לקוטי אמרים תניא - פרק מ"ב - חלק ו

00:00 הרב דיבר פה על שלושה עניינים. שלושה עניינים בקשר לעניין הדעת. מה אנחנו מקבלים ממשה רבינו? דבר ראשון אדמו"ר הזקן דיבר, שמשה רבינו, בגלל שהוא היה נשמה, רעיא מהימנא, בחינת הדעת, דעת עליון, אז משה רבינו המשיך בכל הנשמות שבכל הדורות, מכניס בהם את עניין הדעת באלוקות. מה פירוש הדעת באלוקות? שיהיה להם הרגש באלוקות. כל העניין הדעת שיש באלוקות, שזה המקור של כל המידות, מקבלים את זה ממשה רבינו. אחר כך אדמו"ר הזקן אומר שיש עוד עניין, שזה מקבלים מכל רב ורב וכל צדיק וצדיק בדור שלו, שזה עובר דרך הניצוצות שמתלבשים בגוף והנפש של הרבי. על ידי זה מקבלים שהם מלמדים לנו דעת, מלמדים לנו עניינים של ידיעת אלוקות, ועל ידי זה יכול לבוא הולדת המידות, שהדעת מביא להולדת המידות. וגם זה מקבלים על ידי משה רבינו. אבל באיזה אופן משה רבינו משפיע את זה? על ידי כל אחד מישראל שיש בכל דור ודור. אחר כך הוא מביא דבר השלישי. שיש עניין של עיקר הדעת. מה זה עיקר עניין הדעת? לא מה שמקבלים ממילא, אלא מה שאדם בכוח עצמו ויגיעותיו מתייגע, ויגיעה וחזק ואמץ הלב, ומתייגע בעצמו לקשר את המחשבה שלו, את הדעת שלו באלוקות, עד שנהיה אצלו העניין באופן כמו שהוא רואה את הנראה. נהיה אצלו דבר ממש אמיתי, כאילו שהוא רואה את זה. וזה עיקר עניין הדעת. כאשר אדם על ידי היגיעות מגיע לעניין של התקשרות באלוקות כמו שמקושר בדבר הנראה. זה מה שלמדנו עד עכשיו. מחזיק בדף מאה ושמונה עשרה אות ב', בשורה המאה עשרים ושלוש, אחרי י"ג. אומר אדמו"ר הזקן: "וכח זה ומדה זו". תביא עוד רגע. "וכח זה ומדה זו לקשר

02:59 דעתו בה'". הכוח הזה, המידה הזאת, לקשר את דעתו בה'. אז מה פירוש כוח זה ומידה זו? אז עכשיו כוח זה זה הכוח של הבן אדם להעמיק את הדעת שלו בכל הסביבה. כאשר אדם יש לו את הכוח ואת האומץ ואת ה--, כמו שאמר, חזק ואמץ הלב, להכניס את עצמו, להשקיע את עצמו, לקשור את עצמו בעניינים של אלוקות. זה נקרא כוח זה. ומידה זו זה עצם המידה, מידת הדעת. זאת אומרת, כוח זה הפעולה של הבן אדם. הבן אדם מכניס את עצמו ותוקע את עצמו בכל כוח. מידה זו זה המידה שנולדת מזה. מידת הדעת, מידת ההתקשרות. "וכח זה ומדה זו לקשר דעתו בה' יש בכל נפש מישראל". גם זה יש לכל יהודי. "ביניקתה מנשמת משה רבינו". אומר אדמו"ר הזקן חידוש, שאפילו העניין הזה, אפילו הכוח הזה שאמרנו, העניין השלישי, מה שאדם צריך לעשות בכוח עצמו ולקשר את עצמו באלוקות על ידי היגיעות, גם זה מקבלים על ידי משה רבינו. זאת אומרת, גם כוח הדעת, מה שנובע מצד היגיעה של האדם, יכול לקשר את עצמו, נתקע בתוך עולם בעניינים של אלוקות ומתקשר בעצם, שזה נהיה אצלו דבר אחד. גם את זה מקבלים מיניקת נשמת משה רבינו. "רק מאחר שנתלבשה הנפש בגוף צריכה ליגיעה רבה ועצומה כפולה ומכופלת". אז גם כוח הדעת, גם זה מקבלים על ידי משה רבינו. אבל אתה חושב, מכיוון שהנפש נמצאת בגוף, אז ממילא יש את ההסתרה של הגוף שמסתיר על הנפש. לכן צריכים יגיעה רבה ועצומה, כפולה ומכופלת. יגיעה רבה זה בכמות, ריבוי בכמות. עצומה זה באיכות. זאת אומרת, האיכות והרובד, העניין כפול ומכופל. הכוונה מה שהרב יגיד עוד מעט,

05:26 העניין של יגיעת נפש ויגיעת בשר, שצריך להיות יגיעה רבה ועצומה הן מצד הנפש והן מצד הבשר. על כל פנים, על זה אדמו"ר הזקן אומר עכשיו. זאת אומרת שמצד אחד אנחנו מקבלים את זה ממשה רבינו. מצד אחד אדמו"ר הזקן הסביר שהכל זה מילתא זוטרתי היא, שאנחנו מקבלים את זה הרי ממשה רבינו. מצד שני אומר אדמו"ר הזקן שזה הכל מצד הנפש, אבל שהנפש כלואה בגוף וממילא הגוף מסתיר על הנפש. אז זה לא הקשה שאנחנו צריכים לעשות משהו חדש שאין לנו. מצד אחד אדמו"ר הזקן מסביר לנו, זה שתי הנקודות שאדמו"ר הזקן בא להסביר פה בפרק הזה. מצד אחד אדמו"ר הזקן בא לגלות שלא צריכים לעשות כאן משהו חדש. בעצם כל יהודי שייך שיהיה לו יראת שמיים, ולא רק כל יהודי שייך ליראת שמיים. זה שיראת שמיים מילתא זוטרתי היא לכל יהודי, זה מילתא זוטרתי היא. זאת אומרת, בערך עבודת השם זה עבודה ששייכת לכל אחד ואחד. יש לו את זה. למה יש את זה לכל יהודי? בגלל שיש לנו דעת, ובדעת גופא יש לנו את שלושת העניינים בדעת. את הדעת שמקבלים ממשה רבינו, כל העניין של הרגש באלוקות, גם את הדעת שמקבלים על ידי כל רב ורב בדור שלו. אז ממילא יש לנו גם את דרך החסידות, את הדרך, את הדרך שכל רב בדור שלו מוסר את העניינים של אלוקות לפרט הדור הזה. וגם יש לנו את הכוח של משה רבינו לעבוד על עצמנו ולהזדקק לשמו כמו שצריך. אז גם זה מקבלים ממשה רבינו. זה מצד אחד. כי דרך זה צריך להיות עמל ויגיעה בכוח עצמי. למה? הרי הלא הכל מקבלים ממשה רבינו. אז מה צריך עמל ויגיעה? אז על זה אדמו"ר הזקן מסביר: מכיוון שיש הגוף שמסתיר על העניינים של

07:11 הנפש, אז צריך להיות עבודה ויגיעה כדי להוריד את כל ההסתרים שמעמעמים, ואז מתגלה מה שיש לנו בעצם. בעצם הנקודה הזאת, זה כל הנקודה. אפשר להגיד, התחלנו להסביר את זה באחד השיעורים הקודמים, שהנקודה הזאת, שני הקצוות האלה שאדמו"ר הזקן מסביר פה, זה היסוד של החידוש של אדמו"ר הזקן וכל העניין של חסידות חב"ד, כי זה היה נקודת המחלוקת של אדמו"ר הזקן עם כל תלמידי המגיד. מה היה המחלוקת של אדמו"ר הזקן עם תלמידי המגיד? הרי אמרנו. אדמו"ר הזקן ותלמידי המגיד טענו שני דברים. דבר ראשון, הם טענו שהעבודה זה לא בעניין הדעת. העבודה זה בעניין האמונה. ישנם שני נקודות שזה החידוש בין אדמו"ר הזקן לכל תלמידי המגיד, לחברים שלו. אצל שאר תלמידי המגיד התנאי היה שעיקר העבודה של השם צריך להיות דווקא בעניין האמונה. אמונה פשוטה, בלי חכמות, בלי... אמונה פשוטה מעוררת האמונה הפשוטה. האלטער רבי אומר: לא, דעת. בעיקר עבודה, אמונה לא, וזה לא צריך להיות עבודה. אמונה יש לכל יהודי, מאמינים בני מאמינים. העבודה צריך להיות להביא את האמונה בפנימיות, שזה נקרא בלשון התניא עניין של דעת. זה דעת, עם כל הביאורים בדעת שאמרנו כך. זה מצד אחד. הנקודה השנייה, שאצלם את האמונה הפשוטה מקבלים את זה מהרבי והצדיק. על ידי זה שאתה מתקשר לצדיק ואתה מאמין בצדיק, אז הצדיק מחזיר לך את האמונה בתמימות. לא צריכים יותר מזה. האלטער רבי אומר: לא. קודם כול, מהצדיק מקבלים לא רק אמונה, מהצדיק מקבלים גם דעת. האלטער רבי גם כן מודה שהעניין הזה צריכים את הצדיק. זה יסוד דרך חסידות, שצריכים להגיע לצדיק. יש עניין של משה רבנו ומשה רבנו בכל דור ודור, ודווקא על ידי התקשרות לצדיק, ״ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו״, ״אנכי עומד בין

09:18 ה׳ וביניכם״, שדווקא על ידי הצדיק מקבלים את כל ההשגות ואת כל ההשפעות. החילוק הוא שהאלטער רבי מוסיף פה. דבר ראשון, ממשה רבנו מקבלים לא רק אמונה, גם דעת. דבר שני, אבל לא מספיק התקשרות לזה. חייב להיות עבודה ויגיעה ביגיעת נפש וביגיעת בשר. היראה, הרי יש לך את זה ממשה רבנו. אז האלטער רבי בא ומסביר פה: יש, נכון, מקבלים ממשה רבנו, אבל יש הרי העניין של ההעלם וההסתר של הגוף והנפש הבהמית, וזה הרבי לא מוריד לך. זה כל אחד צריך לעשות על ידי עבודתו ויגיעה, ויגיעה רבה ועצומה, כמו רוח... להוריד את ההסתרה של הגוף ונפש הבהמית כדי שנהיה כלי לעניין הדעת שמקבלים ממשה רבנו. זה הסיפור הידוע שהיה עם ר׳ יואל מקלצק, האלטער רבי, ר׳ שלמה מקרלין. שר׳ שלמה מקרלין היה אצל האלטער רבי, ואחרי זה הוא רצה לקחת את ר׳ יואל מקלצק. ומה היה הוויכוח של האלטער רבי עם ר׳ שלמה מקרלין? הוויכוח היה על שלושה עניינים. האלטער רבי דרש מר׳ שלמה מקרלין שלושה דברים. דבר ראשון, לא לבטל את המנהג שלומדים נגלה לטהרה. דבר שני, לא לבטל את האנשים הפשוטים שיש להם יראת שמיים פנימית. דבר שלישי, שצריך להיות עבודה רוחנית עצמית. לא להסתפק בעניין של אמונה פשוטה, אמונה בצדיק; יהיה עבודה רוחנית עצמית. זה היה שלושה דברים שהאלטער רבי עמד עליהם מאוד חזק. אצל החסידים שלושת הדברים לא היה, לא היה ככה. הם היו אצל, אצל ר׳ שלמה מקרלין, אבל דרך זה קבוצה גדולה של חסידים שהיה באותה תקופה, היו קוראים להם תולג[?] חסידים. שמעתם פעם על תולג[?] חסידים? היה אז, בתקופה ההיא, היה קבוצה

11:37 של חסידים, היו קוראים להם תולג[?] חסידים. מה זה פירוש תולג[?]? תולג[?] ממילה יידיש זה תכל׳ס. תולג[?] זה תכל׳ס. תולג[?] זה ת׳ ק׳ ל׳. זה האותיות תולג[?], ת׳ ק׳ ל׳. זה היה באותן שנים, בתק״ל, באזור של תק״ל, קצת יותר מאוחר, אבל זה היה באותה תקופה. אז היה קבוצה של תלמידי המגיד, ור׳ אברהם מקאליסק ועוד כמה וכמה מאותו, מאותו חבורה, שהם התנהגו בהנהגה של ביטול עולם, אבל לא מצד העבודה. זה היה באופן של... היה אצלם העניין של ביטול באופן של ווילדקייט, באופן של הכאה. אז הם היו עושים התלייש, עושים, עושים אה... מתגלגלים ברחובות, עושים קולות ועושים כל מיני עניינים של הנהגות של לשלול את העולם. ובין הדברים היה גם כן שהיו לועגים מהמתנגדים, כן? שהם היו לועגים להם שאין להם תורה, היו אומרים שהתורה שהם לומדים זה לא תורה לשמה. והיו לועגים מהאנשים הפשוטים שלא היו חסידים, כן? שהיה להם... שיראת שמיים שלהם זה לא יראת שמיים אמיתית וכיוצא בזה. וחוץ מזה היה שיטה שלהם שאתה קשור לרבי וזהו. אמונת צדיקים, וזה מעלה אותך מכל בוץ, כן? אתה תחזיק באמונה של הצדיק והצדיק יוציא אותך מכל הבעיות. והאלטער רבי, הוא רצה לעשות... האלטער רבי היה על זה עם התיקון. האלטער רבי בא לעשות סדר בכל העניין של חסידות. והאלטער רבי נלחם נגד שלושת הדברים האלו. אפרופו, מהנקודה העיקרית שבגינה לענייננו היה העניין הזה שר׳ שלמה מקרלין טען ש״צדיק באמונתו יחיה״. אל תקרא ״יחיה״ אלא ״יחיה״. על ידי זה שקשורים בצדיק, אז הצדיק מחיה אותך. והאלטער רבי טען שצריך להיות ״צדיק באמונתו יחיה״. הכוונה שכל

13:33 אחד חייב לעבוד באמונה שלו בעצמו, יחיה. להחדיר את האמונה בפנימיות על ידי עומק הדעת ולעבוד ולעסוק את וכו' וכו'. אז כאן האלטער רבי ב-בפרק הזה עד כאן, עד הקטע הזה, האלטער רבי מסביר באופן מאוד ברור את כל השיטה של חסידות חב"ד. מצד אחד, אמנם האלטער רבי חס ושלום לא בא לבטל את העניין של רבי. להיפך, האלטער רבי אדרבה מגדיל את העניין של רבי. כל העניין של רבי זה לא רק אמונה פשוטה, אלא מרבי מקבלים את העניין של דעת עם כל הפרטים שהאלטער רבי הסביר פה, When it comes to דעת. כל זה מקבלים בכוח על ידי הצדיק, על ידי רבי. אבל על ידי זה, העבודה צריך להיות העבודה בכוח עצמי. למה? כי יש גוף ונפש הבהמית שמסתירים. וזה צריך להיות על ידי עצמו ועל ידי עצמו. מה שעכשיו האלטער רבי הולך להסביר כדי, כדי להחדיר את העניינים האלה בדעת, בפנימיות, ואז יכול להיות יראת שמיים אמיתית לכל אחד ואחד. מדברים על העניין של התור כי חסידים. אז מה מרומז כאן? אבל אז מה עם פורים? כן, אז מה מרומז כאן? מכיוון שנמצאים בימים הסמוכים לפורים, אז צריכים להדגיש את העניין הזה של התור כי חסידים. כן, הגיע זמן הפורים, אז יש כאלה שעושים את ה-- לוקחים את ה-- עושים טעות, לוקחים את כל העניין של פורים להיפך הגמור של כל העניין של פורים. אצל העולם שלא יודעים מה זה פורים כי לא היו אומרים חסידות, אז אצל העולם לא מבינים את העניין של פורים. אז יש שתי קצוות. רואים בעולם של העולם הבלי תורה, אנחנו אומרים, אז רואים שתי

15:19 קצוות. יש כאלה שכתוב בשולחן ערוך שבפורים צריך להיות חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע. כן, שבפורים זה מותר ומצווה לשתות. אז ממילא מגיע פורים אז הם שותים. כל השנה הרי הם לא אומרים לך לא שותים, זה לא, זה לא מנהג. אז פורים זה מצווה. אז מגיע פורים, יש כאלה יהודים שרואים אצלם, מגיע פורים הם שותים ומשתגעים ועושים כל מיני דברים של שטויות ועוברים כל מיני משפטי השכל הישר והרצינות. ומראה לכל העולם את כל ה, את כל ה, את כל השטות שלו שיוצא החוצה. כן, זה כאוס לגמרי. מצד שני יש כאלה שהם הפוך. הם לא יכולים לסבול את היום טוב של פורים כי אה הם לא יכולים להבין איך מרדכי חשב כזה דבר. לעשות כזה, כזה מצווה, לשתות עד דלא ידע. כמו שהרבי פעם אמר בכמה מילים: מה היה רע אם מרדכי היה חסיד? אם מרדכי היה מתנגד הוא לא היה עושה כזה תיקון לשתות עד דלא ידע, הוא היה עושה את הכל אחרת. הוא היה לומד גמרא, אבל לא לעשות עד דלא ידע. רק חסיד יכול לחשוב על כזה, על כזה תיקון יום טוב. אז, אז, אז, אבל יש כאלה שלא סובלים את זה אז הם מחפשים כל מיני תירוצים לא לקיים את זה. כמו שהרבי היה אומר בצחוק מאלו ששותים חלב או הולכים לישון. מחפשים את התירוץ איך להתבלבל באופן, באופן שזה לא יהיה באופן שזה לא יתגלה. שתי הקצוות זה לא טובות, לא הקצה הזה ולא הקצה הזה. כשלומדים חסידות, שמסבירים את כל העניין של חייב איניש לבסומי עד דלא ידע, אז מתחילים להבין שכאן העניין

17:05 של עד דלא ידע זה עניין מאוד גדול בעבודת השם. זה לא הפקרות חס ושלום. ואילו היא זה, זה גם כן לא דבר שצריך לפחד מזה. חסיד לומד חסידות אז הוא מבין שכשמגיע פורים צריך להיות שמחה אמיתית. מה הפשט עד דלא ידע? זה לא הפשט בלבול הדעת חס ושלום, אלא לא ידע. פירושו למעלה מהדעת, שמתעלה לבחינה של יחידה. כמו שמובא במאמרים, ומתעלה לבחינה של למעלה מהדעת, השגות אלוקות באופן של לא ידע. השגות אלוקות שלמעלה מטעם ודעת. זה ההשגות של פורים. לכן פורים יותר גבוה אפילו מיום כיפור. ואז העניין הזה, השמחה הזאת שמוציא אותו מהגבולות ומרים אותו לדרגה של למעלה מטעם ודעת. אז, אז ההשגות הזאת, יש בזה את כל העניין שממשיך אחר כך חיות לכל השנה כולה. כמו שהרבי מביא במאמר שהעד דלא ידע של פורים, ומקבלים חיות וידע לכל השנה. וזה ההבדל בין, בפשטות, זה ההבדל בין, בין, בין, בין שיכרות של גוי, שיכרות של, של המן, של אחשוורוש. במגילה רואים את אחשוורוש משתכר כל הזמן. והשיכרות של, זה של עד דלא ידע של יהודי. אצל אחשוורוש, הוא אומר לחיים, אז הוא עשה כל מיני שטויות. כאן הוא הרג את אשתו וכאן הוא עשה שטויות אחרות בכל מקום שאתה. מה שאין כן אצל יהודי, אומר לחיים אז הוא מתרומם, מתעלה, מתעורר בתשובה, רואה ונהיה בו שמחה אמיתית בגלל שהרגיש אלוקות. בכלל, אנחנו יודעים שהרבי אמר כמה פעמים שאצל בחורים לא נוגע העניין של עד דלא ידע כפשוטו. הרבי אמר כמה פעמים שאצל בחורים יש את זה. מי שרוצה להסתכל בפנים בתוך שיחה בפורים, הרבי אמר מפורש שאצל תלמידי הישיבה אז לא צריך להיות

18:54 העניין של עד דלא ידע כפשוטו, להשתכר וכו', זה לא הווייז שלימדנו. על כל פנים, כן, ברור שצריך להיות שמחת פורים, לחיים, ולהתגאות ולצאת מהגבולות של העכבות ונפש הבהמית. אבל חס ושלום שלא יהיה שום מצב, שום עניין של הפקרות, שום עניין של בלבול, שום עניין של שבירת הכלים. זה היפך הכבוד לגמרי. זה לא הרצון של הרבי, זה לא מה שהיה מוכר אז. ממילא רוצים להודיע את זה לפני פורים כדי שיבינו את זה. כן, ומזהירים שכל אחד ואחד שייקח על עצמו את האחריות. לא מדברים כאן על ילדים קטנים, בחורים גדולים. אז ממילא כל אחד ייקח את האחריות לקיים את העניין של פורים בשמחה ובטוב לבב, אבל באופן כמו שלומדים בחסידות, לא באופן של הפקרות חס ושלום. ולא של בלבול הדעת ובלבול הבטן חס ושלום, שלא יהיה שום דבר היפך הכבוד, ושלא יהיה לי קצת עצם וכו' וכו'. וצריכים לדעת שנמצאים במקום ששם יש עוד יהודים. אנחנו לא נמצאים פה בנרו [?] או, להגיד את זה, בסנטי [?]. אנחנו נמצאים פה במקום שיש הרבה יהודים מקהילות אחרות. יש בעלי תשובה גם כן. כמו בצלל [?] לפעמים, וגם קרה אויו ליילומי [?], היו יהודים שהתרחקו מחב"ד, דהיינו יש יהודים שעד היום הזה הלכו למקומות אחרים רק בגלל עניינים כאלה, שגם הוא לי ניכס הציינים [?] שעושים כל מיני דברים שלא מתאים. עושים חילול השם וכנסת. אז ממילא חכם עיניו בראשו. כן, חכם עיניו בראשו. לדעת שעושים את פורים, הכל טוב ויפה ועם כל השטויות, אבל יחד עם זה שיהיה באופן שמתאים לתורת משה, לקדושה וחיים. אז זה מגיע לעניין שצד שני, כל העניין שהרבי מזכיר פה גם מהמעלה בתניא בקשר לעניין של דעת שמקבלים ממשה

20:58 רבנו. אבל אנחנו רואים במאמרים, עכשיו מגיע שבת הזאת, זה פרשת זכור. במאמרים של פרשת זכור מדובר על כל העניין של עמלק. אז הרי ידוע שעמלק, מה שמדובר בכמה וכמה מאמרים, מדובר, כל מאמר כמעט מדובר עניינים שונים בנוגע לעמלק. אבל אחד הדברים שכתוב אצלנו זה בנוגע לעמלק, שהוא המנגד של משה. לכן משה היה זה שנלחם בעמלק. קל לא נאנש ממעשי משה. אז הרבי מזכיר בליקוטי תורה, סליחה, לא בליקוטי תורה, בתורה אור פרשת זכור, שמה העניין של עמלק. עמלק הוא המנגד לדעת. ראשית גויים עמלק. עמלק הוא דעת דקליפה, והמנגד לבחינת הדעת. זאת אומרת, כל ההתנגדות של עמלק זה שהוא לא, הוא מנגד לעניין הדעת. הוא לא נותן שיהיה דעת בקדושה, כי הרי כל העניין, כמו שמביאים פה, מכיוון שדעת זה העיקר, מה שעושה אצל הבן אדם שיהיה לו חיבור לאלוקות, רק העניין של דעת זה הרי מה שמביא את המעמד, את העבודה והסוג והרגש הלב. העניין של הדעת זה הרי עיקר העניין, כמו שהרבי אומר פה, ועמלק מנגד דווקא לעניין הדעת, ולכן הוא ראש של כל הגויים. כל הגויים זה מידות, מידות פרטיות. יש תני חיטי [?] שמנגד למידה מסוימת, כי זה נורא זה ירדו כז [?] וצריך זה מידת הפרט על פרט מסוים. עמלק הוא לא מנגד בפרט. עמלק הוא מנגד לעניין הדעת. זה מה שהוא לא רוצה, שיהיה התקשרות לאלוקות. ולכן המלחמה נגד עמלק היא התקשרות למשה רבנו, הדעת בקדושה. והוי קשה יום עם משה, כיון קל לא נאנש ממעשי משה, שזה העניין הדעת שמקבלים ממשה רבנו, שבכוח העניין הדעת יכולים להילחם בעמלק. לכן עכשיו העניין העיקרי שנוגע בימים האלה, כשנמצאים עכשיו סמוך לפרשת זכור, צריכים ללמוד

22:53 את המאמרים של עמלק, כי שם אנחנו יודעים איך להילחם בעמלק. ואחר ראינו בחסידות את העיקר הגוש של חסידות. מדברים הרבה על העניין של מלחמת עמלק. העיקר עמלק היא עניין של חסידות, עניין הדעת. ואז משה רבנו, חסידות חב"ד זה עניין הדעת, וזה המנגד לעומת זה לעניין של עמלק. אז צריכים, צריכים ללמוד איך אנחנו נלחמים בעמלק עם ההשקעה שלנו לעומת זה, ואיך פועלים את ההשקעה של עניין הקדושה.