיבות לשמחה, ולכל אחת מהסיבות יש גם כן שני פרטים. אז הרבי בפרק ל"ג שמה מסביר את הפשט, שלפי הפשט שמה יש שתי סיבות לשמחה. סיבה אחת זה מצד קרבת ה', שאדם צריך להיות שמח מצד זה שהקדוש ברוך הוא קרוב אליו. כל ההסברה זה בא מצד קרבת ה'. אז ממילא הוא מתבונן שהקדוש ברוך הוא קרוב אליו. זה עושה לו שמחה, וזה גופא יש שני פרטים. מה הם שני הפרטים? קרבת ה' ודירתו אתו עמו. יש כאן עניין של קרבה ויש דירה. שני פרטים. קרבה סתם, ויש דירה, שזה לא סתם קרבה, זה רמה של קביעות. או בלשון אחרת, מתאכסן ודר. יש לנו הלשון בתניא, הלשון מתאכסן ודר. בלשון אכסניה זה שרק נמצא בדרך אגב. אכסניה, אכסניה זה בן אדם שמגיע רק לזמן. דר זה בקביעות. אז זה שני פרטים בעניין של קרבת ה', מתאכסן ודר. ואחר כך זה גם כן הפרט השני, שאומר השמחה בזה שהקדוש ברוך הוא שמח מהעניין של אתכפיא סטרא אחרא ואתהפך חשוכא לנהורא. אז גם בזה יש שני פרטים: אתכפיא ואתהפכא. אתכפיא סטרא אחרא ואתהפך חשוכא לנהורא. אז הרבי משתמש בשתי הלשונות. אז זה שני שמחה, שמחה של אתכפיא. אז ממילא יש כאן ארבעה עניינים. שתיים שהן ארבע. זה הפשט ״כפולה ומכופלת״. ונגיע לפרק מ"ב. הרבי לא מסביר מה הם העניינים, הוא רק כותב: עיין פרק ל"ג. זאת אומרת, הוא מציין לביאור שהוא מסביר בפרק ל"ג. אז לכאורה אפשר לומר לפי המהלך הזה, איפה שהרבי לומד פשט שכפולה ומכופלת זה

04:24 שתיים שהן ארבע, אז לכאורה אפשר לומר גם כן הפשט כאן בתניא, שהרבי אומר שצריך יגיעה רבה ועצומה כפולה ומכופלת. מה זה כפולה ומכופלת? שתיים שהן ארבע. אז יש כאן יגיעת נפש ויגיעת בשר. יש כאן שתי יגיעות, יגיעת נפש ויגיעת בשר. וכל אחד מהם יש גם כן שניים. ויגיעת בשר. מה הם שני העניינים ביגיעת בשר? אז אדמו"ר הזקן מציין, כמו שכתוב לעיל בפרק כ"ט ול'. אז כשמסתכלים בפרק כ"ט ול' רואים שהרבי מדבר על שני עניינים שצריך להיות בהתעוררות תשובה. שני עניינים של הסבר. בפרק כ"ט אדמו"ר הזקן מסביר את ההסבר שצריך להיות מכל העניינים של הנפש הבהמית. אז אדם יש לו נפש הבהמית, יש לו תאוות, ויש עבירות שהוא עשה בעבר שעדיין לא גמר לתקן אותם. כל ההסברים שהרבי מסביר בפרק כ"ט, שמצד העניין הזה נהיה לו שבירת הלב. ואחר כך יש בפרק ל' עוד חשבון, שפל רוח בפני כל אדם, מזה שהוא עדיין לא במדרגת המלחמה איך שצריך להיות ביחס לקל שבקלים, שפלות. אז שם זה שני סוגים של התבוננות. והרבי מסביר שם בביאורים, יש שם ביאור של הרבי בביאורים, יש בפרק כ"ט ול' הרבי מסביר שזה שני סוגים של התבוננות. אחד קשור עם עניינים של קצת מעשיו, אחד קשור לכיוון... רגע, לא משנה עכשיו פרטי הביאור. אז ממילא יוצא שביגיעת בשר יש גם שני יגיעות. יגיעת בשר מחולקת לשניים, ההסברה של פרק כ"ט וההסברה של פרק ל'. זה כפולה. אותו דבר גם כן בנוגע ליגיעת נפש, גם שם יש שני עניינים. זה שהרבי מדגיש כאן בנוגע ליגיעת נפש. אז מה הרבי אומר כאן? גם כאן הוא אומר שני פרטים.

06:29 יגיעת נפש. אחד בנוגע לאיכות, להעמיק ולהתבונן בגדולת ה', והשני בנוגע לכמות, שעות די לו רצופות. אז יש כאן יגיעה באיכות, יגיעה בעניין של העומק, שאדם יתעמק בעניין של גדולת ה', גם באיכות, ויש גם כן יגיעה בכמות הזמן, שזה יהיה שעות די לו רצופות. אז נדמה לי גם כן, היגיעה בנפש זה יגיעה כפולה: יגיעה בקירוב הנפש ויגיעה בזמן. אז נדמה לי מכיוון שגם כאן יש ארבעה עניינים, לכן זה הלשון כפולה ומכופלת. שתי עניינים יגיעת נפש, שתי עניינים יגיעת בשר. כך אפשר לומר על פי הביאור שהרבי מסביר בשיחה. נמשיך הלאה בתניא כאן בפנים, מה שלומדים. רוצה לתקן קודם כול טעות שאני הזכרתי בשיעור הקודם. אני אמרתי בשם הפרידיקער רבי שהוא אומר שהפשט שעות די לו, הכוונה שעה של שישים דקות. אז באמת הפרידיקער רבי לא אומר ככה. אני שמעתי את זה מהמשפיע שלי בישיבה, בשם ר' שלמה חיים קסלמן, והוא היה אומר שזה הפשט שעות די לו. אבל הסתכלתי בשיחה של הפרידיקער רבי שמדבר על העניין הזה של פסח תש"ג. שם הפרידיקער רבי מסביר את הקטע הזה, בשביל שפסח תש"ג זה השיעור תניא של שבוע של פסח. כן, כן. בשביל שפסח תש"ג הפרידיקער רבי מדבר על העניין, על התניא הזאת, והוא מסביר שזה שעות די לו, שזה לאו דווקא שעה של שישים דקות. אבל ככה זכור לי מהישיבה, שהמשפיע היה מספר שר' שלמה חיים היה מדייק ששעות די לו, הכוונה שישים דקות. לכאורה הכוונה היא מתוך הפשטות שהוא רצה להדגיש, של האלטער רבי, מה שהוא רצה להדגיש שעה של שישים דקות, התכוון להגיד שזה שהאלטער רבי מדגיש, כותב כאן שעות, שצריך להיות שעות דיי

08:26 לו, לא אומר שעות סתם. אומר שעות דיי לו, רוצה להדגיש שהכוונה פשוט כאן היא שעות בזמן. זאת אומרת, לא כמו שלפעמים, הסברתי בשיעור הקודם, לא כמו שהרבה פעמים מוצאים את הלשון שעות שהכוונה זמן לא משוער, שאומרים ״יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים״, למשל. אז שמה הפשט שעות זה לא גדר של זמן קצוב, אלא שמה הפשט שעות זה איזשהו, איזושהי תקופה. יכול להיות גם רגע אחד, שייך לכאן רגע אחד. אז שמה לא מודגש שעות בזמן. כאן האלטער רבי בפירוש שולל את זה. הוא אומר שעות דיי לו. אז מובן שהכוונה כאן זה שעות באריכות הזמן. זה מה שרוצה להגיד, אבל לאו דווקא שהוא מתכוון דווקא שישים דקות. יכול להיות פחות, יכול להיות יותר. כי האלטער רבי בעצמו מיד אחרי זה אומר שזה לא... כל אחד זה לא אותו דבר. יש חילוקים, יש כאלה שצריכים יותר זמן, יש כאלה פחות זמן. הנקודה שהאלטער רבי בא להדגיש שהכוונה כאן שצריכים התבוננות לשעות, זאת אומרת הכוונה זה לא שעות, בקיצור שעות, בעניין כמו שכתוב במקומות אחרים, ששעות יכול להיות גם רגע, אלא כאן הכוונה שעות באמת, עניין של שעות בכמות זמן, זמן ארוך, זמן, זמן חשוב. אז ממשיך האלטער רבי הלאה ואומר פה ״שיעור שעה זו״, כאן אנחנו עוצרים, שורה מסוימת בסוף פה המילה כי, ״שיעור שעה זו אינו שווה בכל נפש״. השיעור של השעה הזאת שאמרנו פה זה לא דבר שאצל כל אחד זה אותו שווה. יש נפש... זה לא שווה אצל כל אחד. ״יש נפש זכה בטבעה״. יש בן אדם שיש לו נפש מזוככת, נפש מזוככת. וממילא בגלל שהנפש שלו מזוככת, ״מיד שמתבוננת בגדולת ה׳ יגיע

10:11 אליו היראה ופחד ה׳״. ברגע שהוא עושה התבוננות, אז לא צריך להיות התבוננות ארוכה. ברגע שהוא עושה איזושהי התבוננות בגדולת ה׳, מיד מתעורר אצלו העניין של יראה ופחד ה׳. וכמו שכתוב בשולחן ערוך אורח חיים סימן א׳, אומר שמה השולחן ערוך: ״כשיתבונן שהמלך הגדול מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו, מיד יגיע אליו היראה וכו׳״. כך כתוב בשולחן ערוך. בשולחן ערוך כתוב כשבן אדם קם בבוקר, וברגע שהוא קם בבוקר הוא חושב שלפניו עומד מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ומסתכל איך הוא מתנהג. אז באותו רגע מתעורר אצלו עניין של יראה. אז ממילא זה כתוב בשולחן ערוך. אומר כאן האלטער רבי שמה שכתוב בשולחן ערוך מדובר על נפש זכה, שמה שכתוב בשולחן ערוך שברגע שבן אדם מתבונן שהמלך הקדוש ברוך הוא עומד עליו ומסתכל איך הוא מתנהג, מעורר אצלו עניין של יראה. אז השולחן ערוך מדבר בנפש זכה, נפש מזוככת, שאצלה זה ככה, אבל לא מתכוון לכל אחד ואחד. ״ויש נפש שפלה בטבעה״. יש אבל סוג של נפש אחר, של נפש שפלה. ״בטבעה ותולדתה ממקור חוצבה ממדרגות תחתונות דעשר ספירות דעשיה״. שיש לו נפש שפלה, נפש נמוכה. האלטער רבי מסביר מה הפשט שיש לו נפש נמוכה? אז הוא אומר כאן כמה פרטים. דבר אחד הוא אומר בטבעה. מצד טבע הנפש יש לו נפש שפלה. דבר שני הוא אומר ותולדתה. אז יש כאלה שאומרים שהפשט תולדתה, הכוונה מצד הקידוש ה׳ לאמו. לאו דווקא שזה הפשט הפשוט, אבל יש כאלה שאומרים פשט פה שההבדל בין טבעה ותולדתה, טבעה זה טבע הנפש מצד

12:19 עצמה ותולדתה, זה מצד האמא, מצד האמא, מצד הילוד, מצד אביו ואמו. תראה מה הוא אומר בתניא בהתחלה, שיש את הגן של ההורים, שהקדושה של ההורים משפיעה על הילד, על הלבושים שלו, באיזה אופן זה יהיה לבושים גסים או לבושים יותר מזוככים. אז יש כאלה שרוצים להגיד שזה ההבדל בין טבעה ותולדתה. אפשר להתווכח על כל פנים. אז מה הוא אומר פה? שיש נפשו שפלה בטבעה ותולדתה ממקור חוצבה ממדרגות תחתונות של עשייה. שזה מצד מה? מצד מה הנפש שפלה? בגלל שהמקור של הנפש זה מדרגות נמוכות. הרי אדמו"ר הזקן מביא בתניא פרק ב' שכל הנשמות מגיעות לחכמת האצילות. אבל אדמו"ר הזקן, מצד השורש שלו, זה הנשמה, זה מצד שורשן, מצד שורשן בפרט, שמקושרים לנשיא הדור, שהוא מקשר אותם לחכמת האצילות. אבל מצד השורש שלו זה היינו הך. הדרך היא של ד' עולמות, שזה העניין של השורש שלו, ד' היינו אצילות, בריאה, יצירה, עשייה. אז יש נשמות שנשארים באצילות, שהם אפילו שיורדים למטה הם נשארים בעצם נשמות אצילות ולמעלה וכו'. ויש נשמות שיורדים לבריאה, ויש נשמות שבאים מיצירה, ויש נשמות שבאים מעשייה, ובעשייה גופא יש מדרגה התחתונה של עשייה, שנקרא בלשון תניא במקום אחר מלכות, זה נפש דנפש דמלכות דעשייה או משהו כזה. זאת אומרת הבחינה הכי נמוכה בעשייה גופא, ומלכות דעשייה, ומלכות גופא יש גם כן נפש רוח נשמה, וזה הנפש דנפש דמלכות דעשייה, שזה הנשמות הכי נמוכות. וסוף כל סוף זה נשמה, זה נפש אלוקית, זה חלק אלוקה. אבל בפרט ממש מצד הירידה של השורש שלו, זה היינו הך, אז הוא התלבש בעולם הכי נמוך, בספירה הכי נמוכה, ובמילא הם בבחינת ציפורניים וכו'.

14:13 וכו', שהם מדרגה מאוד נמוכה של סנסיביליות, של הרגש, של רגש, של שייכות, של השתלשלות של אלוקות, ולכן הם לא יכולים להרגיש את העניין של יראת שמיים מיד שמתבוננים בעניין הזה. הוא יכול להתבונן בעניין הזה, אבל בכלל לנהוג ולפעול זה לא פועל על הלב, ובמילא מה הוא צריך לעשות? אז לא, הפשט חד משמעי שאין לו תקווה. אומר אדמו"ר הזקן: לא יוכל למצוא במחשבתו את היראה כי אם בקושי ובחזקה. הוא לא יוכל למצוא במחשבה שלו את היראה, כי אם בקושי ובחזקה. הוא צריך לעבוד מאוד קשה, בקושי ובחזקה, עם הרבה קשיים, עם הרבה התחזקות. הוא צריך להיות עם הרבה תוקף, התמסרות לעניין, עד שיוכל להרגיש את העניין של היראה. כמובן, האמת היא, קודם כול, לפני שמסבירים, האמת היא שהנקודה הזאת שהרב אומר פה, אז מסתכלים בשולחן ערוך, מאוד מעניין. במהדורא קמא אדמו"ר הזקן לא מביא את זה. רק במהדורא בתרא רואים שאדמו"ר הזקן הוסיף את כל העניין הזה שהוא כותב פה. במהדורא קמא של השולחן ערוך, הרי יש לנו בשולחן ערוך את שני החלקים בד' פרקים האלה, הד' פרקים הראשונים של שולחן ערוך. הרי יש מהדורא קמא, מהדורא בתרא מאדמו"ר הזקן. אז במהדורא קמא שאדמו"ר הזקן כתב קודם, אז הוא כותב רק את הדבר הראשון, שמיד שמתבונן בזה שמלך מלכי המלכים ניצב עליו, מיד תיפול עליו יראה. זה כתוב במהדורא קמא. במהדורא בתרא, מסתכלים שם, אדמו"ר הזקן מביא את כל האריכות שמביא כאן בתניא. הרי ידוע שמהדורא בתרא אדמו"ר הזקן כתב כבר גם על פי קבלה וגם כל מיני עניינים שם, שאדמו"ר הזקן הוסיף חידושים בהלכה, שזה מצד גם כן על פי תורת הסוד. אז שם רואים במהדורא בתרא שאדמו"ר הזקן כותב באמת שיתבונן במלך מלכי המלכים הקדוש ברוך

16:11 הוא שניצב עליו, מיד תיפול עליו יראה, ואם זה לא מגיע ליראה, אז אדמו"ר הזקן כותב שם שהוא יאריך ויתבונן באריכות בזה, וגם כן יעשה תשובה. זה מה שאדמו"ר הזקן עכשיו הולך להמשיך, שצריך להיות גם כן עבודה עם חטאיו, שאתה תראה. אז אפרופו מזה אנחנו רואים כבר במהדורא בתרא, אדמו"ר הזקן מוסיף את כל האריכות שכותב פה. למה הסיבה שבמהדורא קמא מלכתחילה לא כתוב כל העניין הזה? אז פשוט צריכים להגיד שהשולחן ערוך נכתב איך שהעניינים, השולחן ערוך נכתב איך שהעניינים הם למיטב. השולחן ערוך נכתב איך שצריך להיות. יהודי צריך להיות במדרגה כזאת שאם מתבונן בעניין של מלך מלכי המלכים ניצב עליו, צריך לפעול עליו. כן, זה שיהודי מתבונן וזה לא פועל עליו, אז זה, זה, זה בעיה. זאת אומרת שהוא חולה, יש לו, יש לו מחלה, וזה, זה חסידות. זה בפועל, זה עבודה שמסבירים מה עושים כשהדברים לא הולכים כמו שצריך. אבל מצד העניין איך שצריך להיות על פי תורה, על פי תורה העניין זה שבן אדם קם בבוקר וסוגר את העיניים או פותח את העיניים, איך שיהיה, והוא חושב שמלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא נמצא לידו ובודק את המעשים שלו, חייב להתעורר אצלו עניין של יראת שמיים. אפרופו נגיע למה שאדמו"ר הזקן כותב פה. יש שתי נקודות שצריכים להסביר. דבר ראשון, זה מגיע למה שאדמו"ר הזקן כותב פה, שלא יוכל למצוא במחשבתו היראה. נפשו שפלה בטבעה ותולדתה לא תוכל למצוא במחשבתו היראה. אז צריכים להסביר פה, שלא לעשות טעות שהכוונה כאן זה לא להשגה, זה לא חיסרון בעבודה. לא מדברים כאן על עניין של מוח. יכול להיות בן אדם שיש לו ראש טוב ויש לו הבנה טובה והוא יודע

18:11 חסידות טוב, וגם כן מסביר גדול חסידות. לא חסר לו בהסבר, בהבנה והשגה. כאן האדמו"ר לא מדבר בעניין של שכל, נפש שפלה בטבעה. הכוונה, יכול להיות בן אדם חכם, יודע ללמוד הרבה מאמרי חסידות. כאן מדברים על האלוקות של הדבר, לתפוס את האלוקות שבדבר. אתה יכול להגיד מאמר דא"ח בחסידות ולהסביר את כל ההבנה וההשגה של העניין. אבל זה אצלך כמו פילוסופיה. כמו שלומד עניין בנגלה, אז יכול ללמוד גם עניין בחסידות. אתה יכול להסביר, יודע להסביר ולהבין את כל ההסבר, אבל כאן מדברים למצוא את האלוקות, שלא תוכל למצוא במחשבתך האלוקות. הכוונה לתפוס את האלוקות שבדבר, ההרגש הרוחני. מה שפועל את היראת שמיים זה לא ההסבר של המאמר, ההבנה בעניין. מה שפועל את היראת שמיים זה להרגיש את האלוקות של הדבר. אתה יכול להתבונן שמלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. מה פירוש מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא? מה פירוש מלא כל הארץ כבודו? ולהתבונן בממלא כל עלמין ובסובב כל עלמין. ואז עשינו סובב ולכאורה אלוקים. ולהתבונן בכל זה באריכות, הביאורים, כל המשלים והביאורים וההסברים של החסידות. ואף על פי כן זה לא יפעל כלום, כי יש לו נפש שפלה והאלוקות, האלוקות שבדבר, ההרגש הרוחני לא תופס אצלו, וזה עניין אחר לגמרי. בן אדם יכול ללמוד הרבה מאמרים והאלוקות לא נתפסת אצלו. לעומת זה יכול להיות אחד שהוא לא יודע חסידות. לא, לא, אין לו הרבה הבנה והשגה וכל המידות. אבל עניין זה בא עם האלוקות, זה פועל אצלו. זה, זה. הוא מרגיש את האלוקות שבדבר. זה עניין אחר לגמרי. זה ההרגש הרוחני שבזה. זה מה שלמדנו קודם בהתחלת הפסקה, שהרב כיפה. מה שמקבלים מפי רבנו. העניין של

20:00 הדעת, שזה ההרגש הרוחני. חיים באלוקות בדבר. לא כל כך ההשגה וההבנה, אלא החוש הרוחני שבזה. אז על זה אומרים שיש נפש זכה בטבעו, שמיד שהוא שומע דבר חסידות, מיד שהוא מתבונן בעניין בעצמו גם כן, אז מיד מתעוררת לו העניין של יראה. זאת אומרת הוא מרגיש את האלוקות שבזה, וממילא זה פועל עליו העניין של יראת שמיים. ויש אחד שאפילו שמע דבר חסידות ויודע על דבר חסידות, אבל כדי למצוא את האלוקות, שזה יתפוס אותו, אז זה הוא צריך ריבוי עבודה ויגיעה בעבודה בעצמו. ריבוי, ריבוי עבודה ויגיעה, וקושי וחוזקה. זה עניין אחד. חביבי, יש כאן עוד עניין. אני אקרא עוד שתי שורות, לכן... ובפרט, ממשיך האדמו"ר ואומר, ובפרט זה שאנחנו אומרים שנפש שפלה בטבעו, אז אצלה זה לוקח יותר זמן, יותר יגיעה, יותר עבודה ויגיעה. אומר האדמו"ר: ובפרט אם הוטמא בחטאת נעורים. בפרט אם חוץ מזה שיש לו נפש נמוכה, יש לו גם כן עניין של חטאת נעורים. כן, הוא נכשל בעניינים של חטאת נעורים. חטאת נעורים הידוע זה העניין של זרע לבטלה וכיוצא בזה. אז ממילא מצד העניין של חטאת נעורים, הרי ידוע שזה פועל על הבן אדם, על המוחין. כן, אז האדמו"ר מסביר בתניא באגרת התשובה שהעניין של חטאת נעורים, זרע לבטלה, זה פוגם במוח בפרט. מה פירוש פוגם במוח? בפרט הזה שבמוח. העניין של האלוקות, המוח, ההרגש, החלק הזה במוח שיכול לתפוס את הרוחניות של הדברים, תפיסה של האלוקות של העניין, שמה זה נפגם על ידי חטאת נעורים, וממילא מתגשם אצלו המוח, וממילא האלוקות לא נרגשת אצלו, ובמילא הוא צריך הרבה יותר יגיעה. שהרי העוונות מבדילים. העניין של ה... זה

22:12 העבירות. זה כתוב, זה בספר חסידים, סימן ל"ה. שם הספר חסידים הוא מאריך בעניין הזה. איך ששם כל הלשון הזה זה כמעט מילה במילה מהספר חסידים. כל האריכות. כן, לכן שם כתוב כל העניין הזה. אז ממילא הוא צריך עוד יותר יגיעה. אז ממילא יש לו שלוש דרגות. יש נפש זכה שמיד שהוא מתבונן, גם הוא צריך שיעור כדי לו, אבל על כל פנים הוא לא צריך הרבה קושי וחוזקה, וכבר תופס את האלוקות שבזה. יש נפש שפלה בטבעו, וצריך בקושי וחוזקה עם הרבה התאמצות כדי להגיע לזה. ויש את העניין של חטאת נעורים, שזה עושה את זה עוד יותר קשה. על כל פנים, מכל מקום, בקושי וחוזקה שתתחזק מאוד מחשבתו באומץ ויגיעה רבה ועומק גדול להעמיק בגדולת ה' שעה גדולה, כי על ידי זה שהוא אפילו בן אדם שיש לו את כל החסרונות ההם, גם נפש שפלה, גם החטאת נעורים, כל העניינים האלה, אבל בכל זאת האדמו"ר מבטיח לו שאם הוא יתאמץ ויתייגע ויגיע ליגיעה גדולה בעניין ובעומק גדול להעמיק בגדולת ה' שעה גדולה, בוודאי תגיע לו על כל פנים היראה תתאה הנ"ל. כן, על כל פנים, אומר האדמו"ר, היראה תתאה תגיע לו בוודאי. שעליו אנחנו מדברים פה, על העניין של יראה תתאה, שזה מילתא זוטרתי. אז מכיוון שזה בוודאי, לכן זה מילתא זוטרתי. זאת אומרת, יש לנו את כל הכוחות של משה רבנו, שמצד זה זה שייך לכל אחד ואחד, וצריכים יגיעה רבה ועצומה מצד כל הסיבות שאמרנו פה. אבל, אבל אנחנו מובטחים, וזה ברור וזה ודאי, שעל ידי יגיעה רבה ועצומה על כל פנים ברור שהוא יגיע ליראה תתאה בגלל שיש

23:46 לנו את המסירות נפש של משה רבנו, כמו שהסברנו קודם. נקודה שרציתי להגיד, אשאיר את זה לשיעור אחר. רק סיפור, לסיים עם סיפור אחד. אומרים על שניים, מספרים כדי להבדיל את ההבדל הזה שאדמו"ר הזקן מחלק בין נפש זכה לנפש עבה. כן, אז היו אומרים על שני תמימים בתור דוגמה, שני תמימים שלמדו בליובאוויטש. היו שני תמימים בליובאוויטש שהיו אומרים שזה החילוק ביניהם. היה תמים אחד שקראו לו דוד הורודוקער, והיה תמים אחר, דוד הורודוקער, אחד מהתלמידים בליובאוויטש, רבי דוד קיבמן, סבא של כל משפחת קיבמן שיש היום בעולם. והיה חסיד אחר שקראו לו ר' שילם, כן? אז היו אומרים החילוק בין דוד ושילם, ששניהם היו עובדים מאוד גדולים בליובאוויטש, הם היו בעלי עבודה גדולים והיו יושבים שעות מתפללים באריכות. אפילו הרבי אמר על דוד הורודוקער שעם דוד הורודוקער הוא שילם את הקרן של ליובאוויטש. זאת אומרת שהוא היה הקפיטל של התלמידים, כבר שילם עם דוד. דוד היה, היה במדרגה מאוד גדולה, ולאידך גיסא גם שילם קוראטין, מספרים עליו הרבה סיפורים, כן? שהרבי הרש"ב נ"ע היה מאוד מפליא את שילם קוראטין. יש כמה מכתבים, כותב עליו דברים גדולים, כן? אז שניהם היו באריכות. כשנפטר שילם, נפטר מוקדם. שניהם נפטרו צעירים. שילם נפטר עוד לפני הרבי הרש"ב נ"ע, נפטר בגיל מאוד צעיר, והרבי הרש"ב נ"ע אמר עליו שהוא היה, היה אַ לייב אין עבודה, משהו כזה. הוא היה אריה בעבודה. איך שיהיה, אז שניהם היו בעלי עבודה. אז החילוק ביניהם שדוד הורודוקער היה מתבונן בחסידות לפני התפילה, היה יושב, העיניים שלו היו פתוחות, כן? היה יושב עם עיניים פתוחות והוא היה יכול לשבת ככה שעות ואפילו לא שם לב ששום דבר לא מפריע. יכול להיות

25:43 שבזאל יהיה בלגן, בחורים, מה שיהיה, הוא היה יכול. העיניים שלו היו פתוחות אפילו. ואף על פי כן הוא היה מונח בעניין של חסידות. זאת אומרת היה לו את היכולת להתנתק במחשבה שלו לגמרי בלי, בלי בעיות. עד כדי כך מספרים סיפור שלם שהרבי הרש"ב נ"ע, כבר היה איזה לוויה וגם הרבי הרש"ב הלך ללוויה והיה בלגן שלם. כל הישיבה הלכה והייתי אז בקליניק. הם חזרו, נכנסו לזאל והוא עדיין ישב מתפלל. הוא היה יושב מתפלל, העיניים שלו היו פתוחות, והרבי הרש"ב נכנס ונעמד להסתכל איך הוא מתפלל, והוא לא שם לב שום דבר. לא לבלגן ולא לרעש ולא שהרבי הרש"ב נ"ע הסתכל איך הוא היה. אף תפילה, לא כלום. אז הרבי הרש"ב נ"ע אמר על זה איזה ביטוי שאני לא זוכר עכשיו מה היה הביטוי, אבל אמר איזה ביטוי מאוד נפלא, כאילו שזה מה שהוא התכוון בתומכי תמימים. אחרי זה היה כבר שילם. שילם היה הפוך. שילם היה בחור שבשבילו כדי להתבונן בחסידות היה צריך להיות במקום סגור, מקום שלא יהיה בלגן. כל רעש היה מפריע לו. עד כדי כך שהוא בשעת אמירת, כשהרבי הרש"ב היה אומר את המאמר, אז, אז, אז בנו בשבילו מקום מיוחד כדי שלא יצטרך להתאמץ, כי הוא היה מהחוזרים. כן, אז כדי שהוא יוכל לחזור ולזכור את המאמר היה צריך להיות שלא יהיה שום, שום דבר שיפריע לו. פשוט כדי לחשוב חסידות אז היה צריך להתרכז בריכוז עם הרבה הרבה התאמצות. כן, אז שניהם היו, הגיעו למדרגות מאוד, מאוד בעבודה. אז היו אומרים שדוד הורודוקער הוא זך בטבע. דוד הורודוקער היה נשמה זכה בטבעה. הוא היה צריך להתבונן בחסידות ולהגיע להצלחה של ריכוז, הלך מהר,

27:26 אבל אצל שילם הוא היה להיפך גמור. הוא היה בעל בשר והיה לו, הכל היה הפוך, חסידות, ריכוז. אבל הוא עבד על עצמו והגיע, בסוף הגיע לבסוף, עד שהגיע למדרגות מאוד, מאוד. ושילם אפילו הוא היה אחרי זה, אחרי זה בליובאוויטש הוא היה אחרי זה כל העניין, כל ה, כל המדרגות. אז זה הנקודה שהרב מדבר כאן על שתי המדרגות האלה.